(תרכ“ג־1863–תש”ב־1941)

מנחם מנדיל אוסישקין – בן יחיד להוריו – נולד בעיר דוברובנה פלך מוהיליב ביום השני לר“ח אלול שנת תרכ”ג (1863), – כותב ש. י. ציטרון בספרו “חיבת־ציון”. – מצד אביו, ר' משה צבי, הוא ממשפחת חסידים אדוקים. אבי אביו, ר' מנחם מנדיל, יליד נוול, היה בן לאחד מראשי חסידי ליובאוויץ, ומגדולי מקורביו של הרב הזקן בעל “צמח צדק”. אם אביו, שהיתה מפורסמת בויטבסק בשם רחל דראז’נר, נודעה בקהל החסידים כחסידה מצויינת, שמעטות כמותה. מספרים עליה, כי בשעה שנשלח ר' שניאור זלמן מלאדי לרצות את עוונו בבית־האסורים שבמבצר הפטרוגראדי, השתדלה לפני הרשות הרוסית שיתנו לו לשבות ביום השבת בויטבסק, והשתדלותה ניתנה לה. ואז ברך אותה הרב הזקן באריכות ימים ואמנם היא מתה בשנת המאה ושלוש לימי חייה. אם אוסישקין היתה בתו של ר' משה ברלין משקלוב, שהתישב אחר־כך בדוברובנה והיה נצר ממשפחת מתנגדים גדולים ואנשי־שם. אחי אביו, ר' אברהם אבא אוסישקין, היה אחד הקבלנים הראשונים במוסקבה. בשנת השמונים למאה שעברה עזב את מוסקבה ובא להשתקע בירושלים ובה מת זקן ושבע־ימים. ולא הזכרנו את הפרטים האלה אלא מפני שבתכונת אוסישקין כעסקן עובד עבודתו לרבים ראינו התמזגות הארמונית בין הנטייה להתלהבות וחלומות־קסם לאומיים, שבאו לו בירושה מצד אביו החסיד, ובין הנטיה לריאליות מחושבת ויבשה עם הוצאת דבר אל הפועל, שניכרת בה השפעת משפחת־המתנגדים מצד אמו.

בן ארבע נכנס אוסישקין אל החדר ובשנתו השביעית, שאז עזבו אבותיו את דוברובנה ויצאו לגור במוסקבה, למד כבר גמרא. עד שמלאו לו שלוש־עשרה שנה עסק בלימודים עבריים ביחד עם בנו יחידו של הרב במוסקבה ר' חיים ברלין, שהיה קרוב לו ממשפחתו, ובביתו ותחת השגחתו. את הלשון הרוסית התחיל אוסישקין ללמוד בהיותו בן שלוש־עשרה שנה ואז נכנס אל הכיתה הראשונה של בית־הספר הריאלי. בהשתדלות אביו לפני המפקח על גליל הלימודים המוסקבאי, פטרו אותו מלבוא אל השיעורים בבית־הספר הריאלי בשבתות ובימים־טובים. בבית־הספר התרועע אוסישקין עם חברים רוסים, מפני ששנים־שלושת התלמידים היהודים שנמצאו בו לא היו לפי רוחו. כל אותן השנים היה מבקר אותו בביתו יום־יום מורה לתנ"ך ולגמרא, ורק לאחר שנים אחדות מסר אותו אביו למורה מן המשכילים, והוא נתן לו למקרא את יצירות הספרות העברית החדשה. מורה זה השפיע השפעה נמרצת על אוסישקין ועורר בלבו אהבה אל הלשון והספרות העברית. באותו זמן התחיל אוסישקין לקרוא את העתונים העבריים וביחוד את “המליץ” שנעשה לו לקורא־קבע.

מנחם אוסישקין

געגועים על ארץ־ישראל היו לאוסישקין תמיד, בלי שידע בעצמו את סיבת הדבר. עוד כשהיה תלמיד המחלקה השלישית של בית־הספר הריאלי, קרא מודעה בעתונים שיצאה מפה מצויירת של ארץ־ישראל, ואז קנה את המפה ותלה אותה על הקיר בחדרו. כשהיה תלמיד במחלקה השישית פרצו הפרעות ביהודי נגב־רוסיה והעתון הלאומי־היומי ה“ראזסוויט” התחיל לדון בשאלת ההגירה וחיבת־ציון. מאמרי ה“ראזסוויט” פעלו על אוסישקין פעולה עזה ונמרצה, ומיד נעשה לאחד מחסידיו הנלהבים של רעיון ישוב ארץ־ישראל. בחודש ינואר שנת 1882 השתתף לראשונה באסיפת סטודנטים, שהתאספו להתווכח באותו ענין. אוסישקין לא לקח חלק בויכוחים מפני צעירותו, אבל כבר היה אז מסור לרעיון בכל נפשו. לאחר שני חדשים הצטרפו אוסישקין וצ’לינוב אל קבוצת הצעירים הראשונה, שנוסדה במוסקבה לשם עלייה לארץ־ישראל להתישב בה ואשר חבריה נספחו אחר־כך לחבורת ביל"ו.

