Wie Kann man mit Menschen siegreich rechten, die nie aus ihren Monologen heraustretten, die auf unsere Fragen keine Antwort geben, in die Luft antworten auf Fragen die sie nicht gehört, und auf ihre eigenen Fragen keine Antwort annehmen.
(Börne, “Menzel der Franzosenfresser”)
I 🔗
עוד לא נאלמו דומיה המון המתמרמרים נגד מחברתי העניה “חקר־דבר”, עוד רבים יחרקו שׁן בגלוי ובסתר על דברים אחרים, אשׁר כצנינים המה בעיניהם, עוד אשׁמע מכל עברים צהלת סוּסים, נחרת חמורים, אנקת ינשׁופים, שׁריקות עכברים, כי שׁודד רבצם; אךְ אנכי הבטתי עד הלום שׁקט ובוטח על הסערה (בצלוחית שׁל מים) שׁהטלתי בין סופרי העברים, לא שמתי לב להמונם וּשׁאונם. עתה הנני עומד עוד הפעם על שדה צופים, יודע אנכי מראשׁ, כי חצים וברקים (חרפות וגדופים) יתמוללו על ראשי גם בדבר מחברתי הזאת, – אך טרם אתן את גוי למכים שׁנית, הנני להשיב דבר את חורפי עד היום.
רב יתר מאשר קויתי פעלה מחברתי “חקר־דבר” על הקוראים! נבאתי מראשׁ כי סער גדול יתחולל על ראשׁי, ונבואתי זאת (אם גם לא מדרכי הענוה היא) נתמלאה עוד ביתר שאת וביתר עז. כקטן כגדול, כנער כזקן, כבער כנבון – כלם ידו אבן בי; וכל אלה אשׁר זכיתי לראות בדפוס, אךְ כמה לא זכו להראות בשער? כמה ימים שׁל דיו נשׁפכו לחנם, יען שלחו מאמריהם למכתבי העתים והשׁיבו פניהם ריקם! בקיצור, כמעט כל סופרי ישראל ברוסיא קראו את מחברתי, כמעט כלם נשאו ונתנו בה, ואם לשׁבט או לחסד – אחת היא לי! בין כה בשׁביל מחברתי זאת נתעוררו שׁאלות רבות, סופרים צעירים רבים התעוררו ללכת על הדרךְ, אשׁר סלותי בחרף נפשׁ; המה הלכו עוד הלאה – ולבי ישׂמח בקרבי לראות, כי עמלי לא אבד בתהו, וכי דרכם נכון לפניהם. אחד מחורפי העיד בעצמו, כי “המצא ימצאון גם משכילים מהבילים (לשיטתו!) עומדים לימין המחבּל און הזה, וברנה ותוֹדה יקדמו פני המהרס והמנפץ הלזה, וכל תעלוליו יקדישו ויעריצו, ויקראו לפניו “צפנת פענח” (שׁרש דבר, בהקדמה); א”כ שכרי כבר עמדי, ומקטרגי זה מבלי דעת העיר בקרבי רוח עז ואומץ ללכת רומם על דרכי מבלי פנות ימין ושׂמאל, יען כבר ישׁנם כאלה הנותנים אזן קשֹבת לדברי, ויקדישׁו ויעריצו עוד אותם – א"כ רב לי רב!…
ראוי לשׂים לב כי כמעט כל מחרפי אשׁר זכיתי לראות בדפוס, נוגעים בדבר הם, כמעט כלם מרוב שיחם וכעסם ידברו על אשׁר נגעתי אנכי ראשׁונה בהם בקצה עטי: ה‘. ה’. אבראמאוויץ, גאטטלאבער, לערנער, הארקאווי, גורלאנד, צעדערבוים, צד“ה, הירשׁבערג, “המגיד” אשׁר יצאו לקראת מחברתי, כמעט כלם נוגעים בדבר ופסולים לעדות, מלבד ה' הארקאווי, הירשׁבערג וצד”ה, אשׁר התעוררו מעצמם לנפול עלי ראשׁונה. מה שנוגע לה' הארקאווי, אשׁר התנפל עלי “בהמגיד” (1866, עלה 30) ואשׁר עליו יוכל הקורא באמת להשׁען, יען כי הוא באמת אישׁ נכבד, יודע ומבין – הנה ישׁ אתי מכתב ממנו, אשׁר בו יתן לי הרשׁות לכתוב בשׁמו, כי כתב את דבריו “בהמגיד” טרם קרא את מחברתּי ודן אךְ מפי השׁמועה; אולם אחרי אשר קרא את מחברתּי ולא מצא בה ככל העלילות אשׁר שמו עליה חורפי, הוא מתחרט על דבריו. אחרי ההודאה הזאת צא וקרא את דבריו “בהמגיד” ותשׁתומם; הלא כה דבריו: “בהצופה עלה 24 העיר הרב המו”ל כי החוב מוטל על ראשׁי חברת מרבי השכלה בפעטערסבורג לסתום את פי הבער (N. B.), אשׁר יצא לחרף מערכות הספרות העברית במחברת “חקר־דבר”. אולם יסלח לי כבוד ידידי זה, כי לא כן דעתי, כי אין משׁיבין על הקלקלה הזאת, כי כלכלה מלאה דברי בלע ולעג היא, המעידה על מחברה, כי רוצה הוא בקב נערות (יען ששמי קאוונער?) ותפלות וכל רוח אין בהם. והיה אם נסתּם (בלשׁון רבים?) את פי הבאר הזה, אשׁר אין בּו מים (תורה וחכמה), אבל ישׁ בו נחשׁים ועקרבים, יפתח עלינו את פי האתון או המזיקין, כי כלם (?) נבראו בע“שֹ בין השׁמשׁות.” ע"כ. והנה אם יפלא בעיניךָ, קורא יקר, איךְ אישׁ נכבד באמת כזה הרשׁה לעצמו לדבר קבל־עם אודות מחברת שׁלא קרא אותה ולקרא עוד את מחברה בשׁם “בער” – גם בעיני יפלא, בכל זאת הנני סולח לו נגדה נא לכל הקוראים מקרב לב עמוק, כי הודאתו בפה מלא שׁשגה, מלמדת עליו זכות ותראה לעין כל, כי אישׁ ישׁר ותמים דרך הוא. אין אישׁ אשׁר הכריחו להודות, הוא יכל לאמר שׁקרא את מחברתי, מצא בה שׁגיאות, אשׁר לא נקיתי מהן באמת, ועליהן בנה את משׁפטו; אולם הוא לא כן עשׂה והודה על האמת, לכן אסלח לו בכל לבי ואודנו בקהל רב.
