(מונולוג של בנקאי)
העמים הקדמונים היו מתארים לעצמם מיני ברואים בהרכבה מופלאה, חצי אדם וחצי דג, סוס – עם כנפים של נשר, ראש של עגל עם זנב של נחש… וכי בימינו אנו מזווגים זווגים אחרים?
למשל אני ואשתי פילומעֶנעֶ!
אני הוא בריג־בוג ושות'. והיא – פי־לו־מע־נע! השם בעצמו מדבר בעדו!
בדבור אחד, בתנועת־יד אחת, במשיכת־קולמוס אחת הריני נושא אלפי כור חיטים, אלפי ככרות מתכת, אלפי קרונות פחם ומעבירם מקצה העולם אל קצהו! אני יושב בכאן, ורשתי פרושה על ברלין, פאריס ולונדון, אפילו בניו־יורק שמי מהלך לפני ומצלצל כזוֹג! כשאני רוקע ברגלי, מַרעדת הבורסה, נופלים בנקאים, בדומה לתפוחים רקובים! זה הוא אני, והיא מנשקת פרחים ובוכה לפני הלבנה!
נכון, זוג נאה?
ומי זה זיווג אותנו? פרופסור ברלינאי אמר לי, שכל אדם בפני עצמו מתפתח בדיוק כך, כמו שהתפתח כל עולם האנשים כולו. אותה שעה צחקתי: מנין ידוע לו לפרופסור, כיצד עולם־האנשים התפתח? כיום הזה רואה אני – הדברים דברי אמת… לפני חמש־עשרה שנה הייתי אני באמת אדם פראי…
התאמינו לי? אני אפילו פּיַטְתִּי לה… לאמיתו של דבר משכתי וסחבתי קצת מכאן וקצת משם, אבל פּיט פיַטתי… עינים הדומות לכוכבים, המשולות לפרחים, שפתים שהן סוכריות אדומות ומתוקות, ועוד מיני שטות כגון אלה… ומעל למטתי תליתי לי אפילו אקדח, שכן שמא אומרת היא ״לאו״? נו, אם כן, כיצד חיים בעולם הזה, והיאך מראים את פרצוף־הפנים בפני הבריות?
וכיום? רואה אני צרור עצבים מתוחים ותפוחים, עינים גדולות, עיני עגל… ובמרוצת הזמן עוד נוסף מעט אודם ומעט לובן ומעט זהב בשינים – וכל זה ביחד הוא פילומענע!
אני הרי קופיקה אחת ויחידה לא לקחתי אצלה…
חלום, אך חלום יקר היה זה! פי־פי!
אך “יקר” פחד הפשפשים הוא! בריג־בוֹג ושות' יכול להרשות לעצמו דבר כזה. ואילו באמת “אהבה נצחית” לא היה זה עסק רע כלל! פילומענע עצמה אינה מטרידה אותי. אני הולך לי – סליחה – אני נוסע לי על גלגלי־גומי עם כושים לבנים בדרכי שלי, והיא מפריחה אנחותיה כנגד הלבנה בדרכה שלה! ואם דרוש, הריהי מראה את כל גינוני־הכבוד באולם־האורחים כנסיכה מבטן ומלידה… בלילה, לאור החשמל ולאחר יין־שאַמפאַ"ן, מוצאים אותה רבים עוד כיום מעניינת ומושכת, ולא אחד מתעוררים בו הרהורי־חטא למראֶהָ!
אלא – מה יעלה ויצמח ממנו, מיורש־העצר הצעיר של בריג־בוג ושות׳?
מה בריאה תעלה ותצמח מבריג־בוג ושות' הזקן עם פילומענע הצעירה לנצח?
הו! קרירה עוברת בעצמותי, כשאני מעלה על דעתי, למי אני מניח את הבית שיסדתי! לא פעם חולם אני, שהכול מתמוטט ונופל, הכול, הכול, ואני מתעורר שטוף זיעה.
––––––––––––––––
אתמול הבאתי דבר־חדוש, תפוח יפה.
– הוי, כמה יפה התפוח! – מפרפר הוא.
אני מספר לו, שהוא הובא מאיטליה, ומחירו שלושים קופיקות.
הוא אינו שומע לדברי, וקורא לאֵם ומראה לה “כמה יפה, כמה יפה ונפלא הוא התפוח”. מאות מלים נמצאו לו בשביל התפוח היפה, והעינים התנוצצו אצלו, ליהטו!
– באמת יפה, – אומרת פילומענע, בקולה המתוק.
– הנה, אכול! – אומר אני.
– לא! – אומר הוא – לא!
התפוח יפה מדי, התפוח, אומר הוא, חי. יכאב לו, אם הוא יגוֹס ממנו!
– פתי, – רוגז אני, – התפוח אינו חי, לא יכאב לו.
– לא, הוא חי! הוא עצמו ראה, איך תפוחים בוכים כשנוגסים מהם, כשמחתכים אותם בסכין! לתפוח הזה הוא לא יעשה כך!
– פתי, אכול! ־ רוגז אני עוד יותר.
– לא, לא, לא!
הוא לא ישוך לעולם את התפוח הזה! לעולם, לעולם יחזיקו אצלו (הוא לחץ אותו אל הלב). הוא התאהב בתפוח! אהבה נצחית!
– פתי, אם לא תאכל את התפוח בעוד מועד, יֵרקב כולו!
הדברים האלה פגעו בו פגיעה קשה! הוא נרעד, החויר, ועם דמעות בעינים רץ אל אמו, לכבוש את פניו החיורים בחיקה.
– נכון, – מגמגם הוא מתוך בכיוֹ – נכון… התפוח איננו חי עוד… חתכו אותו מעל העץ…
והיא יש לה גם היא דמעות בעינים… היא מחליקה לו את שערות ראשו והיד רועדת אצלה.
– רבונו של עולם, – מהרהר אני, – האם צריך אני לעורר שערוריה בבית?!
– שוטה! – צועק אני בכעס גדול – אילו לא קטפו את התפוח, היה נופל מעצמו!
ורק עכשיו הוא פורץ בבכיה בקול רם!
וכי יודע אני, מה היא עושה עמו? באילו רעיונות היא מפטמת אותו? וכשאני מבקש לשלחו מן הבית, – מתעלפת היא!
אלי, אלי, מה יהיה בסופו!
––––––––––––
פילומענע ערכה לי בקוּר בחדר־העבודה.
מה שעשיתי ממנה, אומרת היא, כבר עשוי, ואת הנעשה אין להשיב, והיא רוצה, אומרת היא, שארחם לפחות על הילד!
מוצאת חן בעיניכם התכנית הזאת?!
– את מתחרטת? – שואל אני אותה.
– מה תועלת יש בחרטה? – משיבה היא עצובה ועלובה, – הרי בעצמך אמרת, שהתפוח מוכרח למות, מוכרח להקטף מן העץ…
– אף־על־פי־כן רוצה היית – בידים אחרות. –
היא לא ענתה, צפה ויצאה מתוך החדר, והשאירה אחריה ריח חמוץ־מתוק עמום…
אך מה יהא עליו? על יורש־העצר? על בריג־בוג ושות' הצעיר!