רָחֵלִי הַקְּטַנָּה אוֹהֶבֶת לְבַקֵּר בְּכָל פִּנָּה בַּקִּבּוּץ. בַּלּוּל מְצַיְּצִים הָאֶפְרוֹחִים; בַּדִּיר פּוֹעִים הַטְּלָאִים; בָּרֶפֶת גּוֹעוֹת הַפָּרוֹת וּבַסַּנְדְּלָרִיָּה דּוֹפְקִים הַפַּטִּישִׁים. כָּל כָּךְ הַרְבֵּה יֵשׁ לִרְאוֹת וְכָל כָּךְ הַרְבֵּה יֵשׁ לִשְׁמֹעַ.
אִמָּא דּוֹאֶגֶת לָהּ וְאוֹמֶרֶת, “רָחֵלִי, אֵיפֹה הָיִית הַיּוֹם? זֶה לֹא טוֹב שֶׁאַתְּ נֶעֱלֶמֶת כָּכָה. תַּבְטִיחִי לִי שֶׁלֹּא תִּסְתּוֹבְבִי לְבַד.”
“מַבְטִיחָה.”
“בֶּאֱמֶת?”
“בֶּאֱמֶת!”
כְּשֶׁרָחֵלִי מַבְטִיחָה הִיא מַבְטִיחָה בֶּאֱמֶת.
אֲבָל אַחַר כָּךְ הִיא שׁוֹכַחַת.
מִכָּל הַמְּקוֹמוֹת אוֹהֶבֶת רָחֵלִי אֶת הַסַּנְדְּלָרִיָּה. יֵשׁ שָׁם הַרְבֵּה נַעֲלַיִם, חֲדָשׁוֹת וִישָׁנוֹת, גְּדוֹלוֹת וּקְטַנּוֹת. יֵשׁ גַּם סַנְדָּלִים וּמַגָּפַיִם וַחֲתִיכות עוֹר וּמַסְמְרִים קְטַנְטַנִּים מַצְחִיקִים. וְתָמִיד שָׁמֵחַ שָׁם. יְרַחְמִיאֵל הַסַּנְדְּלָר יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא נָמוּךְ, מַחְזִיק בְּיָדוֹ נַעַל־עֲבוֹדָה גְּדוֹלָה, דּוֹפֵק עָלֶיהָ וְשָׁר:
"בִּדְרָכִים רַבּוֹת הָלַכְתִּי,
עַל רִגְבֵי עָפָר דָּרַכְתִּי.
גַּם עָמַלְתִּי, גַּם יָגַעְתִּי
וּבַסּוֹף בַּסּוֹף נִפְצַעְתִּי…
אוֹי לִי, אוֹי לִי, אַלְלַי,
חִישׁ רַפְּאוּנִי, שִׂימוּ טְלַאי!"
שִׁירִים יָפִים שָׁר יְרַחְמִיאֵל, שִׁירִים נִפְלָאִים. אַף אֶחָד לא יוֹדֵעַ לָשִׁיר כָּמוֹהוּ. לֹא אַבָּא, לֹא אִמָּא וַאֲפִלּוּ לֹא חַנָּה הַגַּנֶּנֶת.
פַּעַם בִּקְּשָׁה רָחֵלִי מֵאַבָּא לְהָבִיא לָהּ בְּמַתָּנָה לְיוֹם הֻלַּדְתָּהּ אֶת סֵפֶר הַשִּׁירִים שֶׁשָּׁר יְרַחְמִיאֵל, אֲבָל אַבָּא אָמַר שֶׁאֵין סֵפֶר כָּזֶה.
“גַּם לֹא בְּתֵל אָבִיב וְלֹא בְּכָל הָעוֹלָם?”
“לֹא בְּתֵל אָבִיב וְלֹא בְּכָל הָעוֹלָם!”
לָכֵן אוֹהֶבֶת רָחֵלִי לָשֶׁבֶת בַּסַּנְדְּלָרִיָּה וְלִשְׁמֹעַ אֶת הַשִּׁירִים שֶׁל יְרַחְמִיאֵל, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִמְצֹא אוֹתָם בְּשׁוּם סֵפֶר.
יוֹם אֶחָד בִּקְּשָׁה אִמָּא מִירַחְמִיאֵל שֶׁיִּתְפֹּר לְרָחֵלִי נַעֲלַיִם חֲדָשׁוֹת.