ומה שׁנוגע לה' הירשׁבערג ולצד“ה, הנה הראשון אשׁר התנפל עלי “בהמליץ” (1866 עלה 2) אינו אשׁם בדבר, יען כי הוא תלמיד הכרוךְ אחרי רבותיו ה' לערנער וה' גאטטלאבער, ובלי כל ספק חפץ בזה שזרק אבן בי למצא חן בעיניהם; – והשׁני שׁיצא נגדי במחברת שׁלמה, הנה הוכחתי במאמרי “אין דבר” (עי' להלן), כי מבעלי הלהפךְ הוא, ר”ל, אשׁר יאמרו על כל דבר שׁעיניהם רואות: “להפך”; א“כ כונתו היתה אךְ לאמר: להפךְ ולא לצאת נגדי ולהכחיש דעותי במופתים נאמנים. נשׁארו א”כ המתנגדים האחרים – אךְ המה כלם נוגעים בדבר ועדותם פסולה, והיה ראוי ונכון שלא להשׁיב מאומה על כל דבריהם, ובפרט שׁכלּם יצאו אךְ בחרפות וגדופים וכל רוח אין בקרבם. אולם לא תמיד יפה השׁתיקה! אם המתנפל אחד הוא, וגם הוא אינו מקובל בעיני דעת הקהל לסופר נכבד – אז באמת השתיקה משׁובחת, אבל אם רבים יתנפלו, וכל אחד ואחד מהם נודע מעט או הרבה בליטעראטור העברית, ואחדים מהם עוד יתפארו, כי עומדים המה בראשׁה – אז באמת החובה להצטדק לפני דעת הקהל, אשׁר היא עדנה אתּנו כיונה פותה להאמין לכל אשׁר יאמרו סופריה, מבלי חקור ודרושׁ אם ישׁ בהם בנותן טעם, או לא. אךְ אשאלךָ, קורא נבון, איך תאמר להצטדק לפני אישׁ, אשׁר יאמר עליךָ “נער נעור וריק, כסיל ובער, עז פנים” וכדומה? התקום עליו ותאמר לו “שׁמע נא! אינני נעור, אינני ריק, אינני כסיל אינני עז פנים”? הטרם תדע, כי בזה לא תצטדק בעיני דעת הקהל, וגם המחרף לא יכלם ולא יבושׁ מזה, כי כונתו היתה להשליך עליךְ שקוצים בראשׁונה, וידע מראשׁ, כי לא יהיה לך במה להצטדק, ואם גם תצטדק לא ישים לך לב.
ומלבד כל אלה הנה המחרפים לא ידעו בעצמם את מה יחרפו ומדוע יחרפו, כן רואה אתה סופר אחד מתקצף ומתגעשׁ, מחרף ומגדף, מקלל ומנדה, – והיה כי תבא אליו בלאט ותשׁאלהו: ידידי, מה אתה חפץ? מה החרדה הזאת אשׁר חרדת? אז תראה, כי לא ידע להשׁיבך על השׁאלה הפשוטה הזאת, יען כי רוב המחרפים מתחילים בהודו ומסיימים בכושׁ, ובפרט בעניני פאלעמיק, אשר שׁם כל ישׁעם וכל חפצם להוליךְ את הקוראים שולל, לסמא את עיניהם ולהסיר את לבם מעל הרעיון העקרי, אשר אדותיו ראוי לדבר. ראה למשׁל מה היה לו לה' צעדערבוים (המליץ, 1866, עלה 15 בהערה) אשר בא לסתור את דברי על אודות ווייזיל, לספר כי האחרון היה נצר מגדולי הפרתמים בעמנו, תלמיד ותיק להגאון הגדול רשׁכב“הג מוה' יונתן אייבשיץ, אוהב ואהוב להרמבמ”ן, תלמיד ותיק להמדקדק המפואר זלמן הענא וכו'? הגידה נא, האין זאת מלאכת רמיה חדשׁה לסמא עיני הקוראים ולבא עליהם בענן כבד, בקולות וברקים, למען יבהלו (ועי' פרח 18 ב')?…
גם זאת ראיתי אצל סופרי העברים: הן בא פלוני ובנה שׁטה חדשׁה, הגיד דעות חדשות, והנה בא האחד, אשׁר לא ידע בשׁכבו ובקומו וחפץ להתקומם נגד השׁטה ההיא או הדעות ההן ויפער פיו בלעג ולהג כמים, – אז אוי לו להכותב להשׁיב להאויל כאולתו ולהראות לו כי אין בכל דבריו כל יסוד, יען כי האויל ההוא לא יחפש בתשׁובת החכם יתר באור על דבריו, כי הוא בעצמו לא ידע מה שׁיחפוץ, אך יבקשׁ עוד הפעם באיזה מקום להתנפל עליו, והיה כי ימצא למשל אומר אחד, אשׁׁר אמר החכם בשׁטפא דלישׁנא, אשׁר אין לו דבר עם הרעיון העיקרי, אז יצא הסכל ההוא עוד הפּעם בקולוֹת וברקים על המלה ההיא ויקרא מלחמה חדשׁה וכה בלי קץ. כל מה שׁמוסיף החכם לענות, יוסיף האויל להתנפל – והאויל ינצח תמיד, יען כי מקור אולתו בל יבשׁ ויוכל לאמר על כל דבר טוב ונכון היוצא מפי החכם אלפי דברי אולת – ואז יאמר: שישׂו בני מעי שישו, כי נצחתי את החכם פלוני!…
II 🔗
כמקרה הזה קרני עם כל המתמרמרים נגד מחברתי “חקר־דבר”! מה יכלתי למשׁל להשׁיב לה' לערנער, אשׁר יצא הראשׁון לנקום ממני (יען אמרתי שׁספרו “מורה הלשׁון” לא יוביל אל המטרה הדרושה בלמוד שׂפת עבר ואת דברי חזקתי במופתים נאמנים) בחימה שׁפוכה, בפטפוטי מלים ובתקון טעותי הדפוס? על הדבר האחרון הנני משׁיב לו תודה, יען כי אנכי חשׁבתי למותר לעשׂות “תקון הטעות” והוא ברב חסדו וכיד הדקדוק הטובה עליו תקן כל טעותי הדפוס, למען בל יטעו עוד קוראים כמוהו???
