לוגו
בוקרו של חלוץ זקן
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

הצדיק אבד ואין איש שם על־לב

ואנשי חסד נאספים באין מבין

כי מפני הרעה נאסף הצדיק…

ישעיה נ"ז, א


הבית דומם כולו. שעות ארוכות כל־כך. שוב לא תפקוד השינה. ועד שיחוירו חרכי התריסים ויאירו אין לעשות דבר וגם לא להמלט מן המחשבות. בודאי שלש ומחצה, והשמש זורחת בחמש פחות רבע.

לשכב דומם בחושך. להקשיב ולחשוב. מי הוא שאומר כי הלילה שקט? אדרבא. אור היום מכהה את הקולות, ממעכם, כל אותם הקולות היוצאים חפשי, עתה, בלילה, גדולים יותר, בודדים יותר, מאוימים יותר. שפעת ניסור של צרצרים. נביחות כלב אחד כאן ורבים אחרים סביב, רגע יילל התנים, עד להתחרט על הכל ולעמעם כל זיק, ורגע תרנגול הפותח בשלוֹ, ורעיו, איש בתורו, נענים לו בשלהם, ולפתע נעירת חמור שמשתתקת כדי־מה ועוברת בשהות זו את כל התהומות וחוזרת וצפה ומתגלית בנאקות שלאחרי כך, מסורבלות וכבדות ומגידות שאין זה כה נורא, וכי כבר הגיע הזמן לדעת שכל השאר אינו אלא הזיות־רעות, צעיף של ערפל, ושאין זה כה נורא באמת. ויש, בודאי שיש. קשה לדעת מה, אך יש! ועוף לילה שספק צוחק ספק בוכה וטופח בכנפיו, וחוזר והומה דברי ניחושים, ומוטור בפרדס מכה, ועוד אחרים, ליליים, מכאן ומשם, בכל סולם הקולות שבין גניחה לשירה, ואף השעון מכה מבית ואומר: יעבור, יעבור, יעבור – ועוד הוא אומר: וכלום לא יצא מזה.

לשכב בשקט בלילה. כלום מי אינו יודע איך זה. לשכב ולחשוב מחשבות. ואיזה מחשבות. וכיצד הן המחשבות. רבון העולמים, ובשקט, אנא, ובשקט. ולא להתהפך ולבקש חלקה אחרת במזרון, רווחה מדומה לגב נלאה, שכן המיטה תחרוק. ואסור להפריע למישהו. מישהו עשוי להתאונן. ואסור להכביד על מישהו. בכלל כבר לא נקל לסבלו. לא. גם לאחר חמשים ושלשׁ שנים מאז ימי חדרה, מאז ימות הבחר, לאחר שכל־כך עשה שנותיו, גם לאחר כל כמה שהיה – עדיין לא קנה לעצמו זכות להשבית ליל־מנוחתו של כל מי שיישן היטב.

חמשים ושלש שנה. בינתים, כאמור, חדרה, ובינתים פתח־תקווה, ובינתים רחובות ובינתים חולדה, ובינתים בחר ופרדס, ובטוריה, ובמזמרה, ובקדחת, בצהובה ובשחורה, ובשמירה, ובנפּחיה. ואפילו בעט־סופרים, חזור והוֹכח כי לנו הארץ, וכי יכול נוכל, וכי יש מוצא ויש אור – אכן, עד כה, בינתים, אתה איש זקן ומחכה דומם לבוקר שיאור, וזה בושש כל־כך.

כשאדם אינו ישן ­– תמוהים בעיניו הישנים. נחרה עוברת, הירתעוּת שהיא, זיע. כמה זמן פנוי ניתן לו עתה. ואין מה לעשות בו. זמן שניתן למעמסה. כמחשבות הללו. איזה אכזריות היא לשלח באדם, שעה שהכל ישנים בשלום, מחשבות מכרסמות, שנוטלות ומכרסמות בכל, במה שיש ובמה שאין. מה הן שבעים שנה ומה שמונים – אם אדם אין בו שימוש, כמוהו כעלה של סתיו, זה שכבר ניתק זרם המוהל שבו, ואפילו עדיין לא נשר מגזעו.

