כשגמר מנשה הזקן את ח“חצות” שלו עם תוספת של כמה פרקי תהילים, כבר היה בוקרו חחיור של יום הקיץ מציץ בעד האשנב של דירת־המרתף.
עצוב, בעינים עיפות, מביט מנשה אל היום החדש הנולד. הוא פוכר לו את האצבעות הגרמיות, סוגר את ספר־התהילים, מכבה את מנורת־הנפט הקטנה ומתייצב בסמוך לחלון. הוא מביט למעלה אל פס־הרקיע הצר, הנִבּט חיור מעל לסמטה הצרה, ועל הפנים המצומקות שבתוך המסגרת של זקן־השיבה והפיאות מופיע צל חיור של בת־שחוק.
– החזרת לי – מהרהר הוא – את הפקדון! מודה אני לפניך, מלך חי וקיים!
– ודרוּש אני – נאנח הוא – מאד אני דרוּש לך כאן, רבונו של עולם! אתה רוצה בעוד תקוּן־חצות, אתה צריך לעוד פרק תהילים… הַא? אתה חסר אותם!
הוא הופך פניו ופונה אל החדר וחושב, שלפי שכלו שלו היה נכון יותר, שבמטה זו שהוא תופס תהא ישינה נכדתו רבקה; שוכבת, מסכנה, על הרצפה בין בלויי הסחבות, שבּנו חיים עושה בהם סחורה.
ולפי היושר שלו, יושרו של בשר־ודם, היה טוב יותר, שכוס חלב זו, שבה הוא מקיים עצמו כמעט כל היום כולו, תהא נהנית ממנה שרה, כלתו שלו, המתרוצצת כל היום בשוק בלי כף אחת של תבשיל…
ויענקעלה, התוספת החדשה למשפחה, אף הוא לא היתה יוצאת לו רעה מזה!
אמנם, הצטרכותו של הזקן קטנה היא; אף־על־פי־כן ודאי היה להם קל יותר, אילו לא היה צריך ולא־כלום…
חיים אין לו מלבוש… חנה, הנכדה הגדולה יותר, חולה היא… מעט מדי דם יש לה… הרופא אומר: ״אַנֶעמיא״… אומר לה לקבל טפות־ברזל, לשתות שמן־דגים… אוגרים בשבילה צרור־פרוטות מיוחד… חדשים על חדשים אוגרים, ועדיין אין מספיק. וחנה העלובה אינה גדלה… הכול בה פחות מכשעוּר… בת שבע־עשרה –ומבינה כבת שתים־עשרה!
– מה הטלת אותי עליהם, רבונו של עולם?
הוא מקשיב ושומע, כמה חדה ומקוטעת נשימתו של חיים. הוא רואה את ידה הגרמית של שרה, שהניעה כנראה אך זה עתה את התינוק, ועדיין היא משורבבת ברפיון מן המטה כלפי־מטה…
והוא רואה עוד, שיענקעלע מתנועע בעריסה. ״מיד יצעק ויעיר את אמו!" ובצעדים נחפזים, אך קצרים, הוא רץ ונגש אל הנכד ומתחיל לנענע את העריסה.
– ואפשר, – מהרהר הוא, בפנותו אל עֵבר החלון, – אפשר רוצה אתה, רבונו של עולם, שאזכה עוד לראות נחת ביענקעלע זה? שאלמד אותו עוד לומר ״מודה אני“, שאלמד אותו עוד,,עברי”… הַא?
___________
כמו תפוח אדום פורחות לחייו של יענקעלע בשנתו. בת־שחוק עריבה מרחפת על שפתותיו הזעירות… והן נעות עלה וירוד… ״הרעבתן הזה, אפילו בשנתו מוכן ומזומן הוא לינוק!"
הוא רואה בינתים, שרבקה מתחבטת על משכבה.
היא שוכבת על שק מלא קש, מכוסה עד חזה בסדין זרוע נקודות שחורות. מה שיש מתחת לראשה – דבר זה אינו נראה.
פניה העדינים המסומקים, עם צוָארה הצחור כבהט ומחוטב נאה, נעים ניעים של חן על־גבי רקע של שערות אדומות אודם־אש, המכסות על מה שמונח מתחת לראש ומגיעות עוד עד לרצפה ונוגעות בה עם כל נשימה של רבקה.
