אלף ותשע מאות כלואים היום במחנות הריכוז של ישראל.
כולם שם מסיתים, מתפרעים, עושי־צרות, חשודים, מולשנים, חסרי־מזל, וגם אתה ואני.
כולם שם הם רעים בלי צורך להוכיח שהם רעים – אלא רק לתפוס ולכלוא.
כל־כך קל וזול לתפוס אנשים בלי חובת הוכחה, בלי שמיעת עדויות, בלי שום ביקורת ובלי שום אחריות – רק לתפוס ולכלוא.
איזה גיבורים הם החלשים האלה שתופסים אנשים כה מרובים ומפחדים מחובת ההוכחה, ומתחבאים ממשפט גלוי – ורק לתפוס ולכלוא.
והלא זה לא מכבר נתפסו אנשי בטחון ולא מן הזוטרים – ולעיני כל שיקרו במצח נחושה (חסינים מעונש) – שיקרו למפקדים, לשופטים, לממשלה ולעם ישראל. כעת צריך לסמוך עליהם שהכל לפי החוק – ורק לתפוס ולכלוא.
הכלואים יצאו מכלאם עם זרעי שנאת עולם. אבל הלא־כלואים לא ישלימו עם זריעת ההפקר בתוכנו. בעיניהם יש משהו נכבד יותר ומאריך ימים יותר: ערך האדם. אבל את זה התופסים־כולאים ושולחיהם – אינם מסוגלים להבין, אלא רק לתפוס ולכלוא.
כוח גדול וראש קטן, ראש קטן ומלא דם – אינם פחות מקלקלים ממסיתים בשטחים.
ובמבט מרחיק קלקולם עולה. המסיתים מתכוונים לגוף והתופסים־כולאים משחיתים פנימה.
מי שנוטל די חופש לתפוס־לכלוא בסיטונות, אפילו יש לו איזה סעיף בחוק – דורס את החוק, וחמור מזה, מכה עד עפר את האמון בו, בשיפוטו וביושרו.
מי שתופס וכולא אלף ותשע מאות אנשים ללא שום הליך משפטי – מדיניותו כבר הפסידה, זו כמות שמוחקת כל הגיון מלבד הגיון הקלות: לתפוס ולכלוא.
ממש הקלות הזו היא המוליכה אותנו לטמטום הדעת.
יזהר סמילנסקי, דבר, יא סיון תשמ''ח 27.5.1988: 15