מצהלותיה של צפור זו. ניחושים שבלב. לב כזה, מצולק מכל עבריו, מקועקע יסורים לחוּצו, ושותת ושותת לתוכו. שם מתבוסס בן שמת עליו, שם מתבוססים חיים שנכזבו, שם מתבוססים וויתורים לרוב, קימוצים, חסכונות, הבלגות, (לקראת יום־רע), שם צוחקים באכזריות כל־כך הרבה “יתכן”ים שלא יתכנו, שמלכתחילה היה שלא יתכנו, ששטוּת היה לדמוֹת שיתכנו, ואשר מה טעם לכל החיים הללו אם אלה לא יתכנו!

כך. נכון, איש לא התחייב לפניו, לא ערב לו על מאום, לא נשבע לאחרי־כן עדיף, לאחרית נאה יותר. וכי מה נבע לבסוף מאותו מעין גנוז בלבו של בן השבע־עשרה – אז לפני חמשים ושלש שנה, בחדרה, מאמין ושׂוחק וקודח בסוכת הנצרים על הגבעה ירוקת המרחבים ותכולת העתיד? הן כל מה שהיה אז בגדר עתיד סמוי – הנהו עתה כבר מקופל ומונח וגמור וכבר הוא עבר. ומה? לא כלום. מסתבר שזה מה שעבר, רק זה, הוא, כנראה, ורק הוא מה שצפוי היה להיות בפועל, ואין, משמע, כל הונאה, ואיש לא קופּח. לא.

ובכן? לא. לא־כלום. הפסקה. הנה כבר צפרדעים מקרקרות בחוץ, בבריכה. וגם טיפות הברז לכיוֹר אומרות דבר משלהן. כמה זה אחרת לשאת ביסורים כשכוחך עמך, כשהלב כתיקונו – שאפילו יסורים אז נוחים יותר, יסורים־של־שלום. כיצד בפרעות של תרפ"א היה נוטל בידו מוט ברזל וחובש את הכובע ויוצא עם האלפס להביא חלב לילדים, ממש דרך גבולות יפו, בין נוה־שלום לנוה־צדק, ובשקט מחפּה על כבשונו־של־לב, חוזר בשלום והחלב לילדים ישנו. כן. פרעות, ונדודים והתחלות כה רבות. ואחר המצוקות. ואחר הירידה. מדרון שכולו ירידה. אדם מיותר. ואפילו מה שעבר עליו לא עשאו ראוי לפני מלאך המות, וכשבא זה בשעתו, צחוק עשה לו ונטל את הבן, עקרו באחת, והשחית ללא־מתום את השארית השותתת שבלב.

וכיצד עתה? הנה: להתכופף אסור. להלך אסור. לעבוד אסור. הרי זה כאן הגב. והרי זה כאן הלב המסתתם. והרי זו כאן הידיעה שגם אין חפץ לאיש בך. והרי אלה חיים הזורמים ללא שימוש. מעל לתעלת־מים שבפרדס, לאחר שהברז הרחוק המפרנסה כבר נסגר ועדיין היא מושכת אחרוני מימיה, וכביכול לא אירע דבר, ורק אין מבוע למים הנוהרים מכאן ואין להם תכלית לאידך.

הנה מתחיל להאיר. עוד כחצי שעה. לפתוח את הלול. לשפות מים על האש. לעיין בעתון של אתמול. וכשיאיר יותר להשקות את הפלפלים, ולקדם פניו של היום. והלואי קצת לישון עתה. די במחשבות. האמנם מה שמגיע לו – הגע הגיע, והחשבון חשבון־צדק, ויותר משניתן גם לא הגיע, ומי שיש לו – בצדק יש לו, ומי שאין לו – כך נאה לו?

חבל שאין זו ממידתו, ואלה חמשים–ששים שנה שכבר פרק מעליו מידה זו, לרדת ולהעלות נר ולומר קצת תהילים. לשבת אל השולחן שבמטבח, המרובע, לשבת ולנגן קצת תהילים. הרי זה בדיוק מה שנאה לשכמותו, מה שאפשר במצבו לעשות, ומה שאולי עשוי לחמם קצת, להפיח קצת חום, גירסא דינקותא, אבא ז’ּ’ל, ימי שלג… לא. אכן, חמשים–ששים שנה, ככלות הכל, אין הן פסיק של כלום, מה?