– שלי, עליה השלום, לכל פרטיה ודקדוקיה – מהרהר הזקן – דם לוהט, חלומות… לה לאריכות ימים!
– רבקה? – נגש הוא אליה ונוגע בה בידה הערוּמה, שהשתרבבה מתחת לסדין.
– מה? מתי? – נפחדת רבקה ופוקחת לרוָחה זוג עינים תכולות.
– ש… ש… – מרגיע אותה הזקן בבת־שחוק, – אני הוא זה… לכי אל מטתי שלי…
– ואתה, סבא? – שואלת היא אותו בפהוּק רחב ובריא.
– אני כבר לא אישן… בגילי שלי אין ישנים הרבה… אני אשפות מים לטיי… הרי שמעת בלילה! הם ישכימו לקום… אבא יש לו עסק בעיר, אמא צריכה לעשות קניות בשביל הפימסענהולצים ל ״תנאים״…
– ואעשה אני טיי, סבא.
– לא, רבקה… אַת לכי אל מטתי שלי… יכולה את לישון עוד הרבה… לא תלכי היום, אמרה אמא, אל בית־החרושת. תהיי דרושה לה… על־כן ישני באמת עכשיו די צרכך…
־ הא! – מפהקת רבקה ביתר הרחבה.
היא נזכרה כבר כל הדברים.
אבא בא אתמול הביתה וספר בשמחה שהקדוש ברוך הוא זימן לו כמה דברים משומשים לקניה.
אמא גם היא הביאה בשורה: אצל הפימסענהולצים, שהיא יוצאת־ונכנסת אצלם, כבר יהיו סוף־סוף תנאים, אף־על־פי שהכלה עדיין מסרבת במקצת; אבל היא תקבל את שלה מתחת ידי אביה, ותנאים היה יהיו!…
הנאה גדולה אין לה לרבקה מכך. לישון כל צרכה תוכל אמנם הפעם, להתהלך עם אמא בשוק טוב יותר מלשבת בבית־החרושת, אבל אחר־כך – לשאת אחרי אמא את הסלסלות המלאות ביצים ותרנגולות, ובפרט לתפוס באמצע הרחוב תרנגולת שברחה, זה אינו משבעת הדברים הטובים שנשתבחו בהם בני־מזל!
ואולם ההכרח לא יגונה.
היא אוספת מסביבה את הסדין ומתעטפת בו וקופצת ועוברת אל מטתו של הזקן.
מקפיצה זו יש לו לזקן שוב הנאה, גם זה “הזקנה שלו לכל פרטיה ודקדוקיה”…
קודם שהבעיר הזקן אֵש, קודם שחתך כפיס לכמה שבבים דקים, סידר אותם מתחת לפח ובזק עליהם פירורי־פחם (הפחם ביוקר, מהרהר הוא בשעת מעשה), שפך עליהם נפט, הדליק ושפת על־גבי סיר־הגחלים קומקום־פח ישן עם נקודות־נקודות אדומות של חלודה, – כבר החזיקה שרה את יענקעל בזרועה וחלצה לו שד והתפללה בלבה, שכבר תזכה לשמוע בקרוב את יענקעלה מברך “שהכּל” על החלב שהוא יונק…
חנה החיוורת התעוררה אף היא והתיישבה על המטה. מאחורי גבה של האם היא משחקת עם האח הקטן ואומרת לו ״קוּקוּ״.
ראשה הקטנטן, לחייה החיורות ועיניה החולמות, באמצעיתה של שפעת שערות אפורות־אֵפר ומפוזרות, מופיעים פעם מצד שמאל ופעם מצד ימין, אך תנועותיה איטיות מדי, ומבט העינים – קופא מדי, בשביל שהמשחק הזה יוכל להסיח את דעתו של “יענקעלה הזולל”, כפי שהיה קרוי בפי בני הבית, משד אמו בשעת הבוקר.
הוא טרוד מאד. הוא מביט אל אחותו, אך שהות לפנות אליה אין לו.
ידו האחת מונחת מתחת לצדו, שעליו הוא שוכב בחיקה של אמו, ביד האחרת הוא מקפל ומסלק את שפת הכותונת הפתוחה של אמו, שלא תפול על פניו, ואגב כך הוא מסתכל באחותו בשקט ובשלוה, – היא לא תברח לו…
חיים כבר מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין, ומתפלל אגב הִלוּכוֹ אילך ואילך על־פני החדר.
