לוגו
גאפה גוז'בה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

פרק ראשון מן הספר “קריניצה הגדולה”

בחג־החמאה של שנת השלוֹשים נערכו בקריניצה הגדולה שש חתונות. חגגו אותן בהילולא וחינגא, שמשכּבר הימים לא היתה דוּגמתן. מנהגי המקום חזרו ליוֹשנם. אחד המחותנים, כיוון שנשתכר, דיחק עצמו לבדוק את הכּלה – והוא מינהג קדמונים, שלפני כעשרים שנה ביטלוהו בקריניצה הגדולה. המחותן הספיק להתיר אבנטו והשליכוֹ ארצה. הכלה, שתש כוחה מרוב צחוק, טירפה בזקנו של הישיש. הוא היה תוקפה פנים־אל־פנים, גועה בצחוק וּמְבַטֵש במגפיו הגמלוֹניים. לעצמוֹ של דבר, לא הוצרך הזקן לרגוֹש הרבה. מששת העִדִים, שהוּנפו מעל לביקתאות, לא היו אלא שניים בלבד עקוּבּים מדמי־הבתולים, שאר הכלות לא יצאו בשלוֹם מן הָאַשְׁמוּרִיות.1 עֵד אחד השיג חייל אדום, שבא לחופשה־של־ארעי, להשגת השני טיפסה גאַפּה גוּז’בָה. בחיבּוט ראשיהם של הגברים קפצה לגג והיתה מטפסת ועולה במוֹט. הוא היה נכפף ומתנוֹדד מכּוֹבד גופה. גאפה תלשה את המטלית האדוּמה וגלשה למטה מרוּמוֹ של המוֹט. על דבּשת הגג עמדו שולחן ושרפרף, ועל השולחן חצי־ליטר ובשר קר נתחים־נתחים. גאפה הגיחה את הבּקבּוּק לפיה: ידה הפנויה נפנפה בעֵד. למטה היה הקהל מהַמה ומרקד. והיה הכיסא מחליק תחת רגלי גאפה, משמיע קול רציצה, מתפרק. הבֶּהָמים מן הסטאניצה הביירייזאנית, שהוליכו שוורים לקיוב, תלו עיניהם באשה, השותה יי"ש במרומים, בגובהי־שחקים ממש.

– וכי אִשה היא זו, – נענו להם המחותנים, – שד־משחת היא, האלמנה שלנו…

גאפה היתה מטילה מעל הגג לחם, זרדים יבשים, צלחות. כיוון שסיימה את לגימת היי"ש, שיבּרה את הבקבוק בזיז הארובה. הכפריים, שנתלקטו למטה, נענו לה בקול שאגה. האלמנה קפצה ארצה, התירה את הסוסה שׂעירת־הכרס, שהיתה רדוּמה ליד גדר־הכלונסאות, ודהרה להביא משקה. היא חזרה מחוּגרת בצלוחיות, כצֶ’רקֶס בחגוֹרת־כדורים. הסוסה היתה נושמת בכבידות וזוקרת את זרבּוּבה; כרסה המעוּבּרת היתה נשקעת ומתנפחת, בעיניה חלחל הטירוף הסוסי.

והיה המינהג בחתונות לרקד אגב־סוּדר, בהשפלת עיניים ובדשדוש רגליים במקום אחד. גאפה לבדה זנקה בהתרופפות כדרך הכרכיים. היא רקדה טנדוּ עם מאהבה גרישקא סאַווצֵ’נקו. הם היו נאבקים זה בזה, כביכול בשעת התגוֹששות; בריגוז שבסרבּנות שומטים איש את כתפי רעהו; כמתמגרים נופלים ארצה אגב תיפוּף מגפיהם.

אותו יום יום שלישי היה למזמוטי החתונות של קריניצה הגדולה. שוּשבינים, שפרצופותיהם מפויחים ופרווֹתיהם מסורסות, הקישו בצמידי־התנורים ונתרוצצו על־פני הכפר. בחוצות הודלקו מדורות. מעליהן קפצו אנשים בקרניים מצוירות. סוסים רוּתמו בגיגיות: הן נתחבּטו בגבשושיות ונישאו מעל להדלקוֹת. האיכרים נפלו הלוּמי שינה. עקרות־הבית השליכו לירכתי החצר את שברי הכלים. החתנים והכלות רחצו רגליהם ועלו על יצועיהם הרמים, וגאפה היא לבדה השלימה ריקודיה בדיר הריק. היא נסתובבה פרועת־ראש, ומוט אַנקוֹלי בידיה. בּוּל־העץ שלה המשוח בעיטרן ניחת על הכתלים. המהלומות זעזעו את הבניין ופצעוהו פצעים שחורים, צמוּגים.