אחרי שגמר אוסישקין את חוק־לימודיו בבית־הספר הריאלי ונכנס לבית־הספר הטכנולוגי העליון במוסקבה, הוסיף לפעול לטובת הרעיון, עם צעירים אחים־לדעה. חברי חברה זו עסקו ביחוד בעבודה עיונית; היו מתאספים וקוראים הרצאות או דנים ומתווכחים על רעיון ישוב הארץ. ההרצאה הראשונה, שקרא אוסישקין באחת מישיבותיה של חברה זו, היתה – על “מרד המכבים”. בבחירת נושא ההרצאה הובלטה כבר תכונת־פעולתו העתידה של אוסישקין הלוחם הנלהב, בעל רצון־הברזל, המתפרץ והמעפיל אל כל מקום עבודה ומעשה.

אכן, מראשית דרכו התנכר אוסישקין באמונתו, שארץ־ישראל אינה ענף צדדי לציונות, אלא נשמת אפה של התנועה הזאת. הוא חקר את המצב והתנאים בארץ בבקרו אותה פעמים מספר. העבודה המעשית בארץ־ישראל, בכל המצבים והתנאים, עבודה שבעדה נלחם תמיד מלחמה כבדה, היתה בעיניו האמצעי המובהק להגשמת הציונות. בחוברת קטנה “הפרוגראמה שלנו”, קרא במילים ישרות, חזקות וגאות את הטובים שבצעירי הגולה לחדול משעשועיהם בתיאוריות ציוניות בגלות ולהעפיל ולעלות ארצה, כדי לעבוד ולשמור ביהודה ולהגשים את הציונות בחיי יומיום. קריאה זו השפיעה השפעה עצומה לטובת העליה לארץ־ישראל של הצעירים משנת 1905 ואילך. החוברת הקטנה היתה למורה־דרך לפועלים ולבני־הנעורים, אשר הציונות לא היתה להם תרומת־שקל בלבד כי אם שאיפה נפשית עמוקה לחיים חפשיים בארץ־מולדת, הראתה להם את הדרך מן הגלות לארץ. הנלהבים האלה, שעזבו באותן השנים את רוסיה ובאו לארץ לעבוד בשדות ולגשם את האידיאל הציוני בחיים, כינו את עצמם בהכרת־ערך “תלמידי אוסישקין להתנדבות לעבודת שלוש שנים”, והאכרים כינו אותם בלגלוג־מה: “הגוארדיה של אוסישקין”. פועלים ושומרים רבים, אשר לא ידעו כמעט מאום על היהדות והציונות, – “הפרוגרמה שלנו” הפכה אותם לציונים והעלתה אותם ארצה. אחדים מהם נפלו אחר־כך חלל בשדמות הארץ והנם קבורים בשדות־הקברות של מושבות הגליל. אוסישקין יכול, איפוא, להחשב בצדק לאחד מאבות העלייה משנת 1905 עד מלחמת 1918־1914, העלייה שיצרה את “הפועל הצעיר” ו“השומר”. הסתדרויות אלו חוללו התעוררות ותסיסה במושבות הקופאות. אמנם תנועת החלוציות והעבודה הרחיקה לכת מכפי שהתווה לה אוסישקין, אבל השפעתו לא פחתה ודברו נשאר נערץ גם אחר־כך להולכים אחריו.