תכופות הוא נעצר, מטיל מבט אל שרה, נכּר שיש לו מה לדבר עמה, אך הוא מטיל מבט שני אל הזקן ומוסיף ומתפלל, ומוסיף ומהלך על־פני החדר.
מפני הזקן ירא הוא.
“הזקן סבור, שהזמנים הללו עדיין הזמנים שלו הם, הישנים והטובים, שבהם היה לו ליהודי פנאי להתפלל, לומר מלה במלה מתוך הסידור “אורח חיים”… כיום הזה ישנם שבעה סוחרים על כל זוג מכנסים!”
אמנם, הוא סידר אתמול את הדבר… את הקניה גמר ואת המקח העמיד על ששה רובּלים פחות עשור אחד, והשאר השאיר שבעה זהובים עם שנים־עשר גרוֹשין דמי־קדימה… ובצאתו מן הבית נתן מטבע לשומר, שלא יניח לו לשום האנדע"ל להכּנס אל החצר, עד שיבוא הוא ויגמור ענין קניתו.
ואולם אף־על־פי־כן יש לו חששות! מי יודע… עד שישיג שותף!
אל מי ילך ואל מי יגש? אל מלוה־ברבּית? הוא יפשוט ממנו את העור; אל בעל־המחסן? – את צלחת בגדו יחתוך לו!
וכשמשיגים כבר שותף, הרי חייבים לתת לו את מחצית הריוָח, אף־על־פי שהלה לא חפש ולא מצא ולא עמד על המקח!…
לפעמים היה מקבל משרה כמה זהובים… וכיום הזה – מילא מה! עוד אתמול אמרה לו, שיחסר לה לצרכי הקניות!
ואפשר תאמין לו אף־על־פי־כן ותַלווה לו ליום אחד מתוך צרורה של חנה.
אך הוא מפחד לנסות… לא פעם ניסה לבקש ונתחרט!
הוא מטיל עוד פעם מבט אל שרה, ונדמה לו, שהשעה שעת־הכושר היא!
היא כבר החזירה את יענקעלה והשכיבתו במקומו. בעמדה על־יד העריסה היא מתלבשת ומחייכת חיוך טוב ונעים כל־כך אל התינוק, אפשר שהדבר יצליח!
– חשבתי בלילה, שרה, – מנסה הוא לפתוח בדברים, – ומצאתי שהקניה קניה טובה! וארויח בה, אם ירצה השם…
־ הלוַאי, רבונו של עולם, – משיבה שרה; – יהא הדבר בזכותו של יענקעלה! מן היום שנולד הוא, מזדמן יותר מזמן לזמן להרויח משהו!
– ואני סבור, – חולק עליה חיים בבת־שחוק של חנופה, – שאין זאת אלא זכותה של חנה שלנו; שומעת אַת, שרה, בשעת קניה אמרתי בלבי כך: בלי נדר ובלי מסקנה, נפריש מן הריוַח הזה לפחות שליש בשביל חנה! וכיוָן שאני מהרהר כך, מיד נעשית הפריצה רכה כחמאה, ומורידה עשור אחר עשור, בזה אחר זה!
– אם כן בודאי שטוב, – מחייכת אליו שרה בהסכמה. והיא נעשית – נדמה לו – צעירה ורעננה יותר… ״בשנים שעברו – חולפת במוחו מחשבה – אלא מה… כשהזמנים היו טובים…" אבל אין לו שהות מספקת למחשבה מעין זו…
– אם כן, תהיה חנה שותפת.
– מהיכא תיתי! כן יאיר מזלנו.
– כן, אבל – מגמגם הוא – בשביל שחנה תהיה שותפת – אמנם, אני תולה את הדבר בפירוש במזלה; אבל אם שותפת היא…
– אם כן מה? – שואלת שרה: באזנים ובעינים זקופות… היא כבר חושדת בו; כבר הוא מתכוון למשהו… כבר הוא רוצה משהו!
– אם כן מה?
– חושב אני, שהיא צריכה להיות שותפת אמיתית… שתכניס למסחר הזה חלק בכסף.
– מה אתה אומר? – שרה אין לבה מאמין למה שאזניה שומעות, ולאחר שאין הוא משיב – קופצת היא כנגדו:
– גזלן, רוצח! זהו אב? זהו בעל? הוא יודע, שהילדה חולה כל־כך… שנדרתי נדר, שלא לעשות עסקים בכספה… הרי זה כספה שלה, שהשיגה בעבודתה הקשה! דמים מדמי לבה… את הסלסלות היא נושאת אחרי… מקבלת לפעמים מבעלת־בית… אני מוסיפה לה משהו…
שרה אינה יכולה להרגע כלל…
חיים רוצה לענות משהו; הזקן אינו מניח.