להשׁני, ה' אבראמאוויץ, אשׁר יצא נגדי בקולות וברקים, בהמצאות וחדודים (אשׁר ישׁ להם ריח בית המדרשׁ) עניתי אךְ על איזה דבריו ולא על חרפותיו וגדופיו, כאשׁר יראה הקורא בפרח 5.
לה' צעדערבוים אשר קם עלי בהערותיו למאמר ה' מרגליות (המליץ, 1866 עלה 15), עניתי ג"כ מעט מזעיר בפרח 18 ב'.
ומה אומר ע"ד “המגיד”? חי אני, כי לחרפה יחשׁב לכל בר דעת לבא בדברים עם השׁוחט הזה. הוא יצא נגדי כמוסר גמור לאמר, כי במחברתי כניתי את התלמוד גל שׁל הבל וכי התפּארתי במּחברתי שׁהגשתי מכתב בקשׁה לאסור את למוד התלמוד על בני ישראל, וזה דברים שלא היו ולא נבראו, כאשׁר הראיתי לדעת “בהמליץ” (1866 עלה 28, ועי' פרח 35). ומה שׁנוגע להחרפות והגדופים שׁׁשׁפךְ עלי, הנה מלבד שׁלא יוכלו לנגוע בכבודי אף כמלא השערה – ישפילו עוד את כבוד שׁופכם (אם ישׁ לו כבוד) הרבה יותר.
להמגיסטער החי בעולם התהו, לא השׁיבותי ג"כ מאומה, כי גם הוא אךְ יחרף ויגדף וידרושׁ תלי תלים דרשׁות שׁל הבל ושׁל דופי (כדרכו תמיד) על שׁמי קאוונער; ולא ידעתי מה עשׂה הפילאלאג הנורא הזה אם היה שׁמי גורלאנד, צדוק, מללי, גללי וכדומה?…
ועל דבר אב"ג אשר יצא “במשליו” נגדי למותר לדבר. כל אישׁ היודע את האישׁ הזה ואת שׂיחו אף מעט מזעיר, יודע, כי הוא אחד מאוחזי עינים המצוינים, אשר יתהפכו לכמה וכמה גונים ברגע אחד. פה יאמר, כי הוא “זורע אור בישׂראל” (ע' מאמרו “קול מבקר”). ופה ילמד זכות על הצדיקים (עי' המליץ 1886 עלה 2); פה יתרועע עם הצעירים וכלם אהובים, כלם ברורים, כלם ישרים בעיניו, ופה ישׁפוךְ עליהם בוז וחרפות מרבה להכיל יכנה אותם ברׁיש גלי “צרינו” ויאבה להתחבר אל הרבנים הזקנים (עי' המליץ 1867 עלה 11)… את מחברתי “חקר־דבר” נתתי לו בידי, הוא שמח בי שמחה גדולה, נשׁק לי באהבה (כאשׁר יודה בפה מלא במכתבו הנמצא בידי, אשׁר יכנני בו ידידי, אוהבי ויברכני בו בברכת כהן), ופתע עבר עליו איזה רוח ויכתוב “משׁלי מהללאל” מלאים חרפות וגדופים, נאצות וקללות נמרצות – ותחת ידידי יכנה אותי “כלב, בער, אויל, פתי, חסר לב” וכדומה.
ומה אומר ע“ד הסארקאזמים והסאטירות, אשׁר יעופו על ראשׁי מכל עברים מבני בלי שם? האוכל לענות לכל אישׁ ואישׁ כאולתּו או כחכמתו?… אךְ פה המקום להעיר, כי כל אשׁר יוסיפו לדבר ולהתל בי, ירעו הרבה יותר להם בעצמם, כי בין כה יודע שׁמי ושׁם מחברתּי ויתרבו הקוֹראים אותה. ויפה אמר אחד ממיודעי: אם באמת כן הוא, אשׁר החקר־דבר עומד מטה מכל בקרת, אז הטיבו מאד הסופרים העברים אם שׁתקו ממנו. הן בהקדמת החקר־דבר נאמר: “מראשׁ אראה את הסער הגדול אשׁר יתחולל על ראשי, בצאת מחברתי הקטנה לאור”, והיה אם שׂמו סוֹפרי ישׂראל מחסום לפיהם ולא דברו ממנו מטוב ועד רע, כי עתּה המיתוהו בשׁתיקתם זאת; אולם הם לא כן עשו, ומלבד שׁלא שׁתקו לגמרי, עוד התקצפו והתמרמרו, כנראה מכל דבריהם, א”כ ברור כשמשׁ שׁדברי החקר־דבר בוטים אותם כמדקרת חרב; א"כ למה להם להתחפשׁ ולאמר, כי אינו שׁוה לדבר אודותיו, בעת אשׁר אנחנו רוֹאים, כי מרוב שׂיחם וכעסם ידברו. לכן עצתי אמונה לסופרי ישראל אם יאבו, כי דברי לא יעשו כל פּרי, אז ישתקו מהם ולא ידבּרו מאומה וייטב להם… ואת העצה הנאמנה הזאת ישׁמרו בצאת מחברתי “צרור פרחים” הזאת…
III 🔗
והנה טרם אכלה את דברי ע“ד ה”חקר דבר" אספר אנעקדאטע אחת אשׁר קרני אודותיו עם נער אחד ל–ר.
אחרי אשׁר יצאה מחברתי לאור קבלתּי מכתּב מנער לא ידעתּיו מתּמול שׁלשׁום, אךְ שׁמו שׁמעתּי (מאיזה מאמרים שׁל דופי, אשר נדפסו ממנו במליץ) כדברים האלה:
"הרויתי שמחה שׁאין למעלה הימנה מדי קראי את מאמריךְ, אשׁר כותליהם יעידו, כי אהבת אמת נטועה בקרבך והיא הביאתך להגיד ברישׁ גלי דברים כאלה, אשׁר לא שמענו עוד יוצאים מפורשׁ מפי מחבר עברי בזמננו זה. ובאמת קשׁה היה בעיני להאמין, כי בדור זה וכו' אשׁר לדגל פרינציפים בלים מזקן נשׁבעו כמעט כל סופרינו המתפארים להרים קרנינו בכבוד, ימצא אישׁ, אשׁר יחרף נפשׁו להוציא מפּיו הכחשות רעות כאלה, אשׁר מסוה קודשׁ על פניהן, מבלי הבט על הסכנה הנוראה החופפת על ראשׁו, בהעירו עליו חמת האנשים אשר כשׁאול קנאתם וכו‘, והנה בלי פה חנף אגיד לךְ, כי דבריך מצאו מצאו חן בעיני עד למאד מצד משׁפטך הבנוי על חוק הגיון ישר ודעותיךָ הנעימות המעידות, כי חיךְ לךְ לטעום כל ערב ומועיל ולתעב הבל ולעג הרבה, אשר יקוץ בו כל בעל נפש היפה. כן ידעת לכלכל דבריך מבלי לחטוא נגד נמוסי דרךְ ארץ, כאשׁר עשה ביעלינסקי העברי אשׁר קלל יתר את המבוקר מאשׁר הביאו במשׁפט, עד כי בקורתו תכלכל בתוכה מלתא דבדחותא וליצנות בעלמא; אולם אתה לא התנהגת במידת הדין כזאת! דבריך בנחת נשׁמעים, לא קבוֹת אף לא ברכת, אךְ הפלאת לירוֹת חציך השׁנונים, אשׁר ירדו חדרי בטן אנשׁי ריבך כעת ויפלחו כבדם וכבודם המדומה ואֹהבת עצמם, כאשר נכיר מצעקתם, אנקת חלל, הבאה אלינו מן המחנה. סוף דבר דים המה שׁני מאמריך, אשׁר מתוכם נראה אופן חריצת משׁפטך ואומץ רוחךָ העשוי לבלי חת, להיות עדים נאמנים על הכשׁרונות שׁחננך ד’ כמבקר אמתּי. ולו הניפות את ידךָ לבקר את הספרים שיצאו לאור בשפת עבר במשׁךְ השנים האחרונות, כי עתה עשית חסד שׁל אמת בעלותךָ ככורת על ראשׁ אבטריטטים חדשׁים מקרוב באו. ולפי דעתּי אין אישׁ אחר יתר מוכשׁר ממך לעבודה כבדה כזאת הדורשׁת משׁפט צדק בלי משוא פנים, כי ימינך עושה חיל וכו'. הגדתּי לךְ את כל אשׁר עם לבבי אודות מחברתּךָ, ועדי בשחק כי שׁקלתי היטב דבריך במאזני משׁפט בטרם חויתי דעתּי, אשׁר נתאמתה אצלי רק אחרי עיון רב.
ויהי אחרי הדברים האלה אנה המקרה כי בא ל–ר למקום מושׁבי והתודענו פנים אל פנים, משכתי לו חסד, וברבות הימים היה נאמן ביתי, ולא היה דבר אשׁר כסיתי ממנוּ. והנה קבלתי מכתב מאחד מקרובי, כי פלוני מ–רן כותב על מחברתי “חקר־דבר” בקרת נוראה. את המכתּב הזה הראיתי לל–ר ואמרתּי לו כי לא יפול לבי בקרבי לבקרת מ–רן, אם גם נוראה היא, כי אם יחרף ויגדף אז לא אענה לו, כאשׁר לא עניתי לכל חורפי דבר, ואם ידבר בצדק ובמשׁפט ויורני שׁגיאותי, אז אודנו בקהל רב. כעבור ירח ימים נגלה לפני מכתּב ל–ר אשר כתב אודותי בלאט למ–רן, כדברים האלה.
“ובאמת האיש הזה הוא בור וגס רוח ורק עזות מצחו הביאתהו לכתוב מה שׁכתב, בין כךְ קראתי את כל המאמרים אודות מחברתּו, וארא כי אין אישׁ אשׁר ישׂים עינו עליה כראוּי, ולהכחיש דעותיו במופתים נאמנים, ולכן שׂמחתּי בראותי ביד ה' קאוונער מכתּב ובו הודיעהו כי אתּה כותב על מחברתו “בקרת נוראה” לפי דבריו. לזאת אבקשׁךָ, שתוֹדיעני אם באמת כתבתּ בקרת כזאת ואז מובטחני בךְ שתעש בו כלה, כי אין בהספר הזה לא תּורה ולא חכמה”.
ל–ר בכל זאת התהלךְ עמדי עוד כרע כאח, ולא ידע כי נגלתה כבר תרמיתו. ויהי היום, כאשׁר נאספו אלי אחדים ממכירי, ול–ר בתוכם, הוצאתי מחקי את מכתבו הראשׁון ושאלתּי את פיו, אם מסכים הוא עוד לכל דבריו אשׁר כתב אז או לא? – האוכל מבלי להסכים? שׁאלני הוא בתום רוח. “א”כ, הכירה נא למי המכתּב הקטן הזה?" שׁאלתּיו אנכי, בהראותי לו את מכתּבו השׁני למ–רן. פני ל–ר חפו ויאנק דום. ומני אז בקשׁתּיו כי יעשׂה לי החסד הקטן הזה, כי לא ישׁחר עוד את ביתי.
כעבור ימים אחדים קבלתּי מכתּב ממ–רן, אשׁר יכתּוב לי בין יתר הדברים: "דע לךְ כי סמרו שערות בשׂרי לדברי ל–ר, וצחוק מכאיב לב עשׂה לי בבקשׁו אותי להכחישׁ את דבריךָ, ובאמת שׁגה בחשׁבוֹ, כי צודה אנכי (כצד"ה) את נפשׁךָ לבזותה, ונהפוךְ הוא: בקרתי על ספרך איננה מפץ וחץ שׁנון לנגוע בךְ לרעה, כי אם חץ תשׁועה, כי בה הוכחתּי, שׁכל דבריךָ בעצם תומם חזקים ומוצקים, והמודיע לךְ לא ידע פתרון בקרת, בחשׁבו, כי כל בקרת לרעה היא.
מן המעשׂה הזה נוציא את המוסר הפשׁוט, לבל נהיה אצים להאמין לדברי כל אישׁ, אם גם יכתּוב לנו תהלות ותשׁבחות כאלה; כל המוסיף להלל יוסיף לטמון פחים, ואם האמין אישׁ בתּומתו לדברי נבל ואויל משׁרישׁ, ינהום באחריתו, כי כל אח עקוב יעקוב, וכל רע ישׁקר באמונתוֹ – ואם לא נזהר, נלכד כצפור בפח…
עתה אבא אל מטרת מחברתּי הזאת!
IV 🔗
מחברתי “צרור פּרחים” הזאת תּכיל בקרבה אךְ מאמרי בקרת. לדבר עוד הפעם ע“ד הבקרת אחשׁוב למותר, יען כי נוכל לאמר בפה מלא, כי הבקרת נעשׂתה כבר לאזרח נאמן בליטעראטור העברית, והאות על זה, כי הצועקים חמס עליה לא יצאו נגדה לעין השׁמשׁ, אך יתחפשׁו תחת שׂמלה חדשׁה והיא – בקרת אמתּית, ובה יכסו שנאתם להבקרת בכלל. ימים היו לישׂראל, ולא רחוּקים המה ממנו, אשׁר כמעט כל הסופרים קמו יחד חברים להמית את הבקרת אשׁר החלה להוציא צמח עוד טרם התפתּחה, למען בל תהיה לאבן נגף על דרכם אשר ילכו בה; את המבקר קללו קללה נמרצת ועל הבקרת שפכו בוז וקלון; אולם הפעם, הודות לאל, המתמרמרים יראים לקלל את הבקרת על פניה, לכן התחפשׁו כמו מבקשׁים המה בקרת אמתית, והבקרת הנראית בגבול ישׂראל, יאמרו, כי בקרת חצופה היא. ואם גם המה יכנו כל בקרת, אשׁר תעיז לנגוע בכבודם כמלא השׂערה, בקרת חצופה, ולא היה עוד מקרה אחד, אשׁר יסכימו עם איזה בקרת (יען כי כלן חצופות בעיניהן) – אך יהיה איךְ שׁיהיה, הרמיה הזאת בעצמה לכנות כל בקרת בשׁם בקרת חצופה דיה להורות לנו, כי הבקרת שׁלחה כבר שׁרשׁיה בּליטעראטור העברית; ההתחפשׁות הזאת הִנֶהָ כבר לאות נאמן שׁהבקרת תתערה בקרבּנו כעץ רענן, וצעקת הסופרים הזקנים תּשׁוּב לדממה, בּראותם כי צעקתם ללא הועיל וכי הצעירים ילכו הלאה ולא ישימו להם לב. צא וּראה כי המשׁורר הגדול ה' מיצקון נהיה ג”כ למבקר, ולא הסתּפק עוֹד בּבּקרת פשׁוּטה, אךְ כמשׁורר העומד למעלה מן הטבע כתב “בקרת הבקרת” בּמליצוֹת ראמות ונשגבוֹת ובמלים שׁקולים וגם חרוזים… ואם גם בקרתו ושירתו אחיות הנה, כשׁם שׁהוא נאה מזמר, כךְ הוא נאה מבקר – אךְ יהיה איךְ שיהיה שׂמחים אנחנו לקראת המופת הזה, כי גם משׁוררים נשגבים ומאד נעלים כה' מיצקון יצאו בבקרת…
אךְ עוד רעה גדולה ראיתי בליטעראטור העברית, אשׁר לא שׂמו עליה לב עד הלום ולא נשׁמע עוד קול מבקר אודותה. אדבר על המ“ע בשׂפת עבר, ר”ל על דבר המוציאים לאור מכתבי עתּים בשׂפת עבר.
