(תר“כ־1860–תרפ”ט־1929)

ד“ר יעקב כהן־ברנשטין – אחד מראשוני חובבי־ציון והחשובים שבהם. חבר הוועד הפועל הגדול מהקונגרס הציוני הראשון ואילך. עסקן הציונות המדינית ברוסיה, ונחשב כשלישי לאוסישקין וד”ר צ’לינוב. זמן רב, בתקופה המזהירה ביותר של התנועה והרעיון הציוני ברוסיה, עמד כהן־ברנשטין בראש משרד־התעמולה הציוני של רוסיה. ה“מכתבים החוזרים” של המרכז הציוני ברוסיה, – מכתבים חוזרים שהסבירו את הרעיון הציוני וקראו את הציונים לעבודה מעשית בארץ, ואשר כל הלומד את הציונות ימצא בהם ענין גם היום, – חוברו ע“י ד”ר כהן־ברנשטין. אלפי ציונים נתחנכו על־ידו באמצעותם.

אולם אישיות נמרצת פועלת ולוחמת ככהן־ברנשטין לא אמרה די גם בפעולה הענפה של אחד ממנהיגי הציונות ברוסיה ומפיציה. הוא שאף לפעול במקום־התחיה עצמו, בארץ האבות.

בשנת 1907 עזב את קישינוב עירו, אשר בה עבד תקופה ארוכה כרופא, אהוב על הציבור היהודי וגם על חלק מהציבור הבלתי־יהודי שבה.

בבואו ארצה הוצעה לו משרת רופא למושבות הגליל התחתון. הוא קיבל את המשרה בגליל הנידח, אשר הדואר התקבל בו אך אחת לשבוע – ויצא להושיט את עזרתו לישוב המרוחק מכל מרכז.

פעולתו הראשונה בבואו אל הגליל היתה להכניס סדר ומשטר בעניני הרפואה, שהיו מוזנחים מאוד במושבות. הסיסמה שלו בהרצאותיו ובשיעוריו שהשמיע לקהל האכרים והפועלים היתה: “היסוד לרוח בריא בישוב העברי בארץ הוא נקיון הגוף ותנאי החיים”.

בתי־המרקחת במושבות סודרו מחדש על־ידו. הרוקחים, החובשות והמילדות נאלצו למלא באמונה את תפקידיהם ובשל הסדרים הסניטריים הטובים שהכניס במושבות, פחתו בהן התחלואה והתמותה בהרבה. ולא רק במקצוע הרפואה פעל ד"ר כהן־ברנשטיין, כי עורר את הנרדמים שבאכרי הגליל, אף את הזקנים שבהם, הפיח בהם אומץ, עודד את מרצם, ובהשפעתו נוסדו כמעט בכל מושבות הגליל התחתון קופות־מלווה־וחסכון למען האכרים. הקופות האלה פעלו גדולות, ביחוד בשנות בצורת או מגפת בהמות. מלבד זאת הרצה במושבות הרצאות, שכל האכרים מצאו בהן ענין. הוא הרצה גם על התנועה הקואופרטיבית בחקלאות וחשיבותה ובהשפעתו נוסדו במושבות חנויות משותפות. הוא עשה את כל אשר היה לאל ידו כדי לשפר ולהיטיב את חיי המושבה העברית.

אמנם קטן היה מספר תושבי מושבות הגליל התחתון וצר היה כר־הפעולה לאדם בעל־מרץ כד"ר כהן־ברנשטין; הגליל היה נידח ורחוק גם מהמרכז העברי שביהודה ועסקניו. בעיר יפו התרכזו אז רוב מוסדות הישוב וכהן ברנשטין ידע שדרושים תיקונים גם במוסדות הללו גופם. כן שאף לראות את ילדיו מתחנכים בגימנסיה העברית שנוסדה ביפו. מטעמים אלה עזב את הגליל וקיבל את הצעת המושבה הגדולה ביהודה, פתח־תקווה, להיות בה לרופא.

ד"ר יעקב כהן־ברנשטיין

הרבה אכרים מהגליל ליווהו ברגשי תודה עמוקים על כל אשר עשה למענם ובהבעת צער עמוק על עזבו אותם.

