נכתב בעקבות הרומאן (שאזל) "לשוט בקליפת אבטיח" משנת 1987 ויוצא לאור בשנת ה־80 לקלמניה

לִבְנִי, בנימין

 

פרק ראשון: וכל אחד מהם מתחנן אליך בנפרד – חכה רגע!    🔗

בבוקר השכם דפק גיורא על דלת ביתנו וכאשר אימא פתחה לו הוא שאל אם אני כבר קמתי ומוכן לצאת ליום־השדה אשר נִדברנו אתמול לפנות־ערב, יחד עם צבי, לקיימו היום.

אני עוד הייתי חצי־ישן כי תמיד אהבתי לישון בבוקר ובשום תקופה בחיי אני לא זוכר את עצמי מתעורר בשמחה לפני השעה שמונה בבוקר. זאת אומרת, לא פעם הייתי צריך להתעורר מוקדם יותר, כמו למשל בכל השנים שלמדתי בבית־הספר, אבל נִדמה לי שעל אצבעות יד אחת אוכל לספור את הפעמים שהתעוררתי מוקדם בשמחה.

אולי גם כדאי להוסיף שאני הייתי ילד שנחשב קצת “בטלן”, חולם־בהקיץ. רזה מאוד. לא חלש אבל גם לא חזק. תלמיד טוב אבל ללא השפעה על החברים שלי. לכן הייתי אוהב להתבודד, לשחק לבדי משחקים שכולם המצאות. הייתי ילד שאוהב לקרוא ומסוגל לרבוץ שעות על הספה ולבלוע ספר, ולא להרפות ממנו עד שאסיים אותו, ובינתיים לא הייתי שומע כלום ממה שמתרחש בבית. דיברו אליי – לא עניתי כי לא שמעתי. וזה היה מעורר עליי רוגז: “אוּרי שוכב מכוּוץ כמו עכביש, זה לא בריא לגוף!” – “הילד יתנוון לגמרי מרוב קריאה!”

זאת הייתי שומע־לא־שומע מאבא ומאימא.

האם הזכרתי שלא אהבתי את שיעורי ההתעמלות? לא. אבל לא קשה לנחש היכן היה נכתב מדי שליש ה“מספיק” היחיד בתעודה שלי.

אמנם, ואני לא יודע אם עליי להתגאות בכך – פעם אחת זכיתי ב“אות הספורט”. ובאמת אינני יודע איך הדבר קרה, שהרי אימונים כמעט כלל לא עשיתי. ייתכן, מפני שהייתי רזה כל־כך והצלחתי להעביר איכשהו את משקלי המועט בריצה, קפיצה ונתירה־לגובה – בדרך שקירבה אותי לתוצאה הנמוכה ביותר שעדיין זיכתה את המגיעים אליה ב“אות הספורט”. אני זוכר את מסלול־הריצה ואני בו יחידי, מאמֵץ את כל כוחותיי ואינני מצליח להגביר את הקצב, ממש כמו בחלום, ומשני הצדדים עומדים הכול וכמו מעודדים אותי, החלשלוש, להצליח במִבחן, וכשהגעתי ושמעתי את נקישת שעון־העֶצֶר של המורה־להתעמלות שלמה, וקריאות־ברכה אחדות על כי הצלחתי – היה נידמה לי כאילו קיפלו במיוחד למעני את המטרים האחרונים של המסלול, וככה קיצרו אותו.

אבל יחף על רגבי אדמת־החריש הטרייה, בשדה אשר ליד ביתנו, הייתי מדלג ורץ מתלם לתלם במהירות וחש כאילו צמחו לי כנפיים ברגליי ובעוד רגע אתרומם ואדאה באוויר ונתירותיי גדלות והולכות כאילו אני, כל־כולי, זוג רגליו של ענק הפוסע בשדה.

אני רואה שכבר בהתחלה סטיתי מהנושא של הסיפור והִשארתי את גיורא לעמוד מוקדם בבוקר נאה זה של החופש־הגדול בפתח ביתי, אבל ככה זה כשכותבים סיפור על תקופת הילדות: בהתחלה נידמה לך שכמעט אין על מה לכתוב. ואז אתה נזכר במשהו, ובמישהו, למשל – גיורא, וצבי, ויום־השדה ההוא שאליו יצאתם יחד, ואתה יושב לשולחן ומתחיל לכתוב – ופתאום מתברר לך שדבר אחד קשור בשני, ושני מזכיר לך שלישי, ורביעי, וחמישי – וכל אחד מתחנן אליך בנפרד – חכה רגע, רק תזכיר גם אותי ואחר־כך תמשיך הלאה לספר על גיורא השָׁמֵן ועל יום־השדה ההוא –

שמן?