– עזה כמוות נפשנו, – לחשה גאפה והיתה מטרטפת במוט האנקולי.

הקש והקרשים נידרדרו על האשה, קירות נתמוטטו. היא רקדה פרוּעת־ראש בין תִּלֵי החרבות בתוך שאון־הנפץ ואבק המשׂוּכּוֹת המידרדרות, הַמַק הפורח והקרשים המשתברים. בתוך השברים היו מגפגַפֵּיה, שחֶפְתֵיהֶם אדומים, סובבים־הולכים בנקישת הקצב.

הלילה מִשמש ובא. בבורות שהפשירו דעכו המדורות. הדיר, כמין ערימה מדוּבללת, היה מושלך על התּלוּלית. מעֶבֶר לדרך, במועצת־הכפר, העלתה פיח מנורה שפתילתה פגוּמה. גאפה השליכה מידיה את המוט האנקולי ורצה על־פני הרחוב.

– איוואַשקוֹ, – נצטעקה, עם שנתפרצה לתוך מועצת־הכפר, – בואה לחוֹלל עמנו, לכַלות חיינוּ בשיכּרות…

איוואַשקוֹ היה המוּרשה של הוועד־הפועל המחוזי לענייני הקוֹלקטיביזאציה. שני חדשים עברו מתחילת משאוֹ־ומתנוֹ עם קריניצה הגדולה. בשימת ידיו על־גבי השולחן ישב איוואשקו לפני ערימה של נייר ממוֹעך ומכוּרסם, עוֹרוֹ בסמוך לצדעיו היה מקוּמט, אישונים של חתול חולה תלויים היו בארובות־העיניים. מעליו נשתרבבו קשתות וורוּדות, ערטילאיות.

– אל תהא מוֹאס בכַפרוּתנוּ, – נצטרחה גאפה ודוֹששה ברגלה.

– איני מואס, – אמר איוואשקו בנפש עגומה, – אלא שגנאי הוא לי לרקד עמכם.

בדשישת־רגליים ופשיטת־ידיים הילכה גאפה על פניו.

– בואה עמנו לחלק את לחם־הכּלוּלוֹת – אמרה האשה, כולנו נהיה פקוּדיך, המוּרשה, ואולם מחר ולא היום…

– גנאי הוא לי לחלק את לחם־הכלולות עמכם, – אמר הלה, – וכי בני־אדם אתם?.. הרי על כלבים אתם נובחים, שמוֹנה קִילִים קיפחתי אצלכם בשיעור מישקלי…

הוא לעס בשפתיו ועיצם עפעפיו. ידיו הושטו, גָששו ומצאו על השולחן תיק־של־בד. הוא קם, הסיע חזהו כנגד פניו ובגרירת רגליים, כאחוז־שינה, פנה אל הפתח.

– אזרח זה – זהב מזוּקק הוא, – אמר אחריו המזכיר חאַרצֶ’נקוֹ, – גדולה מידת היוֹשר ששורה בתוך מעיו, אלא שמינהג של גסוּת יתירה נהגה בו קריניצה הגדולה…

מעל האבעבּוּעים וכפתור חוטמו עשויה היתה ציצת־שער אפרורית. הוא קרא עיתון, ורגליו מזוּקרוֹת לו על גבי הספסל.

– הנה יזכו הבריות לביאת הדיין מווֹרוֹנקוֹב, – אמר חארצ’נקו, בהפכו את דף העתון, – אוֹ־אז זכוֹר יזכרו. גאפה חלצה מתחת לשמלתה כיס מלא גרעיני־חמניות.

– למה תזכור את כהונתך, אישי המזכיר, – אמרה האשה, – למה תירא מפני המוות?.. הנשמעה כזאת, שיהא גבר מונע עצמו מן המוות?..

בחוץ, מסביב למיגדל־הפעמונים, רחשו שמיים שחוֹרים שנתבטבטו, ביקתאוֹת רטוּבּוֹת נתעקמו וגלשו. מעליהן נחצבו בקושי הכוכבים, הרוח נתפרסה מלמטה.

בפלוּש ביקתתה שמעה גאפה קול רֶטֶן קצוב, קול נכרי וניחר. עוברת־אוֹרח, שנקלעה ללינת־לילה, ישבה על גבי התנור, ורגליה אסופות תחתיה. נימי הפטל של הלַמפָּדוֹת ליפפו את קרן־הזווית. בביקתה המנוּקה נפרסה הדומיה; ריח כוֹהל של תפוחים הדיפו הקירות והמחיצות. בנותיה בלומות־השפתיים של גאפה עמדו למטה בהפשלת ראשיהן ותלו עיניהן בקבּצנית. שערן השופע של הנערות היה קצר, סוּסִיִי, שפתותיהן היו מופשלות, מצחותיהן הצרים הבהיקו בזיוו שמנוּני ללא רוח־חיים.

– הפיחי כזבים, סבתא ראַחיבנָה, – אמרה גאפה ונסמכה אל הקיר, – בעלנית אני לשמוע כּזְבוֹנוֹת…

תחת התיקרה קלעה ראחיבנה צַמצַמוֹת לעצמה, טורים־טורים הניחתן על ראשה הקטן. בשולי התנור נתפשקו פיסות־רגליה, שמושחתות־מראה היו ומרוּחצות.

– שלושה שׂרי־קודש שרויים בעולם, – אמרה הזקנה, ופניה המעוכות נרכּנו, – את שׂר־הקודש המוסקבאי חבשו השלטונים שלנו בתפיסה, הירושלמי שוכן אצל התוגר, בכל ארצות הנָצְרִים פרוסה מצוֹדתו של הפּאטריארך דאנטיוֹכיה… הוא שיגר לאוקראינה ארבעים כּמרים יוונים לקלל את בּתי־היראה, שבהם הסירה המלכות את הפעמונים… הכמרים היוונים עברו בּעֵמֶק־הצינים, העם ראו אותם באוֹסטרוֹגראַדסק, ביום־המחילה שבערב הצוֹם הגדול עתידים הללו לבוא אצלכם, לקריניצה הגדולה…

ראַחיבנה עצמה עפעפיה ונשתתקה. אוֹר הלַמְפַּדָה נח במשקעי פיסות רגליה.

– הדיין הוורונקובי, – ננערה הזקנה ואמרה, – במעת־לעת אחד חולל בוורונקוב סובחוז, תשעה אדונים חבש בתפיסה… לבוקר נחרץ גורלם לילך לסאַחאַלין. רְחוּמָתי שלי, בכל אתר שרויים בני־אדם, בכל אתר מתקדש שֵׁם ישוּ המשיח… היו האדונים שרויים בתפיסה, ובאו אנשי־המישמר – לקחתם… פותחים אנשי־המישמר שערי הכלא, והבוקר בעיצומו, ותשעת האדונים תלויים ברפיון תחת קורות־הגג איש איש באבנטו…

שעה ארוכה נתעסקה ראחיבנה בטרם תשכב לישון. אגב חיטוט בסמרטוטיה היתה מסיחה עם האלוהים, מפה לאוזן, כביכול הוא בן־זוגה הזקן, השוכב כאן בצדה על גבי התנור, ומיד נתרווחה נשימתה. בעל נכרי, גרישקא סאַווצ’נקו, שכב למטה על גבי ספסל. הוא נתקפל כּמָעוּך בקצה השוליים וכופף את גבו; חזייתו נזדקרה עליו, ראשו היה תקוע בכר.

– אֲהָבִים של בּעלים, – ניערתו גאפה וטלטלתו, – הַכֵּר היטב מכירה אני אהבים אלה של בּעלים… הפכוּ פניהם זה מזה, הבעל מזוגתו, ודשים המדוּשה… לא לביתך באת, לא אל אוֹדַרְקָה…

חצי לילה היו מתגלגלים על גבי הספסל, בחשיכה, בשפתיים קמוצות, בידיים פשוטות מבעד לחשיכה. צַמתה של גאפה היתה מתעופפת אל מעבר לכר. עם שחר נתפרפר גרישקא, נתגנח בחִשְׂפוֹן־שיניים. גאפה ראתה את כתפיהן הקנוּמות של הבנות, שפלוֹת־המצח, בלומות־השפתיים, שחורות־השדיים.