וכמה בריא היה הגוף הזה עצמו, כמה בשפי סבבה המכונה. וכי לא הוא בין הראשונים בשורה כשהיו המהלומות בהתנפלות של תרע"א, חובט בידות הטוריה; כלום לא הוא, פעם אחרת, שספג את האלה על ראשו בכרם השקדים, בעודו סובב מקיף ומרחרח רשרושים באויר הקיצי שלכרמים; וכלום לא בערפו חתך הכדור, אותו לילה, לא הרחק מן החולות; וכמה פעמים, ‘ניגש’ לירושלים, ברגל, דרך רמלה, וחזר ירד ליפו, ופנה אל הגליל; וכמה בארות ירד בסולם, עלה ורדת, וכמה מצוקות, וכמה טרחות, בריא, חסוֹן, לבלי־חת – וכך עלתה בסופו של דבר שניטל עליו לבלוע גלולות מן השפופרת כדי שיקום ויתחזק בו הלב ויזכה בעוד כמה לילות לא שינה, ובעוד כמה ימים ללא תכלה.

וכי צר על שעבר? למה? לא. כלל לא. לא זה הוא. אלא שכך יעלה בסופו… נתן ושרף כל מה שהיה לו על הדבר – וככה, בסופו של דבר – זנוח ומוזנח, ומוטל בירכתים, נשכח וחשוב כמת, וכפוף, לעתים, להזכיר לפלוני ולאלמוני ימים עברוּ, כדי שהללו יתקשו רגע באמתלא, ולא יקפידו לבסוף על קוצר־רוחם כשישיבו פניו ריקם. הנה כך: להיות ריקם וריקם, מכל וכל, לאחר כל זה, כשתמיד ויתר, כשתמיד צידד ופינה מקום, כשתמיד אץ להושיט יד תומכת, מלוא רוחב ידים פרושות וזרועות, להיות לבסוף לעובר־בטל, ריחיים לצואר ידידים מתכחשים, מורת־רוח, קרוב קבצן.

אמרו רֵעים, ושמא כאן הטעוּת? ואל תוותר, בן אדם. ואל תצטדד. ואל בשפלות־ידים, ובכבישת ראש בקרקע. ואל תניח לאחרים לחטוף. ואל תחריש. ואל תתן לדברים להיות כך. שכן מי שנדחק, ומי שמצווח, ומי שמרפקיו עומדים לו, ומי שנפתוליו הכשירו לו – הרי זה, ממש זה הוא, אותו, שצריך עתה, לעתים, להזכיר לו, בבושת־פנים, בחרפת־חרדה, ימים עברוּ. אלהים, אם לא מכתבים אלה, ופניות אלה, לפלוני ולאלמוני, שיש בידם לעשות משהו, ומשרה, משמרת או תפקיד כלשהו, הללו גדיים שנעשו תיישים והוא את כרמו שלו לא נטר – אם לא פניות אלה שרצחו את לבו! אוי ואבוי – ידידי־שנים־עברִו… אכן. אמרו, אחים, בכל־זאת, כיצד דרך זו: צניעות יפה, או שמא טיפשות גרידא?

טוב. מיד יקום. השעון למראשותיו מתקתק. אלה חמשים–ששים שנה קם אדם בטרם בוקר אור. “בוקר בא לעבודה” כלפי מה? שוכב לו אדם מקץ הלילה, מקץ חמשים ושלש שנות גלגולים בארץ, מקץ שבעים ימי־שני־חיים, שוכב אדם, ובבקשה מכם, מה עוד לא עשינו, להיכן עוד לא טולטלנו, במה עוד לא נוסינו – וחבל, באמת, חבל כל־כך – ואפילו יום אחד של בטלה, של פגרה, גם יום אחד של התפנקות לא היה, יום של הנאה מן היום כשהוא לעצמו!… עבודה. כן. בודאי. “יא־חלילי־יא־עמלי!”