*

עוד בשנת תרס“ג הניח מנחם אוסישקין את היסוד לבית־נבחרים עברי בארץ־ישראל, באספו את הכנסיה הראשונה לעברים במושבה זכרון־יעקב. זו היתה שנת המשבר לציונות, לפני קונגרס־אוגאנדה, ואוסישקין בא ארצה כדי להתמסר ברצונו ובמרצו החזק לארגון הישוב העברי. זרם העלייה לארץ החל זורם אז מחדש מארצות הגלות השונות, נרכשו שטחי אדמה, בתי־ספר נוסדו, אילו פעולות ציוניות חדשות החלו, אך הכל נעשה בלי שיטה וסדר. הורגש חסרונו של מוסד עליון בארץ־ישראל שיארגן את הכוחות הרעננים שצמחו במושבות ואשר יביא סדרים ויכניס אחדות בפעולות המוסדות העבריים. להוציא לפועל את יסוד ההסתדרות הזאת, – מעשה שהיה כרוך בו קושי עצום וסכנה מצד הממשלה התורכית – קיבל עליו אוסישקין. הוא נסע מעיר לעיר וממושבה למושבה לארגן את הכוחות ב”הסתדרות יהודי ארץ־ישראל". בהשפעתו הצליח לכונן ועד של עסקנים ובאי־כוח הציבור. הוא השתדל שגם הספרדים, התימנים והיהודים המזרחיים האחרים יהיו מיוצגים בהסתדרות, כדי שתהיה ישובית־כללית וערכה יגדל. ברצונו הכביר, באמונתו הרבה וביחוד במסירותו ובאהבתו לארץ, הלהיב כמעט את כל הישוב העברי ונאספה הועידה העברית־ארצישראלית בזכרון־יעקב, שאוסישקין היה ראש המדברים בה. מטרות נעלות ורחבות־אפקים ציינה הועידה כתפקיד ההסתדרות של יהודי הארץ, ואם רק מעטות מהחלטותיה יצאו לפועל, יש להאשים על כך את הישוב שלא בגר עוד כל־צרכו לשאת בתפקיד זה. מיד להקמת ההסתדרות נתעוררו חילוקי־דעות בין אנשי הישוב הישן והחדש בדבר מתן זכות־בחירה לאשה וכדומה. אוסישקין נאלץ לעזוב מיד את הארץ ולמהר לרוסיה, כי בקונגרס הציוני שהתקיים בינתיים נתקבלה הצעת אוגאנדה והידיעה היתה לו כרעם ביום בהיר. הוא חש לרוסיה מלא תשוקת קרב נגד ההחלטה הזאת, בהיותה בעיניו כבגידה בציונות ועלולה להרוס את התנועה מעיקרה. באותה כנסיה יסד אוסישקין גם את הסתדרות המורים בארץ־ישראל, שנשארה קיימת עד ימינו.

מנחם אוסישקין (יושב במרכז) בנשיאות הכנסיה הראשונה של יהודי ארץ־ישראל, שנתכנסה בזכרון־יעקב, ביום כ“ה אלול תרס”ד

בימי שהותו בארץ נכנס אוסישקין בעבי־הקורה של השאלה הסבוכה והמכאיבה של העבודה העברית אף שלא מצא לה פתרון. כראש הוועד האודיסאי של “חובבי־ציון” – האמין אוסישקין, שמושבי פועלים על־יד המושבות הגדולות, דוגמת נחלת־יהודה ועין־גנים, יסייעו בהרבה לפתרון שאלת העבודה העברית בארץ. מגמתם של אוסישקין וחובבי־ציון במושבי הפועלים היתה לקשר את החלוצים־הפועלים אל קרקע, לעשותם לבעלי רכוש קטן בסמוך למושבות שבהן הם עובדים עבודת־קבע. אם גם אמצעי זה לא פתר את שאלת העבודה העברית במושבות, יש בכל זאת לרחוש כבוד לפעולת אוסישקין בכיוון זה. הזוכר את הקושי העצום שהיה ביסוד מושב־הפועלים הראשון עין־גנים, – בעיניו לא ייראו דברינו מופרזים. בעזרת הוועד האודיסאי, ובראשו אוסישקין, נוסדה ונתבססה עין־גנים וחמישים פועלים עברים מאורגנים מהמושבה פתח־תקווה, שברובם עבדו כבר שלוש שנים בארץ ולמדו את העבודות החקלאיות, נאחזו במושב זה.