– מוטב שתשתוק, חיים, מוטב שתשתוק – אומר הוא – וכי אינך רואה, ששרה’לה צודקת? לך, חפש לך שותף… אַל תבקש לבלוע את כל העולם… יזכה גם אחר עמך במציאה זו.
חיים נוטל ושׂם בחשאי לתוך התרמיל חתיכת לחם עם בצל ויוצא מן החדר. ומלוים אותו דבריו של הזקן:
– ראית איך צפרים מלקטות פירורים בחצר? פירור גדול לוקחות שתים יחד…
* * *
לא הרבה מזה שקטה שנתה של רבקה במטתו של הזקן. בראש הצעיר הזה מתגלגלת מחשבה, שאינה מניחה לישון שינה שלימה. ״פגישה״ היתה לה.
פעם אחת לפנות ערב, בשובה הביתה מבית־החרושת, נתקלה על המדרכה בצעיר אחד. היא הולכת ישר בדרכה, חושבת, הוא יסור הצדה, אבל הוא אינו עושה כן, ועוד הוא מביט לה ישר בפניה בזוג עינים אפורות, צוחקות בעליזות, עד כדי כן שהסמיקה. היא נטתה מפניו הצדה ומיהרה הביתה בצעדים מזורזים. וכשפנתה לרחוב צדדי, הפכה פניה, שלא ברצונה, וראתה שעדיין הוא עומד; הוא עומד במקום שעמד ומביט אחריה באותה בת־השׂחוק, ושתי השורות של שיניים מלבינות.
״היא תספר על־כך לחנה", מהרהרת היא, ואף־על־פי־כן לא עשתה כך, ״מה תבין בזה חנה המסכנה, החולה?״
כמה ימים לאחר מכן בא שוב לקראתה. לבה מתחיל הולם במהירות, היא בוֹשה לשאת את עיניה, עוברת על פניו במהירות, אך באי־זריזות עד כדי כך, שנפלה כמעט על המדרכה החלקה.
בהליכתה נדמה לה, שהיא מרגישה היאך בת־שחוקו הבּהירה והעליזה מחליקה ועוברת על פני צוָארה המעורטל.
ודבר זה מפחיד אותה; נדמה לה, שכל העוברים ושבים ברחוב רואים זאת! והיא בורחת ביתר מהירות.
פעם אחת הופיע לפניה פתאום כאילו צמח ועלה מתוך האדמה.
היא השמיעה צעקה: הוי! – והוא עומד כנגדה וחוסם בפניה את הדרך.
– דומני, – אומר הוא – יש לי הכבוד והאושר להכיר אותך, עלמה!
״עלמה״ אמר!
אף־על־פי־כן היא נרגזת, נוטה מעליו הצדה ועוברת בקוצר־רוח ועוד פחודה למחצה. ואף־על־פי־כן חייבת היא להודות לעצמה, שיש לו קול נעים מאד. ״קול של זהב", מלחש לה לבה…
מאז הם נפגשים כמעט כל ערב, היא אינה מדברת אליו, שותקת, אבל ברוֹח מפניו שוב אינה בורחת…
והוא מלווה אותה כל ערב בדרכה מבית־החרושת.
הם הולכים יחדיו ושותקים.
תכופות אין היא יכולה להתגבר על עצמה ומלכסנת אליו מבט מן הצד…
״השפמון שלו…"
ועל כך עונה הוא בחיוך מאיר עוד יותר.
עינים מוזרות יש לו… לפעמים, נדמה לה, מתמלטות מתוכן קרני זהב!
בינתים נודע הדבר בבית־החרושת, חברות הבחינו בכך, והיה הדבר לשיחה בפיהן.
צוחקים לה, מתבדחים על חשבונה.
צעירוּת – יהירוּת, – אומרים, – כיום היא הודפת, למחר תהא רודפת.
״לעולם לא יזכו לכך!" מהרהרת רבקה.
כיום שואלת מאין הוא, למחר תשאל היכן הוא… רבקה נושכת שפתיה ושותקת.