 

פרק שני: זנבות ארנבות וריח תרמילי כדורים ריקים של רובה־ציִד. הבעל הנבגד    🔗

לא. גיורא לא היה שמן אלא מוצק. היה לו מבנה גוף מרובע ועורף עבה ועיניים כחולות מימיות־מעט וידיים שריריות וחזקות ושיער חום־בהיר קיפודי וקצר. אבא שלו היה השומר־הראשי של אחוזת פֶלְז, והיינו רואים אותו רוכב על אחד הסוסים המשובחים שבאורוַת האחוזה, חובש כובע אוסטרלי רחב־תיתורה, ורובה־ציד תקוע לצידו בנדן־עור חום ארוך שמחובר לאוכף.

הוא היה צייד מצויָן. לפעמים היתה להקת יונים נוחתת לתומה בטור־עולה על מקצוע של גג הרעפים החום־אדמדם. אחד מאותם גגות שהיו מכסים את ארבעת הבניינים הצהבהבים בני הקומתיים שהיוו את ארבע פינות חצר־האחוזה, הסגורה בחומה ביניהם.

אבא־של־גיורא היה עומד במשעול החול הטובעני, למטה, מחוץ לחצר, ליד הדקלים, מכוון את רובהו הטעון בכדור מיוחד שקליעוֹ אינו אחד אלא מורכב מהרבה כדורוני־עופרת קטנטנים ונוצצים, יוֹרֶה – וכמו במשיכת־קסם נעלָמה היתה הלהקה מתפרדת לשניים, חלקה האחד מתרומם ונס בשקשוק־כנפיים ובמעוף־בהלה, אבל חמש־שש יונים, ולפעמים אפילו עשר, היו מתגלגלות ירויות וחסרות־חיים מעבר לתעלת־המרזב העשויה פח אשר הותקנה לאורך השוליים של הגג, ונופלות ארצה אל החול הרך, בין כתמי העשב, ולעיתים עודן מפרפרות בחבטות־כנפיים על החול הקטיפתי, עד שהן נגאלות מגסיסתן בידי אבא־של־גיורא.

אחר־כך היה מורט ומנקה את בשרן ומתקין אותן לבישול, ותוך כדי עבודתו מתגלים בבשרן הרך גוּלוֹת־העופרת הקטנטנות, המבריקות, שהרגו אותן. ואנחנו עומדים לצידו ואוספים את הגולות הללו ושמחים עליהן כמוצאי שלל רב. ולעיתים היינו מגלים אותן בשעת האכילה של הצלי עצמו, חבויות בנתח הבשר הדק, ומי שלא נזהר עלול לגרוס אותן עד כדי שבירת השן.

לא רק את הגוּלוֹת היינו אוספים אלא גם את תרמילי הכדורים. אלה היו תרמילים יפהפיים בצבעי צהוב ואדום־עמוק וכתום, עשויים פיקת־נחושת וגליל־קרטון מבריק אשר על פניו מודפסים, לפי סוג הכדור – ציפורים, ראש־צבי או ארנבת. ולפי הציור היה סוג הבֶּרֶד – רֶסֶס גולות זעירות לבעלי־כנף, או שניים־שלושה כדורי עופרת גדולים יותר לצֵיד ארנבות, ואם אינני טועה, גולה גדולה אחת בלבד – היתה לצורך צֵיד חיות־בר גדולות כמו צבאים וחזירים.

ברשותנו היו, כמובן, רק התרמילים הריקים, אשר תוכם חלול ומשחיר בריח אבק־השריפה שמילא אותם בטרם ירייה. ככל שהיו טריים יותר, כן חזק היה עדיין ריח החריכה המיוחד, החריף, המלוח־מעט, שעמד בהם ושהיה מגרה את הנחיריים במין נעימות עוקצנית, צורבת, הבאה לאחר התפוצצות אבק־השריפה.

לי היה אוסף נכבד של תרמילים – כי אני הייתי ילד, יותר נכון כבר נער – אספן מטבעי, ולא הייתי זורק דבר אלא מוצא שימוש חדש לכל חפץ מעניין שבא לרשותי, ורובם לא היה צעצועים מוכנים וקנויים אלא ארגזי־עץ, קופסאות־פח, צינורות, מקלות, אבנים, בקיצור – גרוטאות מכל הבא ליד.