בָּאָה רָחֵלִי לַסַּנְדְּלָרִיָּה וְהִסְתַּכְּלָה בִּירַחְמִיאֵל הָעוֹבֵד.
יָשַׁב יְרַחְמִיאֵל עַל הַכִּסֵּא הַקָּטָן, תָּפַר אֶת הַנַּעֲלַיִם וְשָׁר שִׁיר שֶׁרָחֵלִי עוֹד לֹא שָׁמְעָה אַף פַּעַם:
"שִׁיר חָדָשׁ הַיּוֹם יִהְיֶה לִי,
נַעֲלַיִם לְרָחֵלִי.
נַעַל יֹפִי, נַעַל חֵן,
נֶחְמָדוֹת הֵן גַּם שְׁתֵּיהֶן.
נַעַל מַבִּיטָה יָמִינָה,
הָבָה וְנִקְרָא לָהּ מִינָה.
נַעַל מַבִּיטָה רַק שְׂמֹאלָהּ,
וְעַל כֵּן נִקְרָא לָהּ אוֹלָה.
חֲזָקוֹת הַנַּעֲלַיִם,
אוֹהֲבוֹת גַּם בֹּץ גַּם מַיִם.
לֹא בִּצָּה וְלֹא שְׁלוּלִית,
אֶת הַנַּעַל לֹא תַּפְחִיד.
וְקַלּוֹת הַנַּעֲלַיִם,
חִישׁ טָסוֹת לְלֹא כְּנָפַיִם.
נַעַל־שַׁעַל אָצָה חִישׁ
לֹא יַשִּׂיג אוֹתָהּ שׁוּם אִישׁ.
מִי עוֹד, מִי עוֹד כְּרָחֵלִי,
עַל מְלַאכְתִּי יָפֶה יוֹדֶה לִי?
עוֹד דְּפִיקָה בְּפַטִּישִׁי –
דַּי, גָּמַרְתִּי – תִּתְחַדְּשִׁי!"
כְּשֶׁגָּמַר יְרַחְמִיאֵל לִתְפֹּר אֶת הַנַּעֲלַיִם כְּבָר יָדְעָה רָחֵלִי אֶת הַשִּׁיר כֻּלּוֹ.
“תּוֹדָה, יְרַחְמִיאֵל, תּוֹדָה רַבָּה,” אָמְרָה לוֹ.
“תִּתְחַדְּשִׁי,” עָנָה לָהּ יְרַחְמִיאֵל, “וְאַל תִּשְׁכְּחִי אֶת הַשִּׁיר.”
“לֹא אֶשְׁכַּח!” הִבְטִיחָה רָחֵלִי, לָקְחָה אֶת נַעֲלֶיהָ הַחֲדָשׁוֹת, רָצָה הַבַּיְתָה וְשָׁרָה:
"שִׁיר חָדָשׁ הַיּוֹם יִהְיֶה לִי,
נַעֲלַיִם לְרָחֵלִי…"
“ישׁ לִי נַעֲלַיִם חֲדָשׁוֹת!” סִפְּרָה רָחֵלִי לְאִמָּא.
“כְּבָר מוּכָנוֹת? תִּתְחַדְּשִׁי!”
“מֻתָּר לִי לִנְעֹל אוֹתָן עַכְשָׁו?”
“כֵּן,” אָמְרָה אִמָּא, “רַק אַל תִּנְעֲלִי אוֹתָן לְהֵפֶךְ.”
"אֲנִי לא אֶתְבַּלְבֵּל, אִמָּא,
כִּי זֹאת שֶׁל הָרֶגֶל הַיְּמָנִית שְׁמָהּ מִינָה,
וְזֹאת שֶׁל הָרֶגֶל הַשְּׂמָאלִית – שְׁמָהּ אוֹלָה."
נָעֲלָה רָחֵלִי אֶת נַעֲלֶיהָ וְשָׁרָה:
"נַעַל מַבִּיטָה יָמִינָה,
הָבָה וְנִקְרָא לָהּ מִינָה.
נַעַל מַבִּיטָה רַק שְׂמֹאלָה,
וְעַל כֵּן נִקְרָא לָהּ אוֹלָה."
רָחֵלִי אָהֲבָה מְאֹד אֶת הַנַּעֲלַיִם הַחֲדָשׁוֹת שֶׁלָּהּ.
כְּשֶׁהִתְלַכְלְכוּ נִגְּבָה וְצִחְצְחָה אוֹתָן, וְהֵן נִרְאוּ תָּמִיד חֲדָשׁוֹת וּמַבְרִיקוֹת.