– ובחור יפה, – אומרים, – בחור של זהב! שערות, עינים, אף – כמחוטב, ומכיס חחזיה משתלשלת עוד שרשרת של זהב עם כמה וכמה אבנים טובות!
רבקה מרגישה עצמה גאה במקצת.
– אפשר לא של זהב היא, אלא של נחושת? – מביעה אחת ספק.
– חלילה! – מהרהרת רבקה… אחרות אף הן אומרות:
– מה זה עולה על דעתך… רואים, – בנם של גבירים! ומתפלאים עוד יותר:
– לפי שעה אין אַתּ רוצה לגלות לו אהבה, עוד יש לך שהות? אבל כלכלי את מעשיך בשכל: דברי עמו דברי חבּה, קבלי מתנות קטנות, אכלי עמו סעודה אחת… סוכריות… כרטיסים אל התיאטרון.
מישהי צוחקת בקול ואומרת:
– בוַדאי! לקבל – כל הנתּן… אבל לתת – לא כלום! להתפתות להם – לא! תפח רוחם!
לבסוף משמיעה את דברה המבוגרת שבהם, שפניה ארוכים וגרמיים, סנטרה מחודד ומבטיה ירקרקים ומלוכסנים.
– מילא, מילא, מילא, – אומרת היא, – דבר מועט, מה שיש להן לאבד! כלונסאות החופה הרי כבר הם ממתינים, ונרות־החופה כבר מוכנים, ונדוניה – כמובן, אוצר בלום! שדכנים אינם פוסקים מלבוא, חתנים אינם חדלים מלדפוק על החלון, הדלת סובבת על צירה!
רבקה נושכת שפתיה ומהדקתן, ועוד יותר מבתחילה היא מרכינה את ראשה הלוהט על־גבי העבודה, ושתי דמעות רותחות נופלות על ידיה, העסוקות ליד המכונה.
וזה הדבר שאינו מניח לה לישון!
לא! היא לא תקח שום דבר, שום דבר.
כרטיס לתיאטרון בוַדאי שלא!
פעם אחת עכּבו אותה עד שעה מאוחרת בבית־החרושת; עבודה דחופה היתה… ובאה האֵם במרוצה ובלא נשימה, בלא נשמה… כשראתה אותה האם, התחילו עיניה מעפעפות, ואחר־כך הזהירו באור של שמחה… למטה, במסדרון בית־החרושת, ליד המדרגות, עמד גם הסב הזקן והיה פוכר את אצבעותיו…
ברוך השם, – מלמל, – ברוך השם!
״לא, היא לא תעשה כדבר הזה!״
* * *
שרה רוצה כבר גם היא לצאת אל השוק. היא מעמידה לפני הזקן כוס חלב על השולחן הקטן, מזיזה אליו את עריסתו של יענקעלה ורוצה להתקין עוד כמה דברים מצרכי הבית.
אגב כך יש לה עוד שהות לקבול באזני הזקן על סדריהם של הזמנים הללו.
– הרי שמעת, חמי! תנאים צריכים הם לעשות… נקבע המועד האחרון… שלחו טעלעגר“ם, וכבר ציוו לקנות ולהכין לצרכי הסעודה והיא, הכלה, עושה שערוריה! איננה רוצה! אין היא רוצה בחתן מעיר קטנה… יש לה אחד וַרשאי, אומרת היא! דייטש”ל וַרשאי יש לה!
וחנה, ששכבה עד עכשיו בעינים פקוחות מול התקרה וראתה איך הכוכבים תולשים עצמם בזה אחר זה ממקומם ומתפרחים בחללו של החדר, שומעת פתאום מה שהאם מספרת, מתיישבת לפתע על משכבה, ועיניה המעוממות כרגיל מתעורר בהן ניצוץ… היא מקשיבת לדברים ומתעניינת בהם… היא עושה את אזניה כאפרכסות ופותחת פתחי פיה, כמבקשת לבלוע כל דבור ודבור מדברי אמּה.
האֵם בטוחה, אף־על־פי־כן, שהריוַח הצפוי לא ימלט מתוך ידיה. תנאים, אם ירצה השם, היה יהיו! פימסענהולץ הזקן כדאי ידע לקיים את רצונו… ומרת פימסענהולץ השמנה, המשולה לחבית מלאה שומן, אף היא אינה שותקת…,״אַי, כמה חדות צפרניה!"
– קודם־כל, – ספרה לי המבשלת שלהם, – ערכו חפוש, מצאו מכתבים מאת דייטש"ל אחד, ימח־שמו, ודנו אותם לשריפה. ואחר־כך רק נטלה היא את שלה מתחת ידיהם… אבל יפה־יפה נטלה… בשערותיה סחוב סחבוה!
חנה מרגישה שעיניה מתלחלחות, פניה – מסמיקות, ובלבה מתעוררים רחמים.
היא חוזרת ונופלת על הכר בבכיה.
שרה נבהלת, הזקן אף הוא נגש מיד.
– מה זה, חנה’לה, מה זה קרה לך?
– חבל, אמא, חבל עליה…
– על מי, בתי? על מי? – תמהה שרה.
– על הכ־כ־כלה… היא כל־כך – כל־כך טובה… כל־כך נלבבת… נותנת לי תמיד פרוטות… הפרוטות שאני נותנת לך… היא מלטפת אותי… היא נושקת לי לפעמים… היא רוצה אפילו ללמד אותי לכתוב.
– עוד דבר זה חסרה אני! – אומרת שרה באי־רצון, – על כל שונאי, רבונו של עולם! היא רוצה גם לך לבלבל את הראש… שלא תצייתי גם אַתּ לאמא.
חנה משיבה בתוך בכיתה:
– לא, אמא’לי, לא! אל תחששי לדבר הזה כלל! אני תמיד אשמע בקולך. איזה חתן שתתני לי אַתּ, אני אסכים!
פתאום נשמע צחוק צלצלני.
כך צוחקת רבקה לטפשותה של האחות.
– מרשעת, – צוֹוַחת שרה, – הילדה חולה, חולה מסוכנת, וזו צוחקת… הלוַאי שתצחקי – –
– אל תקללי, שרה, – מרגיע אותה הזקן, – הרי גם היא בתך שלך.
שרה יוצאת זועפת, ובצאתה מן החדר היא משמיעה לרבקה צו: קומי, מטרונית… תני לחנה טיי, כבדי את הרצפה…
* * *
מנשה הזקן סיים את שתית החלב שלו והתיישב בסמוך לאשנב.
מבעד החלון של דירת־המרתף רואים רק את הצללים הצרים והארוכים, שרגליהם של העוברים ושבים מטילות על השמשות הקטנות.
ככל שהיום גדול יותר, ממהרים יותר להתחלף צללי הרגלים; ויותר עצוב נעשה הזקן. אנשים נחפזים, רצים, עוסקים בסחורה ובמסחר. והוא האחד והיחיד (כך הוא מדמה בנפשו) לא יצלח עוד לשום דבר.
הוא נוטל את ספר התהילים עם עברי־״טייט״ש.
בקול רועד אומר הוא פסוק בלשון־הקודש ופסוק ביידיש, ומניע ברגל רועדת את עריסתו של יענקעלה.
רבקה יושבת כבר לבושה למחצה אצל חנה על המטה. שתיהן שותות טיי. ליד רבקה, המלאה חיים ורעננות, נראית חנה עוד יותר חולנית, חיורת וקטנה; וילדותית עוד יותר.
הן עומדות באמצע שיחה סודית.
– אני לא אגלה, חנה, סַפרי!
– השבעי!
– אני נשבעת…
– במה?
– במה שאַת רוצה.
חנה מקמטת את מצחה וחושבת ואומרת:
־ בבריאותו של יענקעלה!
בבריאותו של יענקעלה! – חוזרת ואומרת רבקה.
שמה?
– שכך!… שלא אגלה מה שאַת תספרי לי…
חנה שוקעת בהרהורים.
– בישיבה, – אומרת היא, – אינני יכולה… מוטב שאשכב ואביט אל התקרה; כך שוכחת אני הכול ומתבלבלת… כשאני שוכבת ומביטה למעלה, רואָה אני הכול לפני… מתייצב הכול לפני עיני…
– אם כן, שכבי, חנה…
– אַת גם־כן! והטי אלי את אזנך, זה סוד נורא! אינני רוצה, שישמע סבא!
וחנה מקמטת עוד יותר את מצחה. היא נושמת בכבדות, כמו מתחת למשא כבד היא נופלת אחורנית על הכר.
מעוניינת ביותר, מסירה רבקה במהירות את הכוסות ושוכבת על ידה.
הזקן מפסיק את אמירת התהילים, מעיף מבט אל המִטה ושואל:
האם לא כדאי יותר לעשות סדר בבית?
– תיכף, תיכף, סבא, – משיבה רבקה, – חנה רוצה לספר לי משהו.
הזקן מניע ראשו בבת־שחוק נוגה ומתחיל שוב לשורר את פסוקי התהילים שלו עם עברי־טייט"ש.
וחנה מספרת, במצח מקומט ובעינים קרועות לרוָחה וכמעט קופאות, שרבקה מפחדת מפניהן מעט. נדמה לה, שחנה מספרת לא מן הזכרון, אלא היא רואה לפניה איזה מראֶה, ומספרת מה שהיא רואה. וקולה עמוק כל־כך, ונשימתה כל־כך לוהטת…
* * *
חנה מספרת:
…המבשלת יצאה למקום שיצאה… אני נשארת אחת ויחידה בחדר־המבשלים… לאמא ממתינה אני; היא צריכה לבוא ולקחת אותי.
רבקה, – מפסיקה היא לפתע, – מתי אכלנו דוחן עם דבש?
– אתמול! – משיבה רבקה בקול נפחד.
– אם כן באמת היה הדבר אתמול… כן, אתמול… יושבת אני כך ולוגמת טיי… כל פעם שאני באה, נותנת היא לי טיי… ושם נחמד ונעים לשתות טיי… עם כפית של כסף, מבהיקה. ומן הטיי נעשה חם כל־כך בכל האברים… וסוכר – שומעת את – שמים בפנים.
אני רוצה לשתות כמו אצלנו בבית, לנגוס מן החתיכה, והשאר לקחת הביתה; אבל אין היא מניחה, המבשלת; סוכר טוב בשבילך לבריאותך, אומרת היא… ומביטה עד שרואה, שאני שמה כל שלוש החתיכות אל הכוס!
פונ“ט סוכר מקבלת היא שם, המבשלת; כל שבוע פונ”ט סוכר! חוץ ממה שהיא לוקחת בעצמה, מקופסת הכסף, שעומדת בחדר הראשון… פתוחה היא עומדת; אני בעצמי ראיתי! אך אני לא אקח…
על הקופסה ישנו צבי; מרת פימסנהולץ עצמה אמרה לי, כי זה הוא צבי; עם קרנים כאלה גדולות, מסועפות… צבי אמיתי.
– ובכן, את יושבת בחדר־המבשלים, – מזרזת אותה רבקה.
– כן, יושבת אני על המטה, על המטה היפה… הוי, יש לה למבשלת מטה! שלושה כרים גדולים, צפיות צחורות כשלג… עם פינות מעשה־רקמה, מציץ מתחתיהן האדום… כפתורים גדולים של צדף, כמטבעות גדולות! ושמיכה מתוּפּרת של אַטל"ס. באמצע – עגול גדול כמו פי־באר! סביב־סביב – נשרים גדולים בעלי כנפים… ומלמעלה עוד שמיכה ירוקה של משי… פריצה גמורה היא, המבשלת; אך טובה. מזמינה אותי לשבת על מרגלות המטה… מרימה רק את השמיכה של משי והשמיכה המתוּפרת… היא אוהבת אותי, אמרה, ויודעת אַתּ מפני מה, רבקה?
– מפני מה?
– היא גם־כן היתה לה נערה כמוני… לא חנה היה שמה, אך נערה בגילי… והיא מתה… ועל־כן היא אוהבת אותי – אמרה… מה זה חרדת, רבקה?
– לא כלום… הוסיפי לספר, חנה…
– אבי יושבת וגומעת טיי… והיא נכנסת…
– מי?…
– הכלה המוכּה…
– מה? המוכּה – –
– לא שמעת? הרי אמא ספרה! כן, כן, מכים אותה, מפני שאיננה רוצה בחתן הזה – –
– אהה, ובכן – היא נכנסת?
– היא נכנסת – חיורת… עינים אדומות – שומעת אַת, רבקה, בבית היא לבושה שמלת־משי כחולה, חדשה־חדשה לגמרי, עם נקודות אדומות – מאחור מתדלדלות שתי מחגורות ארוכות, רחבות, של אַטל"ס, אף הן אדומות, ובקצותיהן גדילי־משי שחורים – ועגילי־יהלומים באזניה – ותסרוקת יש לה משונה – באמצע זר־מקלעת, עם שתי כנפים פרושׂות, – מבינה אַת? קלועות מן השערות! והשערות שעל העורף מקובּצות בפריפה של זהב; על החזה – סיכּה של זהב, ואפשר שתים! ובחגור – שוב פריפה של זהב. מסנוורת את העינים! כל ניעה שהיא מתנועעת מטילה ברקים!
