(מרשימותיו של עובר אורח)    🔗

מזלי גרם לי שאהיה שרוי יום תמים בטיטוביץ העיר השרויה ברפש, לזון עיני בה ולפהק במלוא פי ולהזין עיניה בי – ולהשתעמם. הסבּה: לבעל-העגלה של אותו היום חלה אחד מסוּסיו, ומשום פיקוּח-נפש נדחה המסע. סגרה טיטוביץ על בריותיה ואמרה: כיון שאין ר' שמחה שלי משמש בעגלתו, לכן, הנכנס – נכנס, והיוצא – ישב תחתיו. ואשב תחתי על האכסדרה באכסניתה של מוּשקה.

והיום – יום נשׂיאים ורוח עם תערובת שמש – אחד מהימים הראשונים של ניסן, שבו הרפש בחוצות טיטוביץ מתעבּה ונותן ריחו… והשעה – שעת שינה לאורחיה של מוּשקה אחרי תענוג אכילה ושתיה במשתה הצהרים. “בריה” קטנה ופטומה זו הִרְוָתַם דשן, פִטְמָתַם משמנים מתובלים ומיין המפורסם של “קרוֹבץ” הִשְקָתַם – עד שנאחזו בחבלי שינה, וקול נחרתם אימה נשמע לי מבעד החלון, זה כשלש שעות רצופות.

עת היקיצה הגיעה, ואני, שכבר נלאיתי לעמוד עוד בתפקידו של רואה ונראה בחוץ, – נכנסתי לחדר.

חדרים מיוחדים אינם נהוגים בשום אכסניה בטיטוביץ. ה“טרקלין” ושני חדרי-המיטות שבאכסניה משותפים ומעורבים הם לכל הקונים בה שביתה. ומשנכנסתי מצאתי את האושפיזין שלנו כשהן מסובין בהטרקלין שלנו, יושבים ומחכים למיחם, שקול רתיחתו נשמע מן המטבח.

ישבו להם סוחרי-הצאן, השותפים הכרסנים שלסתותיהם נתנפחו ונתאדמו בשנתם, ויחד געו כשוָרים מתוך גיהוק ופיהוק.

ישב לו “המטיף הלאומי " אצל החלון, איחה במחט ובחוט “הסכמות” הרבנים ו”תעודות" המשכילים שבידו, ורטן לתוך זקנו על עיר קמצנית זו ועל אברכיה; זה לו היום החמישי שהוא יושב, אוכל ושותה רק משלו, מוציא – והם אינם מכניסים כלום…

ישב לו "עורך-הדין ", שבא לכתוב אדרכתא על חנויות שבטיטוביץ, עשה חשבונותיו והביט ברוגז על כל העובר עליו… נראה, שמצא את החנויות שהן שייכות כבר לנשיהם של בעלי-החובות וכבר הופקעו משעבּוּדו.

וישבתי לי אני – והסתכלתי בספר דרוּש הכתוב “לרוח העת החדשה”, שעזב “המטיף הלאומי” על השולחן העגול…

והנה נפתחה הדלת ונכנסה פרוה חדשה העוטפת את גופו של אברך אחד, ומראה האברך – “משי” ו“השכלה” פתוכים זה בזה… “המטיף הלאומי” חרד לקראתו ועשה לו סבר פנים יפות עם “ברוך הבא” מרוּוח:

– ומה?… – שואל הוא את האברך בחינוּן.

– כלום יש תוחלת “מעיר הנדחת” כזו?… – עונה האברך ומניף ידו ביאוש גמור.

– אמנם כן! – עונה המטיף לעומתו באנחה: – אך “עיר הנדחת” היא טיטוביץ זו… – וכשהוא מתקין פנים וקול של תחנונים הריהו אומר: – אבל, ההטריח מר את כבודו… כמו שהואיל להבטיח לי בחסדו?…

– הנני – ואעשה! – עונה זה בהתלהבות: – נכון אני לפעול, לעשות, להשתדל, לעבוד ולהועיל לכל דבר לאומי, אך – “דרור אחת לא תביא את האביב בכנפיה”.

פתגם זה אמר בלשון-הקודש, ובהביטו אלי מן הצד, הבינותי כי מתכוון הוא להשמיע את דבריו גם אלי; בודאי הכיר בי את חברו לדעה, ציוני נלהב ו“פועל” לאומי, כיון שאני יושב בראש גלוי ומעיין בספר עברי…

– אבל – מזרזו המטיף בתחינה: – “במקום שאין אנשים השתדל…” כי באמת מי יפעל ומי יעבוד אם לא הצעירים?…

– לפעול ולעבוד – הולך האברך ומתרגש – הנני נכון בכל נפשי ומאודי! אבל עם מי? הן ללכת עם מי שהוא – אינו לפי כבודי; כלום אקח לי "נער " לסובב אתו בעיר? – די לי שנמניתי אתם שותף לעתונים העברים… רק אברך אחד יש שכדאי הוא והגון לכך, אבל, – יודע אני מראש, שזוגתו לא תניחהו…

– “מי זה ואי זה הוא”? – אולי אפעל אנוכי עליו ועל אשתו בדברים.

– צריך, מר, לדעת את פֶּעשֶה שלו מי היא… – אמר האיש הצעיר בגיחוך שפירושו מובן.

– תודה לאל – כוחי בפי… אמור נא לי איפוא, מי הוא?

– אל תצַער אותו לחינם – ענה זה כלאחר יאוש – הוא לא יוכל… “אונס רחמנא פּטריה”… לכתוב שיר-תהילה לכבודו – את זאת היה יכול, אילו היה רוצה. הוא כותב שירים להפליא. אבל “השׂאור שבעיסה מעכב”…

– עתה אדע אל מי ירמזון מליך – אמר המטיף בעקימת פנים: – זיידל ציפרין? – כבר הייתי אצלו…

זיידל ציפרין?…

הלא זה רעי, ידיד נעורי, חבר ילדותי! – –

זכרתי את היום שבו יצאתי מעירי הקטנה ללכת אל אחי הבכור היושב בכרך גדול, להיות לו לעזר בעסקו ולהכין עם זה את עצמי “לתעודת בגרות” – איך קינא אז בי רעי זה! בכוח דמיונו היפה עזר לי לצייר לפני עתיד נחמד… והנה – “עתידי” שלי לפני, ו“עתידו” של רעי מה הוא? ופעשה זו מי היא?…

