(תרמ“ו־1886–תרצ”ח־1938)
מעטים היו היהודים בגולה ש“לימדו ידם קשת”. העם היהודי היה ידוע כעם־הספר, אך לצד הספרא היה גם הסיפא, לכל הפחות אצל מיעוט יחיד־במינו של יהודים. היו אלה ה“סובוטניקים”, הגרים שהיו נחטפים בילדותם ובנעוריהם לעבודת־הצבא, בצבא הצאר הרוסי, וזאת כעונש על שמיאנו להמיר את דתם.
משפחת זייד היתה (מצד האם) – “סובוטניקית”. אלכסנדר נולד בעיירה זימה, בסיביר, שהיתה מיושבת גרים־סובוטניקים, יוצאי־צבאו של הצאר ניקולאי הראשון. אמו של אלכסנדר מתה עליו בהיותו בן שלוש, ואחרי מותה עבר אביו, יהודי אשכנזי וילנאי ובעל־מלאכה חרוץ, חובב־ציון ומשכיל עברי, אל העיר אירקוטסק. שם מסר את ילדו ל“חדר” ואחר־כך לבית־ספר עממי ממשלתי. היה זה השלב הראשון בנדידה גדולה שהביאה את המשפחה לארץ־ישראל.
מאירקוטסק בסיביר נדדו האב עם בנו אחרי זמן ל“ירושלים דליטא”, ווילנה. בהיותו בן חמש־עשרה, מת על אלכסנדר גם אביו והוא החל ללמוד מלאכה, עבודת מתכת. בעשותו במלאכתו, מצא לו גם שעות־פנאי להשתלם מעט־מעט והחל לשאת את נפשו לחיים עבריים־לאומיים. באותם הימים בא לווילנה מיכאל האלפרין מארץ־ישראל וניהל תעמולה להקמת לגיונות פועלים בעד ארץ־ישראל. בדבריו הנלהבים ניהל את תעמולתו בין הפועלים העניים ברחובות היהודים בווילנה. הוא סיפר להם על ארץ־ישראל, אשר חזר ממנה. וזייד, שהיה מן הראשונים לתת את ידו לחבורת “פועלי־ציון” בווילנה, היה גם הראשון להיענות לקול קריאתו של האלפרין.
למיכאל האלפרין החולם והנלהב היתה השפעה גדולה על זייד הפשוט והישר, ומאז היה למחנכו, במובן ידוע, בווילנה, וגם אחר־כך בארץ־ישראל. זמן־מה אחרי הקונגרס השישי, כש“פועלי־ציון” בווילנה נחלקו לטריטוריאליים1 ולפלשתינאים, הצטרף זייד אל אלה־האחרונים ונסע הראשון לארץ, מתוך רגשי מחאה נגד האוגאנדיזם. בעיר וינה, מרכז הציונות אז, התעכב שלושה שבועות, מפאת מחסור בכסף להוצאות הנסיעה.
באותם הימים נערך נשף ציוני גדול של אגודת ההתעמלות “המכבים”. ד“ר הרצל וחברי הוועד הפועל הציוני, הוזמנו להופיע בנשף. חברי “פועלי־ציון” מווילנה, בבואם עם זייד אל הנשף, אמרו להציגו לפני ד”ר הרצל כפועל הנוסע ארצה, אך זייד התחמק מהכבוד הגדול הזה. זייד ראה כבר את ד"ר הרצל בהיותו בווילנה ולא רצה להיות מוצג לפני המנהיג, כי חשב בתום־לבו את עלייתו לארץ כדבר מובן מאליו, שכל בני־הנעורים בגולה צריכים לעשותו!
אלכסנדר זייד
חבריו עמדו בשלהם והציגו אותו לפני אנשי הוועד־הפועל המצומצם. הללו שאלוהו בטון של תוכחה: “אתה נוסע לארץ־ישראל? – מה תעשה שם?”
ענה להם זייד בזעף: “אעבוד שם, אחיה שם”.
מילים פשוטות וברורות מאוד לאיש כזייד, אך בלתי־ברורות לחברי הוועד־ הפועל בימים ההם. בלב מלא צער התרחק מהם ובעיניו חיפש על פני האולם הגדול את ד“ר הרצל, שאת דמותו היפה נקל היה להכיר בין אלפי אנשים. ד”ר הרצל היה בראשית הערב בין הצעירים המתעמלים, “המכבים”, שהראו להטי התעמלות. הוא התהלך ביניהם כחבר, חבט להם בחיבה על גביהם ופניו האירו. אחרי־כן ראה זייד את ד"ר הרצל מתרחק הצידה ונשען על סומכת המעקה העליון, משם הביט על המתעמלים כשמצחו מקומט בקמטים ומביעים עצב. פניו ועיניו עוררו עצב גם בלבו של זייד. (תמונה מעין זו הונצחה בבולים, תמונות ובספרים על אודות הרצל).
*
בסוף שנת 1903 הגיע זייד ארצה, והוא בן שמונה־עשרה. בירדו בחוף יפו בלי תעודה מרוסיה, אסרוהו פקידי החוף התורכיים. הרובלים הרוסיים האחדים ושעון־הכסף שהיו אתו עמדו לו, והוא הלך חפשי מיפו ישר למושבה ראשון־לציון לעבוד. שם היה לאחד הפועלים המצויינים וגם לחבר מסור לחבריו הפועלים. לא היתה עבודה קשה או פחותה בעיניו שמשך את ידו ממנה. כן היה מהיום הראשון שבא אל הארץ. העבודה החקלאית בין ערביים ובמושבות, שהשמירה היתה בהן ערבית, לא נתנה לו סיפוק, והוא עבר, עוד שנים אחדות לפני היווסד “השומר”, לשמור בכרמי המושבה זכרון־יעקב.