ידוע ומקובל שׁמוציא לאור מכתב עתי דרושׁ להיות אישׁ אשׁר שׁאר רוח לו בחכמה בידיעות העולם, במבט נאמן על כל דבר, באמת, בצדק ובמשׁפט. מוציא לאור מכתב עתי, מלבד שׁמקבל עליו אחריות דבריו בעצמו, עוד ישׂא עליו חטאת סופריו, כי הוא הוא באמת האשם, אם יבא דבר זר והבל בעליו, אם גם מאחרים, כי עליו לברור האוכל מן הפסולת ולתת לפני הקוראים. כן הוא, בנוהג שׁבעולם, אם ישׁגה איזה מוציא לאור מכתב עתי בשׂפת איירופא במשׁפטו, אז דעת הקהל תודיע את משׁפטה במ“ע השני, או גם במ”ע זה, ובין כה יתבררו ויתלבנו הדברים ויצא כנוגה משׁפט; אולם לא כן המוציאים לאור מכתבי עתים בשפת עבר! המה נקיים מדעת הקהל, כלומר אינם יראים אותה; המה ידברו ככל העולה על רוחם ולקחו למו הכח לעשׂות סדרים כטוב בּעיניהם. מ“ע אחד לא יקבל על מ”ע שׁני גם דברים נחוצים מאד, כנים ואמתים; ואם גם חזקה עליהם בקשת אחד הסופרים להדפיס את דבריו נגד דברי איזה מוציא לאור, אז מלבד, כי לא יוציאו מפורשׁ את שׁם המ"ע ואת שם המוציא לאור, אךְ ישׁנו בדברים ההם עוד כטוב בעיניהם, עד אשׁר יאבד כח החיים אשר בקרבם ולא יביאו כל תועלת, כי הקוראים לא ידעו כונת הכותב ואת מי שׂם למטרה. הן אם חתם מי שיהיה שׁמו על דבריו, אז ישׁ לכל אדם, אשׁר איננו מסכים עם האישׁ ההוא, הרשׁות לפרושׁ בשׁמו ולשׁפוט אותו לשׁבט או לחסד; בּין כה הסופרים העברים יראים לפרושׁ שׁמות המחבּרים, אשׁר רוחם איננה נוחה מהם, וידבּרו תמיד בּחדות, ובּפרט אם הדבר נוגע אל אחד המוציאים לאור, אז לא יאבו להציג גם את ראשׁי תיבות משמו, וזה הוא האות על קלות דעתם ופחד לבם לצאת לעין השׁמשׁ ביד רמה…
והנה מכתב העתי “המליץ” יתפאר תמיד, כי יקבּל דברים נגדוֹ; אךְ מלבד שלא כל דבר יקבּל נגדו, ולא כל מה שׁיקבּל ידפיס, כאשר יצא מעט הכותב – אךְ גם את שידפיס יקיף פנים ואחור בהערות, ולקץ כל הקצים הוא תמיד הצדיק. והמערער – או לא הגיע אל עומק כונתו, או לא ידע בעצמו מה שׁידבר. וּלפי דעתי מה שׁאיזה מ“ע יקבל דברים נגדו, הוא ג”כ מין ערמה ומרמה, כדי לעור את עיני הקוראים הפשׁוטים ולהראות להם, כי כל כלי יוצר עליו, על המ“ע, לא יצלח וכי הוּא תמיד הצדיק בּריבו. ייטיב נא הקוֹרא להראות לי על מקרה אחד, שיוֹדה המ”ל כי שׁגה בּדבר מה! בּכל מקום אשׁר יביא דברים נגדו, הנה הוא תמיד הצדיק והמערער לא הבין דבריו האומנם מלאךְ אלהים הוא, כי לא יצא מעולם מתחת ידו דבר שׁאינו מתוקן?… ראה הערות ה' צעדערבוים למאמר ה' אבראמאוויץ “עין משׁפט” אשר בא להוכיחו בדברים אחדים, ותראה איךְ על כל מלה ומלה, הנוגעת אל עצמו ובשׂרו עשה חבילות חבילות שׁל הערות לבלבל את הקורא ולהשׁליךְ שׁקוצים על הכותב (ועי' “צרור פרחים” פרח 7, 18 ג', 54). בקיצור מו“ל מ”ע עברי חפשׁי מדעת הקהל: אם יבא אישׁ לערער עליו, אז אם לא יאבה, לא יקבל דברי המעיר לגמרי, ומה שׁיקבל ינפץ לרסיסים, עד כי אוכל לאמר בפה מלא שׁאינו מקבל כי אם דברים, אשר יוכל להשׁיב עליהם, ולהשׁיב שׁבעתים אל חיק הכותב, אם גם בדברים זרים מאד; אולם דברים שׁל טעם, דברים אשׁר יראו לעין כל, כי שׁגה ברואה, לא יקבל – והאות כי לא ראינוּ עוד מו“ל מ”ע שיוֹדה על האמת שׁשׁגה באיזה דבר.1
בין כה המוֹציאים לאוֹר מכתּבי עתים עברים, יציפוּ עלינוּ מבוּל של מאמרים והערוֹת, המבלבלוֹת את מוֹח הקוֹרא – ואין איש, אשׁר יוּכל להשׁיב עליהם. הקוֹראים הפשׁוּטים, אשר הסכינוּ להבּיט על המוֹציאים לאוֹר כעל שׁרידים אשׁר רוּח הזמן מפעם בקרבם ואשׁר בידם לישר ארחוֹת בני ישׂראל לפלס להם דרךְ ישׁרה באֹרח החיים, יאמינו בהם ובדבריהם ולא יטו מהם ימין ושׂמאל, מבלי שׁקול את דבריהם בּמאזני השכל, אם ראוים המה לקבלם או לא; בין כה מלבד שׁהמוֹציאים לאור אינם שלמים בתכלית השׁלמוֹת, אךְ ישגו לרוֹב הרבּה יוֹתר מאנשׁים תמידים וּפשׁוּטים… א"כ מובן מאליו, איזה רעה יוֹצאת מזה להמוֹן הקוֹראים, ההוֹלכים עצוּמי עינים אחרי מדריכיהם אלה.