הפועלים הללו לא יכלו להסתדר בחיי משפחה במושבה פתח־תקווה והם פנו בשנת תרס"ח למוסדות ציוניים אחדים בדבר הלוואה לעשרים וחמש שנה לשם יסוד מושב־פועלים ליד פתח־תקווה. הראשון שנענה לפועלים היה אוסישקין בשלושים אלף פראנק, בתנאי שעוד כסכום הזה תוסיף הקרן־הקיימת. ממוני הקרן הקיימת לא רצו לתת הסכמתם להצעה זו ורק אחרי משא־ומתן ממושך בין אוסישקין ובין מנהלי הקרן־הקיימת, נאותו ונתנו את שלושים אלף הפראנק הנותרים. המושב עין־גנים, אשר שמו הנאה הולם אותו, נוסד. כחמישים בתי־פועלים קטנים נבנו במושב הראשון הזה, והם מוקפים פרדסים וגנות־ירק. זו היתה יצירה ישובית חשובה על דרך העבודה העברית והעצמית.

גם נחלת־יהודה נוסדה על ידי אוסישקין, כי הוא שאף להקים בכל פינות הארץ מושבי פועלים כאלה, אבל תכניתו בטלה בגלל מלחמת העולם. בין אם תכנית מושבי־פועלים היתה טובה ובין לאו – הרי היא מעידה על אוסישקין, שלא אמר די בתיאוריות אלא שאף למעשים, כדי להגשים בהם את הרעיון הציוני בחיים.

יש לציין גם זאת שאוסישקין היה הראשון בין המנהיגים הציוניים שבא לעזרת אגודת “השומר”. כאשר נוסדה חבורה זו על־ידי צעירים נלהבים, שהחליטו להגן בהרי ושדות יהודה והגליל על כבוד הישוב העברי ורכושו, הלווה להם אוסישקין סכום כסף. הוא הבין כי השומרים הם הטיפוס החדש של צעירים יהודים גאים אשר קמו לעם העברי. אוסישקין עזר להקל על חיי וקיום חברי “השומר”, מהכרתו העמוקה בחשיבות הסתדרות זו.

לזכות אוסישקין יש עוד לזקוף שהוא שם לב לתקנת ירושלים, העיר הקדושה והעזובה. הוא הבין את הערך הרב אשר לעיר זו ולישוב היהודי שבה, ישוב בן שישים אלף נפש באותו זמן, – אם בסיסו הכלכלי יהיה איתן; לעומת זאת ידע מה רעה ההשפעה אשר לירושלים “החלוקנית” גם על הישוב החדש במושבות. הוא הכיר בעוול הנעשה לירושלים בזה, שהציונות מזניחה אותה. עוד לפני מלחמת העולם הראשונה פנה אל הקהל הציוני בתכנית לקימום ירושלים. אחר המלחמה היתה ראשית פעולתו להעתיק את ועד־הצירים מיפו לירושלים למען הגביר בה את היסודות המודרניים ולהכניס בה אווירה חדשה.

עוד בהיותו בחור בן שמונה־עשרה רחש אהבה רבה לעיר־הקודש. כשרבו, משה ליב לילינבלום, כתב למתנגדיו, מתנגדים לרעיון חיבת־ציון, אשר הראו על ירושלים וישובה היהודי כעל מכשול גדול, כי “אם הקושי הוא בירושלים, נוותר עליה ונסתפק בארץ־ישראל בלבד”, – ענה אוסישקין ללילינבלום: “אין אני מסכים לדעתך, אם יתנו לנו הברירה לבחור בארץ־ישראל בלי ירושלים או בירושלים בלי ארץ־ישראל – אבחר באופן השני. ירושלים לב האומה. אפשר לגוף להתקיים בלי אחד מאבריו, ואי אפשר לו להתקיים בלי לב”. זו היתה דעתו של אוסישקין והוא חשב לשגיאה ולחטא גדול גם להסתדרות הציונית על אשר לא פעלה בירושלים. גם בנידון זה לא הסתפק בדיבורים, כי אם בחר במעשים, ואף המבקרים אותו ומתנגדים לו הודו בעל־כרחם, כי העבודה בארץ־ישראל היא חלק מחייו ואהבתו לארץ היתה אהבת בנין ויצירה.