לשומרים הערביים של המושבה היו שומרים מסורים כזייד וחבריו מכשול בדרך לגנבותיהם ולשלטונם הבלתי־מוגבל בכרמים. הם ניסו בתככים שונים להרחיק את השומרים היהודים מן המושבה. בליל־חושך אחד ארבו לזייד במספר רב ובמצאם אותו לבדו התנפלו עליו, גזלו ממנו את רובהו וחבלו אותו קשה בראשו. מהמכות שהוכה לקה בשמיעתו, בדיבורו ובכוח זכרונו. מאז, אם הפסיקוהו בדברו, שוב מצא אך בקושי את קשר רעיונותיו.
זמן מה לאחר מקרה זה נוסדה הסתדרות “השומר” וזייד היה אחד ממיסדיה. מילא את תפקידו באמונה במשך 15 שנות קיומה ולקח חלק בכיבוש מקומות־ישוב חדשים, הגנה נגד התנפלויות של ערבים ועוד. זייד היה לאחד מעמודיו החשובים של “השומר” מסג’רה, העמדה הראשונה, עד כפר־גלעדי ותל־חי.
כאשר סביבת כפר־גלעדי ותל־חי הפכה בעקב המדיניות האנגלית־צרפתית לשדרה־קרב בין בדווים, דרוזים ומתואלים, דרש זייד שלא יעזבו את נקודות הישוב האלה. הוא טען שעל היהודים להשאר בעמדותיהם הישוביות, בכל תנאים שהם, ולהראות לערביים ולעמים אחרים, שאנו מוכשרים לתת את נפשנו בעד האדמה ובעד כבודנו, שעוד נוזלים דמי החשמונאים וכי זיעתנו ודמנו הנשפכים בעד האדמה ועליה – הם הערובות שהארץ תהיה בעתיד שלנו. זמן־מה לפני מאורע תל־חי נגזלו מאנשי כפר־גלעדי שלושה זוגות פרדות, וזייד שראה במעשה זה אות למתיחות פוליטית בסביבה, הזהיר על כך את המוסדות. זייד הבין בשכלו הפשוט והישר, שההתנפלויות הללו אינן נושאות אופי של שוד כי אם אופי פוליטי ותכליתן לבער את היהודים מהמקומות אגב ההתנגשות בין הערביים והצרפתיים. ד"ר וייצמן, שביקר באותו זמן בצפון הארץ נתן את דעתו על דברי זייד. וייצמן נסע מהארץ, ומאורעות הדמים של תל־חי הוכיחו כי זייד ראה נכוחה.
איש־צבא מסור היה זייד, ובכל ההתנפלויות והסכסוכים בתל־חי וכפר־גלעדי היה בראש העומדים במערכה. אך לפני המאורע המעציב האחרון בתל־חי נסע לגליל התחתון וליהודה להעלות פלוגה של מגינים. בדרך שובו, בהוליכו ארבעים בחורים מזוינים לגליל העליון, והם על־יד טבריה, הגיעתהו השמועה הרעה על יום תל־חי, על מות ששת גיבוריה אחרי מלחמה קשה, על שריפת הבנינים והנסיגה לצד כפר־גלעדי. הם עלו מטבריה לאיילת־השחר והשמועה על הנסיגה מכפר־גלעדי הגיעה. זייד חזר אז מדרכו והתישב לגור עם חברי “השומר” בתל־עדשים.
ביקרתי אצלו בתל־עדשים חדשים אחדים אחרי מאורע תל־חי וראיתי שוב לנגד עיני את זייד החולם והטווה רעיונות על יצירת “שמירת גבולים”, מעין זו של ישובי הקאווקאזים לפנים ברוסיה. בהיותו חולם בימי “השומר” הראשונים, כן חלם גם עתה על יצירת מושבים רבים של פועלים ושומרים בגבולות הארץ, שאנשיהם יעבדו את האדמה וגם ישמרו אותה – על כך דיבר באמונה ובתום־לב. רעיונותיו אלה היו לו כסם־חיים, שעורר אותו להתנפל מחדש אל ים־המעשים, כשהשעה תדרוש אותו.
מאז לא עזב את השמירה ועבודת האדמה. זייד ומשפחתו התישבו בכפר־גלעדי משם עברו לתל־חי ולבסוף התישבו בשיך־אברק.
זייד ומשפחתו השקיעו עבודה ומרץ רב בהתפתחות גבעות שיך־אברק – וגם הרווה בדמם.
בשנת 1932 הקיפו ערבים את זייד ליד ביתו ופצעוהו קשה. אך משפחתו לא עזבה את המקום על אף הסכנה שנשקפה לה.
ביום י“א תמוז תרצ”ח (10.7.38) נורה זייד ונהרג לא־הרחק מביתו בשיך־אברק.
-
שהטיפו להקמת מדינת־מעבר יהודית באוגנדה, באפריקה – עד שתיפתח ארץ־ישראל ליהודים. ↩