המצב היה קשה. בקהילה היהודית בעיר סיבאסטופול ניסרו שמועות על “פוגרום” הממשמש ובא על יהודי העיר. ארגוני ה“בונד” וה“ס.ד.” ארגנו הגנה־עצמית המורכבת מיהודים ונוצרים. נגד הגנה מעורבת זו יצא חוצץ צעיר יהודי מקאוקאז, יחזקאל ניסנוב, שטען: “אין להאמין לזרים! ברגע האחרון יבגדו בנו!” כתוצאה מטיעון כזה ארגנו “פועלי ציון” הגנה משלהם. דא עקא, לארגון זה לא היו מהלכים בקרב ה“גויים”. כיצד יידעו מה מתרחש במחנה האויב?
לתפקיד “המודיעין” הראשון בהגנה־העצמית היהודית בגולה התנדבו יחזקאל ניסנוב בעל החזות הארמנית, וידידו בלב־ונפש צבי בּקר, שדמה לרוסי. הם יצאו לשוטט בחוצות ולהטות אוזן לדברי הבריות. ללא מורא חדרו אל חבורות ה“חוליגאנים” (הפורעים) וקלטו גם את הנאמר שם.
המשימה המסוכנת שהטילו השניים על עצמם גרמה לכך, שלא התפנו לעבוד בעת שהותם בסיבאסטופול ולחסוך דמי־נסיעה לארץ־ישראל תוך זמן קצר, כפי שהיה בתכניתם המקורית. ידיו של בקר לא רפו. היה זה אופייני לצעיר זה, בעל פני ה“גוי”, שנעשה השומר־בפועל הראשון ב“השומר”.
צבי נולד ובילה את ילדותו בטימיר־חאן־שורה, בחבל דאגיסטאן בקאווקאז. בהיותו עלם, נמשך אל העיר הסואנת באקו ונסחף לתוך המלחמה בין הרכושנים והפרוליטאריון. בבאקו היה לחבר במפלגת הסוציאל־דימוקרטים הרוסית. אבל הוא לא יכול להשלים עם היחס הבלתי־ישר של המפלגה הזאת, שרוב המהפכנים היהודים היו שייכים אליה, לשאלת היהודים והיהדות, והצטרף להסתדרות הצעירה “פועלי־ציון”. בהכירו בשכלו הישר את הפגם שבחיי היהודים בקרב הגויים ושל הצעירים היהודים בין הפועלים הנכריים, בא לידי מסקנה שנחוצה ליהודים מולדת שלהם. הוא החל ללמוד את ההיסטוריה היהודית של העבר הרחוק וההווה. כאשר הגיעה לידו החוברת של אוסישקין “הפרוגראמה שלנו” וקרא אותה, התעורר לעלות, יחד עם חברו יחזקאל ניסנוב, ארצה־ישראל לעבוד שם שלוש שנים כשירות־חובה.
כסף להוצאות הנסיעה לא היה לשני החברים. חבריהם מ“פועלי־ציון” יעצו להם לחכות עד שיחסכו בעבודתם את הסכום הדרוש. אבל לצבי בקר לא היתה סבלנות לחכות. הוא וחברו ניסנוב רצו להקדים לבוא לארץ־ישראל ואל חייה החדשים. הם נסעו כבעלי־מלאכה לעיר סיבאסטוֹפּוֹל, ששם היתה להם אפשרות להרויח בזמן קצר את הסכום הדרוש. החשש מפרעות שיבש את תכניתם, ובּקר קצר־הרוח החל נודד עם מעט הפרוטות שצבר.
בהיות מהפכן, לא יכול היה להשיג תעודת־מסע והוא החליט לעבור בגניבה את הגבול על־יד גאליציה. “מבריח” יהודי הבטיח לו לעזור לעבור את הגבול ולהביאו לעיר בּרוֹד בעד סכום כסף ידוע. צבי בּקר, הצעיר והאמיץ, תמים היה והאמין לו, אולם בבואו עד הגבול לא רצו עושי־דברו של הסוכן להעבירו, עד שנאלץ לשלם להם שכר־העברה בשניה. היה זה נוהג שפל של מבריחי־הגבול המקצועיים, ויהודים רבים נפלו ברשתם ונאלצו לשלם, בהיותם נתונים לחסדיהם. זה היה כספו האחרון להוצאות הנסיעה. היהודים שעברו יחד אתו את הגבול, היו עניים – ועמהם נשים וילדים, פליטי הפרעות, ולכל החבריא הזאת היה צורך לעזור. לא אחת התפשט צבי ערום והעביר נשים וילדים על גבו במים.
צבי בקר
בלי פרוטה בכיס בא אל העיר למברג בגאליציה. הוא החל שוב לעבוד ולחסוך להוצאות הדרך. האדם העובד היה אז בזול בגאליציה, כי המוני פליטים באו מרוסיה והתגוללו בערים שונות. שכר־היום לא הספיק תמיד לבקר למזונו, ומלבד זאת לא בכל יום היתה לו עבודה. בעמל רב הצליח לבוא לקראקוב. בעזרת “פועלי־ציון” המקומיים הישג עבודה, שמשכרה יכול לחסוך מעט להוצאות נסיעתו, וסוף־סוף ירד באניה בטרייסט ובא ארצה־ישראל.