בְּיוֹם חֹרֶף יָפֶה יָצְאָה רָחֵלִי לְטַיֵּל בַּחֲצַר הַקִּבּוּץ, בְּלִי לְפַחֵד מִבֹּץ וּבְלִי לַחְשֹׁש מִשְּׁלוּלִיּוֹת.
הִיא בִּקְּרָה בַּלּוּל אֶת הָאֶפְרוֹחִים, שִׂחֲקָה בַּדִּיר עִם הַגְּדִי וְרָצְתָה לָלֶכֶת לַסַּנְדְּלָרִיָּה לְבַקֵּר אֶת יְרַחְמִיאֵל.
פִּתְאֹם רָאֲתָה שֶׁהַנַּעֲלַיִם הִתְלַכְלְכוּ בְּבֹץ.
רָחֵלִי לֹא דָּאֲגָה, כִּי לְיַד הַלּוּל יֵשׁ בֶּרֶז גָּדוֹל וּלְיָדוֹ מֻנָּח קֶרֶשׁ קָטָן שֶׁהֻנָּח שָׁם כְּאִלּוּ בִּשְׁבִילָהּ.
חָלְצָה רָחֵלִי אֶת הַנַּעֲלַיִם, עָמְדָה בְּגַרְבַּיִם עַל הַקֶּרֶשׁ וְהִתְחִילָה לִרְחֹץ אֶת הַנַּעֲלַיִם.
הַמַּיִם זורְמִים וְרָחֵלִי רוֹחֶצֶת אֶת מִינָה וְשָׁרָה:
חֲזָקוֹת הַנַּעֲלַיִם,
אוֹהֲבוֹת גַּם בֹּץ גַּם מַיִם…"
כְּשֶׁגָּמְרָה לִרְחֹץ אֶת מִינָה, הִנִּיחָה אוֹתָהּ עַל הַקֶּרֶשׁ לְהִתְיַּבֵּשׁ בַּשֶּׁמֶשׁ, לָקְחָה אֶת אוֹלָה, רָחֲצָה גַּם אוֹתָהּ וְהִמְשִׁיכָה לָשִׁיר:
"וְקַלּוֹת הַנַּעֲלַיִם,
חִישׁ טָסוֹת לְלֹא כְּנָפַיִם…"
פִּתְאֹם בָּאָה רוּחַ גְּדוֹלָה וַחֲזָקָה. נָשְׁבָה הָרוּחַ בְּכֹחַ וְדָחֲפָה אֶת מִינָה מֵהַקֶּרֶשׁ יָשָׁר לַשְּׁלוּלִית הַקְּרוֹבָה.
שׁוּב נָשְׁבָה, חָטְפָה מִידֵי רָחֵלִי אֶת אוֹלָה וְהֵעִיפָה אוֹתָהּ בָּאֲוִיר.
רָצְתָה רָחֵלִי לְהוֹצִיא אֶת מִינָה מֵהַשְּׁלוּלִית, וְרָאֲתָה אוֹתָהּ שָׁטָה עַל הַמַּיִם כְּמוֹ סִירָה קְטַנָּה: שְׁנֵי שְׂרוֹכֶיהָ הִתְקַּשּׁוּ וְהָפְכוּ לִמְשׁוֹטִים דַּקִּים, לְשׁוֹנָהּ הָפְכָה לְמִפְרָשׂ מָתוּחַ בָּרוּחַ – וְהִיא שָׁטָה, שָׁטָה וּמִתְרַחֶקֶת.
“אוֹי, מִינָה…” קָרְאָה רָחֵלִי בְּצַעַר.
כְּשֶׁהֵרִימָה אֶת רֹאשָׁהּ רָאֲתָה אֶת אוֹלָה עָפָה־טָסָה בַּמָּרוֹם וּשְׁנֵי שְׂרוֹכֶיהָ לִשְׁנֵי צִדֶּיהָ כִּכְנָפַיִם. הַנַּעַל הִתְרוֹמְמָה כְּצִפּוֹר, וּכְמוֹ אֲוִירוֹן עָפָה הַרְחֵק־הַרְחֵק, רַק לְשׁוֹנָהּ מִתְנַפְנֶפֶת כְּדֶגֶל וְרוֹמֶזֶת: שָׁלוֹם, שָׁלוֹם, רָחֵלִי.
