לוגו
סולון
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

האֶלגיקוֹן השלישי אחרי קאלינוס וטירטאיוֹס, שיסוד שירתו הוא ציבורי־מוסרי, הוא סוֹלוֹן האתונאי. הוא המשורר האתונאי הראשון, והוא המשורר הראשון בכלל שמאורעות חייו ודמותו ניצבים ברורים ומפורשים לעינינו, משורר שיש לו ביוֹגראפיה מלאה בערך,1 ויצירתו משתבצת בתוכה ומשלימה אותה. שירתו אינה אידיבידואליסטית כמו זו של ארכילוֹכוֹס, ואין היא הידוֹניסטית כיצירת מימנרמוֹס. אולם, מאידך גיסא, היא גם שונה משירי קאלינוֹס וטירטאיוֹס. נושאם המרכזי של הללו היו המלחמה והגבורה, והאדם השלם בעיניהם היה הגיבור המשליך נפשו מנגד לטובת מולדתו. האידיאל האנושי של סוֹלוֹן רחב הרבה יותר, ותביעותיו מן האדם בתור פרט ובתור אזרח מגוּונות ומבוססות על השקפת־עולם מפותחת, על הכרת המציאות, על חוש מוסרי ועל ריאליזם ציבורי. בשעת הצורך אין הוא נמנע מלעורר את בני עירו למלחמה, כשהדבר נוגע לכבוד המולדת ולאינטרסים שלה, אבל עניין זה, שמירת כבוד המולדת, איננו קצה גבול שאיפותיו ומגמת פניו היחידה. סוֹלוֹן שואף לשיפור חיי החברה מבחינת המשטר המדיני, לתיקון המידות ולשמירה על הצדק בחוק ובחיים. בימיו של סוֹלוֹן עדיין לא היתה קיימת פּרוֹזה אַטית, ושירו בא למלא את תפקידיה השונים, כמעט את כל תפקידיה. שימוש זה בשירה לצרכי החיים הציבוריים (פּובליציסטיקה) ולצרכי מחשבות עיוניות (פּילוסופיה) גם יחד הוא טיפוס בשביל דרגות תרבות קדומות. רוח האדם בתקופה קדומה מהווה אחדוּת אינטגראלית של מחשבה ורגש, של מוסר ואמנות, של פוליטיקה ושירה, והאדם היוצר בתקופה כזאת עדיין לא הגיע לכלל פיצול בצורות יצירתו. סוֹלוֹן המנהיג, המצביא, המדינאי, נמחוקק, היה עם כל זה גם פייטן, שהלביש בלבוש שלש ירה את כל מערכי רוחו, והשירה סיפקה את צרכיו גם בתפקידיו הציבוריים. זאת אינה פרוזה שנשקלה במשקלי שיר, זוהי תחושה פיוטית והבעה פיוטית של אדם עשיר־רוח, עשיר־רגש ועשיר־מעש.

סולון נולד למשפחה מיוחסת באתונה, בערך בשנת 635–640 לפני ספיה"נ. אביו של סולון, אֶקסיקאֶסטידס, בזבז את רכושו, וסולון עצמו לא היה מן העשירים. הוא הרבה בנסיעות לצרכי מסחר ולשם פגישות עם אנשים מפורסמים מבני דורו, וביקר בהרבה ערים ביוון, במצרים, באסיה הקטנה. מסעיו הקנו לו דעת ונסיון, ורוחו הערה יצרה לעצמה השקפת־עולם הרמוֹנית בפוליטיקה, המוסר, בחיי המעשה. השקפת עולם זו, שהיתה פּוֹזיטיבית, מושתת על חוש צדק ועל חוש מידה, על הכרת המציאות והכרת נפש האדם, נעשתה סמל וסימן למהות התרבותית היוונית. ברוחו העשירה של סולון לא חסרה, כאמור, אהבה עזה לעיר המולדת וחרדה עמוקה לכבודה. סולון לא יכול להשלים עם מפלתה של אתונה במלחמה עם מאֶגארה הקטנה ממנה ועם אבדן האי סאלאמיס. ואף־על־פי שהעם כבר נלאה מנסיונותיו לחזור לכבוש את האי ואסיפת העם אסרה באיום של עונש חמוּר לשוב לעורר את שאלת המלחמה, התחכם סולון להלהיב אותם מחדש לקראת נסיון נוסף של עמידה על זכותם ועל כבודם. הוא התחפש למשוגע, חבש כובע הרמס, כובע של כרוֹז, בא והתיצב על אבן הכרוזות בכיכר העיר ודיקלם אֶלגיה בת מאה שורות הפותחת במלים:

בָּא אָנֹכִי מִנִּי סַלַמִיס הַנּכְסֶפֶת,

תַּחַת נְאוּם בִּלְשׁוֹנִי שִׁיר, זֶה פְּאֵר כָּל דִּבּוּר.

הוא מעורר את הרגשות הפאטריוֹטיים של בני אתונה ואת רגש הכבוד הלאומי שלהם, והוא מסיים בקריאה נמרצת:

הָבָה נֵצֵא הִלָּחֵם עַל הָאִי סַלַמִיס רַב־הַחֶסֶד

וּמֵאִתָּנוּ נָסִיר אֵת הַחֶרְפָּה הַגְּדוֹלָה.

העם נשמע לקריאתו, שהיתה בוודאי בתוֹאם מלא עם הרגשת הכלל. האתונאים חידשו את המלחמה וחזרו וכבשו את סאלאמיס, כשסוֹלוֹן בראש הצבא.

שיר זה, שרק שורות מעטות נשתיירו ממנו, עדיין עומד בקשר עם רוח האֶלגיה של קאלינוֹס וטירטאיוֹס, אם כי ביטויו הוא קונקרטי ואישי יותר. יתר שיריו על נושאים ציבוריים שוב אינם עוסקים במלחמות, בכיבושים, במעשי גבורה, אלא במשטר המדיני והחברתי, במוסר של העיר־המדינה, באורח חייהם של האזרחים. אלה הן "תוכחות והדרכות )ύποθήκαι) לבני עירו.

אין לתלות באֵלים את הפגעים והאסונות הבאים על העיר. התנהגותם של התושבים, רום עיניהם, ה“רהב”, הזלילה הרבה שאינה יודעת שבעה, רדיפת הבצע, עיוות הצדק, ריב המפלגות – כל זה מחליש את העיר ומביא עליה שעבוד וחורבן. במשטר המדיני הוא רואה את הגורם העיקרי בחיי התושבים. ממשלה צודקת משליטה סדר, מחנכת את האזרחים לחיים של הגינות ושל עדינות, מפסיקה את המריבות ואת המחלוקת שבין המפלגות (שיר א'). סוֹלוֹן מעיד על עצמו, כי כאשר נמסר לידו השלטון לשם תיקון המשטר ולשם חקיקת חוקים צודקים (בשנת 594) ידע לנהוג בלי משוא־פנים ולא הכריע את הכף לטובת אחד הצדדים. הוא גם מכיר את הפסיכולוגיה של ההמון שיש לנהוג בו בדרך של שיווי משקל: “לא להתיר הרצועה, גם לא הכבד את העול”. וכשתיקוניו נראו כבלתי־מספּקים שום צד מהצדדים היריבים,הוא יודע, כי:

‘בַּמַּעֲשִׂים הַגְּדוֹלִים צֵאת לֹא תוּכַל יְדֵי כֹל’.

הסכנה הגדולה לשלום העיר ותושביה היא הרוֹדנות, שלטון היחיד, והוא מזהיר מפניה השכם והזהר. בטיפשות ההמון – אף־על־פי שכל יחיד ערום כשועל – בקלות דעתו של ההמון ובחוסר ההבחנה שלו במתרחש הוא רואה את סיבת צמיחתו של רוֹדן, הכוונה בודאי לפיסיסטראטוֹס. הוא מוכן להלחם בפועל נגד השתלטות זו, וכשמכריזם עליו כעל מטורף הוא עונה:

עֵת לֹא רַבָּה תַעֲבוֹר, טֵרוּפִי בְּנֵי עִירִי עַד יָבִינוּ –

אָז כַּאֲשֶׁר הָאֱמֶת אֶל בֵּינוֹתֵינוּ תוֹפַע.

בשיר הגדול שנשתמר באנתולוגיה של סטובאיוֹס, אין סוֹלוֹן עוסק בהטפה ובהדרכה חברתית, אלא הוא כאלו מסכם בו את השקפתו על מעשי האדם ואת הסתכלותו העיונית בהוויות העולם ובהנהגתו על־ידי האלים. בצד העיקרון של צדק ושל גמול צודק למעשי האדם נמצאת ההשקפה הדטרמיניסטית על תלוּתו העיוורת של האדם בגורל, במקרה. המשורר רק מתאר את הצדדים השונים של המציאות, אבל הוא מתעלם מן הסתירה שבתוכה. הוא אף אינו מנסח אותה במפורש, ומכל שכן שאינו מנסה לישב אותה.

השיר פותח בנימה אישית. המשורר שואף אמנם לתהילה ולעושר, אבל רק לעושר הבא בדרכי יושר. רכוש הנרכש על־ידי מעשי עוולה אין בו נחת, כי סופו של האדם, שהאלים יפּרעו ממנו על מעשי רשעו, והגמול, אף־על־פי שיתמהמה בוא יבוא, ואפילו עד הצאצאים יגיע. בקטע אחר הוא מתאר את האשליות של האדם בחייו, את הבריחה מהאמת שבמציאות. בקטע שלישי הוא מתאר את המקצועות השונים המפרנסים את האדם ואת הקשיים והסכנות הכרוכים בהם. בקטע האחרון הוא מבליט את עוורונו של האדם, את תלותו בגורל. אין ערובה בשאיפה לטוב ולמעשה הטוב, שכן אין האדם אדון למעשיו ואין בידו לכוון אותם. ולא עוד אלא שלפעמים מצליח האל את דרכו של הרשע. השיר מסתיים במוֹטיב שפתח בו, היינו בעושר ובנכסים. טבע האדם לרדוף אחרי עושר ושפע, ועינו לא תדע שׂבעה, אולם העושר עצמו נושא עמו את השילם לאדם. זווס מעניק לפעמים הון לאנשים וטומן בו את הפורענות ואת האסונות הצפויים להם. באמונה היוונית הקדומה השלימו אפוא ביניהם היסודות המנוגדים של המוסר, המיוסד על בחירה חפשית של האדם, ושל הגורל העיוור שאינו מבחין בין טובים לרעים. התלוּת במקרה ובגורל אינה פוטרת את האדם מאחריותו למעשיו. אין השקפה זו מגיעה לידי התרסה כלפי מעלה בנוסח איוב, ולא לידי ספקנות ברוח כמה שירים שבאוסף אלגיות תיאוֹגניס.2

יצירה זו המוקדשת לנושא עיוני־מוסרי אינה משוללת ערכים פיוטיים. בסגנון, בטמפּראמנט, בריתמוס מורגשת רוחו של משורר בעל חוש מפותח לאמנות הפיוט. במיוחד יש להפנות לב לדימויים המורחבים הלקוחים מהופעות הטבע, בהם משתמש המשורר כדי לקרב אל השכל או אל הרגש את דרכי הגמול והנקמה של האל.3

עם כל היותו גלוי־עיניים, מכיר את המציאות ומתרחק מאשליות, אין היווני האמיתי מקפּח את רוחו הטובה, את יחסו החיובי אל החיים, את חיוניותו, וסוֹלוֹן אומר:

מַעֲשֵׂי קִיפְּרִיס וּפֹעַל דִּיוֹנִיסוֹס, גַּם שֶׁל הַמּוּזוֹת

לִי אֲהוּבִים וִיקָרִים – כָּל הַמַּרְנִין לֵב אֱנוֹשׁ.

גם השאיפה להרחבת ההכרה והידיעה מלווה אותו כל ימי חייו.

וּבְהִזְּדַּקְנִי גַם אוֹסִיף לֶמֶד וְדַעַת הַרְבֵּה.

רוחו הטובה מורגשת גם במגעו עם ידידיו, שליטי דורו וחכמיו, ובחליפות המכתבים עמם. כן הוא מוכיח במהתלה ידידותית את מימנאֶרמוֹס על הפסימיות שלו ביחס לחיי האדם, כשביקש לחיות רק עד שנתו השישים.4

אַךְ בְּקוֹלִי אִם תִּשְׁמַע עוֹד, מְחֵה נָא אֶת אֵלֶּה מִלֶּיךָ,

גַּם אַל תִּרְגַּז, אִם דָּבָר טוֹב מִנִּי זֶה אִיעָצְךָ.

כָּכָה תָּשִׁיר, נְעִים־זֶמֶר, שַׁנֵּה וְתַקֵּן אֶת הַנֹּסַח:

‘לוּ בִשְׁנָתִי הַשְּׁמוֹנִים בּוֹא יְבוֹאֵנִי מוֹתִי!’

סולון עצמו האריך ימים עד גיל שמונים בערך. הוא מת בשנת 540 או 539 לפני ספיה“נ. מלבד אֶלגיות כתב סולון שירים גם במשקלי היאמבּוֹס והטרוֹכיאוס, אך מיצירותיו אלה לא נשאר הרבה. היוונים הוקירו את שיריו ולימדום לתלמידים צעירים, אשר דיקלמו אותם בימי חג. במרוצת הזמן נתלוותה ליצירתו גם חשיבות היסטורית מיוחדת מבחינת הארת התקופה של סוף המאה השביעית ותחילת המאה השישית לפני ספיה”נ.

בתקופה מאוחרת נתחלקו יצירותיו לשלוש מחלקות, או ספרים: (1) דברים אל האתונאים; (2) דברים אל נפשו; (3) שירים במשקלי יאמבּוֹס וטרוֹכיאוֹס ושירים־איגרות. אולם מן האספים השלמים לא נשתמר דבר, וכל מה שידוע לנו משירתו הוא רק מתוך המובאות המרובות, שסופרים שונים ובעלי אנתולוגיות הביאו מדבריו.



  1. פלוטארכוס, חיי סולון.  ↩

  2. 373; 380; 362–382.  ↩

  3. ראה חרוזים 11–25.  ↩

  4. ראה למעלה, עמ' 220.  ↩