את זאת שמתי אל לבי, לקחתי שׁנה אחת “מהמליץ” (1866), ירדתי לגנוֹ עברתי על תלמיו וקטפתי מהם פּרחים, והנה יצא “הצרוֹר פרחים” הזה, אשׁר אביאהוּ אל קוֹראי “המליץ”, ואקוה כי יהיה להם לריח נחוח (פה אראה כבר צחוק איזה מבקר, אך בל ישׁכח, כי ה“פרחים” האלה לא אנכי זרעתים…). ומטרתי ב“פרחי” אלה להראוֹת להקוֹראים, כי גם מוֹציא לאוֹר מכתב עתי, יוּכל לחטוֹא גם נגד האמת, היושׁר והצדק עוד יותר ממנוּ. פה תראה איך מו“ל מ”ע לא ידע לפעמים גם קרוא עברית (פרח 18 ד', 39), איךְ אינוֹ יודע בין ימינוֹ לשמאלו וירבה לעג ולהג כמים מבּלי דעת מה הוא חפץ (פרח 7, 12, 18, א, ב, ג, ד, 32, 39, 40, 43, וכדומה). איךְ רגע הוא מצדד בזכוּת הצדיקים (פרח 1 )ורגע הוּא יכחישׁ את זה (פרח 48); איךְ יכחישׁ את עצמוֹ בּדברים ידוּעים ומפוּרסמים (פרח 13, 23); איךְ הוא אוֹמר כי אךְ למעננו ולא למענוֹ יוציא את המ“ע ואיךְ הוא מכחישׁ את עצמוֹ תוֹךְ כדי דבּוּר (פרח 28, 52); איךְ הוּא משׁבּח וּמפאר את עצמו (פרח 48, 52); איךְ ישׁתמשׁ במ”ע להשׁליךְ שׁקוצים על אנשים אשׁר אין להקוֹראים עמהם מאוּמה ואשׁר בלי כל ספק יחפוֹץ הוּא להנקם מהם (פרח 43); בקיצוּר פה תפגוֹשׁ דברים רבים אשׁר ימעיטוּ מעט אמוּנתךָ במוֹציא לאוֹר מכתב עתי ותחל לשׁקוֹל מן הוּא והלאה את דבריהם במאזני שכלךָ ותמצא עוֹד יוֹתר…
V 🔗
והנה ידעתּי גם ידעתּי, כי יתלוננו עלי איזה קוראים, מדוּע הראיתי אךְ את הצד הרע ב“פרחי” אלה. האוּמנם, ישׁאלוּ המה, לא נמצא בכל דברי ה' צעדערבוֹים גם דברים טוֹבים? על זאת הנני להצטדק מראשׁ. יוֹדע אנכי, כי ישׁ בדברי ה' צעדערבּוֹים גם דברים טוֹבים (על איזה מהם הראיתי), יוֹדע אנכי ג“כ שאם עושׂה אדם איזה שׁגיאה (אם גם גדוֹלה), בּכל זאת לא נוכל לשׁלוֹל ממנוּ את ידיעוֹתיו ואת כשׁרוֹנוֹתיו, ולא בּזה שׁשׁגה מי שּיהיה פעם או שׁתּים נוּכל להשׁכין כּבוֹדוֹ לעפר; אךְ במה דברים אמוּרים אם האישׁ הזה הוּא אישׁ כמוֹני, אשׁר אוּכל להביאוֹ תּמיד במשׁפט על דבריו וּלהראוֹת לוֹ את שׁגיאוֹתיו וחסרוֹנוֹתיו, והוּא יוּכל ג”כ לעשׂוֹת כזאת עמדי, אז בּאמת החוֹבה עלי להראוֹת על שׁני הצדדים, הטוֹבים והרעים. אבל אם יבא אישׁ ויאמר על כבוֹדוֹ ועצמוֹ “דברי הימים יביאוּ בּחשׁבּוֹן מעשׂינוּ אם לא שׁפטנוּ על כל ענין עד מקוֹם שׁיד הבקרת האמתּית מגעת (עי' פרח 48)” ובאמת בּמקוֹמוֹת רבּים אינוֹ יוֹדע בין ימינוֹ לשׂמאלוֹ ולא יבין דברי אחרים, ולזה בּידוֹ עוֹד חרב חדה להכוֹת על קדקד אנשׁים תּמימים וישׁרים ככל העוֹלה על רוּחוֹ, ואנחנוּ לא נוּכל לצאת עמדו כפעם בּפעם למלחמה, אז החוֹבה, לפי דעתּי, להראוֹת על הצדדים הרעים, המביאים הרבּה הפסד ונזק… ובפרט כי הצדדים הרעים בּאמת מרוּבּים על הטוֹבים… לכן מצאתי לנחוץ להראוֹת בּשׁעת הכּוֹשׁר הזאת על הדברים הזרים הנמצאים “בּהמליץ” לשׁנת 1866, כי לא בּכל יוֹמא אתרחיש ניסא להוֹציא מחבּרת ולא בּכל יוֹם ישׁ המקרה הזה לפתּוֹח עינים עורוֹת (עוד הפעם צחוֹק על שפתי הקוֹרא החכם…) ולהראוֹת לשׁוֹגה ומשׁגה, כי שׁוגה וּמשׁגה הוּא…
וּלבל יחשׁוֹב הקוֹרא, כי שׂנאה פּרטית מדבּרת מתּוֹךְ
גרוֹני לה' צעדערבּוֹים, עברתי גם על יתר המאמרים המפוזרים על פני “המליץ” ובכל מקוֹם אשׁר מצאתי נחוּץ להעיר העירוֹתי, וגם שׁם ימצא הקוֹרא דברים רבּים הראוּים לשׂים עליהם לב.
