(תרנ"ח־1898)

גמרנו באותו יום נטיעת חצי־היער בחולדה, שהוא חלק מיער הרצל, והוא יום הולדת החמישים של ד"ר הרצל. לכן חגונו פועלי היער חג גדול. הפקיד של חולדה שלח לראשון־לציון להביא מן היקב חבית יין וכל הלילה שתינו. איש לא ישן באותו לילה וכשהאיר היום והגיעה שעת העבודה, לקחנו את כלי עבודתנו ומתנודדים עלינו בגבעה וירדנו בבקעה, בה התחלנו לנטוע את חצי־היער השני. האויר עוד היה קריר והאדמה והעשבים היו רטובים מטל. העבודה היתה נעימה באותה שעה. מסביבנו עד למרחוק שררה דממה ונשמעו רק חבטות מעדרינו. עבדנו עד אשר השמש התרוממה מאוד וייבשה את הטל וצרבה אותנו בלי רחם. מן היין ששתינו בלילה, מאי־שינה ומלהט השמש, החילונו לחוש כאב־ראש גדול. עבודתנו הלכה הלוך ורפה. לבסוף הפסקנו, השתרענו לנוח בצל ופנינו למטה וביקשנו להשיב את נפשנו בריח העשבים והאדמה שהיו קרירים בצל. ציפינו לרוח הים שהגיעה שעתה ודממה שררה בינינו ומסביבנו. אבל השתיקה לא ארכה, כי אני הפסקתי אותה באמרי:

“היום מלאו חמישים שנה מעת שנולד האדם והיהודי הגדול ד”ר הרצל. בכל ארץ־ישראל, עריה ומושבותיה, ובכל העולם הציוני בגלות נחוג היום הזה. ידוע לי שאחדים מהעובדים פה זכו לראות את הרצל בהיותו בארץ. יספרו איפוא החברים האלה, איפה ואיך ראו אותו ומה שמעו מפיו". בעיני כל החברים ישרה הצעתי והראשון קם והתישב על אבן והחל להשמיע את זכרונותיו:

“במקרה הייתי ביפו באותו יום. הייתי אז פועל בפתח־תקווה. במושבה ידעו רק יחידים שד”ר הרצל יבוא לארץ. גם ביפו ידעו את הדבר רק מעטים, כי הוא נשמר בסוד. במקרה הייתי צריך ללכת אל הנמל אך לא הניחו לי להכנס אל בניניו. הכניסה היתה אסורה באותו יום. גם מראה החוף לא היה כתמול־שלשום. הסירות עמדו מן הצד; הצעקות הפרועות של הספנים הערביים לא נשמעו. החוף היה מקושט כמו לכבוד איזה חג רשמי. אף אחד מהעומדים אצל החוף לא ידע לשם מה החגיגיות הזאת ומי האיש החשוב שיבוא ליפו. בשאלי את פי ערבי מכירי, ספן בחוף, התפלא על אשר נעלם ממני הדבר וענה: “סולטן איל־יאהוד יבוא עוד מעט באניה”. את שאר הפרטים חקרתי מפי אכרים מפתח־תקווה, שהגיעו באותה שעה כדי לפגוש את ד"ר הרצל.

“טיפסתי על החומה הגדולה שבנמל והבטתי אל המרחק, עד שראיתי את עשן האניה עולה ואחר־כך את האניה עצמה, האניה קרבה מעט־מעט. הים היה שקט באותו יום. ראיתי את הסירות שבאו מן האניה אל החוף ואימצתי את עיני לראות באיזו מהן נוסע ד”ר הרצל, אך מפאת המרחק לא ראיתי דבר ברור. ראיתי את ד“ר הרצל רק בשעה שהיה כבר מעבר מזה לבניני החוף, בעלותו אל המרכבה. כשראיתי אותו, את דמותו הגאה, כדמות מלך וזקנו ארוך ושחור, עיניו יפות ומכוונות לפינה שבה עמדה חבורת יהודים ירושלמיים, – החל לבי לרעוד ודמעות עלו בלי־משים בעיני. הבחנתי דמעות גם בעיני יהודים זקנים וצעירים שעמדו סביבי. התבוננתי בהרצל, אשר לא גרע את מבטיו מאתנו במשך זמן מה. כשישב עם מלוויו במרכבה ונסע, נשאו היהודים את עיניהם השמימה ובקול רם ברכו ברכת “שהחיינו”.”