*
בזמן בואו לארץ־ישראל נוסדה הסתדרות “השומר” והתכנית המעשית שלה לאמן את חבריה לשומרים מסורים ומנוסים, לשמור על הקנינים העבריים על־ידי עברים ולהגן על כבוד היהודים בארץ. קשה היתה פריצת קיר־הברזל של השמירה הנכרית, ודרוש היה להלחם על כל שעל. כאשר פנו ראשי “השומר” אל מושבות הגליל, שתמסורנה להם את השמירה, טענו האכרים: “ומה בדבר סכנת השמירה?” – – אך קיבל “השומר” את השמירה הראשונה בסג’רה, ושומר ראשון על משמר מסוכן זה זכה להיות – צבי בּקר.
יותר מעשר שנים מילא בּקר את תפקידו, תפקיד שומר. אומץ־לב רב הראה לא אחת ושמו נודע לא רק בין יהודים, כי אם גם בין ערבים. בין האכרים במושבים ובין חברי “השומר” פרצו לעתים קרובות סכסוכים וחיכוכים, שעשו לפעמים את חיי השומר במושבה קשים מנשוא, אבל עם בקר חיו הכל בשלום, בשל טוב־לבו ואפיו המתון.
פעולתו למען “השומר” ראוייה להרשם לזכרון־עד בתולדות הישוב העברי החדש. צבי בּקר היה מאלה שנשלחו כפעם בפעם ע“י “השומר” לשם כיבוש מקומות חדשים. הנהלת העבודה הציונית בארץ היתה גואלת שטחי קרקע במוקמות־שממה ומוסרת אותם ל”השומר" לעבדם בשנה הראשונה. התפקיד היה לשמור על הקרקע ולהרגיל את הערבים אל הבעלים היהודים החדשים, להרגילם להתיחס אליהם בכבוד. בין המקבלים עליהם את התפקיד האחראי הזה היה תמיד צבי בּקר, ויש אשר אדמת הערביים עברה תוך סכסוך קשה לידי הבעלים היהודים החדשים והערבים לא חפצו לעזוב את האדמה ברצונם הטוב. היה צורך לאלצם בכוח החוק. מעשים כאלה עוררו ספקות בלב השומר־הסוציאליסט. הוא, הסוציאליסט היהודי ישר־הלב, חשש שמא נעשק בדרך זו אחיו העני הפלח הערבי. בשביל אנשים כמוהו, כתב אז אבנר “הפועל־הציוני” מאמרים בשם “הגנה לאומית והשקפה פרוליטארית”, ולא ברור אם הרגיעו מאמרים אלה את צבי בקר והדומים לו.
קבוצת “שומרים”
צבי בּקר יצא לזמן־מה מן “השומר”, מפני שזה לא קיים את התכנית שהתווה לו, וקיבל את השמירה במקומות שלא היתה בהם עבודה עברית. הוא התחבר גם אל החולם הבילו"יי ישראל בּלקינד, שהטיף ללכת אל עבר הירדן מזרחה ולהיות לרועי־צאן ובקר. בּקר יסד למטרה זו עם חברים של “השומר” קבוצת־רועים בשם “הרועה” והם הלכו להתנסות במרעה אצל הבדווים.
מענינים כמה פרטים אישיים, המעידים על הניגודים בנפש סוערת זו: צבי בּקר, יליד־קאוקאז ואיש השמירה והנשק היה צמחוני וחס על נפש בעל־חי… צבי בּקר היה נאמן בכל מצב מסוכן לחבריו. פעמיים נשפט למאסר בתקופת היותו ב“השומר”: אחרי ההתנפלות הגדולה על מרחביה ובזמן המלחמה, בימי רדיפות חסאן־בּק בגליל – בשתי הפעמים יכול להחלץ, אך התמסר לידי הממשלה מרגשי־אחווה לחבריו.
בּקר נשתחרר ממאסרו השני ושמר במושבה הקטנה בית־גן בגליל התחתון.
קרה שגנבו בלילה אצל אכר אחד יותר מעשרים בהמות. לצבי בּקר חרה הדבר עד מוות: “האמנם יגנבו בהמות בשמירתו?! עוד לא קרה לו כדבר הזה”.
ארב לילות אחדים בואדי להתחקות על עקבות הגנבים ולגלות את הגניבה, הצטנן וחלה בשפעת. הרופאים לא ידעו לרפאו והוא לא ירד עוד ממיטת חוליו. צבי בּקר מת ונקבר במושבה יבנאל ליד קברות יחזקאל ניסנוב, מנדל פורטוגאלי ויחזקאל חנקין. הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו.