… הגית כמה פעמים את המלה “לשווא”. מלה כשרה, מלה מבהילה. הייתי בצבא האדום. היכרתי את ערך האדם. לאמור: בחנתיו מכל הצדדים. מסביב – מלוֹא מוות. חדלתי להבחין בין חיים למתים.
“לשווא”, אמרת? מלה איוּמה, אבל נכוֹחה וקולעת אל הנקודה. מתוך תרדמה כבדה עקרנו את האדם. הקזנוּ ממנו הִינִים של דם רותח. מה עוד אפשר היה לעשות? לא כלום! האדם דעך בזרועותינו… טשתי ברכבת־התעמולה בשדות מרחקים זרועים גופות. כָּרַזְתִּי כרוזים במגילות עפות, והפיצותין על אדמות־הקטל. האדמה שָׁמְנָה מדם ומכרוזים, אשר בהם התאמצנו להדשינה… דיחקנו שוב אל ביתנו המחניק, המת. ההטפה זללה את ריאותי, מצצה את דמי. חיוורון. הרופאים החליטו: הא ודא, בתנאים, איפוא, כאלה וכדומה. אמרתי להם: “זריקות? יפה. אולם **זריקות האמונה?”** כנראה, הבינו. מחייכים, טופחים על הכתף ומציעים לנסוע לאירופה.
אירופה? נעים. מלה נעלה. אבל מה אעשה שם? שמש, מיים, טניס, מרגוֹע וגלוּלות. אכן, תכלת מעט לא תזיק. את זוהר השמיים ראיתי לאחרונה בשנת 1914, אחר־כך היו השמיים לנעוֹרת נרפשת. משנת 1917 הרקיע – דגל אדום. עכשיו המלחמה והמהפכה – עברו. צריך לשבת בריביירה.
בעוד שעה יגווע השמש… “כדכוד קר” – כתב ייסנין הֶעָרֵב, התכשיט־השוֹבב. וודאי גם הוא יָשַב במקום הזה על זרדרדים, עד שאחד מהם שימש לו עניבת־חנק. נחנק. חי השטן, בעתוֹ…
הידעת את גדליה? הוא עולה על לנין. לנין יצר אינטרנציונאל של מדוּכּאים, ואלו גדליה מלקט בני־אדם טובים, מבשר רעיון שגעוני, שגיוני. אנשים נדיבי־רוח, התאחדו! מהפכת הישרים.
צחנת־מוות נדפה ממני, בשמעי לראשונה את המלים האלה – והצטחקתי. היום נודף ממני ריח שמש וגלולות. אני מכה על חטא ומפלל:
– שלום עליך, גדליה, יוצר האינטרנציונאל הרביעי, פייטן שַׂגִיא־רוח של האיספּוֹלקוֹם החדש!
ברִיאוֹת מנוקבות אני זועק:
– יעלה ויבוא!