חמש פחות רבע. לבנונית בשר עגומה וזקנה כלבנונית בוקר מציץ בתריסים, גוף כחוש כזה. כתונת בד ומכנסי בד. לישר את הגב. לנשום עמוקות. ובשקט. לא להכביד על אף אחד. חמימות חמצמצה בבית. וקצת צינה טובה מרמזת מן החוץ. המוטורים פועמים בפרדסים. כלבים נובחים עדיין. עבר הלילה. הנעלים הישנות הללו. הכל בהן, וותיקות אלה, ידוע לאצבעות. האצבעות החרבוֹת־יבשות, המרשרשות באשר תגענה, שעורן צפד. כי מה? חמשים ושלש שנה – והיכן לא?

מחרכי התריס נבע פכפוך בהיר של אורה, ושלולית אחת מעטה הוטלה ברצפה, ועוד כתם אחד בהיר בתקרה וכמה נגוהות הבהבו בקירות, בהרות חוורות שעולם הבוקר המפשיר היה קשור בהן ואחוז, וככל בוקר גם הבוקר היה משהו ניתר אז בקרבים, מתכווץ וגם נרגש, ונפתח פתח לחיים של עוד יום אחד. פתח צר, פתח של דחק, סדק, שבכל בוקר ובוקר עשוי להסתם ואדם גמור ומגומר. וכי מתאונן הוא? רחמנים בני רחמנים – וכי קובל הוא? – אדם לשלום יקיץ, לשלום, בודאי!


ב־ו־ד־א־י! ומי יקוֹם דמו של נרצח? מי יקוֹם חרפּת עניוֹ, מעונה שדרסוהו חצופים? מי יקום ויעכב את העולם ויכה באגרוף וישווע: עוול! יקום וישאג אל פניהם של גדולים ונכבדים, אלה ואלה ואלה, ואתם, ממש אתם, שנתתם לאיש לרדת ככה, לקום ולאחוז בגרגרות אלה שאת חילו לקחו ומחו פיהם ושלום לעפרו בעודו חי, לקום ולהאשים קבל־עם דור־חברים בוגדים, לאמור: הזנחתם, הפקרתם, אמרתם גלוּי, כי לא לישרים נחת ולא להולכי־צדי־הדרך. אתם רצחתם! דמו בראשכם!

לא, לא. אין בלבו דבר מן הדברים הקשים הללו. חרף־מה שפרשת חייו אינה אלא כתב־אשמה כבד. ואם יש דבר בלבו, הרי זה עצב, ככה, עייפות, תוחלת נכזבה, ואולי גם לא זאת אלא אי־תוחלת, אפילו השלמה, קבלת עול כתמיד, ושוב הגב שחוח, נכון למדרך. אלה מכנסי הבד האפורים, זו כתונת הבד וכיסיה הרחבים, אלה הנעלים הרווחות שכבר חלק הן מן הבשר־ודם. כך הוא נוֹיוֹ של אדם, זה יקר צאתו לעת בוקר, מַדֵי חלוץ משכבר הימים, חסרה רק מגבעת התבן הרחבה, ובמקומה יכסיף השער בראש, בפתח הבית, בטרם שמש, ויוצא אל עולם של השכמה, וברגעים הללו שיבואו טוב לו, טוב בלי חכמות, ואל הלול הוא יוצא, וטל סוגר כל מיטבּע כף רגל, והכל צלול, הולכים אל הלול ומזמרים דבר של כלום.


מזמרים ופותחים את הדלת. קרש וקרש דובק כאן בידים הזקנות, אהבה ודאגה שוקעו בכל מסמר ונסר, וכמה אמצאות, אמצאות מרוב דחקוּת, וכמה נסיון חיים, וכמה שאיפה למשהו של קיימא, וכמה אין־אונים דל ואזלת־יד קבצנית. וכבר הלול נפתח, ושלג התרנגולות נערה החוצה, משלבים את הידים לאחור, ומתבוננים באורך־רוח בלהקה המתפרנסת בעליצות, בכל אחת מן המנקרות כשלעצמה, יד מחוספסת בתוך יד מחוספסת. והשער הלבן מצהיר בצחותו, והלחיים הרזות שאינן מגולחות כשורה, וספיח לבנבן משבש אותן. באה יונה. אנקורים מחכים לתורם על הגדר. הלימון שמאחור פירותיו ירוקים־גפריתיים.