רָחֵלִי לא יָדְעָה לְאָן תַּבִּיט קֹדֶם – אֶל מִינָה הַשָּׁטָה וּמִתְרַחֶקֶת עִם הַזֶּרֶם בְּמוֹרַד הֶחָצֵר, אוֹ אֶל אוֹלָה שֶׁעָפָה לְמַעְלָה…
רָצָה רָחֵלִי בְּצַד זֶרֶם הַמַּיִם אַחֲרֵי מִינָה, וּפִתְאֹם רָאֲתָה שֶׁאוֹלָה טָסָה מֵעָלֶיהָ.
זֶה הָיָה טוֹב, כִּי הֵן הִתְרַחֲקוּ בְּכִוּוּן אֶחָד, וְהִיא אָהֲבָה אֶת שְׁתֵּיהֶן וְלֹא רָצְתָה לְהִפָּרֵד מֵאַף אַחַת מֵהֶן.
כְּשֶׁהִתְקָרְבָה לְגֶדֶר הַקִּבּוּץ רָאוּ אוֹתָהּ יַלְדֵי הַגָּן מֵרָחוֹק וְקָרְאוּ: “רָחֵלִי, לְאָן אַתְּ רָצָה?”
רָחֵלִי לֹא עָנְתָה. הִיא רָצָה לְצַד מִינָה וּבָכְתָה, כִּי הִצְטַעֲרָה שֶׁלִּכְלְכָה אֶת הַנַּעֲלַיִם וְעָמְדָה לִרְחֹץ אוֹתָן. וְעַכְשָׁו אֵיךְ תַּחְזִיר אוֹתָן?
בְּרִיצָתָהּ עָבְרָה רָחֵלִי אֶת שַׁעַר הַקִּבּוּץ וְהִגִּיעָה אֶל הַשָּׂדוֹת הַיְּרֻקִּים. זֶרֶם הַמַּיִם גָּבַר וְהָפַךְ לְנַחַל קָטָן שֶׁזָּרַם אֶל הַוָּאדִי.
הַמַּיִם זָרְמוּ בְּכֹחַ וּמִינָה שָׁטָה בָּהֶם בִּמְהִירוּת, שְׂרוֹכֶיהָ־מְשׁוֹטֶיהָ עוֹבְדִים וְהַמַּיִם הוֹמִים־הוֹמִים: “שָׁלוֹם לָךְ רָחֵלִי, שָׁלוֹם…”
רוּחַ טוֹבָה נָשְׁבָה, הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה וּלְמַעְלָה טָסָה אוֹלָה בַּשָּׁמַיִם הַגְּבוֹהִים. הִסְתַּכְּלָה רָחֵלִי לְמַטָּה, הִסְתַּכְּלָה לְמַעְלָה וּפִתְאֹם נִתְקְלָה בְּאֶבֶן וְנָפְלָה לַמַּיִם.
“אוֹי, אִמָּא!” צָעֲקָה. פַּחַד גָּדוֹל נָפַל עָלֶיהָ, כִּי הַמַּיִם הָיוּ קָרִים וְהִיא הָיְתָה לְבַדָּהּ.
אֲבָל מִיָּד רָאֲתָה אֶת הַסִּירָה הַקְּטַנָּה, אֶת מִינָה, מִתְקָרֶבֶת וְהַשְּׂרוֹךְ־הַמָּשׁוֹט קָרָא וְרָמַז לָהּ: “בּוֹאִי, רָחֵלִי, עֲלִי אֵלַי!” נֶאֶחְזָה רָחֵלִי בַּמָּשׁוֹט וּבְדֹפֶן הַסִּירָה וְעָלְתָה.
כַּמָּה טוֹב הָיָה לָשֶׁבֶת בְּתוֹךְ מִינָה. הִיא הָיְתָה גְּדוֹלָה וְנוֹחָה. קֹדֶם הֶחְזִיקָה רַק אֶת הָרֶגֶל שֶׁל רָחֵלִי, וְעַכְשָׁו – אֶת כֻּלָּהּ.
“מִינָה, לֹא יָדַעְתִּי שֶׁאַתְּ כָּל כָּךְ חֲזָקָה וְכָל כָּךְ גְּדוֹלָה.”
מִינָה הֵנִיעָה אֶת לְשׁוֹנָהּ וְהִיא הָפְכָה לְמִפְרָשׂ, וְרָחֵלִי שָׁטָה הַרְחֵק־הַרְחֵק.
