שונים ומשונים הם טיפוסי האנשים העולים מן הגולה לארץ ופוגשים אותם בחוצות יפו, ירושלים ובמושבות יהודה, שומרון והגליל. יהודים מכל קצווי תבל במלבושים שונים. מדברים בשפות שונות ובעלי מנהגים ותנועות שונים. יהודים מהרי הקאווקאז ומערבות סיביר, יהודים בעלי צבעי־עור שונים, ואפילו בעלי עור שחור מכוש. קיבוץ־גלויות ממש. ומוריס גולדשטיין, שהיה מלח אנגלי ורב־חובלים אמריקאי, ואחרי־כן אכר במושבה ראשון־לציון, היה אחד מהמשפחה המגוונת הזאת.

התוודעותו אלי חלה גם היא בדרך מוזרה, בבואי בפעם השניה לארץ, ואני התישבתי אז לגור במושבה ראשון־ךציון, אל מעוני נכנס איש בא־בימים, פניו מגולחים יפה יפה, ובהם סימנים מובהקים של נעוריו הסוערים וחייו העליזים. בא החדרה וקרא אלי “שלום” בקול רם מאוד לצעק: “הו, בן־אדם! באת מקאליפורניה. התחתנת אתמול ביפו, איה אשתך? שים מגדנות וקוניאק על השולחן, וספר על הנשמע בסאן־פראנציסקו”… על השולחן עלו מגדנות וקוניאק והאיש לא סרב הרבה ושתה בהתמכרות.

על־פי התוודעותו האינטימית ברגע הראשון, אופן דיבורו ופנייתו בלשון “אתה” אלי, אל איש שראה בפעם הראשונה, נוכחתי, שדבר לי עם אח ברוח לאותם “ינקים” נודדים ברחבי אמריקה, האוהבים את החופש מכל דבר בעולם. מדי הסתכלי בו ושמעי את דבריו וראיתי אותו לוגם מהמשקה, לא היה עוד ספק בעיני, כי לפני אחד הבנים של הריפובליקה האמריקאית, הרחבה, והעשירה, מכף־רגל ועד ראש, ואשר עם רבים מהם עבדתי בשדות קאליפורניה… אבל מה לזה כאכר בארץ? מאחר שגרתי בשכנותו בראשון־לציון במשך שנה והכרתי לדעתו מקרוב, אחרי שמעי מפיו ומפי אחרים על מהלך חייו, הוברר לי מה הביא קפטן אמריקאי זה לארץ והפכו לאכר במושבה.

*

הוא נולד וחונך ברובע של עיר־הערפלים הגדולה לונדון. בסביבה נכרית למד בבית ־ספר עממי ואחרי־כן בבית־ספר תיכוני של הריפורמיים היהודים. הצטיין כתלמיד בביקיאותו בספרות האנגלית וידע בעל־פה הרבה דראמות של שקספיר. אך על היהודים והיהדות לא ידע מאומה.

גמר את בית־הספר ועזב את בית אביו, כי לא יכול נשוא את רוח־הדת ששלטה בו והיה לאיש נודד. אחרי־כן היה למלח ועבר בספינות מאנגליה לאמריקה, לאוסטראליה ואפריקה. ופעם, בהיותו בלב־ים קמה סערה גדולה וטיבעה את האניה. משישים מלחיה ניצלו עשרים ואחד בסירות קטנות, וביניהם היה גם מוריס. שבעה ימים ולילות חיו הניצולים על האי ניו־קאלידוניה בלב האוקינוס וניזונו מסרטנים וצנימים טבולים במי־הים. הם הובלו חולים בספינה לאוסטראליה, ואחרי שמוריס יצא בריא מבית־החולים, נסע אל אחותו בסידניי. בהוודע לאחותו על הסכנות המרחפות על אחיה המלח, השביעה אותו לבל יעסוק עוד בעבודה זו. “במה איפוא אעסוק?” שאל אותה מוריס. “הנך יכול להיות רוכל” ענתה האחות. אבל עצה זו לא נראתה בעיני מוריס והוא חזר לעבודת המלח.

מוריס גולדשטיין

עשרים שנה בילה האיש עליז־החיים על פני ימים עם מלחים מבני כל העמים. חי חיי־הפקר בעגון האניות אחרי מסע־ים ארוך בערי־החוף הגדולות. הכיר לדעת את החוצות השטופים חטא של בואנוס־איירס, קושטא, אלכסאנדריה, וסאן־פראנציסקו. ויש אשר ישב, האיש עליז־החיים, היפה והבריא בבית־שעשועים, בין חבריו המלחים השתויים, בשמאלו חיבק יפהפיה ובימינו הרים כוס יין, ודיקלם את המונולוג “להיות או לחדול”… של האמלט. את עקבות החיים העליזים ההם במשך עשרים שנה עוד אפשר היה להבחין בפניו ובתנועותיו גם בעת הכירי אותו. – –

מוריס היה לנתין אמריקה ובאמריקה עלה לדרגת רב־חובל ונוהג ספינה בים. כל השנים הללו לא ידע דבר על היהדות והיהודים, אך בשובו פעם ממסע ארוך דרך אוסטראליה ואמריקה ללונדון, מצא את אביו הזקן חולה ומודאג מאוד. האב שהיה אדוק וגם ביקר בארץ־ישראל ובירושלים, לבו מלא דאגה על ארחות־חייו של בנו, שאינן נאות כלל לבן־ישראל. הוא קראו אל מיטתו, חיבק את יד ימינו וביקש ממנו להשבע, כי קיים יקיים את אשר ישאל ממנו. לב מוריס התרכך על מיטת אביו החולה והוא נשבע כי ישמור לעשות את אשר ישאל. אז פנה האב אליו בדברים האלה: “שמע בקולי, בני יקירי, אני זקן וחולה, נוטה למות אבל איני רוצה למוץ בגולה. רוצה אני לחיות את ימי האחרונים בעיר־הקודש ירושלים ולהקבר על הר־הזיתים. לכן השבע לי בני, כי תשליך אחרי גווך את עבודת רב־החובל ותסע אתי יחד לארץ־ישראל. שם תשא אשה, תוליד בנים ותהיה יהודי. נולדת יהודי, בני, אך אינך יודע דבר עלך יהדות. יכול אתה להתחרט על דרכי חייך החטיאם ולהיות לבעל־תשובה בלב תמים. השבע לי כי תסע עמי ותמלא את משאלתי”.

מוריס נשבע לעשות את אשר ביקש ממנו אביו ויחד אתו החל להתכונן למסע ארצה־ישראל, הוא גמר את חשבונותיו עם משרתו ועם חיי הים, ונסע עם אביו לארץ הנשמה, לארץ־ישראל – לשאת בה – אשה כאשר הבטיח.

הוא בא עם אביו ירושלימה לערך בשנת 1895, והיה לסוכן חברת “קוק” העשירה, – קיבל את פני התיירים העשירים מבני העמים דוברי אנגלית שבאו לבקר בארץ הקודש. הרויח הרבה ובנה בירושלים לו ולאביו בית גדול. ביתו היה לבית־חסד לאלמנות וליתומים שבירושלים הדלה, כי הוא תמך ועזר להם. היה קונה מתנות ומחלק אותן בחוצות ירושלים לילדי ישראל העניים. לבסוף נשא אשה והחל לחיות חיים שונים מאלה, שחי לפני בואו אל הארץ. קיים, איפוא, את שבועתו לאביו במלואה.

אבל זמן רב לא יכול מוריס להאריך לשבת בעיר־הקודש, כי לא יכול נשוא את הגיטו האפל. בהתבוננו אל אנשי־החלוקה עם פאותיהם המסולסלות התלויות להם למטה, כאילו היו רבנים גדולים, ואל עיר־הקודש, אשר חלקה המיושב תושבים חיים דמה לחלק שתושביו מתים – להר־הזיתים, – לא יכול להשאר בה והחליט לעזוב. אולם לא עזב כל עוד אביו חי, כדי שלא לצער אותו. אחרי מות אביו, מכר את הבית ונסע עם אשתו אל המושבה ראשון־לציון. קנה כרם ענבים ושקדים גדול, – ויהיו לאכרים. אשתו מכרה את תכשיטי הזהב שלה, שהביאה מבראזיל ובנו בכסף זה בית יפה. שמו יצא במושבה והתושבים חיבבו את הקפיטן מוריס. גם יראו אותו על הגידו לכל את האמת בפנים – לאיש ולאשה, לצעיר ולצעירה. כאכר חפשי, שלא קיבל עזר ממוסד, הגיד לאכרים את חרפתם, שהם ממשיכים לקבל את תמיכת הבארון, ללא כל צורך.

