כידוע חשיבתו של אדם היא כל מיני חשיבות, ורק לעיתים רחוקות היא “המחשבה הטהורה”, כלומר, ההגיון החד כתער: או נכון – או לא־נכון.

החשיבה הרגילה, האנושית, המצוייה, זו שכולנו משתמשים בה להבנה, להכרעה, לקבלה או לדחיה, היא חשיבה מעורבבת, טבולת רגש ואמפתיה, עקוצת עוינות וחשד, לעתים מתבהרת ולעתים מתערפלת, ככל הידוע לכל, בין שאר החשיבות האפשריות ניתן להבחין בשני טיפוסים שכיחים למדי.

לטיפוס האחד ניקרא החשיבה המיתולוגית, ולטיפוס האחר ניקרא החשיבה התבונית (ואולי האנושית?) גם אם כל לוגיקן היה פורץ בצחוק למקרא מיון זה.

החשיבה המיתולוגית היא אותה חשיבה שמקצה לאדם – בין היתר – קיום בין מוחלטים, קיום מתוח בין “הכל” שהוא מאה אחוז ולא פחות, ובין לא־כלום, שהוא אפס אחוזים, וכלום לא יותר. זו תפיסה גדולה מן המציאות, והיא אותה תפישה שבה מדברים, למשל, על האלוהים ועל האין־סוף, או על המוות ועל הסוף הגמור.

ואילו החשיבה התבונית היא בגבולות האפשר המצוי במציאות, היחסי, שאין בו שום “או הכל – או לא־כלום”, אלא יש בו משטר של “פחות או יותר”, של “כזה או אחר”, בתחומים שהשכל־הישר פועל בהם, בגובה האנושי המצוי, לא מעבר מזה ולא מעבר מזה.

החשיבה המיתולוגית אינה זרה לטבע האנושי, והוא גם מתפרץ מפעם לפעם וניסחף אליה; לעומתה החשיבה התבונית נראית כמין קריאה להרגע וכאילו מציבה את “הרע במיעוטו”, כש“הטוב במילואו” (“הכל” או “השלם”) אינו ניתן להשגה – ומה שניתן להשגה הוא המקום שבאמצע; פחות מהכל ויותר מלא־כלום.

והנה, ממש “השלם” הזה, הוא אחד המושגים המיתולוגיים שהמציאות אינה מצמיחה אותם ואף אינה נושאת אותם, אלא הוא ניכפה עליה וניפרט אז למיני הצהרות גדולות, כגון: “עד החייל האחרון”, “עד השעל האחרון”, וביתר פתוס: “עד טיפת הדם האחרונה” ו“עד כלות הנשימה” וכל שכמותם.

וכך, לפי טיבעה, קרובה החשיבה המיתולוגית להאיץ בבני־אדם לצאת להילחם כדי להשיג את הלא־מושג (את הכל, את השלם, עד הסוף, וכו'), והלא־מושג אינו מושג בדיוק מפני שאינו ניתן להיות מושג, ומה שניתן להיות מושג הוא פחות מן השלם, והפחות מן השלם לא ייתכן מפני שהוא פחות ממאה אחוז; באופן שאלה שמתעקשים על המלחמה למען השגת השלם, מכריזים על מלחמת עולם: מלחמה עד הסוף, ולא ינוחו עד שמן ה“הכל” לא ישאר לבסוף לא־כלום.

החשיבה המיתולוגית היא חשיבה אכזרית. לא רק מפני שהיא כופה על המציאות מה שלא יכול להיות בה אלא רק באגדות, כי־אם, מפני שבין מוחלטים אין משא־ומתן, אין פשרות, ואין הידברות. הצדדים הם קטבים בלי קו־משוה. קודש לעולם לא יתפשר עם קודש, אלא יבקש לנצח אותו. אין פשרות בין קודש לקודש. מה נישאר איפוא? נישאר או אתה או אני; או שאני אמלא את כל המרחב שבין אופק לאופק ובין שמיים לארץ – או לא־כלום.

