הה, תקנון הרק"פ![7] מבעד לַבָּצֵק החמץ של מקרי־העתים אשר לרוסיה פּילסת פסי־ברזל המגמאים־אָרץ. שלושה לבבות ערירים, שיצריהם יצרי ישוּ ריאזאניים, הפכת לכַתַבֵי העתון “הפרש האדום”, הפכת אותם למען יוכלו יום־יום לחבּר עתון־של־עַזיזוּת, שתוכו רצוף גבורה וצהלה גסה.
גאַלין בעל־התבלוּל, סְלינְקין השחפני, סיצ’וב שמֵעיו מצומתים – הם משוטטים באבק־הסרק של העורף ומשחילים את המרי ואת הלהט שבעלוניהם דרך שוּרוֹת של קאַזאַקים שוקקי־עלוּמים שיצאו לנופש, של נוכלים מאנשי־המילואים, הנמנים עם המתוּרגמנים הפולנים, ושל ריבוֹת, שנשלחו ממוסקבה לרכבתנו, רכבת המחלקה הפוליטית, לשם הבראה.
רק עם לילה מוכן העתון – זה פתילוֹ של חומר־הנפץ, שמטילים לרגלי הצבא. בשמיים כֶָּבֶה פַּנָסַהּ הפוזל של השמש הקרתנית, אורות הדפוס מתפרחים ולוהטים באין־מעצור, כּשקיקת המכונה. ואז, עם חצות־הלילה, יוצא מן הקרון גאַלין, כדי להתחלחל מעוּקצה של אהבה השבה ריקם, אהבתו את כובסת הרכבת שלנו אירינה.
– בפעם שעברה, – אומר גאלין, שכתפיו צרות, פניו חיוורות, ועינו סוּמית, – בפעם שעברה סקרנו, אירינה, את הֵרג ניקולאי העקוב־מדם, שהומת־ביריה בידי הפורליטאריון הייקטרינבּוּרגי. עכשיו נעבור לשאר טיראנים, שמתו מיתת כלבים. את פּטר השלישי חינק אוֹרלוֹב, מאהב אשתו, את פאוול קרעו לגזרים אנשי־החצר ובנו יוצא־חלציו. ניקולאי “המקל”, הרעיל עצמו לדעת, בנו נרצח באחד במארס, נכדו מת משיכּרוּת… כל אלה ראוי לך שתדעי אירינה…
ובנשאו אל הכובסת עין גלוּיה, המלאה הערצה, מהפך גאלין בלי ליאוּת בכוּכי־הקברים של הקיסרים שנספּוּ. כפוף־גב הוא ומואר באור הירח, הנעוץ שם, למעלה, כטרדן מחוּצף, מכונות־הדפוס משקשקות אי־שם בקירבתו, ובאור טהור זורחת תחנת־השידור. מתחכּכת אירינה בכתפו של הטבּח וואַסילי ושומעת את מלמול האהבה המעומעם וחסר־השחר, מעליה, בין אַצוֹת־השמיים השחורות, משתרכים כוכבים, הכובסת מנמנמת, נים־ולא־נים, צולבת את פיה התָפוּח ומביטה אל גאלין במלוא עיניה…
ובצדה של אירינה מפהק וואסילי עַב־הפרצוף, המזלזל במין האנושי, ככל הטבּחים. הטבחים – עיסוק מרובה להם בבשרן של בהמות מתות ובגרגרנותם של בני־אדם חיים, מטעם זה בפוליטיקה מבקשים הטבחים דברים שאינם מעיניינם. והוא הדין – וואַסילי. במשיכת מכנסיים אל פטמותיו שוֹאל הוא את גאַלין על תקציבם האישי של המלכים השוֹנים, על הנדוּניה של בנוֹת הקיסרים, ולסוף אומר בפיהוק:
– עת לילה, אַרישָׁה, – אומר הוא. – גם מחר הוא יומם של הבריות. הייא, למעך פרעושים…
והמה סגרו את דלת המיטבח והניחו את גאלין בודד עם הירח, הנעוץ שם, ממעל, כטרדן מחוצף… וממוּל הירח, במדרון, ליד הבריכה אחוזת־התנומות, ישבתי אני, משקפיים לי על חוטמי, מוּרסוֹת על צווארי, ורגלי חבושות. במוחין פיוטיים, מעומעמים, מעכּל הייתי את מלחמת־המעמדות, בשעה שניגש אלי גאַלין בתבלוליו המבהיקים.
– גאלין, – אמרתי, הלוּם רחמים ובדידוּת, – אני חולה, ניכרים הדברים שבא קצי, גאלין, ועיפה נפשי לחיות בחיל־הפרשים שלנו…
– אתה זַבְריר, – השיב גאלין, והשעוֹן שעל כף־ידו הכחושה הורה שעה ראשונה לאחר חצות, – אתה זַבְריר, ונגזר עלינו לשאתכם, זברירים שכמותכם… כל המפלגה הולכת בסינרים, המגואלים בדם ובצואה, אנו מוציאים בשבילכם את התוֹך מן הקליפה, לא יעברוּ ימים מועטים ועיניך תראינה תוך זה שנתקלף, אזי תוציא את אצבעך מנחיר־אפך וּתרַנֵן לחיים החדשים בפרוֹזה מופלאה, ולפי שעה שב בשקט, זבריר, ואל תטריח עלינו ביללותיך…
הוא קרב אלי, היטיב התחבושות, שהוּתרה אגודתן על מורסות הגרדת שלי, והרכין ראשו אל חזה־האפרוֹחים שלו. הלילה ניחמנו ביגונותינו, רוח מצוּיה אפפתנו כשמלת אמא, והעשבים למטה נוצצו בזיו צח ורטוב.
המכונות, שרעמו בדפוס שברכבת, החריקו והדמימו, השחר מתח קו בשוּלי הארץ, דלת המיטבח השריקה ונפתחה קמעא. ארבע רגליים עבות־עקבִים נשתרבבו אל הצינה, ואנו ראינו את קיבּוֹרתה האוהבת של אירינה ואת בּוֹהנוֹ של וואסילי, שצפורנו עקמומית ושחורה.
– וואסיליוֹק, – לחשה האשה בקול רוסי, עורג ונפוג, – הסתלק נא ממשכבי, עוכר נפשי…
אך וואסילי רק פרכס בעקבו ונתקרב תוספת קירבה.
– חיל־הפרשים, – אמר לי אז גאלין, – חיל־הפרשים הוא בית־מוקד סוציאלי, מעשה־ידי הצ.ק. של מפלגתנו. העקומה של הריבולוציה הטילה אל השורה הראשונה את הַדרוֹרִיָה1 של בני־הקאזאקים, החדורים אמונות־הבאי לרוב, אך הצ.ק. בתמרוניו יגרדן במגרדת־של־ברזל…
וגאלין גלגל דבריו על חינוכו הפוליטי של חיל־הפרשים הראשון. הוא דיבר באריכות, בקול עמום, בבהירות גמורה. עפעפוֹ פרכס מעל לתבלול.
-
במקור: ווֹלניצה – כינוי שניתן לקאזאקי הווֹלגה, הדון וכולי, על שום אבותיהם הצמיתים, שבשאיפתם לדרור, ברחו מאדוניהם לגלילות הנ"ל ובפרקם מעליהם עוֹל שעבודה של מלכות־מוסקבה, ייסדו פלוגות נודדות שהגנו על עצמאותם. ↩