– גמלים שכאלו, – הרהרה בלבה, – מניין הן לי?..

במיסגרת־האַלונים של החלון זעה האפילה. השחר חשף בעננים רצועה סגוּלה. גאפה יצאה לחצר. הרוח כיווצהּ, כמיים הצוננים בנהר. היא רתמה מגררת־משא, הטילה עליה שקי־חיטים – במשך החגים היה הקמח אוֹזל מכל בתי־הכפר. בערפל, באדי השחר, נזדחלה הדרך.

בבית־הריחיים לא נסתייע הדבר אלא למחרת הערב. כל היום ירד השלג. בשערי־הכפר בצבץ לקראת גאפה יוּשקוֹ טרופים קצר־הרגליים במצנפת־שָׁליש שהטפּיחה. כתפיו, המכוסות אוקינוס של שלג, נתרחבו ונשתפלו.

– נתקטפו אוזנינו, – הרטין הלה, בקרבו אל המגררת, וזקף את פניו השחורות, הגרמיות.

– וכי מה העניינים?.. – גאפה דרכה את המושכות.

– בלילה כל ראשי־המדבּרים הגיעו, – אמר טרופים, את הַישִישית שלך חבשו… ראש הוועד־הפועל־הגלילי בא, מזכיר־הוועד־המחוזי. את איוושקו טאטאו מכאן, במקומו – הדיין מוורונקוב…

שפמו של טרופים נזדקף כשל סוס־הים, השלג זע בו.

גאפה דפקה בסוס וחזרה ודרכה המושכות.

– טרופים, את הישישית על שום מה?

יוּשקוֹ נעצר ותקע בקול גדול מרחוק, מבעד לשלג המתנופף, הפורח.

– אומרים, תעמוּלוֹת עשׂתה בעניין קץ הימין….

קרבה גאפה לביקתתה ובשוֹט שבידה הקישה על החלון. בנותיה עמדו נטועות ליד השולחן, ברדידים ובמינעלים, כבעת האַשמוֹרִיוֹת.

– אמא, – אמרה הבכירה אגב פריקת השקים, – בהעדרך באה אוֹדאַרקה, לקחה את גרישקא הביתה…

הבנות ערכו את השולחן, שפתו המיחם. לאחר אכילת פת־ערבית הלכה גאפה למועצת־הכפר. שם, ישוּבים על גבי הספסלים שלאורך הקירות, החרישו זקני הכפר קריניצה הגדולה. את החלון, שזגוגיותיו נופצו בעת המחלוֹקת האחרונה, סתמוּ בדף של לָביד, הזכוכית של המנורה היתה עמוּמה, בקיר הפגום נקבעה כְּרָזָה: “נא לא לעשן”. הדיין מוורונקוב ישב בהגבהת כתפיים ליד השולחן וקרא. הוא קרא את ספר־הפרוטוקולים של מועצת הכפר קריניצה הגדולה; צווארון מעילונו, העשוי אֶרג עבה, היה מזוּקף. על ידו היה המזכיר חאַרצֶ’נקו כותב כתב־אשמה לכפרו. הוא רשם בגליונות, המשורטטים טורים־טורים, את כל העבירות, הפּגְרוֹנוֹת והקנסות, כל הפצעים המגוּלים והמכוּסים. בבואו לכפר, מיאֵן אוֹסמוֹלוֹבסקי, הדיין מוורונקוב, להקהיל קהילות, האסיפה הכללית של אזרחי המקום, כדרך שעשו המוּרשים שקדמו לו, הוא לא נאם נאומים, ורק ציווה לערוך רשימת בעלי־הפגרונות, הסוחרים לשעבר, רשימת נכסיהם, מיזרעיהם ונחלאותיהם.

קריניצה הגדולה ישבה על הספסלים והחרישה. קול השרֵקה והחרֵקה של העט שביד חאַרצ’נקו פיזז בתוך הדומיה. קול רחש קם ונפוג, כשלמועצת־הכפר נכנסה גאפה. ראש־המועצה ייבדוקים נאַזאַרֶנקוֹ ננער למַראֶיה.