ואילו החשיבה התבונית היא חשיבה וותרנית, והיא מתחילה בהנחה שאין בעולם שום “הכל” ושום “שלם”, ושגם חלק מן הכל הוא מנה יפה. והיא גם יודעת שממול כל אני יש אני אחר, שווה־ערך, ושכנגד כל טענה שלי יש גם להלז טענה משלו, ושייצטרכו על־כן להיפגש לבסוף באיזה אמצע הדרך.

כשיוצא אדם לבקש את המוחלט, הוא מבקש לו מעמד אלהי; אלקים הוא לעולם לא יהיה ואת האדם שבו הוא מפסיד. כל אלה דברים ידועים, ורק כמה דוגמאות מוכרות לחשיבה זו ולחשיבה זו.

כשבא סאדאת לירושלים בשעתו, קרא לכל אדמת סיני “אדמת קודש”, וכך החיל עליה את מעמדה כבלתי ניתנת למשא־ומתן. הוא תבע לו את “הכל”, את “השלם” ואת “הסופי”, את “מאה האחוז” ולא פחות, וכך השליט על השיחות את הצופן המיתולוגי, ואת כללי התביעה המיתולוגית, כלומר את כללי העולם שאינו במציאות האנושית. לא היה לו די התשעים ותשעה פסיק תשעה אחוזים. שהם יותר מכל הישג שיכול היה לחלום עליו אילו ניסה בכל כוחו לקחת בכוח. הוא הצליח לכפות על הצדדים את מיתוס השלם שלו כאילו היה ממשות. וממש כך הדבר גם עתה, כשהמצרים תובעים להם את טאבה ושאר התיקונים, כדי שיהיה להם הכל “שלם” ו“מאה אחוז” – וכשהם ממוטטים כך את החשיבה האנושית שבגבולות התבונה המעשית.

מצד שני, גם הקולות שבתוכנו התובעים להם את “הכל”, או את “השלם” ואת “מאה האחוז” – גם הם שומטים את בסיס החשיבה התבונית ומשליטים את צופן החשיבה המיתולוגית, את כלליה ואת אי־סובלנותה ואת אכזריותה: הכל ולא פחות. ואז יוצר מצב המוחלטות מצב של אין־הידברות, ואין־ההידברות יוצרת מצב של מוחלטות. ומה נישאר אז? מלחמה.

לקחת הכל, להחזיר הכל, לתבוע הכל, להסכים לכל, להתנגד לכל, לדחות על הסף, בשום פנים ואופן, בגאווה ובראש מורם, וכו' וכו', כידוע: כולם ביטויים של חשיבה מיתולוגית – ואילו כשמסכימים למשא־ומתן, כבר יורדים לגובה התביעות האפשריות, ומודים בזכויות של שני הצדדים, ובחובות שלהם, והלא־מוחלטות ניתנת למשא־ומתן, ואומרת שבני־אדם לא הם מוחלטים ולא יחסיהם מוחלטים, ושלהתעלם מכך פירושו להיתקע לפינה אין־מוצא, שכדי להיחלץ ממנה לא יהיה עוד מנוס, אלא להכריז שחיי אדם זולים יותר מקיום המוחלט, ושעל־כן מוטב לצאת ולהרוג ולהיהרג ובלבד שלא לקבל את מרות התבונה האפשרית.

צריך להכיר בכך שלישראל אין אף “הדונם האחרון” שאם הוא לא בידינו אין לנו קיום ומוטב להילחם. כשם שאסור לקבל שלמצרים או למישהו יש איזה “הדונם האחרון” שאם לא יחזיר להם – מוטב להילחם. חובה על כולם להשתחרר מהצגה כזו של טיעונים.

שני הצדדים חייבים על־כן, ואפילו ישתהו השיחות בגלל כך ויתמשכו, לקבל על עצמם דיני חשיבה תבונית, ולהתגבר על פיתויי החשיבה המיתולוגית.