תיאודור הרצל

המספר הראשון כילה את דבריו. אחריו קם צעיר, שהיה תלמיד במקווה־ישראל בבוא ד"ר הרצל לארץ והוא ראה אותו בעת פגישתו עם הקיסר וילהלם ליד שערי מקווה־ישראל בנסוע הקיסר מיפו ירושלימה. מי שהיה תלמיד סיפר:

“באותו יום העירו את כולנו, את תלמידי מקווה־ישראל, בבוקר השכם ושלחונו אל השדות. ציוו אותנו לקטוף בגינות את הפרחים היפים והיקרים ביותר ולקשט בהם את השער ואת שדרות המבוא. אחרי־כן אמרו לנו ללבוש את בגדי החג. אף אחד מהתלמידים לא ידע למה התכונה הרבה הזאת ובשל מה החג… אולם לאחר שעה קלה נודע שעבור יעבור הקיסר הגרמני בדרכו ירושלימה ושגם ד”ר הרצל יבוא אל בית־ספרנו. על־פי השירים הגרמניים שאמרו לנו ללמוד בעל־פה, הבינונו לכבוד מי משני האורחים התכוונו בעיקר… בהתקרב קיסר וילהלם, התגנבתי מחצר בית־הספר ויצאתי לככר ריקה, משם ראיתי את ד"ר הרצל בעמדו על־יד שער מקווה־ישראל.

"על פניו היתה שורה דאבה רבה, עיניו הביטו למרחוק, אל הרי יהודה, שנראו כתלולים אלה על גבי אלה ברכס ארוך, אשר לא תמוד אותו העין. מנהל בית הספר מקווה־ישראל ואחדים ממלוויו עמדו על־ידו ודיברו אליו. הוא ענה להם והחלו לחייך, אך פניו הוסיפו והביעו דאבה. לא גרע את עיניו מהרי יהודה, אשר סוד אלפי שנים נסוך עליהם.

הקיסר וילהלם קרב עם בני־לוויתו. הוא רכב על סוסו היקר. הנה נפרד מעל אנשי לוויתו, רכב לפנים ונגש אל הצד שעמד בו ד“ר הרצל. הרצל חש לקראתו. הקיסר התרומם מעט על אוכפו, הושיט להרצל את ידו ובקול רם שאלו: “השלום, ד”ר הרצל הנכבד?” אחרי־כן שוחחו שניהם ואלה שעמדו במרחק־מה מהם לא שמעו את דבריהם. אנשי לווית הקיסר, שביניהם היה גם המיניסטר בילוב ואשת הקיסר, עמדו בצד וחיכו. השיחה לא ארכה. הקיסר הושיט שוב את ידו להרצל ואמר: “להתראות בירושלים” – ונסע לדרכו. גם ד"ר הרצל ישב מיד במרכבתו ונסע ירושלימה עם אנשי לוויתו הציונים.

ד"ר הרצל נפגש עם הקיסר וילהלם ליד שערי מקוה־ישראל

תוכן השיחה, ששוחחו ד“ר הרצל וקיסר וילהלם בירושלים, לא הגיע לידי פרסום, אבל בטוח הדבר שהשיחה פיזרה הרבה מחלומותיו הציוניים של ד”ר הרצל. הדבר איננו מסופק, כי מיד לאחר ראיונו עם הקיסר נחפז הרצל ושב ליפו סר־רוח ומיהר לעזוב את הארץ בהקדם. באותו יום סער הים בחוף יפו ואניות נוסעים לא עגנו בו. היתה רק ספינת מפרשים קטנה וד“ר הרצל עמד על דעתו לעזוב מיד את הארץ וידידיו ומלוויו לא יכלו לעכבו”.