– דהיינו, סֶגֶל כל חבורת האַקטיב שלנו, חבר דיין, – ייבדוקים געה בצחוק ושפשף כפות־ידיו, – אלמנתו, את כל בּחוּרינו הוציאה לתרבות רעה…

גאפה עמדה בפתח, ועיניה מצומצמות. עוויה חלפה על שפתי אוסמולובסקי, חוטמו הצר נתקמט. היא הרכינה ראשה ואמרה: “שלום”.

– ראשונה נכתבה לסובחוז, – נתאמץ ייבדוקים להפיץ את העננים שנתקשרו והיה מכביר מלים, – לאחר מכן הסיתוה הבריות, ופָרשה…

גאפה לא זעה ולא נעה. אוֹדם חוּם פשט בפניה.

–… וסחים הבריות, – אמרה בקולה הצלוּל, הנמוך, – סחים, שבסובחוז עתידים כל הקהל לשכּב תחת שמיכה אחת…

עיניה צחקו בפניה הקפואות.

– ואנוכי למורת־רוח הוא לי להיות הבריות שוכבים עדרים־עדרים, אנו שכיבת־שניים חביבה עלינו, והיי"ש, ייכנס הרוח באבי־אבינו, חביב עלינו…

הכפריים געו בצחוק ושיסעוהו. גאפה צמצמה עיניה. הדיין זקף עיניו הדלוקות ורמז לה בניד־ראש. הוא נתכווץ יותר מקודם, צמצם ראשו בין כפות ידיו, הצרות, האדמוניות, וחזר ונשקע בספר הפרוטוקולים של קריניצה הגדולה. גאפה הפכה פניה, גבה הדוּר־המראה נשתלהב לעיני הנשארים.

בחצר, על גבי קרשים רטובים, ישב בפישוק בירכיים סבא אַבְּרָם, שכּוּלו סַפָּחוֹת של בשר חי. קווצות צהובות גלשו על כתפיו.

– מה לך, סבא? – שאלה גאפה.

– שרוי בצער, – אמר סבא.

בביתה כבר היו בנותיה שוכבות במיטה. באישון ־לילה, במלוכסן ממנו, בביקתתו של הקומסומולאי נֶסטוֹר טיאַגאַי, נשתרבב אור נדלק כלשון של כסף חי. – אוסמולובסקי בא לדירה שהוקצתה לו. על הספסל הושלכה הפרווה, פת־ערבית מוכנת היתה לדיין – פינכה של קוּם ופרוסת לחם עם ראש בצל. הוא הסיר המשקפיים ובכפותיו הליט את עיניו החולניות – זה הדיין, שאנשי המחוז כינוהו בשם “מאתיים־וששה־עשר אחוז”. לכלל מיספר זה שקד והגיע במיבצעי אגירת־התבואה בכפר הסורר ווֹרוֹנקוֹב. פזמונות של חשאין, אגדות־עם אפפו לאותם האחוזים של אוסמולובסקי.

הוא לעס את הלחם והבצל ופרשׂ לפניו את גליון ה“פראבדה”, הוראות הוועד המחוזי והדו"חות של הנאַרקוֹמזֶם על הקולקטיביזציה. השעה היתה מאוחרת, שעה שתיים לאחר חצות, כשנפתחה הדלת, ואשה מכורבלת ברדיד בשתי־וערב על חזה עברה את הסף.

– הדיין, – אמרה גאפה, – והַנַפְקָנִיוֹת מה תהא עליהן?

אוסמוֹלובסקי זקף פניו, המחוּפים באור ברוד.

– יעברו מן העולם.

– יהיה קיום לנפקניות, או לא?

– יהיה, אמר הדיין, – אבל אחר, טוב יותר.

האשה נעצה בקרן־זווית עיניים מביטות־ואינן־רואות. היא נגעה במחרוֹזת שעל חזה.

– חן־חן על דִבְרָתְך…

המחרוזת נשתקשקה. גאפה יצאה וסגרה הדלת בעדה.

לילה של רוח תזזית, ליל־פּיפיוֹת, השׂתער עליה, רוּכסי־עננים, גושי־קרח גבנוניים, וזיוו שחור בהם. עבים נזדהרו והשפילו טוס. דומית אֵלם פשטה בקריניצה הגדולה, בישימון השׂרוּע, העוטה־קרח וחָשוב־כמת, ישימון הלילה הכפרי.



  1. כאן — ויעודי לילה של בחורים ובתולות שבכפר, תחילתם באשמורת התיכונה, וסופם באשמורת הבוקר.  ↩