אסור לתת לאף אחד מן הצדדים את ההסכמה שכאילו יש מצב ויש מקום ויש נושאים שבהם מטפלים כמו במיתוס ולא כמו במציאות הריאלית. לנו אין חיים אלא במציאות הריאלית ובתחומי הכרעותיה התבוניות. ואילו במקום שבו שולטים המוחלטים – שם אין חיים לבני־אדם, והם הופכים לדומן.

ממלכת מאה־האחוז היא אחיזת עיניים מטורפת. והתביעה לקבל לא פחות ממאה אחוז היא תביעה להוליך למוות. כשם שההסכמה לתת מאה אחוז היא הסכמה להתאבדות. המוות ממתין הן במאה אחוז והן באפס אחוז. ובני־אדם, להם אין חיים אלא בריחוק משני המוחלטים הסופיים האלה. על הקוטב לא גר אדם. ורק מזה ומזה לקו המשווה. ולאותה הדיעה “שהיא רחוקה משני הקצוות ריחוק שווה, ואינה קרובה לא לקצה הזה ולא לקצה הזה” – קרא הרמב"ם בשם “הדרך האמצעית”, והיא דרך החשיבה התבונית, כלומר האנושית, כלומר, האפשרית.

ואילו שימוש במילים הגדולות כמו “רק כך”, כמו “לעולם לא”, כמו “לקחת או למות”, כמו “לנצח נצחים”, וכל כיוצא בהם מלות נאומי הגבורה – כולן הן מלות ההזמנה למות. צידוק המוות וקידוש המוות – מלים של כזב ושל אימה, מפני שהן מעמידות אפשרות שיש משהו שהוא כביכול יותר ומעל חיי אדם, אםשרות שאם מניחים לה היא לא תנוח עד שתביא את האסון.

במקום שיש בו מוחלטות אין שם מקום לחיי אדם. נשאיר את המוחלטות לאלי השמיים וכאן על האדמה נסתפק ביחסי, ונברך אותו. ממנו ובו נפתחים החיים.

איך להסביר את הדבר הזה למדינאים, משני הצדדים? איך להסביר זאת להמוני התבענים ולהשקיט את הבולמוס לא ידע שבעה? איך להסביר להם לכל הקנאים הדוחפים את כולנו להזרק לאש? לולא שאילו אפשר היה להסביר להם – הם לא היו קנאים. איך להסביר שמאה אחוז חסר אחד, הם יותר ממאה אחוז אם הם מצילים חיי אדם?

ואיך לא להניח להפוך את המחשבה האנושית לעווית של היסטריה? כאילו החיים הם עולם של אש או עולם של כפור, או שמי השמיים או תחתיות שאול – כשהכל סביבנו תמיד רק נע ונד בגבולות אפשריים כלשהם – במידות יחסיות של הדדיות, ובאמיתות הניתנות לאישור או להפרכה, לחיזוק או לשינוי למחשבה שניה, ולפשרה אחת מכל הפשרות האפשריות.

ואיך להזכיר לכולם שאין בעולם “לגמרי”, ואין בעולם “בשלמות”, ואין בעולם “הכל” ואין בו רק אני, או רק שלי, המיתוסים האלה וגיבוריהם אינם אנחנו ואינם מספרים עלינו, לבני האדם יש שעתם הקצרה, החולפת הזו, שיכולה להיות יפה יותר, ושאסור לנו לפספס אותה ואת הקצת שיש לנו בידינו, כל עוד ישנו, ושאסור מכל מיני תואנות להילחם למען איזה “הכל” מטורף, שבסופו לא ישאר ממנו אלא רק מותם של המתים והפסד עולמים שאין לו תיקון.