כאשר גמר מי שהיה תלמיד מקווה־ישראל להשמיע את דבריו, השתררה שתיקה בלתי רגילה בינינו. והנה קם בן אכר מראשון־לציון, שעבד אתנו ביער־הרצל, והחל להשמיע את זכרונותיו גם הוא.

“עבדתי באותו זמן בבית־המרקחת שבראשון־לציון כעוזר ושוליה של הרוקח. דלתות וחלונות בית־המרקחת יוצאים אל הרחוב שדרכו באים מיפו. יום אחד, עמדנו הרוקח ואני בבית־המרקחת ועסקנו בהכנת רפואות. באותה שעה נראתה כרכרה קלה באה למושבה מדרך יפו. מראה הכרכרה לא משך את לבנו, כי המעטות הן הכרכרות הבאות מיפו וממקומות אחרים ועוברות על פני בית־המרקחת? ואולם דעתנו נתעוררה מיד כשהכרכרה עצרה אצל בית־המרקחת ושלושה אנשים לבושי־שחורים, בפראקים וצילינדרים, נכנסו אלינו. האמצעי שבהם, איש גבוה, גאה ויפה שזקנו ארוך ושחור ועיניו גדולות, ניגש אל הרוקח, הושיט לו את ידו והציג את עצמו לפניו: “ד”ר הרצל, מוינה”. הרוקח שלי, בשמעו את השם “הרצל”, נבהל ופניו חוורו. הוא הושיט את ידו לאורח ובעיני ראיתי כי ידו רעדה בשעת מעשה. הרצל שאל אותו דבר־מה, אבל הוא לא יכול לענות מרוב בהלה ולשונו דבקה לחיכו.

“הרצל ומלוויו עברו ברגל ברחוב המושבה. אני רצתי אל אבי, שהנהו ציוני נלהב, להודיע לו, שד”ר הרצל בא למושבה. בבואי אל חצר ביתנו, ראיתי את אבי ניצב על גג האורווה והוא עוסק בתיקון הגג. בשמחה היסטרית כמעט צעקתי: “אבא, ד”ר הרצל במושבתנו!" אבי נפתע כל־כך לשמע הדברים, שנפל מן הגג ארצה וחודש ימים ריפא אחרי־כן את רגלו!".

*

בן האכר מראשון־לציון גמר לספר, ואחרי כן החל להשמיע את זכרונותיו אחד הפועלים אשר זכה לראות את ד"ר הרצל בהיותו בוילנה:

“בקבלת־פנים חגיגית יותר מקבלת פני מלך קיבלה העיר וילנה את ד”ר הרצל. באהבה ובכבוד קיבלו את פני המלך היהודי הבלתי מוכתר כל שדרות העיר, עשירים ועניים, יהודים ונוצרים. בשלושת ימי שהותו בעיר לא עבדו רוב הפועלים היהודים. החנויות היהודיות היו סגורות. כשד“ר הרצל עבר בכרכרתו בעיר, נהרו אחריו ההמונים בתשואות גיל. העם ערך לד”ר הרצל קבלת־פנים יפה ונהדרת זו מתוך התעוררות ספונטאנית, הערצה טבעית ובלי התכוננות מראש. מפקד המשטרה בוילנה נבהל מהמחזה הזה. הוא היה סבור, שרק פני קיסר מקבלים בהערצה גלויה כזאת ולא פני בן־תמותה פשוט, וגילויי־חיבה המוניים בפרהסיה – אסר. במשך שלושת הימים ראיתי את ד“ר הרצל פעמים אחדות ובדמותו היתה באמת מן הגאווה והענווה של מלך כביר החביב על העם. כל תנועה בו ביטאה גדלות טבעית. כוח מושך מופלא נאצל ממנו ובחבלי־קסם משך אליו כל איש אשר בא עמו בדברים. בדברו עם מלכים הרגישו כי לפניהם עומד אדם שווה להם. בדברו עם הפועלים היהודים בוילנה ובלחצו את ידיהם הקשות מעבודה, לא יכלו להתאושש זמן רב ולהשיג, שאמנם ד”ר הרצל דיבר אתם כאחד העם ולחץ את ידיהם כאת יד איש הדומה לו. בטיילו ברובעי העיר של היהודים מבני דלת־העם, נכנס אל תופרת אחת עניה, דיבר אתה ושהה אצלה זמן־מה. שאל אותה לחייה וכל התנהגותו היתה כה פשוטה, שהיא לא ניחשה כלל מי ומי בא אל ביתה. הדבר נודע לה רק כאשר סיפרו לה אחרי אשר הלך. לנפח יהודי אחד נודע רק כעבור ימים אחדים כי ד"ר הרצל לחץ את ידו בתוך הסדנה שלו.