הּשמש לא זרחה עוד. שעה קלה של נחת.

וחוזרים הביתה. טוענים את הפתיליה בנפט. המשאבה מצרצרת בפח. בים־בם כלשהו מתפזם באגב מתחת השפם. קומקום שפוּת על האש. ועד שיבוא העתון חוזרים ועובדים בגנה. החצילים לא יצליחו גם השנה. יש לנכש עשבים ואין מי שיעשה. תטול מעדר ותנסה שעה קלה לנכש, מיד הלב מתכווץ וחדל, תבלע אז גלולה מן השפופרת ותשב היכן שהוא באפס כוח. כלי שבור. ואם זה המעט, מעט העבודה בגנה לא – ובכן מה? גם זה לא?

ואם לזכור במה עבד ובמה לא עבד, היכן עבד והיכן לא עבד – ולדעת שעתה גם מעדר קל באדמת־חול קלה מסתם את הלב – הרי במה אפשר להתעודד, להתנחם?

כמה הספיק פעם לעשות בתנופה אחת: גם עבד, גם למד, גם לימד, גם כתב, גם שוטט בארץ, שתה תה אצל שונים, והאמין, האמין, ברצינות, בפכחון, והביא ראיות לאמונתו זו, לקט מספרים ועובדות, קבצם אל פנקסו ואל זכרונו (הה, זכרון זה: קודם שלשים שנה טרי וחי בזכרון – יתר מקודם שלוש שנים…), ובשבתות, ויש גם בערבים, לאחר עייפות העבודה, כוס תה לפניו, הקטנים כבר נרדמו, ואין עוד חובה כלשהי מוטלת עליו, ואחרים תחתיו היו פורשים לישון או לחרוץ־לשון, היה יושב אל השולחן, כאמור, כוס התה לפניו, על אחד מאותם הכסאות הקשים, לאור המנורה המסוככת, ומעלה בכתבו הדק, הישר והגון, ראיות נוספות לתכליתו ולגורלו של יישוב הארץ, סוקר בהרחבה ומפרט בדייקנות. טוען ל“הסתכלות במה שיש” – ל“תיקונים ריאליים שעל־ידם יכול מצב המושבות להשתבח” – כופר בדיבת מלעיזים על היהודי שאינו עשוי לידבק לחקלאות ולשדה, ותומך יתדותיו בארגנטינה, והרי רוסיה, והרי, אם תחפצו, גם המהגרים האיטלקים בסנטה־פֵאֵ, ועוד הוא ממליץ בלשונו הפשוטה־שבתית ויבשנית “להגדיל מספּר העובדים מקרב האכרים, ולהקטין מידת הניצול של עמל זרים”, חוזר ומעתיק שבעה נקיים, ושב וקורא ומכרסם שפמו, ומקפל בדייקנות ושולח למערכת “הפועל הצעיר” ביפו. ביום שבת הבאה כתוב יכתוב על “גורל חרושת הכבירים”, שכן נראה לו, שאם גם הכבירים יושיעו במעט – מדוע יחריש? וגם “על דבר מעונות לעובדים” ידון – ומעיד ממה שמצוּי באנגליה ובדניה ובפרנציה ובגרמניה, וכי ראוי וראוי ללמוד ולהקים מעונות לעובדים – וביתר התלהבות, בתמימות של הכרה רצינית, ירצה על “פועל־טבעי”, פועל הקשור לאדמה, לשדה ולטבע לא בקשרי פרוטה אלא במהות נפשו, ועוד ידו נטוּיה, ופנקס אחר פנקס מתמלא מספרים בשקידת־נמלים, ואחד אחד באו מאמריו החרישיים הללו, של צדי הדרכים, החתומים בראשי תיבות ענווים, דבר דבר לשעתו ולמקומו, מאותם המאמרים החשובים שמדלגים עליהם בהצצה כלשהי ונשכחים מניה וביה בעוד מה. –


טוב. נפתח את הממטרה. נקשור דליות רופפות. נקח מזמרה ונגזום פה ושם. שלא להיות בלתי מועיל לחלוטין. בלתי פורה. שלא להיות מיותר כליל. ואולי יבוא היום דואר. פריסת שלום שתלבה גחלת. מכתב שיפתח אולי פתח. מה אירע לכל מה שעשה וטרח עד הנה – להיכן בא כל זה, כל ההתחלות שהתחיל? קשה לראות אדמה מוזנחה, מצמיחה קמשונים ומתיבשת – לפחות תהא שותה לה, ותלבלב בכל אשר ירוק הוא.

בשעה שש הוא נוטל את התרמיל הישן, שבשעתו שימש לקטיף תפוחי־זהב, כשעוד היה זהב בשמש והיה טעם כלשהו וערך לאדם, ויוצא ברווח שבין תייל הגדר, ומניח את התרמיל הריק על כתפו ותולה בו יד אחת, ויד שניה תלויה לצדו, כבדה, ויוצא במשעול שבין הקוצים אל הפרדס, להביא עשב לתרנגלות. וכל־כך הליכה זו מדמה על אדם כאילו הוא יוצא לעבודה.

וגם בגדר הפרדס יש פרצה ומשתוחחים ובאים בעדה, ופוסחים על שתים־שלש שורות חיצוניות, ובאים פנימה והכל לח ומלוחלח. והאדמה ריחנית, ויושבים על דופן עוגת ההשקאה, ובבת־אחת חוזרים ונזכרים בכל מה שהיה פעם. רגע זה משאתה בא בהשכמת הבוקר מביתך אל הפרדס, או בזמנים עברו, אל כרם השקדים, אל כרם הגפנים, אל שדה ה’בחר' – או להיכן שהוא – רגע זה כשבאים בבוקר מן הבית, סל האוכל מן הצד, ויושבים רגע לפוש לפני שיתחילו – רגע גדול הוא, עשיר בזהב חרישי. אחד מאותם הרגעים שמברכים עליהם. גחוּן פתח בלקט העשב, רגילה בשרנית, מרור־בר הנשבר בנקיפה, אפילו סרפד כשר לעופות, ושאר עשבים, תלוֹש וחפוֹן ומלא את התרמיל שתופח ומכביד. כל־כך יחידי אדם, עדיין לא דיבר מלה היום. שנה שנתיים לאחר מותו מי ומי יזכרהו?

הטל נידף, השמש עולה, צריך לשוב הביתה עד שלא ירבה החום. בזהירות הואּ טוען את התרמיל שהכביד, יד חרבה אחת תומכת במותן, האחרת, חרבה, לופתת בתרמיל.

כפוף הוא חוזר הביתה. משתוחח בפרצה ושוהה קמעא, מאזין בדאגה למתרחש בלב השותת, וחוזר ויוצא בנתיבת הקוצים. הנה זה סופם של דברים.

כך וכך עלתה לנו. פרשת חייו של אדם – כתב־אשמה היא! העולם אור והולך. פועלים נחפזים שם לעבודה. צלצולי פעמון הבוקר רוננים מן הפרדסים. מוטורים פועמים. עליצות של חיים מתעוררת, ואתה עצמך כבר עייף. התרמיל אינו לפי כוחותיו. כל־כך הרבה כבר עבר, ומה ישתייר מכל זה?

לבסוף, כשהוא בחצר העופות הקטנה, הוא מפזר להם ירק, ומספר עמהם קצת בלשונן, ושומר מאוד שלא תחטוף האחת יותר מן המגיע לה, ונשען אל דפנות הלול ושערו מכסיף, והעולם אור והולך. מתחזק בהמון־שאונו, ונודע אז כי העופות, לפחות אלה, ואל תצחקו, לא יוכלו להתקיים בלעדיו, פתיות שלגיות אלה, וחיוך מעווה את שפתיו מתחת השפם המלבין, משהו כואב מתחיל מפשיר, טורדנות אחת מסתלקת לצדדין, ומתחיל להיות נתפש איזה דבר אחר, בתוך העולם המקיץ ונעור, איזה שייכות שכמעט ונשתמטה, איזו הכרה כי אולי אין זה באמת כה עצוב, איזה אור של שמש, שמתגלה לאדם בסוף הלבטים, אור, באמונה, ואולי, אולי באמת, איננו אור מתעה?