זכרתי את הימים ההם, ונראו לי כימי “גלגול” אחר, שקדם ל“גלגול” זה… הכל יפה אז ואינו מובן לי שם… מעין זכרון של חלום-רב-ענין שהסיחוהו מן הדעת… ורעי במה נתגלגל הוא? או שהוא עודהו “בגלגולו” הראשון? – הוא נתגלגל לטיטוביץ, וטיטוביץ דומה לאשפוביץ, עיר מולדתנו – ועיירות כאלו הרי שומרות הן את בניהן כציר מלוּח זה השומר את הדגים השרויים בו…

ובשעה שהמטיף הלאומי מספר את כל הכבוד והכסף שעשו לו בכל “עיר-ואם” שבישראל, – אני מעלה לי את זכרון זיידל זה, שעזבתיו בהיותו בן שבע-עשרה: בלורית תלתלים נופלת על ערפו, בבות-עיניו השחורות דלו למרום, עור פניו רך וענוג, ושחקה נוּגה מרחפת על שפתיו; בחוץ כולו נימוס, בגדיו תמיד כחדשים, דבוּרו בנעימות, אך בקרב ה“חברה” הוא אש להבה; נגעה השיחה ב“אידיאה” בין של טולסטוי בין של “עזרת סופרים” ש“בהמליץ”, – אז, מדברו – צעקה, זעקת נפש נלהבת, כי לא די לו שהדברים מובנים, הם צריכים להיות גם מורגשים… ותמיד, אפילו בצעקו, מין אצילות, שאינה כלל בכל משפחתו – משפחה של תגרנים, מוזגים וחנוָנים, – אצילות עם תמימות נלבבת חופפות עליו, – ו“רוח השירה” החלה גם היא “לפעמו”…

וירבו “הקופצים על סחורה זו” (כך היה אביו מתפאר ואומר). מערים שונות היו באים שדכנים לדבּר בו “נכבדות”; אך אביו, חנוָני בקי, בעל חנות-אריגין העולה לשני אלפים רו"כ, והכול יודעים שהוא חייב עליה שלשת אלפים, – הוא ידע את ערך “הסחורה” שלו ולא נתן “להונות” את עצמו. וכאילו רואה אני עדיין את חנא אביו בדברו עם השדכן זלמן דוד-ליב’ס, איך שהוא מרים את ידו ומגיש אצבע לאגודל כאוחז מין אטון רך וצח למול עיניו שצמצמן להסתכל בסחורה מדומה זו, ומושך בנחת את דבריו ואומר:

– “אמור נא לו לאותו המחותן שסחורתי – משי יקר-המציאות, חתי-כת מ-שי מחוּ-וּץ לארץ אני מוכר… ימשמש תחילה בכיסו ואחר ידבר!”…

עתה, אסורה נא ואראה “משי” זה – מה נעשה בו? ופעשה, פעשה זו שמשי עדין זה עלה בגורלה – מה היא?…

– היוכל מר להראות לי איזהו מקום מושבו של זיידל ציפרין? – שאלתי את האברך שגם הוא “משי”.

פלוני הביט עלי משתאה ובוחן:

– שם… – אמר בשפה רפה והראה לי באצבע אל מול העבר השני של הרפש.

קשה היא להבחין על איזה בית מן הבתים, העומדים צפופים תחת גג אחד בטור ארוך, הוא מראה לי… כל “הבתים” ההם – בית אחד נמוך וארוך מאד, שכתלים משותפים חוצצים בין דירתה של משפחה זו לדירת חברתה, וכל הדירות הללו דומות זו לזו כאחיות תאומות; כולן נפתחות בתריסין של חנויות לאכסדרה אחת ארוכה הכוללת את כולן יחד, והחנויות כולן הן מין ערבוביה אחת מכל המינים: שקי קמח וחביות של נפט, מַגלבים, רסנים ואפסרים, זרוע, קרביים וקיבה ובוּקא דאטמא וריאה, לחמניות ודפוסים של שעוה, כלי פחים, קערות של תבלין ובשׂמים ל“פסחאות” שלהם, עביטים של עיטרן וזפת דגים מלוחים וקופסות מצוירות של ממתקים, גלי מוכין עם “מעמד” של תפוחים וקלחי חזרת וכו', – ועל איזה חלק של ערבוביה זו מכוּונה אצבעו של האברך?… אבל משהוסיף זה ובאר לי בפיו את המחזה לאמור: “שם… חנות המקולין מזה וחנות של כלי פחים מזה, והיא חנות של מיני אריג וצמר-גפן ותיבות אדומות באמצע” – החילותי להבין במראה ולהבדיל… וכדי שלא לטעות בדמה לה העמקתי בשאלה:

– אותה החנות שלפניה הניח הקדר קדירותיו?

– כן-כן! – ענני זה, והוברר לי המקום.

מסתם לשונו של האברך שאמר: “שם” – חשבתי למצוא את זיידל ציפרין רעי כשהוא יושב בחנות זו “ומְחַנְוֵן”. אך באותה החנות אמרו לי שעלי לעבור דרך הבית אל החצר, ושם, באגף שבחצר יושב “האדון” אשר אותו אני מבקש.

“האדון” – כך אמרה לי בפירוש החנוָנית בלשונה החריף ולא ידעתי אם דרך כבוד או דרך הלצה אמרה כך…

עשיתי את החנות וביתה קפּנדריא, עברתי בקפיצה את הרפש ומי-השופכין שבחצר, הגעתי ל“אגף”, עליתי בשתי מעלות, פתחתי את הדלת – והנני בחדר-משׂכיתו של ידיד נעורי…

פתיחת הדלת הבהילתהו, וקודם שהסב פניו אל הדלת, מיהר והחביא פיסת-נייר מתחת לפנקס-החשבונות הארוך, שהיה פתוח לפניו על השולחן, ובעט שבידו החל לחבר את המספרים מלמטה למעלה…

משמע, שמצאתיו מתעלס עם המוזה, וספר-החשבון אך כסות-עינים הוא… אך למה הוא עושה את עצמו כשקוע בחשבון ואינו מרגיש בנכנס?