והנה ידעתי, כי המלחמה הזאת אשר ערכתּי עם ה' צעדערבּוֹים וכת דיליה כבדה מאד, וידם תּהיה על העליונה, כי ה' צעדערבּוֹים יוּכל לשׁפוֹךְ עלי חרפוֹת וגדוּפים בכל עלה ועלה ממכתב עתּו, וּמי יאמר לו מה תּעשׂה? ואנכי הלא לא יהיה לאל ידי להשיב לו כפעם בפעם; לכן הנני מוֹסר פה מודעה, כי לא אשׁיב מאומה על כל החרפוֹת והגדוּפים אשׁר ישׁליךְ עלי ה' צעדערבּוֹים וכת דיליה. יקללו המה ואני אשחק בּקרבּי, יחרפוּ ויגדפוּ ואנכי אדוֹם… ולמען הקל מעליהם את מלאכת החרפוֹת והגדוּפים, הנני נוֹתן לפניהם א"ב שלם מחרפוֹת וגדוּפים, כאשׁר עשׂה בּערנע, וזה החלי בּעזרת ד'2
א.
אוילים, אילים, אכזרים, אלמים, אנשׁי בליעל, אפקוּרסים, ארוּרים.
ב.
בּוֹגדים, בּוערים, בורים, בזוים, בני בקר, בני מרעים, בּעלי מדוֹן.
ג.
גאים, גדיים, גזלנים, גמדים, גנבים.
ד.
דובים, דגים, דוֹברי כזב, דלים.
ה.
הוֹלכי רכיל, הוֹללים.
ז.
זבובים, זדים, זוֹחלי עפר, זוֹללים.
ח.
חברי משׁחית, חזרים חוֹטאים, חללים, חמוֹרים, חסידים, חסרי ל, חרשׁים.
ט.
טמאים, טפשׁים.
כ.
כבשים, כוזבים, כלבים, כסילים, כרים.
ל.
לצים.
מ.
מבישים, מדיחים, מהגים, מוֹקשׁים, מוֹרדי אוֹר, מכוּערים, מנוולים, מצוֹרעים, מצחי נחושה, מסיתים, מקנאים, מרעים, משׁוּגעים, משׁחיתים, מתעים.
נ.
נבזים, נבוּבים, נבלים, נוֹכלים, נוֹגשׁים, נחשׁים, נמרים, נערים, נפלים, נקלים, נרגנים, נשחתים, נתעבים.
ס.
סוֹבאים, סוסים, סיגים, סכלים.
ע.
עגלים, עורים, עזי פנים,עטלפים, עכבּרים, עלגים, עמי הארץ, עקרבים, עקשׁים עריצים.
פ.
פגרים, פוחזים, פושׁעים, פראים, פרים, פריצים, פתאים, פתנים.
צ.
צבועים, צוררים, צלמים, צפעונים.
ק.
קוֹצים, קלים, קשׁי עורף.
ר.
רוגנים, רופאי אליל, רוצחים, רקים, רמשׁים, רעים, רשׁעים.
ש.
שׁבטי זעם, שדים, שׁוֹבבים, שׁוֹדדים, שׁוֹטים, שׁורים, שׁכורים, שׁעירים, שׁפלים, שקצים, שׁרצים.
ת.
תּולעים, תּועים,תנים, תּנינים, תעלולים.
ויהי רצון מלפני ה' צעדערבּוֹים וכת דיליה, שׁאם חלילה פגמתּי ושׁכחתּי חירוף וגידוף אחד מן הא"ב הקדוֹש הזה, שׁיקוּבּל כאילו כתבתיו בכל פרטיו ודקדוקיו אמן סלה.
והנה ידעתי גם זאת, כי ימצאוּ גם אנשׁים כאלה, אשׁר יאמרו, כי למותר הוּא להרחיב בדברי ה' צעדערבּוֹים וכת דיליה, לבררם ולנתחם, – כי מי ישׂים להם לב?… כן ה' צעדערבּוֹים בעצמו וכת דיליה, בּלי כל ספק, יתבּרכוּ בלבם ויתענגו לראות שׁדבריהם זכו לבקרת. – אךְ לו היתה כל עדת הקוראים מהאנשׁים הראשׁוֹנים, כי עתה באמת למותר היה לכתוב; לו היתה כל עדת הקוֹראים מהאנשׁים כה' צעדערבּוֹים וחבריא, כי עתה היה קולי כקול קורא במדבּר… אולם הודות לאל, ישׁ בּקרבּנו כבר קוראים מבינים כל דבר לאשׁורו, – אךְ לדאבון נפשנוּ רבוּ עוד מאד (תּשעים ממאה) הקוראים, אשׁר ילכו אחרי ההבל ויהבלו; לכן ישׁ היכלת וההכרח להבדיל בין אמת לשׁקר, בין טוב לרע, בין אור לחֹשׁךְ…
בקצה “פרחי המליץ” יבואו מאמרים אחדים ממנוּ, אשר כבר נדפסו במ“ע ואשׁר לא נדפסו עוד. את הראשׁונים הדפסתי עוד הפעם למען אצא מתחת ידי אפוטרופוס של מה”ע, אשׁר שׁנו בהם כרצונם והקיפו עליהם פנים ואחור הערות רבות; כן שניתי בהם מעט אוֹ הרבה. ובזה אצא מאת פני מאמרי הזה.