לפעמים היה אבא־של־גיורא חוזר ובידו ארנבת ירויָה. שעה ארוכה היה שוכב ואורב להן בחורשת האיקליפטוסים או בכרם הזיתים, ובבואו היה תולה אותה במהופך על אחת מרגליה האחוריות, וראשה כלפי מטה. ובסכין־גילוח מתחיל לפשוט בזהירות את עורה מעליה מקצה הרגל הנמצא עתה למעלה ועד לגולגולתה. העור היה מתפרד מהגוף באִוושה לחה של תנועת משיכה, הפרדה והפשלה, כאילו עוזרים לארנבת להשתחרר מבגד הדוק במיוחד.

לאחר שהסתיימה פשיטת העור היתה הארנבת תלויה באוויר ומתנודדת בעירומה כמו בשר באִטליז, אך אבריה עדינים כתינוק. אבא־של־גיורא היה מתווה בסכין חדה חתך לאורך ביטנה המהופכת, עד למִפתח־החזה, בולל בחלל־ביטנה ושופך החוצה את בני־מעיה, וכאשר נותר הבשר בלבד, היה מתחיל לבתרה מלמטה למעלה, מן הצוואר ועד לקרסול הדק, האחרון, של הרגל הקשורה למעלה. ובקערת־אמאיל לבנה היו מונחים זה לצד זה נתחי הבשר הראויים לבישול ולמאכל, וטיפות־הדם נמרחות כמו במשיכת מכחול על הדופן הצחורה של הקערה.

את הפרווה היה מעביר לגיורא, שכבר ידע היטב לנקותה משיירי השומן והבשר, למתוח אותה בעזרת מסמרים זעירים על גבי קרש רחב, חלקה הפנימי כלפי מעלה, לזרות עליה שִכבת מלח־בישול ולהניח אותה חשופה לשמש ימים אחדים עד אשר תתייבש היטב. העור, לאחר השטיפה והייבוש, היה מתגלה כקלף בהיר וטרי, ומהצד השני – פרווה חומה־צהבהבה ונעימה למגע.

מכל חלקי הארנבת אהבנו ביותר את זנבה. זנב זה, שכולו עוקץ דק־דק המצמיח סביבו פרווה שעירה ורכה – אותו היה אביו של גיורא קוצץ וזורק ארצה, ואנחנו היינו ממהרים לזכות בו. ימים אחדים לאחר שהִנחת לו להתייבש היה הזנב נעשה לצעצוע פלומתי רך ומלטף שנעים להעבירו על הלחי, למשמש בו ולהחליקו. בימינו אפשר לקנות מחזיקי־מפתחות שזנב שעיר שכזה מחובר להם והוא עשוי מפרווה סינתטית.

מכל צעצועיי סלדה אימא ביותר מזנבות הארנבות, והיתה אומרת שהם לא רק מגעילים אותה אלא גם מסוכנים לבריאות משום שהם נושאים מחלות ומסריחים. היתה לי תמיד מלחמה איתה על זנבות הארנבות, שהיו נעלמים באורח פלא מארגז הצעצועים שלי או מכל מקום אחר שהייתי שוקד להחביאם בו במגירותיי ובארון.

החברים העשירים במועדון הציידים בתל־אביב היו באים לאחוזת פֶלְז לצוד ארנבות. ברשותם היו רובי־ציד חדשים ומשוכללים, ואולם בקיאותם בלחיצה על ההדק ובקליעה למטרה לא היתה רבה ביותר. אבא־של־גיורא היה צד עבורם ארנבות, לפי הזמנה מראש מצד האדון פלז עבור ידידיו – ואלה היו חוזרים לתל־אביב כאשר מחגורותיהם משתלשלים במהופך פגרי ארנבות ירויות, לבושים מכנסי־רכיבה תפוחי־ירכיים, בְּרִיצֶ’ס, מגפי־העור שלהם מכוסים קרומי־בוץ מן השוטטות בדרכי האחוזה ובשביליה, וקני־רוביהם מפויָחים מן הבֶּרֶד שירו באוויר להנאתם.

אחרי שנים מצאתי אישוש לכך ברשימה שכתב אבא־של־גיורא בספר השומרים ובה סיפר בין השאר:

"טיולי הציד מפתחים את כושר ההליכה של השומר. לפעמים הוא עובר עשרות קילומטרים בזמן שהוא עוקב אחרי הציִד. את החיות שצדים אי אפשר לסחוב איתך כל הדרך, לכן נהוג לתלות אותן על עצים ולסמן את המקום, וכאשר השומר חוזר מהציד הוא אוסף אותן. החיפוש אחרי הציד, וההשארה שלו על עצים או במקומות־מחבוא אחרים, עוזרים לשומר להכיר את הסביבה מצוין. בקוטר של עשרות קילומטרים הוא מזהה כל עץ, שיח, אבן, שׁוּחה, לומד מה הקולות ששומעים בשדה, בחורשה ובפרדס.

"הציִד מפתח את התכונות האלה: סבלנות, התמדה, מארב, החלטה מהירה מתי ללחוץ על ההדק, שזה חשוב לא פחות מהקליעה עצמה, קליעה אינסטינקטיבית, ירייה למטרה מתנועעת, ירייה למטרה שמופיעה פתאום ונעלמת מיד, ובכלל, שומר שהוא צייד טוב מתפרסם וזוכה לכבוד והערכה אצל השכנים.

“כמה פעמים באו אלינו בשבת בבוקר, לאחוזת פלז, ידידים של אדון פלז מקלוב הציידים בתל־אביב. הם יודעים לקלוע מצוין למטרה, אבל בציִד הם טירונים. הארנבת מגיחה, האיש מהסס שניות בודדות, ועד שכיוון וירה, החיה התחמקה. למקרים כאלה אני צד מוקדם לפנות־בוקר ארנבות אחדות, ותולה אותן בכמה מקומות־סתר על המסלול שבו אני יודע שאלך עם הציידים. אחר־כך חוזרים הציידים לתל־אביב עם הארנבות שלי כאילו שהם צדו אותן…”

שבת אחת לפני־הצהריים חש אחד הציידים ברע. הטנדר של אחוזת פֶלז, הפוֹרְד האפור, החזיר אותו לתל־אביב. בקבינה בעלת הגג המעוגל הוא ישב עם רובה־הציד הדו־קני והארנבת הקרה שניצודה מראש.

הצייד, מעשירי תל־אביב, נכנס לווילה שלו ושמע אנחות וגניחות שהבהילו אותו מאוד. הוא מיהר פנימה ברובה שלוף ומצא את אשתו במיטה כשהיא מחוברת לגבר זר – הצייד־שלא־צד תפס ברגליה האחוריות של הארנבת המתה והִכה בה על חלקי גופם התחתונים של השניים בעודם תקועים זה בזו וגם טינף אותם ואת המצעים בכתמי דמה של הארנבת.

המאהב ביש־המזל התנתק, קפץ, פתח את החלון וברח החוצה. הבעל ירה אחריו ירייה אחת וכמובן שהחטיא, חרף אחוריו הערומים של המאהב, שבהקו למרחוק. רסס העופרת התפזר ונעלם בחולות תל־אביב ללא הותר עקבות. אף ציפור לא נפלה. שום רֶמֶשׂ לא ניזוק.

כדי שלא לערֵב בדבר את משטרת העיר העברית הראשונה, שעדיין היו בה קצינים בריטיים שהיו עלולים להפליל יהודים, נערך עוד באותו ערב בירור חשאי בפני ראש העיר ישראל רוקח בביתו שבשדרות רוטשילד. הצייד טען שכלל לא ירה, ולהוכחה – הרובה, שרק אחד הקנים שלו מפויח מהירייה שֶׁבּה, לדבריו, צד את הארנבת אותו בוקר באחוזה.

“הרי אם הייתי יורה ברובה גם במנוול שהתנפל על אשתי, שני הקנים היו מפויָחים!”

ראש העיר לא כל כך השתכנע. היו עדים ששמעו את הירייה. האישה כמובן הכחישה. ואולם הארנבת הקרה והקנה שלא פויָח הכריעו את הכף, וכל העניין הושתק. לא עבר זמן רב והבעל הנבגד זרק את אִשתו. והיו שאמרו שמחלתו לא היתה אלא הִתחלוּת. מזמן רצה להיפטר מאותה אישה בוגדנית, ותִיכנן עם אדון פלז ידידו את ההפתעה. את שם הבעל הנבגד אני מהסס לגלות מאחר שנכדיו הם כיום מעשירי הארץ. לימים סיפרתי את הדברים האלה לתומי במסיבת צמרת בכפר־שמריהו וחטפתי על כך סטירת לחי מאדם שמעולם לא פגשתי בו קודם.

והמאהב?