כשנשא עיניו וראני – אוֹרוּ פניו וחפרו…

נשיקה, שאלת שלום כנהוג, ומצדו בהילוּת וקריאות של תימה כנהוג, אלא ששכח לבקשני לפשוט את אדרתי ולשבת, אף שגם זה מן המנהג, אבל אני עשיתי זאת מדעת עצמי, מפני שכך נוהגין עם ידיד-נעורים, ובפרט אם זה לא עלה לגדולה…

ושחברי זה לא עלה לגדולה כלל, העיד עליו חדרו היחידי שדלתו היתה פתוחה אל המטבח…

שתי המיטות בדפניהן הגבוהים, שולחן-האוכל העגול ומנורה גדולה, שלא לפי גובה החדר, התלויה עליו בשרשרות מוזהבות שהשחירו, הכסאות, ארון-הספרים הקטן וארון-הבגדים הגדול, שולחן-הכתיבה הקטן ועל כולם העריסה העומדת באמצע – כל אלה עושים דוחק גדול בחדר זה. מכל הכלים הללו כבר פניו זיו החדש ובאחדים מהם נכּר שנקנו ביָשנם, ועל כולם מוטלים מיני דברים שלא במקומם. על שולחן הכתיבה, מלבד גליונות “המליץ” מחודש העבר וכלי הכתיבה – גם מסרק וראי קטן שנתבקע, ממלחה, ומזלג; על שולחן-האוכל – שמלות כבוסות ומקומטות שלפני גיהוצן, על המיטה – תמונת פני הנאספים של הקונגרס הבזילאי הראשון, ולעומתו על העריסה – חבילה גדולה של לבנים המזומנים לכביסה…

– זה סדר של ערב פסח… – מבאר לי רעי את המחזה.

נסתכלתי בו – וגם עליו, על חברי, כמו מוטל מה שלא צריך להיות עליו כלל… זקנו הקטן שצמח לו, לוית חן הוא לפניו, אך עיניו אשר חוּבּאו אינן אומרות אלא: “הנח לי”… והוא – אינו יודע במה לפתוח שיחה…

נזכרתי שבשנה שעברה קראתי שני שירים שנדפסו בחתימתן של ראשי תיבות וסופי תיבות של שלושת שמותיו וכינוי משפחתו של רעי – ואמרתי לנגוע בנימה זו שתמיד היא נותנת קול ודברים ב“מחברים”:

– קראתי שיריך… הכותב אתה עוד מה?

פניו מתאדמים:

– אך מעט…

אני הולך לאידך גיסא:

– העודך קורא מה?

פניו מתכרכמים:

– לעת הזאת… מעט.

– ועסקים אתה עושה?

עיניו נשפלות:

– גם זה מעט…

– הבשותפות עם חותנך אתה עוסק?

הוא במבוכה כנתפש בדבר שאינו הגון… משמע, שבשאלתי האחרונה הרשיתי לי יותר מדאי ומיששתי במקום הכואב, או במה שהוא חפץ להצניע…

– כבר גמרתי עמו – ענה כעבור רגע: – ועתה אני… עומד בשותפות עם אחרים…

שיחתנו אינה מתקשרת ומשתלשלת, כאילו זרים אנחנו איש לרעהו וכאילו לא היינו יושבים אז כל הימים, לרבות גם הלילות, ושיחותינו אז כמעין המתגבר ומהתלותינו כפרץ ניצוצות…

ניסיתי לעורר זכרונות נשכחים מילדותנו ונעורינו – אך הוא עונה לי רק בצחוק שאינו אלא מרחיב שפתים ובמלים מקוטעות, כדי לצאת ידי חובתו, – ואחר שנאנחנו בנחת, כנהוג להתאנח על “הימים ההם” – ישבנו מחשים…

והנה קם רעי, נתעורר ואמר:

– הנה יצא השמש!…

נגש אל החלון והתחיל מביט החוצה. ומחוץ לחלונות חדרו – גדר מסורגה, לול של תרנגולים וערימה של בקיעי עצים, ועוד גדר ועוד שבכה של לול וגג של רפת – כבתיה של טיטוביץ כן גם חצריה דומות זו לזו…

– גם הרוח שקט – מוסיף רעי ואומר בהתבוננו על פני חוץ: – שקיעת-החמה יפה תהיה…

כיון שראיתי שהוא מגלגל את השיחה על טיבו של האויר – נתתי אל לבי, כי יכול אני עתה להפּטר הימנו, אך חשבתי למצוא אמתלא על פטירתי החטופה… פתאום, פנה אלי בפנים מאירות שזיו קרן השמש הֶחֱיָם ופסק לי פסוק:

– “לכה, דודי, נצא השדה!”

והנה הוא לובש את מעילו ושם פעמיו לדרך.

“לכה ונלכה באור ה'!” – פוסק הוא שוב ומראני את הדלת.

בפסוקים אלה הנני מכיר בו את מי שהיה. הוא התחדש… ו“אור ה'”, באמת אך מעט הוא בחדרו.

יצאנו. את הדלת סגר ונעל אחרינו. בקפיצה אחת בא אל בית אדוני-הבית, להניח שם את המפתח, וברגע כמימרא שב.

משער החצר יַנחֵני רעי דרך סימטא. באחד המשעולים הבוקעים את הרפש, שנתעבר והתחיל מתיבש לפני רוח האביב ושמשו, נעבורה. קו שמש אחד – והנך מכיר את האביב כי בא…

המבוי כולו מצהיל פנים כחולה שמחלתו רפתה הימנו…

השמש – ראוהו זקנים ויצאו להתחמם, ילדים – ויתעוררו לרוץ. בני “החברה הלבנה” רצים ומוחאים כפות-רגליהם היחפות במשעולים החלקים והרכים שנשתטחו כשטיחים צרים וארוכים בתוך הרפש שנתעבה… ואלה קופצים ואומרים שירה על הספסלים ועל השולחנות ושאר כלי עץ, שהוצאו אל הרחוב לשפשוף ולהדחה לכבוד “הפסח היקר”. שירה ברחוב מסדרו של פסח:

קַדֵּשׁ וּרְחַץ,

כַּרְפַּס, יַחַץ וכו'.

אך רעי אינו נותן דעתו לכל הנראה והנשמע, הוא רץ כחנוָני כשר זה שנתעקר מתוך חנותו ונחפז לבית-הכנסת לשמוע "ברכו וקדושה"...

יצאנו מבינות לבתים והחצרות אל מגרש רחב ידים:

– פה טוב! – הוא אומר בנשימה ושאיפה כשותה בצמא את האויר שאין ריח הרפש מבאישו.