בדיפלומאטיה לא נתן אוסישקין אמון רב. במאמר שפירסם עוד לפני מתן הצהרת באלפור כתב: “דעו שבא הזמן לפתרון תקוותנו הנצחית. שאלת ארץ־ישראל תפתר בזמן קרוב, והארץ תקום לנחלה לא למי שקונגרס־השלום הבא יחליט להנחילם להם, אלא למי שיקדישו לה את נפשם ואת כוחם ואת מאדם”. בעבודה ורק בעבודה המעשית האמין אוסישקין כי היא בלבד תביא את הרפואה לעמנו בארץ ותרופה חלקית ליהדות בגולה. באותו מאמר הוא מוסיף ואומר: – – “עם ישראל או יתדלדל, ישתמד, ישא נשים נכריות כמו שעשו אבותינו בימי גלות בבל וכמו שעושים כבר עכשיו אפילו קצת מן המעולים שבנו, ותנוון תכלית התנוונות או – ובזה אני מאמין באמונה שלימה – יקום לתחיה כלאום חפשי בארצו ההיסטורית וירפא על ידי זה רפואת הנפש גם את אלה שישארו בגלות, ובנין ארצנו ותקומתה יבואו על ידי עבודת ההווה, ולא על ידי קסמים דיפלומטיים, אלא רק על ידי עבודה בארץ”. חלומו היו לגיונות־העבודה שיתנדבו ללכת אל שדות יהודה והגליל לעבוד. עוד בשנת תרס"ב הציע באסיפת מינסק שיווצרו לגיונות בחורים, אשר יקדישו שנים אחדות לעבודה בארץ.

השפה העברית מצאה בו לוחם כביר. בבואו כאחד מחמשת שליחי־העם אל אסיפת השלום בוורסייל השמיע את דרישות העם העברי מאת ראשי המעצמות בשפה העברית. אוסישקין, שהאמין במשמעת חזקה וידע לעמוד על דעתו בעקשנות רבה, אמר בקבלת־הפנים שנערכה לו בועד העיר ירושלים: “אומרים עלי שאני קשה־עורף, אחרים אמרו כי רך־לב אני – אין זה נוגע לי; אני אעמוד על דעותי. כל עוד לא יצליח מישהו להוכיח לי כי לא נכונות הן, לא אזוז מהן אפילו אם כל העולם יתנגד להן ולי”. ועוד הוסיף על הצורך במשמעת נמרצת בזמן הזה בעבודה הציונית בארץ. “נגשים אנו לבנין שאין דוגמתו בעולם: אין בהיסטוריה עם אשר יבנה את ביתו הלאומי בארץ שאיננו יושב בה. אנו הננו הראשונים לבנין כזה, והרי יודעים אתם, שגם בנין דורש כי האדריכל ועוזריו ופקידיו ויתר הפועלים יעבדו לפי פקודה ומשמעת”.

התכנית של אוסישקיין בתחית ובנין הארץ היתה בת שלושה עיקרים: הארץ, העבודה והשפה, – תחית ארץ־ישראל בידי יהודים; עיבוד הארץ על ידי עובדים עברים; והשפה העברית כשפת העם היחידה בארץ. בשלושת העיקרים האלה האמין בכל נפשו ולהגשמתם עבד בלי ליאות שנים לא מעטות. באחד מנאומיו אמר: “מגלים בי מום שאיני דופלומט. אין לי ענין אחר מאשר ענין תחיתנו. עבד אני לעם ישראל”.

נחום סוקולוב, פרופסור חיים וייצמן ומנחם אוסישקין בעת ועידת השלום לאחר מלחמת העולם הראשונה

בשנת 1919 נכנס אוסישקין למרכז העולמי הציוני שהוקם בלונדון. השתתף במשלחת הציונית לפני “ועדת הארבעה” (ארבע המעצמות המנצחות במלחמת העולם הראשונה – אנגליה, צרפת, ארצות־הברית ואיטליה) ובפני ועדה זו הביע את תביעת עם ישראל לארצו בנאום שנשא בעברית.

בקונגרס הי"ב שנערך בשנת 1921 נבחר לראש ההנהלה הציונית. בהופעותיו בפני ראשי השלטון הבריטי שהחלו מקצצים את כנפי השאיפות הציוניות התיצב כיהודי גאה ותקיף. באותה תקופה המשיך בעבודה מעשית ליצירת עובדות יסוד, כגון רכישת קרקעות והקמת נקודות ישוב.

בשנת 1923 הועמד אוסישקין בראש הקרן הקיימת לישראל. מאז הקדיש את כל מרצו הכביר לגאולת הארץ. ביזמתו גאלה הקרן הקיימת לישראל את עמק יזרעאל, עמק חפר, עמק זבולון, אדמת החולה והרבה קרקעות בכל חלקי הארץ וביחוד בנגב.

נפטר בירושלים אור לי“ב תשרי תש”ב (2.10.41) ונקבר במערת ניקנור שליד האוניברסיטה העברית בהר־הצופים.