בפתח־תקווה, המושבה בעלת רוב חרדי, אשר השפעת ירושלים ניכרה בה, שררה עוד קנאות. מיד בבואו אליה ובהחילו למלא את תעודתו כרופא וכעסקן, נתקל בהתנגדותו של ועד־המושבה. כד“ר שטוקמן האיבסני, שמצא והוכיח כי רפש הביצות בגיא־הטחנה בעיירה הנורבגית משחית את המים וגורם למחלות הטיפוס והקדחת, – כן מצא גם ד”ר כהן־ברנשטין את מקור המחלות בפתח־תקווה בביצות הרבות המתהוות בחורף בחוצות ושוקי המושבה וועד המושבה אינו נוקט אמצעים ליבשן, בהיותו חושש להוצאות כספים. הוא מצא שמחלות־העינים, הפוגעות בילדי המושבה, נגרמות מהאבק המכסה את גדרות הצבר ומקלקל את אויר המושבה וסביבותיה. ד“ר כהן־ברנשטין פנה אל ועד־המושבה במכתב, בו הוכיח את אשר בדק ומצא ועורר את הוועד ליבש את הבצה ולהרוס את גדרות הצבר כדי לטהר את אויר המושבה, אך חברי ועד המושבה לא רצו “לבזבז” כספים על תיקונים אלה ולא עשו כעצת ד”ר כהן־ברנשטין.

הרופא הכריז מלחמה גלויה נגד ועד־המושבה, ובהרצאתו הראשונה לפני צעירי־המושבה דיבר על הבצות המרובות ביחוד ברחוב בית־הועד, אשר משם מתפשט האויר המשחית אל כל המושבה… יציאתו הפומבית הראשונה נגד הראשים ובעלי־הדעה במושבה עוררה שאון רב. הכת של “שומרי תורה” השתוקקה מאוד להפטר מרופא טרדן זה ולשלחו מן המושבה, ואולם כהן־ברנשטין לא נבעת מפניהם והתכונן להמשיך את מלחמתו.

המלחמה החלה במרירות רבה משני הצדדים. ראש־הוועד, שהיה חרד לדת המסור בלב ונפש למושבה ולעניניה, חשש באמת ובתמים שמא יחדרו דעותיו הציוניות והחופשיות של הרופא אל לבות בני הדור הצעיר. ובהרצות הדוקטור בבית־הספר לפני קהל מבני־הנעורים, באו אחדים מחברי הוועד עם ראש־הוועד, כיבו את המנורות וגרשו את הצעירים החוצה. לבו של ד"ר ברנשטיין־כהן לא נפל בקרבו והוא ארגן מיד את הצעירים ואת כל אלה שדעתם לא היתה נוחה מפעולת הוועד. נתארגנה חבורת “צעירי פתח־תקווה” אשר יש וכונו בהלצה “התורכים הצעירים”.

הד"ר חינך בהרצאותיו את הצעירים שבאגודתו ברוח החופש ולמלחמה בדעות הנחשלות של הציבור במושבה. לפני נערות ונשים נשא חמישים הרצאות על ענינים אנושיים ומדעיים שונים, וביחוד על חשיבות העבודה־העצמית. כל הרצאותיו היו על ענינים שהאשה העבריה חייבת לדעתם כאשה ואם המגדלת את הדור הצעיר, הוא באר לנערות ולנשים הצעירות את ערכה של עבודת־השדה לגבי האשה, מנקודת מבט רפואית. לראיות והוכחות הביא בהרצאותיו עובדות מן החיים, או ראיות מהסתכלויותיו בחיי האשה הערביה, העושה את כל עבודות השדה והבית וגופה חסון.

ההרצאות שניתנו בסגנון עממי ותובלו בהומור המיוחד של רופא, ענינו את כל בני־הנעורים ופיתחו את הכרתם. הפועלים המאורגנים בשתי המפלגות “הפועל הצעיר” ו“פועלי־ציון”, הלהיבו עוד יותר את אש הקרב בלבות הצעירים, והגיעו הדברים לידי כך שכל בני המושבה נחלקו לשני מחנות: ל“צעירים” ו“זקנים”. הצעירים הכריזו מלחמה על הקפוא והשמרני שבמושבתם ופתחו ספריה, שד“ר ברנשין מסר לה ספרים הרבה משלו. ניתנו הרצאות על ספרות מזמן לזמן ובני־הנעורים חשבו גם על יסוד תיאטרון. בכל אלה נאשם הד”ר כהן־ברנשטין כאדם מסוכן למושבה ונשים זקנות שהאמינו בהבלי־שוא, אמרו שבגלל חופש־רוחו ואפיקורסותו של הרופא מתים ילדים הרבה…

המלחמה החריפה אף־על־פי שאחדים מחברי ועד־המושבה עברו לצד הצעירים שעם הד“ר כהן־ברנשטין. “שומרי התורה” שבמושבה וגבאי בית־הכנסת נלחמו בשצף־קצף בראשותם של יהודים ירושלמיים אחדים, שבאו במיוחד לתכלית זו והשמיעו דרשות־הסתה נגד הפועלים ומנהיגם הד”ר.

אחרי התערבות הירושלמיים ונאומיהם בכל שבת בבית־הכנסת, נעשתה המלחמה קיצונית ביותר. “שומרי התורה” התכוננו להסתערות על בית הד“ר כהן־ברנשטין ולגרשו מן המושבה. כשנודע דבר המזימה הזאת לכהן־ברנשטין, שלח לקרוא להתיעצות את באי־כוח “הפועל הצעיר” ו”פועלי ציון" שבפתח־תקווה ואת חבריו למלחמה – את צעירי פתח־תקווה. ההשתערות על ביתו באה. הבית הוקף מכל עבריו וברד אבנים ניתך על חלונותיו וניפץ שמשות. אלמלא צעירי המושבה ואתם חברי מפלגות הפועלים שעמדו על המשמר, היו חיי משפחת כהן־ברנשטין בסכנה…

ד“ר כהן־ברנשטין התישב אחר־כך כרופא־חולים בעיר יפו, בירת המוסדות והעסקנות הציונית, שבה נעשתה כל העבודה הישובית והציונית בימים ההם. הדוקטור החל להתבונן בעינים פקוחות על הנעשה סביב, ונוכח כי גם כאן מרובה התקלה. האחד חתר תחת קיומו של השני, ודברי רכילות ונרגנות היו מעשים של כל יום. אמנם היו סיבות לדבר – העובדה שמרכז הפעולה הישובית היה בחוץ־לארץ ושהאינטליגנציה היתה מרובה יתר על המידה ביפו. הדוקטור ראה כל אלה ונתן את ידו לבעלי־בריתו מחוגי הפועלים ובעלי המלאכה. הוא קרא שעורים בכל שבת בקלוב־הפועלים, אך שעוריו עוררו נגדו חוגים רבים, כיון שקרא אותם באידיש. מלחמת הלשונות החלה ניכרת כבר בימים ההם באוירה של יפו ומעשהו של ד”ר ברנשטין־כהן עורר התמרמרות רבה מצד חוגי האינטליגנציה בין בארץ ובין מחוצה לה. כשעמד להתקבל כרופא לגימנסיה היפואית נדחתה מועמדותו.

מלחמתו הבלתי־פוסקת וחמת האינטליגנציה העברית הכבידו עליו את החיים והוא החליט לעזוב גם את יפו העסקנית. לעזוב את הארץ. קלוב הפועלים ביפו ערך לכבודו נשף פרידה, בו נפרד בידידות רבה ממארחיו ולמחרת נשף הפרידה עזב ד"ר כהן־ברנשטין את ארץ־ישראל וחזר אל פעולתו הציונית בגולה.

בשנת 1917 נבחר כציר אל האספה המכוננת הרוסית, כמו כן הועמד שוב בראש ציוני ביסרביה, אך המהפכה הסובייטית שמה קץ לכל זה.

כשסופחה ביסרביה לרומניה היה ד"ר כהן־ברנשטין הציוני החשוב היחידי שאתו התחשבה הממשלה הרומנית. היה פעיל בהושטת עזרה לרבבות הפליטים היהודים שבאו מרוסיה לערי ביסרביה.

בשנת 1920 ערך ביקור קצר בארץ־ישראל ואז גמלה בלבו ההכרה לשוב ולנסות להשתקע מחדש בארץ. ורק בשנת 1925 יכול היה לממש את רצונו זה. לאחר נסיונות רבים שלא הצליחו להסתדר במקצועו בארץ, ולאחר שאמצעיו הדלים אזלו, נאלץ לעזוב את הארץ ונסע לרוסיה לעבוד מטעם הג’וינט כרופא המושבות היהודיות בקרים.

ביום ב' אייר תרפ"ט (12.5.29) נפטר ונקבר בנכר, בדנייפרופטרובסק, ברית־המועצות.