כשרואים את אלהת האויב כמוחלט, כנצחי, ולא כהתארגנות ריאלית מנימוקים ריאליים, כפותים לחוקים ריאליים ולממדים ריאליים – ואיך עושים אותו לכוח על־אנושי ועל־טבעי, ובעיקר איך טורחים שיהיה האוייב מתקיים כיסוד קיום נצחי, שבלעדיו אין לנו מטרה ובלעדיו אין לנו צידוק למעשים, עד שצריך לעשות הכל כדי שלא נישאר פתאום בלי האויב, שלא יבטלו לנו את האויב שלנו, את כוחו המלכד ואת כוחו המוליך אותנו קדימה – ולהוסיף לראותו כדמות מיתולוגית המכונה בכינויים מיתולוגיים, במקום להתעשת ולהתפקח ולראות את האוייב בעיניים תבוניות, ולנסות להקטין ולהמעיט ולצמצם את אויבותו של האויב על ידי דרכים נבונות, כהידברות למשל, וכהיפגשות למשל סביב שולחן דיונים, וכל כיוצא בזה – ולהשליט תבונה ריאלית במקום מיתוס על טבעי.

חובה עלינו, ובהקדם, להשתחרר מהיגדי המיתולוגיה המשתרגים עלינו.

מחה תמחה הוא היגד מיתולוגי, וכמוהו מות תמית, וכמוהו עד סוף כל הדורות, כן לנצח נצחים, וכל שאר הלעולמי עולמים. בני־אדם זמנם אינו ההיסטוריה, ואינו תולדות האומה, ואינם חיים כדי לכתוב בחייהם דף מזהיר, אין להם זמנים כאלה, לבני־אדם, לכל היותר יש להם אעשה כמיטב יכולתי, ככל הניתן, ככל שתשיג היד, וכל מיני אשתדל שהם.

וכך שעה שצד אחד מדבר מן האפשרי וצד אחד מדבר מן ההיסטוריה, או אף מן המיתולוגיה – נישאר ביניהם האבסורד הנורא הזה, הפורח היום סביבנו בכל האזור הזה. צד אחד יקרים לו שלושה שבויים כאלף אסירים אויבים, וצד אחד לא יקרים לו לא אלף ולא הרבה אלפים מלוחמיו ואינם בעיניו אלא כעצמים בשחמט הפוליטי שלו, צד אחד שוחט את בני הצד השני, כמו לפני התרבות, צד אחד האלוהים קרוב אליו יותר, צד אחד הוא פחות בן‎־אדם, ועד פלצות.

במחשבה המיתולוגית אין זמני ביניים, אין מצבי ביניים, אין צבעי ביניים: הכל עומד בחריף, בקצה, בסוף, צרוד מצעקות לחוץ באין־מוצא, בכלו־כל־הקיצים, בלהרוג או ליהרג: כבוד זה סכין, גאווה זה רובה, גדולה זה מוקש, ומטרת חיי אדם – למות על מזבח. במיתולוגיה יש דברים שהם יקרים מן החיים עצמם. יש דברים שלמענם כדאי למות לא מאין ברירה, תוך כדי הגנה עליהם, אלא בריצה מטורפת כדי להשיגם. הקדושה אז היא צידוק המוות, והאידיאה היא טעם המוות, והשייכות היא מוות בזכות.

בעולם סגור במיתוסים, חייה עכשיו זה בגידה, קח לך את חייך וחייה זו עריקה, ועשה כמיטב שיפוטך, הוא פשוט שיפלות. בגידה במה? עריקה ממה? שיפלות כלפי מה? איזה חוק חשוב יותר מן האדם ומחייו, חשוב עד שלא שואל את פיו, אבל מחייב את חייו עד הסוף?

כנגד חוקים יהירים ומתנשאים אלה – עומדת תבונת האפשר, חכמת השכל־הישר, ועצת המתקבל על הדעת. כנגדם יש אדם רואה, חושב, בוחר, שופט. משתכנע ולא משתכנע, יש מידה אנושית שאינה מעל וויכוח וביקורת, כשכך הזמן מוסכם על הכל שחיי אדם הם יסוד הכל והם תכלית הכל. ושאין שום דבר קודם לחיי אדם, כל אדם ואדם, תמיד.

ובקצרה: כל האידאות שבעולם – וחיי אדם אחד קודמים.

יזהר סמילנסקי, דבר, כד סיון תשמ''ה 13.6.1985: 7