(נפל תרפ"א־1921)
התוודעתי עמו חלה על ידי י. ח. ברנר שהביא אותו אלי בהצעה, להיות המתרגם העברי של כתבי. רגעים אחדים, אחרי שאותו בחור מוזר נפטר מאתנו, העיר לי ברנר בטון רציני: “כשתגיע לסיום, יזדמן לך בסוף לכתוב דבר־מה גם על המתרגם עצמו, אם רק יעלה בידך לעמוד קצת על טיבו”. דברי נבואתו הללו על המתרגם נתקיימו, כשם שנתקיימו פעמים רבות דבריו לגבי עצמו.
בישנותו ובדידותו היתמותית של לואידור היו מוזרות ובלתי שכיחות כמוהו עצמו, על אופן חייו המשונה ועל הילוכו. לרוב לא פסע על המדרכות, כי אם באמצע הדרך – הילוך סוער תוך נפנוף ידיו הארוכות באויר, כאחד הנמלט מהשריפה או נאבק עם המון רודפים נעלמים.
עשרות רגעים רצופים, כאותה ריבה גנדרנית וקלת־דעת, היה עומד מצומד אל המראה ומסתכל בקלסתר פניו העגומים, להיווכח אם לא נגלה בפניו חלילה איזה קו, שרטוט, או צל מעולמו הפנימי שבמעמקי ישותו.
“הגידה לי”, היה פתאום פונה אלי, היחידי, שהיה מזכה אותו לפעמים בדיבור שלא מן הענין, “הגידה לי, אני לא גרמתי לכם שום אי־נעימות, אתמול, כשישבתי אצלכם?”
“מה אתך, לואידור? איזו אי־נעימות, מה אתה סח? להיפך”…
ואולם הוא, בלי התענין בהמשך דברי, נבוך והסמיק כאש ומיהר ונעלם החוצה…
שקוע תמיד בחלומותיו, יש ובהיותו מתכוון להכנס לבית, היה טועה לא אחת ונכנס אל בית שלפניו או אל בית שלאחריו. נכנס וישב על כסא, ורק אחרי רגעים אחדים, כשעמד על טעותו, קם נכלם ועזב את הבית.
בזמן הראשון לבואו (מעיר לודז') לארץ־ישראל היה פועל במושבות־יהודה. לפי מבנה גופו וכוחו הגופני יכול להסתגל אל העבודות הקשות ביותר, אך נטייתו לבדידות גרמה ליחס משונה אליו מצד חבריו העובדים. הם לא הבינו אותו, ויש שהיו גם מתלוצצים עליו. יחס משונה זה גרם לו כאב גדול מנשוא וסוף דבר היה שעזב את המושבה והעבודה ועבר אל העיר יפו. שם מצא לו פינה נידחת בשכונת “נוה־שלום”, חזר לעסוק בספרות, לרוב תרגום, וחי בבדידותו באין־מפריע, מלבד אורחו הקבוע – הרעב.
גם ישיבתו בעיר לא הניחה את דעתו. הוא זכר את חיי העבודה, קרבתו אל הטבע, ונאבק עם תשוקתו לברוח מן העיר אל המושבה.
כעין ביטוי של שאיפתו העצומה לחיות חיי טבע חפשיים תחת להט שמש המזרח, יש למצוא בסיפורו שנדפס ב“התורן” בשם “קדחת”. בהתלהבות מוזרה וחולנית כמעט הוא קורא בסיפור אל השמש: “להטי, שמש! להטי! בערי! קדי! שמש ארצי, שמשי, צרבי, שזפי, השחירי את עור פני כעור בן־המזרח מלידה ומבטן. חום! חום! הוסיפי אש! הגדילי המוקד, צרביני, הכיני בשרב, עניני בחום!”
כתמונה חיה של התלהבות האדם הזה בין החיים והחדלון, יכול לשמש המאורע האופיי שאירע לו ואשר סיפר לי עליו אחרי־כן:
הוא הלך לרחוץ בים. היה שחיין מעולה, והתחיל לשחות, שחה והפלג מן החוף מרחק רב, בלי הרגש בדבר, מהיותו שקוע בתוך עצמו, כדרכו. כן הוסיף לשחות, הלוך והתרחק, ופתאום, כשהקיץ מחלומותיו והביט לאחוריו ראה לחרדת נפשו והנה לא נראה החוף כמעט. כיצד ישוב מרחק רב כזה? והנה, בשכבו על גבו לנוח על פני המים, נצנץ רעיון במוחו והתחיל לחשוב כך: מלכתחילה, הן לא היה מתעורר בו העוז לגמור את חשבונותיו עם החיים בדרך כזאת, אם כי בזמן מן הזמנים יהיה אנוס סוף־סוף לבחור אם לא בדרך זו, כי אז בדרך אחרת… עכשיו, בדיעבד, כיון שהוא כבר פה, והחוף רחוק מאוד, שאין לשוב אליו כמעט, והמקרה בא לידו – מדוע לא ישתמש בו? וכי מה יפסיד? את מיטתו עם מזרון־הקש המנוקב והמחוסר סדין במלונו של ליפשיץ בנוה־שלום, אשר זה יותר מחודש ימים לא שילם לו שכר־לינה – שלושת הגרושים ללילה? ולאן, ולשם מה ישוב? אולי להעתיק עוד כתב־יד של ברנר, מעין “שכול וכשלון” חדש, אשר העתיק עד עכשיו? שוב להתחיל לטפל בטיפוסי ברנר הדוויים והסחופים, חובטי הראש בכותל ותולשי שערות ראשיהם ומחטטים בפצעיהם זבי־ הדם? – – או אולי ישוב אל העבודה ואל הטבע, זו משאת נפשו מעודו? – – הן צחוק יצחקו לו, כי זר ומוזר הוא, כנכרי יהלך…
לא, אין מקום לו בעולם הזה! התהום, אך הוא גואלו היחידי, רגע אחד – ונגאל… כן חשב את חשבון נפשו, בשכבו פרקדן בלב ים מתנדנד על פני הגלים, כנוע ילד חולה בעריסה… עודנו הוגה, נכון לצלול תהומה, והנה נפקחו עיניו פתאום, וירא, כאשר לא ראה מעודו את תכלת שמי הארץ ואת זיו קרני השמש. אל אזניו הגיע קול המון גלי הים והכל נתמזג לקול אדיר אחד הקורא לחיים, לאהבה, לאושר! – התנשא אליו מעין הד אדיר וחזק ממרחק החוף: – לחיים!
– לחיים! – התפרץ כמענה הד מלבו אף הוא, וכרגע אזר את כוחו והתחיל שוחה, הלוך ושחה בדרך אל החוף. הוא נתקרב אל סלע רחוק מן החוף, עמד עליו לנוח ואחרי רגעים מספר הוסיף לשחות עד קרבו סוף־סוף אל החוף, כאשר צללי הליל התחילו כבר מתפשטים על פני הארץ.
הוא שב אל החיים.
גם הימים הקשים בחייו, בהיותו רעב ללחם, לא היתה להם שליטה על עולמו הפנימי־הרוחני. להיפך! אז ניגש לכתוב מאמר על טיפוסי הנשים של שכספיר, על “הרמן ודורותיאה” של גיתה, על “רובינזון קרוזו” ועל “פאן” של האמסון.
כאמור, היה מטבעו ביישן וצנוע מאוד. פעמים היו המידות הללו מתבטאות אצלו בקיצוניות יתרה, עד כדי להעליב את זולתו. נכנס לואידור אל בית, במקום שמצא אחד או שנים אורחים שאינו מכיר אותם, – מיד היה משתמט ונמלט החוצה. פעם אחת לא הצליח להשתמט, ונשאר לשבת בביתי בחברת ארבעה אורחים, גברים ונשים, שלא הכירם. ישב כל העת, הקשיב לדברי המשוחחים ובעצמו לא פלט אף מילה אחת. למחרת, השכם בבוקר – כנראה שהענין לא הניח לו לישון כל הלילה, – הופיע אלי לשאול, אם התנהג בחברת האנשים של אתמול “כבן אדם”?
תמיד היה נדמה לו כי צוחקים לו, כי מביטים אחריו, או רודפים אותו, וזה היה גורם לו צער ועינויי נפש מאין־כמוהם.
לא אחת היה נעלם מן העיר לימים ולילות רצופים – ואין אחד, גם מהקרובים לו, יודע את מקום העלמו. פעם אחת, במקרה כזה, יצאו אחדים מידידיו לבקש אותו על פני הדרכים ולא מצאוהו. לבסוף, אחרי עמל ויגיעה רבה, מצאוהו בדרך בין יפו לפתח־תקווה כשהוא שוכב במערה אפלה, על ידו ככר לחם וצפחת מים, שוכב ומעיין בספר ישן.
בדמותו ובצלמו היה מתאר גם את גיבוריו ההיסטוריים. בסיפורו “עלי” שהדפיס ב“הפועל הצעיר”, אנו קוראים את השורות הללו:
“עלי יצא את גבעה וידוד סביבה שלושה ימים וירעב ויעף. ויהי בלילה השלישי, וישכב בשדה בקוצים. והימים ימי סוף החודש השביעי, ורוח קרה נשבה מצפון ומים. וילט עלי את פניו בכפות ידיו ויבך ויאמר: מי יתנני ילוד מדבר, ארץ צלמוות אַפלה, שם אשלו לא אדע רע; לא אראה פני איש לא יראֵֵני איש ולא ירדפוני נצח ולא יענוני חינם. ויוסף ויאמר: מי יתן לילה נצח לא יאיר יום, חושך סביב, דומית שאול, אין איש”…
מיד אחרי הפרעות בירושלים, כשסרתי אליו לראות בשלומו, מיהר והוציא מתוך ארגז מאובק, שעמד מתחת למיטה, גליונות ניר והתחיל, בלי הקדמה מצדו, לקרוא לפני פרקים מרומאן היסטורי מתקופת החשמונאים. הוא התיעץ עמי על הדפסת הפרקים הללו, כדי להקדיש אותם לגיבור ההגנה העצמית בימים ההם, כלשונו: – “למעוטר עטרת־הקוצים זאב ז’אבוטינסקי”. אולם לא את הפרקים הללו ולא את הרומאן כולו לא הספיק לואידור להדפיס. כתב־היד ביחד עם שאר חפציו נתעכבו על ידי בעל המלון כמשכון בעד שתי הלירות שלואידור חב לו עבור לינה ואוכל.
אחרי עזבו את האכסניה, לא נודע לנו מקום העלמו ושוב התחלנו לחפש אותו. הפעם בטוחים היינו כמעט, שימי הפרעות ודאי השפיעו עליו וכי לא נמצא אותו עוד בחיים. יותר משבוע ימים חיפשנו אותו בעיר ובמושבות הסמוכות וביום השמיני נודע לנו במקרה, שלילה־לילה הוא בא ללון במרתף הבנין הגדול של “הבונה” קרוב לפסי מסילת־הרכבת שבתל־אביב. ביום שוטט בשדות הרחק מן העיר. שם רשם רשימותיו, ובבוא הערב, התקרב בחשאי אל העיר ונכנס אל המרתף ללון.
בימים ההם הגה רעיון חדש, שניגש להוציאו אל הפועל: הוא התחיל לכתוב סיפור חדש שצריך לתפוש לא יותר משלושה־עשר עמוד וזמן כתיבתו צריך להמשך לא פחות משנה… הסיפור עתיד להיות, לפי דבריו, דוגמה של אמנות חדשה, שתעלה בערכה על כל מה שנכתב אצלנו עד עתה. הסיפור צריך היה להכתב במילים ספורות, לא יותר משורות אחדות בשבוע. פעם, לאחר שהספיק כבר לכתוב כמה עמודים, קרה מקרה כי האחרונים אבדו, או ששכחם ברשלנותו באיזה מקום. הוא בא אלי נבוך ונרעש מאוד, ישב אל שולחני. אחרי שעות אחדות של ריכוז החושים, הצליח להעלות מחדש על הנייר את רחשי לבו.
כן חי בדחקות ובחוסר־כל, ניזון רק מעונג היצירה, שלא הביאה לו כמעט כל הנאה חמרית, עד אשר ידידו, אח הנעלבים והנדכאים, י. ח. ברנר, שב ממגדל, מגדוד־העבודה, והתישב בשכונת הערבים מעבר יפו. הוא קרא מיד גם את לואידור אליו ותמך בו ככל אשר השיגה ידו.
בימי הפרעות ביפו, כשמצאו את ברנר, את היאצקרים ואת צבי שץ מוטלים הרוגים בדרך לא הרחק מן הבית שגרו בו, – סיפרו שמצד אחד ראו עוד הרוג אחד שלא יכלו להכירו מרחוק. זה היה לואידור. בפעם השניה, כאשר באו לקחת משם את ההרוגים להביאם לתל־אביב, לא מצאו כבר אותו.
כבחייו כן במותו התנכר לאדם.