בגלל הערבים. הם משמחים אותו כעת כל יום יותר.

המלך מאכזב, נשיא אחד משתק, ונשיא אחר מאיים; המחבלים מוסיפים לחבל, והפלשתינאים מוסיפים לתמוך באש"ף; המחסלים מוסיפים לחסל כל נסיון למתינות ולקצת עצמאות, ומוסיפים ורוצחים את ראש העיר שלהם – וכאילו החליטו כל הערבים בכל כוחם להוסיף כל יום ולשמח את הימין – והוא שמח: וכי לא אמרנו לכם?

וכי לא תמיד אמרנו שכלום לא ייצא מהושטת יד לערבים, הם צוהלים, ששום דבר לא ישתנה לטובה, הם מאושרים; ששלום לא יתכן כלל, הם מחייכים, ואין תקווה לשלום; לא עכשיו ולא אחר־כך – הם צוחקים בקול.

איזו שמחה ב“מחנה הלאומי”: איזה אושר – אין עם מי לדבר! הערבים היו ונשארו כפי שהם וכלום לא ישתנה, קדימה כעת לקבוע מעשים בלעדיהם.

מרוצה יוצא כעת “הריאליזם הלאומי” לדרוס בהנאה את האידיאליזם הילדותי של השמאל. ובאים הערבים ומסייעים כל יום יום יותר, ונוסיפים ועושים בכל כוחם כדי לתמוך במייאשים, וכדי להבאיש את שוחרי־השלום הנכלמים ולשימם בדאים ושוטים גמורים.

השלום מיקסם־שווא, צוחק הימין, ועת לעשות מעשים נחרצים: להוכיח לערבים באגרוף ריאליסטי ובסיפוח ריאליסטי – ולא לדבר איתם עוד אלא רק בזו השפה האחת שהם מבינים: עובדות של כוח.

מי יהיה שומע כעת למלמולים בשפה רפה על כל מיני נמשיך אף־על־פי־כן ולמרות הכל, ועל כל מיני צריך לנסות בכל זאת, ועל־אין ברירה אלא להוסיף וללכת בדרך החתחתים אל השלום – מי עוד שומע, מי עוד מאמין?

לכן צוחק היום הימין בכל פה, ושמח אצלם.

הרחיבו מקלטים, בני ישראל, והעמיקו. הרחיבו את בתי הקברות. כי הימין צוחק.

יזהר סמילנסקי, דבר, כו אדר א תשמ''ו 7.3.1986