הֵן שָׁטוּ בֵּין שָׂדוֹת וְגַנִּים, בֵּין הָרִים וַעֲמָקִים.
כְּשֶׁרָחֵלִי הִתְעַיְּפָה וְרָצְתָה לָנוּחַ, הִתְקַפֵּל הַמִּפְרָשׂ־לָשׁוֹן וְכִסָּה אוֹתָהּ כִּשְׂמִיכָה רַכָּה. וּכְשֶׁהִתְחִיל לְטַפְטֵף – אוֹלָה הִנְמִיכָה טוּס וְעָפָה כְּגַג מֵעָלֶיהָ, וּכְנָפֶיהָ־שְׂרוֹכֶיהָ נָתְנוּ לָהּ מִסְתּוֹר מִמָּטָר וּמֵרוּחַ.
דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה עָשְׂתָה רָחֵלִי, וּבְכָל מָקוֹם הִבִּיטוּ בָּהּ אֲנָשִׁים וְהִתְפַּלְאוּ:
“יַלְדָּה כָּל כָּךְ קְטַנָּה יְחִידָה בַּסִּירָה?”
“יַלְדָּה כָּל כָּךְ קְטַנָּה וַאֲוִירוֹן מֵעַל לְרֹאשָׁהּ?”
רָחֵלִי נוֹפְפָה לָהֶם בְּיָדָּהּ וְשָׁטָה הָלְאָה, הָלְאָה, אֶל הַנָּהָר הָרָחָב וּמִשָּׁם לַיָּם הָרָחוֹק.
הַמַּיִם בַּיָּם עֲמֻקִּים מְאֹד, וְדָגִים בַּיָּם רַבִּים מִסְּפוֹר.
דָּגִים גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים שָׁטוּ סְבִיב סִירָתָהּ שֶׁל רָחֵלִי וְשָׁאֲלוּ:
“מִי אַתְּ, יַלְדָּה קְטַנָּה?”
“אֲנִי רָחֵלִי.”
“מֵאַיִן בָּאת, רָחֵלִי?”
“מֵהַגָּן שֶׁל הַגַּנֶּנֶת חַנָּה.”
“שֶׁל מִי אַתְּ, רָחֵלִי?”
“שֶׁל אַבָּא וְאִמָּא.”
“וּלְאָן אַתְּ נוֹסַעַת?”
“שָׁמָּה, רָחוֹק־רָחוֹק.”
וְדָג לְדָג סִפֵּר וּמָסַר אֶת הַחֲדָשָׁה, כִּי רָחֵלִי שֶׁל אַבָּא וְאִמָּא שָׁטָה לָהּ בְּסִירָה קְטַנָּה…
וְאָז הִגִּיעַ דָּג גָּדוֹל־גָּדוֹל. כָּל כָּךְ גָּדוֹל שֶׁרָחֵלִי חָשְׁבָה שֶׁהוּא אַבָּא שֶׁל כָּל הַדָּגִים בַּיָּם.
הִבִּיט בָּהּ הַדָּג בְּעֵינָיו הָעֲגֻלּוֹת, פָּתַח אֶת פִּיו וְשָׁאַל: “מִי אַתְּ?”
הַפֶּה שֶׁלוֹ הָיָה גָּדוֹל כְּמוֹ הַדֶּלֶת בַּבַּיִת שֶׁל אַבָּא וְאִמָּא.
רָחֵלִי נִבְהֲלָה וְהִתְחִילָה לִבְכּוֹת.
הַדָּג סָגַר אֶת פִּיו וְחִכָּה לִתְשׁוּבָה, וּכְשֶׁלֹּא עָנְתָה פָּעַר אוֹתוֹ עוֹד יוֹתֵר וְשָׁאַל:
“לָמָּה אַתְּ בּוֹכָה?”
עַכְשָׁו הָיָה הַפֶּה שֶׁלוֹ גָּדוֹל כְּמוֹ הַשַּׁעַר שֶׁל הַקִּבּוּץ.
רָחֵלִי פָּחֲדָה מְאֹד וּבָכְתָה בְּקוֹל גָּדוֹל.
אָז שָׁאַל הַדָּג בַּשְּׁלִישִׁית, “לָמָּה אַתְּ פּוֹחֶדֶת? אֲנִי לֹא אֶעֱשֶׂה לָךְ שׁוּם דָּבָר רַע.”