“ד”ר הרצל השאיר רושם בל־יימחה בהמוני הפועלים היהודים בוילנה, מצד אחד בגדלות שנבעה מכל ישותו ואפיו, ומצד שני בעניוותו ובויתור על כבודו. כאשר הרים ראש חבורת “פועלי־ציון” בוילנה כוס לכבוד ד"ר הרצל וברך אותו שיזכה להיות נשיא ראשון בריפובליקה העברית, ענה לו הרצל כי הכבוד גדול ממנו וכי בימיו לא יקום הדבר.

“לממשלה הרוסית לא נעמה קבלת־הפנים הנהדרת שחלקו לד”ר הרצל, וכאשר הודיע עליה שר־השוטרים הוילנאי לפטרבורג, קיבל פקודה להציע באורך נימוסי לד“ר הרצל לצאת במהירות האפשרית את העיר וילנה. מפקח המשטרה מילא את הפקודה באי־חשק רב, כי גם הוא נמשך כבר בחבלי קסם אל ד”ר הרצל שהוד־מלכות חפף עליו. מפקח המשטרה אמר אז: “בכל ימי חיי לא ראיתי אדם ויהודי הדור כמוהו”.

“בחצות יצא ד”ר הרצל את וילנה ואת מרכבתו ליוו המוני יהודים. למרות פקודת המשטרה לבלי ערוך הפגנות או להתאסף בהפרד הרצל מהעיר. ד"ר הרצל, בחששו פן יתקפו הז’אנדרמים, שמילאו את חוצות העיר, את היהודים, ביקש מאת אנשי־לוויתו וצעירי היהודים: “אנא, אנא, אל בהפגנות”. בראותו מחלון מרכבתו שהז’אנדרמים החלו לדחוף את היהודים, הוציא את ראשו בעד האשנב. פניו חוורו וקמטים נחרתו בהם. שפתיו לחשו: “הז’אנדרמים הארורים! הז’אנדרמים הארורים!”

*

ד"ר הרצל נואם בקונגרס הציוני הראשון

גם הפועל שזכה לראות מקרוב, פנים אל פנים, את ד"ר הרצל, כילה את זכרונותיו המענינים ושוב השתררה דממה. מן הגבעה ירד אלינו אל הבקעה הפקיד ומצא אותנו שוכבים בצל ומספרים. לא התרעם עלינו, כי הבין שלא אנו האשמים, אלא היין שבא אל קרבנו… הוא רק בחן את עבודתנו ואת השתילים שנטענו ולא אמר מאומה – סימן כי דעתו נחה. הוא חזר ועלה על הגבעה.

רוח־הים שאחרה לבוא הגיעה סוף־סוף. קמנו שוב לעבוד, אחרי שהחלפנו כוח והרוח החייתה את נפשנו. החום לא היה עוד קשה כל־כך. עבדנו בחשק ובלי הפסקה עד הצהרים וניקינו שטח הגון מעשבים שוטים – הכשרנו את החלקה לנטיעת עצי יער־הרצל.