אל האסיפות הכלליות של האכרים ב“בית־העם” בא בכל פעם, וראש־הוועד נאלץ לתת לו רשות־הדיבור, אף שידע כי הוא לא ידבר אל הענין, כי־אם ינאם נאום גדול באידיש רצוצה… בנאומיו מנה את כל חטאי ועד־המושבה ותיבל אותם בדברים שהיו שגורים על פיו ממסיבות חבריו יורדי־הים. מדי דברו ישבו חברי־הוועד חפויי־ראש וכל הנאספים פרכסו מרוב צחוק. התושבים אהבו את רב־החובל העליז ותאב־הדעת, אשר סידר לו רשת־ריגול משלו וידע את המתרחש בבית כל אחד מהאכרים ומה כל אכרה מבשלת בסירה. ידע איזו מבנות המושבה מתגנבת לבקר בסוכתו של אהובה שומר־הכרם ומפיו נפוץ הדבר בין שאר הנערות והשומרים…

גם חיי המושבה הטילו כפעם בפעם שעמום על מי שהיה מלח ורב־חובלים. והוא עזב את ארץ־ישראל לחדשים אחדים כסוכן חברת “קוק” לפגוש ולהדריך תיירים עשירים בבירות מצרים, אלכסאנדריה וקאהיר. עם זאת לא יכול להפרד לזמן רב מהמושבה וחזר אליה בכל פעם, כשעיני האכרים כלות אליו.

אך הנה בא גם אסון על ראשו של מוריס. אשתו רבקה חלתה מאוד, ובפחדה כי לא תקום ממיטתה, התחננה בפני מוריס שיוביל אותה ירושלימה, כי חפצה להקבר באדמת הר־הזיתים. הוא מילא את בקשתה ואמנם שם מתה כעבור זמן קצר. האלמן לא יכול להינחם זמן רב אחרי אשתו וכדי להפיג את צערו נכנס ראשו ורובו בעבודת הכלל. פרצה מלחמת העולם הראשונה ומוריס כנתין־אמריקה וכאיש מקובל על הקונסול האמריקאי הראשי בירושלים, יכול היה לפעול הרבה לטובת אחיו.

את הממשלה התורכית המפגרת שנא מהיום הראשון לבואו ארצה. כאשר באה בליל תשעה־באב השמועה לראשון־לציון על המלחמה שהתחוללה, וחרדה תקפה את התושבים מדאגה לעתיד, התהלך מוריס עליז ושמח בחוצות עם שני כלביו החביבים. “מה לכם? מדוע תתאבלו?”

צעק אל האכרים אובדי־העצות. "הלא הגיעו הימים שתיפטרו לנצח מהתורכי הפרא! "

והיום בו גם תורכיה יצאה למלחמה, היה מהמאושרים בחיי הקפיטן. באותו יום נתן מנת־בשר כפולה לשני כלביו ומנת־שעורה מיוחדת לסוסתו החביבה, סאת־סובין גדושה לעזו “חיה־שרה” ובביתו שתו ידידיו מהמושבה יין כמים.

כנתין אמריקה החל לפעול לטובת המושבה בעת הרדיפות מצד השלטון התורכי. הוא התגולל שבועות רבים עם העגלונים, בנסעם לעבוד את עבודת־החובה הממשלתית במדבר. בימים ההם עלה מחנה ג’מאל פחה להלחם באנגלים אצל תעלת סואץ ומוריס השגיח במדבר על העגלות והסוסים וגבה את השכר המגיע מהממשלה לאכרים העגלונים.

היה נכנס בגאון אל משרד המפקדה התורכית בבאר־שבע לגבות את הכסף המגיע, אך בעצמו ישן על חול המדבר כחבריו. כאשר הוחל בגירוש נתיני מדינות ההסכמה והעסקנים הציוניים מהארץ, השתדל מוריס להשיג תעודות נתינות אמריקאיות ובזמן נסיעתם השגיח בחוף יפו לבל יעשקו הספנים הערביים את הנוסעים.

נבואתו מראשית המלחמה נתקיימה והאנגלים כבשו את הארץ. מוריס היה למורה־דרך למחנה האנגלי בעברו ביהודה. אחרי־כן מכר את ביתו וכרמו בראשון ־לציון והתישב בירושלים. חי חיים חסרי־דאגה, התהלך בחוצות ציון והוכיח בשפת־אמה ובדברים כדרבנות כל איש שעשה עוול או רעה בעיר־הקודש.