אֲבָל הַפֶּה שֶׁלוֹ הָיָה עֲנָקִי, כְּמוֹ כָּל גַּן הַיְּלָדִים.
רָחֵלִי הָיְתָה בְּטוּחָה שֶׁהוּא יִבְלַע אוֹתָהּ וְאֶת מִינָה, וְהִיא הִתְחִילָה לִצְעֹק: “אִמָּא, אֲנִי רוֹצָה אֶל אִמָּא…”
בְּאוֹתוֹ רֶגַע יָרְדָה אוֹלָה מִמְרוֹמִים, אָחֲזָה בִּכְנָפֶיהָ־שְׂרוֹכֶיהָ אֶת רָחֵלִי וְהוֹשִׁיבָה אוֹתָהּ בְּתוֹכָהּ. הֶרֶף עַיִן וּכְבָר הִיא טָסָה גָּבוֹהַּ־גָּבוֹהַּ, וְהַיָּם הַכָּחֹל נִרְאָה רָחוֹק וְקָטָן כְּמוֹ מַפִּית, וּמִינָה לְמַטָּה כְּמוֹ זְבוּבוֹן קָטָן.
חִישׁ קַל עָבְרוּ מֶרְחַקִּים גְּדוֹלִים.
“מִי זֶה טָס בַּשָּׁמַיִם?” שָׁאֲלוּ הָאֲנָשִׁים לְמַטָּה.
“שֶׁל מִי הַצַּמּוֹת הַמִּתְנַפְנְפוֹת כֹּה קָרוֹב אֵלֵינוּ?” הִתְפַּלְּאוּ הָעֲנָנִים מִמַּעַל.
“זֹאת אֲנִי, רָחֵלִי, טָסָה הַבַּיְתָה.”
“דֶּרֶךְ צְלֵחָה, רָחֵלִי,” קָרְאוּ אֵלֶיהָ הָעֲנָנִים.
“שָׁלוֹם, שָׁלוֹם!” רָמְזוּ לָהּ רָאשֵׁי הֶהָרִים הַגְּבוֹהִים.
מִדֵּי פַּעַם הֵצִיצָה רָחֵלִי לְמַטָּה וְשָאֲלָה אֶת אוֹלָה, “אֵיפֹה מִינָה? הַדָּג הַגָּדוֹל לֹא בָּלַע אוֹתָהּ?”
שְׂרוֹכֶיהָ־כְּנָפֶיהָ שֶׁל אוֹלָה טָפְחוּ בְּשִׂמְחָה, וְאֶחָד מֵהֶם הִצְבִּיעַ לְמַטָּה.
וְשָׁם, בַּיָּם, נִרְאָה שְׁבִיל אָרֹךְ, דַּק וְכָחֹל, וְעָלָיו נָעָה נְקֻדָּה קְטַנָּה.
זֹאת מִינָה שָׁטָה.
גַּם הִיא חוֹזֶרֶת הַבַּיְתָה.
וּבֶאֱמֶת שְׁתֵּיהֶן הִגִּיעוּ בְּיַחַד – אוֹלָה וּמִינָה.
כְּשֶׁרָחֵלִי נִכְנְסָה הַבַּיְתָה הָיוּ שְׁתֵּי הַנַּעֲלַיִם תְּלוּיוֹת עַל כְּתֵפֶיהָ. עַל כֶּתֶף יָמִין מִינָה, וְעַל כֶּתֶף שְׂמֹאל – אוֹלָה.
“שָׁלוֹם, רָחֵלִי, אֵיפֹה הָיִית?” שָׁאֲלָה אִמָּא.
לְרָחֵלִי לֹא הָיָה פְּנַאי לַעֲנוֹת.
תְּחִלָּה הָיְתָה צְרִיכָה לְנַקּוֹת אֶת נַעֲלֶיהָ הַחֲבִיבוֹת – אֶת מִינָה וְאוֹלָה שֶׁלָהּ הָאֲהוּבוֹת.
רַק אַחַר כָּךְ הִיא סִפְּרָה עַל כָּל הַנִּפְלָאוֹת שֶׁקָּרוּ לָהּ – לְאִמָּא וְלְאַבָּא, לַיְּלָדִים בַּגָּן וּלְחַנָּה הַגַּנֶּנֶת.
אֲבָל הֲכִי יָפֶה סִפְּרָה רָחֵלִי לְמִי?
לִירַחְמִיאֵל בַּסַּנְדְּלָרִיָּה, כַּמּוּבָן.