40 שנה – מאסף מיוחד במלאת 40 שנה ל“הפועל הצעיר”, 1947


דבר המהדיר:

בשנת 1947 מלאו 40 שנה לשבועון “הפועל הצעיר”, והמערכת החליטה להוציא מאסף מיוחד לציון האירוע, שיקרא “40 שנה”. הוזמנו לתרום לו ותיקי ובכירי הכותבים בשבועון בכל הזמנים. זאב סמילנסקי, אביו של יזהר היה ממייסדי “הפועל הצעיר" ומעורכיו הראשונים, וכתב בו במשך שנים ארוכות – עד שפרש במפח נפש.


זאב נפטר שלוש שנים קודם לכן, ב־1944, ממחלת לב.

באותה תקופה כבר היה יזהר סופר מבוקש ומחוזר ע“י המו”לים והעורכים, והמערכת פנתה גם אליו, כממלא מקום אביו, כביכול, בבקשה שיתרום גם הוא למאסף.

שנותיו האחרונות של זאב היו מרות: עני, חולה, שכול, נשכח ונידח, אדם שרק התרנגולות בלול “לא יוכלו להתקיים בלעדיו”. יזהר, שכאב מאד את עלבון אביו ועליבותו ראה בהזמנה הזו הזדמנות לבוא חשבון עם “הפועל הצעיר” – אז כבר בטאון מפא"י.

כל הרשימות במאסף מלאו דברי הלל ושבח לכותביהן ולאכסניה; הסיפור האחד שפגם באידיליה, ובמילים חריפות, היה סיפורו של יזהר. “ומי יקוֹם דמו של נרצח? מי יקוֹם חרפּת עניוֹ, מעונה שדרסוהו חצופים? מי יקום ויעכב את העולם ויכה באגרוף וישווע: עוול! יקום וישאג אל פניהם של גדולים ונכבדים, אלה ואלה ואלה, ואתם, ממש אתם, שנתתם לאיש לרדת ככה, לקום ולאחוז בגרגרות אלה שאת חילו לקחו ומחו פיהם ושלום לעפרו בעודו חי, לקום ולּהאשים קבל־עִם דור־חברים בוגדים, לאמור: הזנחתם, הפקרתם, אמרתם גלוּי, כי לא לישרים נחת ולא להולכי־צדי־הדרך. אתם רצחתם! דמו בראשכם!”

ומופיעים בסיפור לראשונה אותם קטעי זכרון אליהם ישוב יזהר כעבור יובל שנים, במקדמות, כמעט באותן מילים: האב היוצא להביא חלב לילדיו ואוחז בידו מוט ברזל בתרפ“א; “מגבעת התבן” שלראשו (ראו את התמונה על עטיפת מקדמות), הידים הגדולות המחוספסות, כתיבת המאמרים בפינה, לאור העששית "ואחד אחד באו מאמריו החרישיים הללו, של צדי הדרכים, החתומים בראשי תיבות ענווים, דבר דבר לשעתו ולמקומו, מאותם המאמרים החשובים שמדלגים עליהם בהצצה כלשהי ונשכחים מניה וביה בעוד מה.” – כולל “על גורל חרושת הכבירים”.

כאמור במונוגרפיה ס. יזהר: סיפור חיים כרך ב', יזהר סירב בתוקף לכלול את הסיפור בין כרכי כל כתביו שפורסמו בהוצאת זמורה־ביתן לרגל חגיגות היובל שלו. לא הועילו הפצרות פרופ’ דן מירון, לא הפצרות אהד זמורה ולא הפצרות העורכת, ניצה בן ארי, והגישה אליו כמעט בלתי אפשרית לקורא בן ימינו המעוניין בכך.

אנו בוחרים בו להיות בין הסיפורים הפותחים את האתר ס. חוזר המוקדש ליצירות יזהר שלא כונסו.