גם עיני כאילו אורו: מגרש ירוק ורחב הולך וכלה בשפתה של כפּת השמים, כולו מוריק ומזהיב מנוגה השמש היורד; העשבים הרכים זקופים כמחטים דקות בהאדמה הרטובה ורועדים מרוח האביב… עדר קטן – כעשרים צאן, מכרסמות לתיאבון את הדשאים הרעננים, ארבעה וחמשה טלאים מרקדים, והאַיל בעל הקרנים מצלצל במצילה שעל צוארו – קול השדה בשלוָתו… פה ושם נראה סוס כבול נטוי-עורף ושפל ראש רועה בכוָנה – אסור להפסיק… אַוז וזוגתו מטופלים בילדיהם הצהובים שטים בדממה בתוך שֶׂכר המים… מחזה נעורי! כאשר אחזה פה, הלא חזיתיו גם שם, אז באותו “גלגול”…

גם העיר עוד תתן לפעמים קול בודד מאחרינו: קול תרנגול המושך ומאריך בקריאה, קולה של אשה מזעיקה עופותיה לסעודת בין הערבּים – והמון קולות פרצים יצאו מבית הנחתום: דפיקת מערוכים מתגלגלים, חרוצי גלגלים עוברים בחריקה על פחי ברזל, ושיח נשים פטפטניות – מצות לפסח תעוגינה שם! – – –

וזיידל – פניו מאירות “בנהירוּ עילאה”! – הנה הנם פני נעוריו… את ראשו הפשיל על גבו, עיניו דלו למרום ומשוטטות בשמים, בשעה שרגליו פוסעות להן פסיעות קטנות בארץ:

– “הארץ נתן לבני אדם והשמים, שמים – ליי”… – לוחשות שפתיו –

כך, זה ידידי וזה רעי במליצותיו העבריות! – ולבי לא נתנני להזכירו עוד את “העולם השפל”, לדרשו ולחקרו על אורח חייו והליכות ביתו ועל עסקיו שיש לו עם השותפים שאמר… והוא מוסיף לדבּר חצי לי וחצי לו.

– “שם אין מרחביה להלך הנפש”… תביט – ורק גדרות דחויות, בתי חמר, רפש וחנויות חוסמים על עיניך כל מרחב, כל מקום פנוי וטהור, ורק השמים, – השמים רחבים ופנויים מעל ראשך… טוב שהבתים שם שפלים ואינם שמים מעצור למרום – תשא עיניך ועלית מן המיצר הנה… ופה, בים של תכלת אוירית זו – נפשך מרחפת ועוברת על ספירי העננים, והם כאניות יהלכו ונשאוה והביאוה למרחקי-אין-סוף, ורם לבבך ושכחת את הכל…

… בינות-הערבים של ימות-האביב הראשונים שעת סכנה הן גם לנשמתו של סוכן-נוסע מבית ויסוצקי, וכאן, רעי זה, התחיל לדבר כבימים ההם, – ועצבי מתרככים… זכרונות “אביבי” שלי עולים ומתנשאים, געגועים יאחזוני – השראה כדי כתיבת שירים…

הנה עברו עלינו שתי חסידות מועפות ביעף אשה אחרי רעותה, שם תרדנה, אל קינן אשר על גג הסוּף של בית-אכּרים אחד העומד לו נבדל מן הצד בקצה העיר, – שם עמדו ופצחו מקוריהן בקשקוש, זו לקֳבל זו. גם הן מפשילות ראשיהן על גביהן כמו זיידל, ונפשן מתמלאה תענוגים מתוך גלגולי תרועות המתמלטים מגרונן… שבו – ומצאו את קינן שלהן מחכה להן… האראה עוד גם אני את קן נעורי, בית הורי הצנוע? העודנו עומד בעינו? האכירהו אם אראהו? ומי ומי היושבים בו כיום? הן קרוב אני עתה למולדתי, לקברות אבותי, ובכל זאת סחור סחור אעשה דרכי, אל אשר יורוני “עסקי”, שאני משתדל בהצלחתם, בשעה שלבי קורא תגר עליהם ועל בעליהם…

וזיידל עוד ראשו כל כך נטוי לאחור עד שאני רואה מפניו רק את קצה הזקן החד שבסנטרו… את כל מה שיש “שם”, על האדמה, עיירותיה השונות ועסקיה המשונים שכח מכּל וכל, ועודנו עומד צופה ומסתכל “פה”, ברקיע שנעשה בהורין בהורין – עד שנפל הכובע מעל ראשו הגדל פרע, והרוח הנושבת צררה אותו בכנפיה ותשאהו ותצנפהו כדור על פני המישור הלאה, הלאה! – הוא החל לרדוף אחר כובעו, – רשלנותו שהיתה שרויה עליו בביתו נדפה כולה – הוא מהיר ועלז, שוחק ודוהר כנער שובב…

הנה הוא שב וכובעו בידו, לחייו פורחות באדמומיותן, מצחו הרחב לבן וחלק, ובתלתלי שערותיו הרכות יִשוֹב הרוח ויפרעם. מקנא אני בכל זאת בבעל אשה ואב לבנים זה שנערותו – או טוב מזה, ילדותו – נשתמרה בו כל כך… הוא מזכיר לי את משחקינו במגרשה של עיר מולדתנו ובגנו של בר-תלמי, ואני רואה בו – שמוכן הוא לשחק גם הפעם…

קרוב אלינו, מבין העשב, נשמע קול צפצוף עלז של צפּוֹר אחת מבשרת את בוא רעותיה למקומות אלו בשובן למקום מולדתן. ומיד התעופפה ברפרוף כנפים ותרחף על הערבים העומדים עוד עירומים, שם על יבלי המים; אל קנה תשוב גם היא, תבוא בו… אם לא יְרָשַתּוּ צפור חורפת!

– אחריה! – פוקד זיידל בקול, נושא רגליו במרוצת חדוה – ואני אחריו אתנהלה אל הערָבים. תחת הערבים שם ישב על אבן גדולה הבולטת מן האדמה והתחיל מסתכל בלשונות האור הנוצצות כנחושת קלל מנוגה השמש השוקע בעבים אדומים: “האח, מי יתן ויכולתי לשבת פה כל הימים!…” – אשמע קול לחשו.

– אמור, מה לי שם? – הוא שואל ומורה בידו על גגות טיטוביץ המתכסים בערפל דק וממולח עשן כל שהוא.

– ומה שם? – שואל אני אותו –

– שם… שם כל כך צורות מתלבטות בכל ד' אמות, וכל כך צרות ודאגות מתלבטות על כל צורה, והכל מסתבך ומתפתל ומסתכסך זה בזה מבלי ראש ומבלי סוף… רק שני דברים מנסרים שם בקול ברור – הפרנסה בין הגברים והמוֹדה בין הנשים – ושתי אלו כל כך מחשיכות בענן של צרות צרורות… בקטנוּת… בטרדות, בשפלות, בנצחונות הבל ובגאוה של מה בכך… ודאגותיהם ושמחותיהם, כביכול, כל כך מטושטשות ונבלעות זו בזו… הדאגות שבשמחות והשמחות שבדאגות… מסתכל אתה בכל המידות שבהם: מעלותיהם ומגרעותיהם, הרגשותיהם ושאיפותיהם הקטנוניות ואינך יודע מפני מה ולמה הן… המבין אתה? – הכל כאן ואין כאן כלום!… המבין אתה?

דבריו מובנים לי כמו הרבה מסגנונו של “המהלך החדש” – אני משער מהם לחצאין מה שלא נאמר בהם…

– כאן… כאן שָאנֵי!… כאן כל עשב במקומו גדל, כל אילן יונק משרשו – אם אלה שלושת הגזעים יוצאים משורש אחד, אבל מין עם מינו הם… חוקה אחת להם… יזרח שמש – ויצהל כל פנים, סערה תעבור – ויחדיו יתנודדו, גשם כי ירד – וישתו כולם בשוה… והכל על מקומו בשלום ובשלוה – אתה נגש עָדיו, סובב אותו ומסתכל בו מכל צד… כל צורה חיה וקיימה בעינה, לכל הפחות, חצי הקיץ. תגע בה, תריח בה – ותמלא נפשך ממנה, ושם – נגעת, ונתמזמז ונתמקק בכפך לסחי – ואין… נצנוץ – אתה ממהר אליו – ואיננו… תראה איזו התעוררות לחיים, תגיע עדיה – ולפניך פגר מובס שאינו כדאי להזכרת נשמה…

והוא מוסיף לדבר עוד, וכדרכו מן הלב, בהנפת אברים ובחצאי מאמרים, ובעוד שהוא מנקר להוציא תוך-תוכו של הענין – הוא מדלג מענין לענין: מפרט פרטים בענין זר שלא הודיע עוד כללו, מאירו ומאפילו כאחד במליצת דמיון פיוטי וברמזים נעלמים – מבלבל ומברר מצדי-צדדים… וסוף דבר: דברים חמים של רגש ודמיון המתנצחים עם המחשבה השַבּלוֹנית ובועטים בסדר ההרצאה המקובל – ואינם מוצאים ביטוי שלהם…

מתגלגל הוא בשיחתו לידי הציוניות המנסרת “בקהל העברי” – ואני דוחפו שיגע בה:

– לסגור את העינים ולעשות! – הוא צועק: – לעשות, מה שהוא, – ובלבד שלא תשבותנה הידים מעשות איזה מעשה.

הוא חולק ומתמרמר על “אחד העם”: “שהוא אינו מניח להרים ראש… שהוא כמו ה”יצר-טוב" אינו נותן לתור אחרי לבבנו… שהוא יצר-טוב רק של “לא תעשה” בלבד… שהוא מאיר ואינו מחמם – שהוא… שהוא – חכם מכולנו!!"

עוד דוגמה:

– “…”רקבון“, “רקבון” צועקים כולם, ושוים בו “המהלך הישן” ו”המהלך החדש" – “הרקב לבית יהודה” – אבל שקר הדבר! – באמת, אני אומר לך, שוא ושקר! – יש בנו כל טוב; יש בנו אנשים טובים, אנשים רחמנים, אנשים תקיפים, אנשים עקשנים, אנשים בעלי צדקות וגמילות חסדים, בעלי דין קשים, בעלי מידות ונימוס ומרי-נפש, חכמים וערומים – חִפרו באוצרנו הבלום ומצאתם הכל… אלא – שהקטנים אינם מניחים לגדולים, אלא – שאשפתן של כל הדורות מכסה על הזהב הטהור, אלא – שהעבים יחתמו בעד הכוכבים… גם גבּורים יש לנו – כן, כן! יש לנו גבורים הנכונים להקריב נפשם!… הכל יש לנו – אלא אחד אין לנו! – – – גבּור שבגבורים, ענק, ענק אין לנו… ענק שבזרועות ידיו החזקות והכבירות יחבק את ערימת היהדות זו (ורעי פרש עלי אָרבות ידיו להראות לי באופן מוחשי, שאם, למשל, יהיה הוא זיידל הענק ואני שלמה ערימת היהדות… ועיניו גדלו אז ונצצו), יחבק, יאחז בערימה זו – וזרקה הענק השמימה!… (ומכוח הזריקה שזרק זיידל בידיו הריקות קפץ קפיצה גדולה) – וזרה לרוח ערימה זו… הקטן והקלוקל ישא לו הרוח, הפרוך יתנפץ לרסיסים, ורק החזק, הגדול, הקשה מצור – ישאר… ובאלה – נעשה חיל… אלה היו עומדין בשינוי הערכין! המבין אתה?… רצוני לומר: מניע, מניע גדול שיעשה תנועה גדולה נחוץ לנו… ענק אחד, אחד ענק נחוץ לנו!

"וענק זה יוָלד בקרבנו! האמן לאשר אומר לך! הוָלד יוָלד זה בקרבנו! משום שיש כוח בעמנו להוליד… אך על-ידי מה?– על-ידי ביטול הערכין… הערכין הרי הולכים ובטלים מאליהם, יבוא הענק הגואל ויתן ערכין חדשים, ובהם נחיה ונחיה!

“והערכין החדשים הללו הם…”

– זיידל! הראית פה סוס לבן? – הבהילו והפסיקו פתאום קול מאחורינו –

– הוי כמה אֵחרנו! – קרא רעי שלא בקולו וילפת: – מאד מאד התמהמהנו… נשובה למקומנו, קומה ונלכה!

הסתכלתי באיש שבמאמר קצר הוריד את זיידל מן הדברים העומדים ברומו של עולם – והנה הוא “רבי שמחה” בעל העגלה שלי – או שאני שלו – הוא בזקנו, שעינה כעין התבן, עומד על גבינו ומַפתח כַבלו של סוס בידו; אף הוא הסתכל בי והכירני.

– האדון האגֶנט! – קרא ר' שמחה: – עוד מעט, אדוני האגנט! אמצא את הלבן ונאסור את הסוסים ואז, כמה שנאמר: “דַבּר ר' ישראל – ויסעו!…” למענך, אדוני האגנט, למענך שכרתי לי את הלבן של שכני. החולה שלי שבת היא לו – ורפואה קרובה לבוא; ישבות לו, ינוח לו מעת-לעת ויתפלל לו אותו זקן “תפילת הדרך”… ואנחנו – כמה שנאמר: “אלה ברכב – וממילא בסוסים!” – רק שעה, שעה אחת אניח לך, אדוני האגנט, כדי שתשתה תה – ולא יותר!…

ומשום שיודע אני “שעה” של בעל-עגלה מה היא, אמרתי לזרזו שלא ימתין עד שאשתה תה של שחרית, ממחרת הבוקר – אך זיידל עמד והאיץ בי:

– מהר, מהר נלכה נא! דבר לא יועילך עד שיעלה רצון לפניו… ואני הנה אחרתי מאד…

– יש לך איזה עסק בשעה זו?…

– לא… אבל איך מניחים את הבית לזמן רב כזה? – היא שם לבדה עם הילדים – וערב פסח הוא…

מביט אני בזיידל – וכל “עֵרך חדש” גז מפניו, ועליו שוכן אותו דכדוך הנפש שראה בו בשעה שמצאתיו בביתו.

ואנחנו הולכים ושבים העירה. זיידל שונה ומשלש לו:

– הוי, אחרנו, אחרנו מאד!…

הוא מביט אל שעון זהבו (אות ברית “התנאים” לכל אברך משי) – כאילו הוא מבקש ממנו עדות שהשמש מיהר היום לבוא שלא כדרכו… אך גם זה לא ינחמהו.

– הוי כמה אחרתי! – הוא אומר שוב ביאוש גמור…

“נצנוץ – אתה ממהר אליו – ואיננו” – זוכר אני דבריו לפני שעה. ואני חוזר לשאלו, כמובן, לא על “הערכין החדשים” מה הם, כי אם בענין יותר פשוט מזה, על עסקיו מה הם?

– הם… שלא לפי רוחי – עונה הוא בקול רצוץ –

– ומדוע לא תבקש לך לפי רוחך?

– ביקשתי ומצאתי לי שותף אחד המבין בעסק היער – בחפצי היה לקנות חלקת יער – אבל… חותני לא הניחני להניח כספי בענין זה – מספר רעי בתמימותו של ילד…

– ובמה הנחת כספך?

– מעט במסחר של תבואה ופשתן, מעט בעורות כבשים ובשערות-חזירים… כלומר (הוא אומר כמצטדק) לא שאני בעצמי סובב בכפרים לקנות – אלא שותפי עושים זאת…

– ולהבא מה אתה חושב לעשות?

– כשאצא בשלום מן השותפות הזאת אעשה לי חנות של ספרים וצרכי כתיבה, והפעם – מבלי כל שותף…

– כמדומני, שיש כאן כבר חנות כזו, והעיירה הרי קטנה היא.

– חנותו של אליה החיגר אינה כזאת שעלתה במחשבתי – עונה רעי – לחנותי יהיה ערך אחר…

“ערכין חדשים” – – –

עד כה וכה הגענו לרחוב שיצאנו ממנה. ימינה אכסניה שלי, ובית חברי – שמאלה. הוא עוד לא ביקשני לבוא אל ביתו – האימינה אם אשמאילה? – אימינה! אבל פעשה זו, שהעיד עליה אברך המשי ש“צריך לדעת אותה מי היא”, כאילו מכרחת אותי שאבוא עוד אל בית רעי בטרם אסע…

– ואת אשתך ואת ילדיך אפשר לראות עוד בטרם אסע? – אשאלהו אף שלבי נוקפי על זה.

– האח-האח! בכבוד! – אומר רעי בבהילות: – בואה נא… כן… בואה נא! –

דומני אמנם שעיניו אומרות: “עזבֵני נא עזוֹב”… אבל יצרי תקף עלי – ואלך אחר פיו ולא אחרי עיניו.

באנו. בחדר חושך. רק קו אור יוצא ומשׂתרע בו מפתח המטבח, ועוד בטרם שהספיק רעי לסגור את הדלת אחרי, והנה קול יוצא ומשתער מפתחו של המטבח:

– ברוך הבא! – איך ממהרים כך לבוא?…

כנראה, הכירה פעשה את “שלה” בפתיחת הדלת לבד.

ואחר הקול יוצאה מפתח המטבח “בצעדי און” אשה קטנה ודקה, ומראֶהָ כנערה שלא בגרה… מתוך האור והחושך המשמשים בחדר אני רואה רק שהיא מחשיכה בגבותיה העבות על עיניה, כדי שיהיה רוגזה נראה… אחד משדיה מוצא ומושם בפי הילד אשר על זרועותיה.

אותי אין היא מזכה גם בשימת-עין… מבינה היא שרק חברו של בעלה אני – ולא יותר:

– שואלת אני אותך, איפה היית? – להכניס לי פרנסה הלכת? מקח וממכר אירע לך שם?…

זיידל מזדרז ומדליק את העששית, מפסיק את דבריה ואומר בחדוה עשויה:

– שבוע טוב ומזל טוב!

מבקש הוא לתת לכל המחזה הזה צביון של ליצנות בעלמא, אבל היא מתעקמת מבדיחותו זו כמו מגמיעת שמן קיק:

– הנח “חָמכות” שלך – קוראת היא במרירות: – לי מכאוב לב, ולו אך צחוק…

והיא שבה לטעמה ולקולה שהתחילה בו וקוראה לאמור:

– שואלת אני אותך, מפני מה הכל רק עלי ועל צוארי? לזה – מחויבת אני לפשוט בגדיו ולישנהו, ולזאת – להיניק ולשאת על כפים, ולך – לבשל את ארוחת-הערב, והכל עלי, רק עלי לבדי!

הפעם היא פונה אלי, ואף-על-פי שרק חבר אני לבעלה, אבל מבטחונה בצדקתה, היא דוחפת ברגלה למעני כסא לשבת, שׂמה אותי לדיין ומוכיח וטוענת:

– אותי הוא מניח עם שני “התולעים” האלה, והוא הולך לו אל אשר ישאהו הרוח, כי מה לו פה ומי לו פה? – בחור הוא, בן-חורין הוא, צפּור דרור!

– חדלי פעשה, חדלי נא!… – מתחנן זיידל –

– “חדלי” אתה אומר? – כן! חפץ אתה שאשתוק – אבל מפני מה, מפני מה? מפני מה?!…

כל “מפני מה” עולה בהדרגה בניגון הטעמים וכדי להטעים את הריטמוּס היא דופקת על השולחן ביד:

– מפני מה? – שואלת אני!!… (סיום הטעמים בירידה) אני – מוחי מתיבש, והוא – מה איכפת לו? – ועלי עוד לבשל ולהכין הכל לו ולמענו!

פתאום נבהלה נחפזה:

– אוי, הרותחים צפים! –

קפצה והטילה את היונק על זרועותיו: “הא לך, זכה במקחך!”…

– אוי לאשה שנולדה ביום רע! – היא מוסיפה לקרוא ברוצה אל המטבח.

חושב אני ששעת הכושר היא להפּטר מבית זה, אבל רעי העלוב טרוד הוא באותה שעה כל כך עד שאיני יכול להפּרד ממנו מתוך חבוק-יד וברכה כנהוג. הילדה הכחושה והירקרקת המוטלת עתה על ידיו בוכיה ומושכת את עצמה אחר אמה שגזלה את הדד מתוך פיה, וזיידל שלי מרקד עמה, מביט בי כאילו הוא לועג לכל זה, מראה לי מבלי אומר שאני רשאי לישב, ולילדה הבוכיה הוא סח בנעימות:

– שתקי, שתקי יונתי, שורי נא, הביטי נא, ראי נא! – והוא מצלצל לה בעֵט בתוך הכוס שעל השולחן עד שנתעורר בבכיה גם הילד שבעריסה… והנה האב מניד את העריסה ברגל ומטלטל את הילדה בידים ומשתיק את שני הבוכים בנשימה אחת:

– הססססס!…

– גם להשתיק ילד לא יצלח! – נשמע קול מהמטבח…

הדלת נפתחה וזקנה עוטה בורנס רחב, הלבוש עליה רק בבית-יד אחד, נכנסה כשהיא פועה לילדה:

– נינקניו! ניונקוניו! ניוּ-ניוּ-ניוּ!… (לילד שבעריסה:) הס! מה אתה גועה כשור? – הנה הצועני עם הדוב (לילדה שעל זרועות אביה:) אוי לזקנתך, חייתי, לבּתי! מה אַת בוכה כך, אַוזתי? (הילדה פושטה ידיה אליה) – לא, נשמתי! – מנערת הזקנה חצנה: – לא-לא… דיך שהחזיקתך אמך זקנתך עד הנה… עתה יתענג בך אביך – שלא ראך כל היום.

וכצועדת בכפות חתול נכנסה לה לאטה אל בתה שבמטבח.

ופה, הילדים מתחרים זה בזה ביתר עוז, קולו של אחד מרגיז את רעהו וכל אחד חפץ שהוא יֵענה תחילה ומתכוֵן שיהא קולו נשמע משל אחיו – עד שנכנסה פעשה ושדה חלוץ ומוכן לדבר, תלוי ומִדלדל ככיס ריק… היא מתישבת על הכסא ורגליה תחתיה כישיבת הישמעאלים עד שהיא נראית כבריה קטנה, ננסית זועפת; נוטלת את הילדה בחיקה ושבה לשיחתה שהתחילה עם אמה שנשארה במטבח.

–… ואחר כל אלה, הנני באה הביתה – והנה הדלת נעולה, והוא – איננו… הלך לו! – אולי תדמי בנפשך כי עשה את החשבון? לא! היכא תמצי שהוא יהיה מוכן לחשבון? – פלוני גוזלהו, והוא אינו יודע… כמה מגיע לך משמירל בתיה’ס, סוחר? – פונה היא אל זיידל ומעמידתהו לבחינה.

הבעל מתאדם ומרחיב פיו בצחוק של ילד הבוֹש באִולתו, ועושה את עצמו משחיק את הילד שבעריסה…

– כן ידעו שונאי את ראשם ועצמותם היכן הם, כמו שיודע אתה את החשבונות שבינך לבין שוּתפיך! – אילו עשית חשבון,כבר הייתי מורטת זקנו של גזלן זה, של שמירל שלך… הרי דבר קטן אני שואלת ממך, סוחר שלי: חשבון, חשבון תן לי ואלכה אני להתחשב אתו – ואתה גם חשבון אינך עושה לי!…

– וזאת – היא שבה לדבר אל אמה: – הצרה הזאת – (היא מטלטלת את התינוקת המוצצת את דדה ששורג גידים כחולים וירקרקים) – צרה זאת אינה מניחה אותי לרגע… יהי רצון שתשָרף מבלי היזקם של ישראל!

ותינוקת זו הירקרקת – רגש הכבוד יש לה: היא עוזבת את הדד, מעקמת שפתיה ומביטה בתלונה אל אמה הכועסת והנה היא גונחת ונותנת קולה בבכי של עלובה נכלמה…

– אוי ואבוי לזקנתך! – גוחנת הזקנה בחן ובחסד וברחמים רבים על נכדתה: – משוגעת! – גוערת היא בבתה: – הילדה במה חטאה?…

היא מכניסה בידה את דד בתה לפי התינוקת הפתוח בבכיה:

– הא לך! ינקי, צפּוֹרי, נשמתי!…

אבל זו עודנה מביטה באמה, בוכיה ואינה רוצה כלל בפיוס על-ידי שליח…

– תבלעֶנה האדמה! – מתרגזת האם עוד: – “הנשמה” הזאת באה רק לקחת נשמתי שלי… הא לך! – היא קוראה וסותמת בדדה את פיה וחטמה של החכמה הירקרקת –מוצי, מוֹצי את מוח עצמותי!… והוא מה איכפת לו?…