חנה מפסיקה.
– וזה הכול?
– חכּי, זה סוד גדול, רבקה, – והיא מוסיפה בפחד:
– אלהים יענוש, אם אַת, חלילה, תגלי!
רבקה מבטיחה, שהיא לא תגלה.
חנה משׂימה יד מתחת לראשה של רבקה, לוחצת אותה קרוב יותר אליה ומוסיפה ומספרת בקול עמוק וחשאי עוד יותר:
– היא רואה אותי ומתנפלת עלי בבכיה.
– מה רצתה ממך?
– טובה רצתה ממני!
– טובה? היא רצתה ממך טובה?
– תוקעת לי לתוך ידי מחצית הרובּל, – זו מחצית הרובּל שנתתי אתמול לאמא, – ועוד משהו…
– מה עוד? חנח’שי!
“חנה’שי” בפיה של רבקה הוא מפתח בטוח וּוַדאי לפתוח בו את לבה של חנה.
– מכתב – מכתב שאמסור – בסודי סודות.
– ואַת לקחת?
– חכי – היא מלמדת אותי בעל־פה את הכתובת; הרי אני אינני יודעת לקרוא! הערמאן… את השם השני כבר שכחתי – את הרחוב גם־כן – מספר, נדמה לי, 40 – כן, ארבעים.
– ואַת לקחת ומסרת? – שואלת רבקה בפחד נסתר.
– לא כל־כך מהר, – משיבה חנה בתמימות, – תחילה תעיתי.
אבל לא זה הדבר המעניין את רבקה.
– זהו בחור? – שואלת היא בקפדה.
– וכי יודעת אני? מן־הסתם – –
– גר לבדו?
– נדמה לי – כן; הוא עצמו פתח לי. אני רק לחצתי לחיצה קלה על הכפתור הלבן – היא לימדה אותי כך לעשות.
– הוא לקח את המכתב?
– לקח.
– ונתן תשובה?
– תשובה לא נתן. הוא יכתוב בדואר, אומר הוא. אך הוא שמח מאד במכתב. ומתוך השמחה הכניס אותי אל החדר, הושיב על כסא…
– לשם מה?
– מרוב שמחה. הוא ליטף לי אפילו את שערותי – כמו שאמא עושה לפעמים – ביום־טוב, או בשבת, כשיש לה פנאי…
– אחר־כך צחק ואפילו נשק אותי… על פי, ישר על פי… ואחר־ כך בעינים… עינים יפות, אמר, יש לי…
רבקה שוכבת כמאובנת…
חנה מהרהרת מעט ומסיימת:
– אבל אחר־כך כשרצה לפתוח את פתח החולצה ולהכניס את היד פנימה, התביישתי וקמתי וברחתי… הוא שכח לסגור את חדלת… פתוחה היתה…
– ברוך השם, ברוך השם… – מלחשת רבקה בבכיה חנוקה…
– מה אַת אומרת, רבקה?
– לא כלום, חנה…
– אמרי נא, רבקה, למה זה רצה להכניס את היד לתוך פתח החולצה שלי…
– שתקי! – מפסיקה אותה רבקה בפחד.
* * *
למזלן אין הזקן שומע את השיחה. הוא נתון כולו לתהילים שלו. הוא אומר פסוק ומפרשו תיכף ומיד בלשון טייט"ש.
״כִּי אֵין בְּפִיהוּ נְכוֹנָה – זֵיי האָבּעֶן קיין וואָר וואָרט נישט אין מוֹיל…
קִרְבָּם הַוּוֹת – אינווייניק, אין האַרץ, הייסט עֶס, האָבּעֶן זיי אַ בּראָך…
קֶבֶר פָּתוּחַ גְּרוֹנָם – אַן אָפענער קבר איז זייערהאַלדז, אַ גרוב, הייסט עֶס, איינצושלינגען…
לְשׁוֹנָם יַחֲלִיקוּן – אוּן אַ גלאַטיקע צוּנג האָבען זיי…״
רבקה מקשיבה בפנים חיורות ובשינים הדוקות. חנה מתבוננת בה פחודה…