לוגו
דץ שלנו
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

פעם אחת, אחר הצהרים, באה נעמי ועודנה בחצֵר, קראה: “ילדים בואו תראו!” ולמרבֵה התמהון נשאה בידיה שק גלום ומקופל. “נחשו מה הבֵאתי?” אמרה וגחכה והורידה ופתחה בזהירות את החבילה, “אה, כלב!” התפעל לולי (באמת שמו ישראֵל) ונסוג פסיעה קלה אחת. והילה הקטנטונת הרתיעה שתים נבהלות. “קטן שכזה!” אמר לולי, ועדין לא החליט להתקרב. והאורח שיצא מן השק היה קטן באמת, וגם חום, ואפו שחור, וכֵן זנבו ואזניו, ואילו גחונו היה זהוב, וניער עצמו ואפילו פיהֵק. “ראו כמה נחמד!” אמרה נעמי ולטפה אותו, “בואי הילה, כך, הנה כלב!” אך הילה היא כה קטנה עד שאֵינה מאמינה שהגור קטן ממנה. לולי שילב ידיו לאחור ואמר: “של מי הכלב?” – שלנו, שלנו הוא, הכלב – וצריך רק למצוא לו שֵם. “בואו נשאל את אבא”. כאן פתחה הילה את פיה ואמרה: “אבא”. ושמחה מאד וגלתה את כל שֵשת שיניה. וכשיצא אבא עמדנו כולנו סביב הכלבלב וחפשנו שֵם יפה: שיהיה קצר, ושיהיה חזק, ושיהיה שמח, ושיהיה קל, ורק הכלבלב שלח חטמו השחור לפניו ויצא בפסיעות מרקדות ופנה והֵריח והחליט שטוב בחוץ, בשמש, בעֵשב ושלח על כן את רגלו וגֵרד בה בהנאה מֵאחורי אזניו.

מן החצֵר השניה הציץ אליעזר המכֻנה לייזר: “מה זה שם אצלכם?” שאל לייזר. תמיד היה מתעניין בחצֵר שלנו, והיו לו המון עֵצות. “כלבון”, אמרה נעמי. “כלב” אמרה הילה הקטנה. “למה לכם כלב?” שאל לייזר. ולולי הסביר לו: “כעֵת לא יטרפו החתולים את האפרוחים”. כי באמת כבר 10 אפרוחים בני 8 שבועות, חמודים להפליא, טרפו החתולים, ולא הועילו הגדֵרות, האבנים והרדיפות – כנמֵרים ארבו בתוך העשב שאֵצל הלימון, התנפלו ורצחו ולא השאירו לנו אלא נוצה כאן נוצה שם. “מֵאֵיזה גזע הוא?” שאל לייזר (כי לייזר הוא מומחה להרבה מאד דברים, וכמובן גם לגזעים שונים של כלבים, דבר חשוב מאד!) “גזע זאֵב!” התפארה נעמי ולטפה את הגור החום שחור־החטם. “זה זאֵב?” לעג לייזר – “זה כלב ערבי!” “קראו לו מוחמד” – “הרבה נחת לא יביא לכם” אמר לייזר, ולייזר יודֵע מה הוא אומר, וגם צחק “חה חה”. ויצא לעבוד בין הסיפנים שלו. כי מומחה הוא מאד לפרחים וירקות. אז נבח גור הכלב שלש פעמים “הב הב הב!” ואחר כך עוד פעם “הב!” ונעמי צחקה: “ראיתם כמה חכם הוא!”

וכאן הציע אבא: אולי נקרא לו דץ! מה זה דץ – שאל לולי, שחבב תמיד מלים חדשות – “דץ?” זה יפה – אמרה נעמי – “דצי דצי דץ, זה שמֵח, זה עליז, זה קופֵץ ורוקד ותמיד עליז – שלום דצי, מֵעתה דץ אתה!” – ומי יטפֵל בו – שאל לולי. "אתה! – ענה אבא, אך לולי השקיע ראשו בין כתֵפיו בספקנות: “אני? – אֵינני יודֵע…” ונעמי כבר נכנסה הביתה וכבר הֵביאה חגורה יפה וקשרה לדץ לגרגרותיו ואמרה לו: “ככה דץ, כאן ביתך”. ואבא הביא ארגז ורפדו בשקים – והביט אל השמים אם לא ירד גשם, והֵביא את הגיגית הישנה וכפה מֵעל הארגז וחיזק במסמרים וקשר בחבלים ואמר: הנֵה המלונה שלך דץ. אחרי כן באה נעמי עם פנכת חלב, וגם אילנה מן החצֵר השניה באה, והבטיחה להביא את כל השיירים של ביתם, ולולי התפאר לפניה והתגבר וגחן אל דץ ולטֵף בזהירות רבה מאד את קצה שערות גבו של דץ. ועמדנו במעגל לראות כמה יפה מלקלק הוא בלשונו הורודה את החלב. נעמי אמרה: “תראו ילדים – איך דץ שותה יפה”. ואחר כך הלכנו לתת לעופות דורה ולהוציא צנון וחסה ובצל וגזר לארוחת הערב. ונעמי מנתה את העופות כדרכה בכל ערב, מֵאז באו החתולים, ואפילו אימהות מתבלבלות כשמונות תרנגולות מתרוצצות, ובדיוק זו שכבר נמנתה רצה פתאם ומתערבת בתוך אלה שלא נימנו עוד ואין לזה סוף. וגם לולי עמד על משמרתו להבריח את היונים של אבא של אילנה שבאות מידי ערב לסעוד סעודת־ערבית מן הדורה של התרנגולות (אבא של אילנה טוען שאין לך זול מפרנסת יונים. מימיו – הוא מתפאר – לא בזבז עלֵיהם גרגר!) אז זינק לפתע דץ שלנו בנביחה דקה ואמיצה על יונה חומה אחת שטפפה מעדנות על כרעיה האדומות, וזו נחרדה כל כך עד שגם חברותיה חבטו כנפים בבהלה ופרחו אל הגג של אילנה – ואנחנו היללנו את דץ הגבור: “ראו גם ראו – קטן כזה ואמיץ כזה!” כך היתה ראשיתו של דץ. כל יום היה לולי אוהֵב אותו יותֵר, כל יום לימדה הילה את דץ את המלה שלמדה לבטֵא אותו יום. כל יום היה לייזר מציץ מעל הגדר ושואֵל: נו, איך מוחמד? כל יום הייתה אילנה מביאה פתותֵי לחם שרויים במים, וכשסבתא שלה לא השגיחה אפילו מעט חלב. כל יום נעשה דץ גבוה יותר, נאה יותֵר וקולו נשמע למרחקים: אֵימת החתולים! ואילו היה הכל נמשך כך – היה יכול להיות נחמד כל כך.

אלא שפעם אמרה נעמי: אֵינכם חושבים שדץ שלנו רזה מאד? ואבא אמר, אח, לא. הוא רק צומח במהירות. הוא בריא מאד. אֵין לנו חפץ בכלב מפוטם. ונעמי אמרה: אולי זה רק נדמה לי. באותו יום השיב דץ בחכמה רבה תרנגולת שפרחה מעל רשת הלול והניסה במרוצה למקומה. אפילו לייזר היה נאלץ להודות בחכמתו של דץ. אלא שאחר כך הוסיף ואמר: לזאב יש זרבוב ארוך (זרבוב זהו האף של הכלב) ולדץ יש קצר. ולולי השיב לו: “גם האף שלך היה בתחלה קטן ועכשיו הוא כזה גדול!” אז כעס לייזר ואמר שיספֵר לאבא ושככה לא מדברים עם גדולים. למחרת בבקר באה נעמי והתאוננה שדץ אֵינו שותה את החלב בחֵשק. ולולי אמר לה: “גם אני!” והילה אמרה: “חלב!” וגם אבא אמר: “את מפנקת את הכלב יותר מדי. כלב אינו אוכֵל כל כך הרבה. כלב דואג לעצמו”. ואמא חשבה מחשבה בתוך לבה ולנו לא אמרה מה חשבה. אולי נבשֵל משהו טעים לדץ?" שאֲלה נעמי בצהרים – "כן. וגם ניתן לו מפית, סכין ומזלֵג!''ֹ צחק אבא, ופנה אל לולי: “מתי אומרים על מישהו שהוא אוכֵל כמו כלב!” ולולי השיב לו מיד: “כשאֵין מאכילים אותו”.

ועברו ימים אֲחדים. והדבר חדל מלהיות מצחיק. כולנו ראינו שבאמת רזה דץ. באמת הלך ונעשה כחוש מיום ליום. באמת אֵינו אוכֵל הרבה וגם אֵינו שותה הרבֵה, אך הוא היה עליז ושובב מאין כמוהו. כשלולי אך חוזר מן הגן הוא מתנפֵל עליו בצהלה. ולולי נובֵח על דץ ודץ עומֵד קוממיות על שתי כפותיו, ולולי קופץ לעומתו על ארבעתיו. והיתה שמחה כזֹאת, שנעמי נאלצה לצאת ולהזכיר כי הילה ישנה שנת־צהרים ואסור להעירה! פעם בבוקר אחד, באה נעמי הביתה ואמרה: “הוא חולה. צריך לרפֵא אותו. אשאל ואתן לו תרופה”. ובאותו יום אחר הצהרים התאספנו כולנו וראינו אֵיך פותחת נעמי לדץ את פיו, ואֵיך הצליחו לבסוף ליצוק לפיו את התרופה האדומה, ואיך זנבו של דץ משלשל למטה למטה, ועיף וכועס פרש הלך לו אל הארגז שלו שתחת הגיגית. אז הֵציץ לייזר מֵעבר הגדר ואמר: “נו, מה? חולה? הה?” לולי רצה להשיב לו אֵיזה דבר, אלא שאבא נחפז והקדימו ואמר: “לא כלום. עכשו יהיה הכל בסֵדר”. – “אתם אינכם יודעים לטפֵל” – אמר לייזר – “אתם עוד תמיתו אותו!”

הפעם לא ענינו לו דבר והלכנו לתת אוכל לעופות, ולהבריח מעל אבוסן את עדת היונים. השמועה פשטה. הכל שואלים מה שלום הכלב. ודץ כחש ביותר. נעמי אומרת “אני דואגת כל כך!” נעמי אֵינה מרשה להילה לשחֵק ולגעת בדץ. רק אבא שקט. אבא אומר: “תנו לו מנוחה. הוא יתגבר ויבריא. ועוד תראו איזה אריה יהיה!” אז שאל לולי: “איך זה אריה? – והלוא זה זאב?!” – “כֵן” אמר אבא בבטחון, “זאֵב כמו אריה”. אחר כך ספרה נעמי שדץ התאושֵש, וכנראה התרופה הועילה וכולנו נשמנו לרווחה. ואכן שפרה רוחו של דץ. אותו יום אחר הצהרים, כשיצאנו לטיֵל, הילה בעגלתה ולולי רצועת הכלב בידו היה דץ מתרוצֵץ עליז ונבח אפילו על כלב גדול אחד, גדול באמת, ובחיי שהכלב הגדול באמת נסוג, סבב והסתלֵק לו! ניכר היה בדץ איזה כלב יפה יהיה. איזה צבע נאה. חום בגב ווזהב בגחונו. ואבא ספֵר ספור על כלב־זאב אחד, שהגדיל לעשות. ועל זאֵבים, ועל יערות ועל שלגים עד שהשמים הכחולים הוורידו והסמיקו, וריחות עלו מן האדמה, ועננים מעטים היו קרוב לאופק, והפרדֵסים מסביב וחזרנו הביתה עיֵפים ומרוצים מאד. אחר כך התחיל דץ לשלשל – במחילה מכבודכם – ותאבונו לקה לגמרי. נעמי היתה מסכנה יותר מכולם. היא שאלה את אבא אם אֵין היא אשֵמה במשהו. היא שאלה אֵצל רפתן אחד מומחה לבעלֵי חיים ונודע לה שכמות התרופה שנתנה לדץ העלוב היתה כפולה כמעט מן הדרוש. לולֵי התבישה היתה נעמי בוכה. הילה אומרת: “דץ רץ, דץ רץ”. לולי קורא ושורק לו כדרכו – ודץ מביט עלֵינו, מכשכש בזנבו ואֵינו יוצֵא מֵרפידת השקים שבארגזו.

התאספנו למועֵצה. מה לעשות, אולי קר לו, אולי צריך לבשֵל דיסה, אולי להביאו לרופֵא הכלבים. כאן התפרץ לולי בצחוק: רופֵא כלבים? גם הוא כלב? אלא שנעמי באמת הלכה אל הרופֵא. ודווקא אצל הרופֵא עורר דץ התפעלות, נבח והשתובֵב. והרופא צחק ואשתו צחקה. וילדיו צחקו. והוא אמר: “כלב נחמד, כלב נחמד. אל תדאגו – הטבע יעשה בעצמו הכל.” לולי לא ידע מה זה “טבע” והילה אחותו בוודאי שלא ידעה. אפילו אבא ונעמי חכו בקצר רוח לדעת מה יעשה הטבע. ולייזר אמר: “כמו צֵל הוא הכלב שלכם! חבל עליו. הרביצו לו במשהו על הראש – וגמרו אותו. למה יסבול לחנם?!” אבא של אילנה אסר עליה בפשטות ובחומרה להכֵנס אל חצֵרנו, וסבתא של אילנה הייתה משגיחה בחלון: “אילנה. הביתה חיש – הכלב חולה!” ומיד היתה אילנה חוזרת הביתה, ומנגנת את תרגיליה בפסנתר. כל פעם שיצאנו החוצה היתה עצבות מקדמת פנֵינו. דץ היה עצוב. נעמי אמרה שהיא אשֵמה, ושהיא עוללה לו כל זה. אבא נחֵם ואמר שעוד לא אבדה תקווה. לולי פחד ממראהו של דץ. והילה, נדמה שהילה כבר שכחה אותו מעקרו. על כל נביחת כלב היינו רצים לחלון: לא. לא דץ. כלב אחר, כלב בריא. באו ימים חמים לאחר הגשמים. הסביונים פרחו בחצֵר ובשדה. גם האפונה והפול בגינה. אבא הכין חלקה לתפוחֵי אדמה אביביים. בבקר היה הזבל מהביל, בצהרים היו התרנגולות מבקשות צֵל, ורק בערב היה דץ יוצא ממלונתו ו.. פחד להביט! צל של כלב, צל של כלב, שלד. רזה. אזניו קטופות וזנבו מידלדל. איום. פעם ראינו שנעמי בכתה על־יד הלימון מעֵבר ללול. באֵבוס של העופות היה משק הומה וחוגֵג של כנפים חומות ולבנות: אֵין מוחה בעד היונים!

לבסוף לא יכלנו לראות את דץ המסכן. בבקר פחדנו להציץ למלונתו ולדעת מה עמו. הוא לא אכל. הוא לא שתה. עיניו מלפלפות ודבוקות ואחוזות מוגלה, חטמו רד. עצמותיו שפו. נעמי לחשה: “דצי – הוא זקן!” ולולי שאל: “ככה זה למות?” ועדין כשכש הלה בזנבו כששמע כל אֵלו.

לייזר הֵקיץ ואמר: “אתם אכזרים. קחו והמיתו אותו. קצרו יסורייו!” וחזר אל הסייפנים שלו. האביב היה מתקרב. הסביונים צמחו בכל עוז בין הסייפנים המפונקים. מכריחים לעדור ולעדור. כמה יפה ללכת עתה אל השדה ולנשום אוויר ולראות ירוק, ודץ השתובֵב עם הילדים. – לא, דץ המסכן. דץ החביב. – למה שמך כה עליז?

“נו. מה אתו?” מֵשכימה ושואלת נעמי את אבא כשהוא חוזֵר מפתוח את הלול, וכל התרנגולות השלגיות פורצות בשאון ומתחרות בחיוכן, בקרקור בעליזות. – “המ־המ” עונה אבא ומבקש מלה טובה כדי להרגיעה. מה לעשות? יצור קטן כזה. יפה, אמיץ, שרוצה לחיות, ושגווע לעינֵינו. ואין בידֵינו מאומה, אכֵן אֵין בידינו מאומה להושיע ונגד עֵינֵינו יגווע. לחנם נוטלת נעמי את דץ בסנרה, מפטמת אותו בדייסה, בעל כרחו, ומלעיטהו בדחיקה גלולות שחורות, גם יין השקתה אותו, כפית ושתים, ואפילו קפה שחור שמא יתעודֵד ותחי רוחו. הנֵה כי כֵן. כזֹאת וכזֹאת נהיתה. דץ שלנו נעשה גבן, עקום. דץ שלנו סומא. רוח שלא מזה. מה לעשות? חבֵרים, הגידו מה לעשות? אל תחשו אם ידעתם: איך להציל? אנו רוצים להציל. חבל לנו כל כך. לייזר זועם עלֵינו מאד: אמרתי לכם, אתם תמיתו אותו! קחו ופטרוהו מיסורים נוספים! ואבא של אילנה אומֵר לנו: “כלב ערבי טוב פי אלף. לעולם לא יחלה”. ונעמי רגע כועסת, רגע עצובה. רגע מנצנצת בלבה עֵצה, והרבה הרבה היא נואשת ומתיאשת. רק לולי והילה מציצים כדרך אגב. ודץ גווע וגווע.

ובקר אחד היה כבר ברור שהכל נגמר. אותו בוקר של שבת היה. ואותה שבת חמה ושקופה היתה. ואבא לקח מריצה ורפדה בשק ונטל את דץ האומלל הגונח גניחה של כאב עמום ועמוק, גניחה של יסורים על לא עוול, גניחה של צער שנעֲשה זקֵן. גניחה שאולי אומרת: עזבו. עזבו… תנו לי ככה להיות… אֵיני יכול יותֵר! והניחו במריצה וכסה בשק מלמעלה, ושוב גנח דץ גניחה קלה שמביאה דמעות בעינֵי שומעיה. ויצא אבא להסיע את המריצה. והיתה זו נסיעה משונה. עד שהגיעו אל מֵעֵבר למשוכות האקציה, על יד הפרדס, על פנֵי האֲדמה החומה־אֲדמה, בין הסביונים הפורחים בצהוב והסילנות בסגול לילכי, והורידו על יד המשוכה המורכנה העֲמוסה אֲלפים ואולי מליונים ציצים של פרחים שהנֵה הנֵה, כנשוב עוד רוח חמה אחת, יפתחו ויהיו לאשכולות צהובים חֲריפי ניחוח, על־יד תעלת המים של הפרדס, שמא יצמא, ונזכר בהגר ובישמעאל בנה, כשהשלך כמטחווי קשת ורצה לומר משהו לכלב, כי חש צער ואשמה בלבו ואמר: “אל תכעס דץ. אי אפשר עוד. אם תבריא תחֲזור. ואולי תבריא?.. ואם תמות… נזכר, בודאי נזכור אותך…” והביט אֵליו אל המסכן, האפור־חום, שגחונו עדין זהב, שגנח גניחה חלושה ומביאה דמעות. ולפלֵף בעֵיניו הסמואות המגואלות בקרום נאלח, וקצֵה זנבו נע קצת ואולי משהו בלבו של אבא נע. אז חזר אבא מן השדה הגדול והמריצה הריקה בידיו, באותה שבת חמה וכחולה ויפה, ורצה שלא לספר לאיש דבר וידע וחש הֵיטב, כי יֵש כאן משהו שצריך לספרו, ולו למצער רק לומר ולהודיע: היה היה דץ. חושֵשני שלא יחזֹר עוד אֵלֵינו. אני יודֵע שרצוני לומר לנעמי: אל תהיי עצובה נעמי. ואולי לא כך אלא אחרת: דץ המסכן שלנו. לפנות ערב לקח אבא מעדֵר ויצא אל צל המשוכות לקבור את דץ. הייתה כבר אֲפֵלה. והיום החם והדומֵם חזר והשקיף עוד רגע לפנֵי לכתו. ועֵצים אחדים היו צמרותיהם מחווירות. דץ לא היה במקום שהונח, מה אֵרע לו? הביט אבא, הֵציץ כה וכה, ותמה מאד. כבר נמלך לחזֹר הביתה, ומיד, ולפתע נעצר. משהו שרץ על הארץ. בריה נשחתת ומעותת. זה היה דץ. בקשי הֵרים רגל. וקרס, וגנח, והֵרים רגל ומעד, וחרחֵר, וצנח. הוא פסע פסיעונת כלשהי ושהה, ושוב כשל. אבא התגבר ואמר: “דץ־דצי”. אולם צלו של דץ לא שמע עוד, לא ראה עוד. רק שלח זרבוביתו העלובה לפניו. התמוטֵט וחרחֵר ושוב התרומֵם. ופרכס ללכת. נמשך בדרכו היגֵעה. נמשך אחר חֵפץ שבתוך תוכו החולה. רוצה את מקומו. אבא הֵבין. דץ הולֵך הביתה.


דבר לילדים טז, אפריל 1946: 433–436


דבר המהדיר: יזהר לא צירף את הסיפור לאחד מקובצי הסיפורים שלו.

ורק בימיו האחרונים לא יכולנו שלא להיזכר בשורות הללו.