היא יורה זיקות עיניה בשנאה כבושה אל בן זוגה שלא יצלח להיניק…

– טפשה! – שוחקת הזקנה בנעימות: – מה יעשה לך הוא? מן העסקים הטובים – לא אחטא בשפתי! – שהוא עושה עתה, הרי אינו יכול לשכור לך מינקת…

כנראה עולה אני לזקנה בחשבון המסובין כאן והיא משתדלת למשוך גם את האורח לשיחה:

– הרואה אתה, מר אברך? – תאמר אלי: – זאת אחרית הבתולות הבריאות והעליזות אחר חתונתן… לו ראית אותה בבתוליה בתוך ביתי… אבל אין בכך כלום, בתי! – גם אני סבלתי נשאתי מאפרוחי שלי: אבעבועות, בהרות, קדחת רביעית, ירקון, עוית-ילדים (שלא יזכר ולא יפּקד בבית זה!) ועוד ועוד. ועתה, – ברוך הוא וברוך שמו – יש לי נחת, נכדים יקרים, שיאריכו ימים! אמנם – היא גומרת באנחה: – אָמה, שפחה חרופה, זאת הייתי תדיר, כמותך בתי… אבל משרתת היתה לי תמיד…

החותנת קולעת תמיד אל המטרה ולא תחטיא.

– משרתות, מיניקות אקח לי? – מתמרמרת הבת: – מאין? מן הסחורה שהוא שולח לערי הבירה ולחוץ-לארץ – משיריו? – אבי לא היה כותב “זמירות” מעולם, ולו אין עסק אחר זולתן, מהן ודאי יכינו לו אָמות ושפחות מכל המינים! – אולם האזיני נא, אמא, עסק חדש מצא לו – חנות של ספרים הוא חפץ לעשות לו!… אבל כה יכאב ראשי וכה יוסיף – אם אניחך לאבד את מעט הכסף בסמרטוטין! – דומה הוא שכל העולם משוגע הוא לשגות בספרים כמוהו… הראֵני נא תחילה מופתך ומכור את אלה הספרים שיש לך מכבר, ונראה אם תמצא להם קונים! – למה הם עומדים אצלי פה בארון, ולי אין מקום להניח שם את התכבּוֹסת!…

– התחדלי מאכול את בשרך בהבלים? – עושה עצמה הזקנה מתרגזת על בתה, שהיא מגלה יותר מדי בפני האורח: – את לבה היא אוכלת, משוגעת זאת…

– אוי לי, לבי, לבי! – ננאקת הבריה הכחושה בקול ענוֹת חלושה, מרכינה ראשה על שכמה, מרמזת על התינוקת היונקת מתוך נומה, ומשפילה קולה כחולה:

– היא מוצצת, מוצ-צת, מוצצת ומוצ-צת – – –

היא מניחה את התינוקת הנרדמה בעריבה מוצעת, נופחת בה ויורקת הצדה שלוש פעמים, פונה ממנה ואומרת הפעם מבלי כל תלונה:

– גם כוס חמין לא יכולתי להכין לי בערב הזה…

כולם נשתתקו, ואני קמתי ללכת. אז תתעורר הזקנה:

– ברוך מזכיר נשכחות – דבר לי אליך, זיידל, חותנך אמר לי שאשלחך אליו וכתבת לו אדריסה על אִגרת פתוחה.

זיידל הביט כשואל רשות מפעשה, וזו אמרה לאמה בתרעומת:

– הלא יכול אבא לבקש משכון קרוב שיכתוב לו זאת, ולא שילך הוא בשביל זה ברפש.

– אוי בנים כפויי-טובה! – תניד אחריה הזקנה בראשה: – וכי לא כדאי הוא החותן שחתנו יכתוב לו?… אמרי נא, על מה עמל אביך כל ימיו? על מה הוציא מעותיו? – – – לך, לך, זיידל, ואני אחכה פה עד שובך.

זיידל קם ופעשה נגשה אליו:

– ראה, כמה מרושל הוא! – קוראת היא בהדקה את החֲבָק בצוארונו, מחליקה עליו בגדו ואומרת: – אולי תאכל קודם מה-שהוא, זיידל?…

הקול פעשה הוא זה?…

– איני חפץ… – עונה זיידל בקצת תרעומת.

היא פונה אלי בבקשה:

– שב גם אתה, אדוני, וסעדו לבכם יחדיו, – בשבילך יאכל גם הוא…

מה רך קולה ומה נעמו מבטי עיניה… הלא אוהבת היא אותו ומתכבדת בו!

יצאתי – והנה טיטוביץ הומה בלילה משמחה! – מובילים חתן וכלה מן החופה… נראה שבני עניים הם המזדוגים: כלי-זמר רק שלושה, מלבד התוף המכה בקולו כהולם פעם בלב השומע… “שמחה וששון” מנגנים בעלי-הכלים ופוצחים פיהם ברינה וצהלה תופפת:

– מזל-טוב, מזל-טוב!

מזל-טוב, לחָם ולחָמות!!

ואני, איני יודע מפני מה חודר בי ניגונם כאבל-אם… הוא מפעפע בכל גופי, עצמותי רוחפות, ולבי עלי – בכדי לבכות…

אני עומד לעבור במשעול שהמחותנות נדחקות בו בשאון שמלותיהן משי – והן עוברות לפני “כבני-מרון” זו אחר זו ואבוקות מעשנות בידיהן… אלה הפרצופים והצניפים המשונים עם מיני בגדים הללו… מי כופה את העלובות האלה להצטייר כבריות משונות?…

וכולן עטופות משי!… הן מרימות שמלותיהן לקמטים בידיהן, ואשה מתרה בחברתה: “הזהרי מפני הרפש, לבלי תטנפי את שמלת המשי!” – –

וקול התוף כקול מזל אכזרי, וקול הכינור הומה בשמחה והמנגנים צועקים כזעקת “הושענא”:

מזל-טוב! מזל-טוב!

מזל-טוב ל-ח- -ם!

הנה המחותנים, האבות, החם והחמות… פנים גסים, פני נדכאים העושים את עצמם כשמחים… חתן-כלה עוברים – היא בהינוּמא עבה, והוא בפאות קצרות ומסולסלות, – זה עני צעיר גם בו יש קצת “משי”…

ולמה הוא כל המשי הזה? למה הוא ברפשה של טיטוביץ?