מי שקרא את “הלילה שבו תלו את סרג’נט מוֹרטוֹן” ואת “המושבה שלי” – יכול לחשוד בדודי ההולל אלכס, שהיו לו חברים בתל־אביב שתמיד התנדבו לעזור לו.

 

פרק שלישי: נהג־אוטובוס בתור חתן. גַרַזְ’נִיק הוא מקצוע העתיד    🔗

“אוּרי כבר קם?”

בידו האחת החזיק גיורא קצה חוט שְׁפַּגַט שנמשך והלך כלפי מטה והחוצה עד שהגיע אל עגלת־קרשים שטוחה שהיתה בנויה על ארבעה גלגלים ישנים של עגלת־תינוק נטושה. תחת זרועו האחרת החזיק ארבעה מקלות ארוכים שהיו אמורים לשאת עליהם את סוכתנו.

העגלה היתה עמוסה כל טוב: שקי יוטה חומים ועבים לגג של הסוכה ולקירותיה, ואם יספיק – גם לרפד בהם את רצפתה. פטיש. גרזן. סיר אמאיל ישן שציפויו נקלף במקומות רבים. כד אלומיניום מלא מים ועטוף סמרטוט רטוב, לשמור על קרירותם. שתיים־שלוש צלחות־פח, מזלגות, קופסת גפרורים, קופסה ובה מלח, טנא מלפפונים טריים שכבר הספיק גיורא לקטוף בבוקר מגינת הירקות הפרטיים שלנו, שהיינו מעבדים שנינו יחד ומוכרים במושבה, וקופסת־פח גדולה ממולאה תפוחי־אדמה. שלא לדבּר על חוטים, מסמרים, קרשים, זנב גדול־יחסית של נקניק עטוף בשק, צבת, מחט גדולה לתפירת שקים, ומתחת לכל אלה היתה חבויה חפיסת סיגריות “מַטוֹסְיַאן” שנקנתה במגבית מיוחדת שערכנו בינינו.

שלא לדבר על כובע־טמבל בצבע חאקי שהיה מונח על ראשו העגלגל והמוצק של גיורא כמין מִכסה על סיר או יותר נכון – על כד הפוך. ומאחר שהיה בדמותו המוצקה ובכתפיו המרובעות משהו מדמותו של סבּל, התאימה לו מאין־כמוה סחיבת העגלה בעקבותיו.

אימא היתה מודאגת תמיד מהרפתקאותינו אך מצד שני ראתה כנִראה השפעה ברוכה מאוד בחברות זו שלי עם גיורא, שניראה לה נער “ארצי”, “טבעי”, חרוץ ו“נורמאלי” (אם כי שובב לא־קטן) – בניגוד לִבְנה, זה אני, שהיה חולם־בהקיץ, מתבודד, “עצל” וחלש בעיניה. אני גם שקוע יתר־על־המידה בספרים וסובל לא פעם מסחרחורת.

אבי ואימי היו זוג שנחלק בדעותיו כמעט בכל נושא שבעולם, וככל שהנושא יותר קרוב לחוג המשפחה – כן חילוקי־הדעות עזים יותר. אבל בדבר אחד היתה ביניהם כל השנים תמימות־דעים מוחלטת – יש לעשות הכול כדי להוציא מאורי, זה שוב אני, את תכונות ה“בטלנות” והנִרפּוּת שבו.

נטייה זו שלהם עתידה היתה להגיע לשיאה לאחר שסיימתי את בית־הספר העממי. הם החליטו לרשום אותי לבית־ספר מקצועי כי “להיות גַרַזְ’נִיק (בעל מוסך) זה המקצוע הכי טוב עכשיו, חוץ אולי מנהג־אוטובוס.”

בשנים ההן אימהות רבות במושבה פיללו שבנותיהן תמצאנה לעצמן נהג־אוטובוס בתור חתן.

“גרז’ניק הוא מקצוע העתיד.” חזר ואמר אבא.

ומדוע הסכמתי אני לכך? מסיבה אגואיסטית לגמרי. בסיום בית־הספר העממי נערכו בחינות לקבלת סטיפנדיה והן כללו את המקצועות עברית, תנ"ך, היסטוריה ואנגלית. מי שנרשם לבית־ספר מקצועי היה פטור מן הבחינה באנגלית. ואני הייתי תלמיד בינוני־למדיי באנגלית, מעודי לא היה לי כישרון ללימוד שפות, אבל לזכות בסטיפנדיה רציתי מאוד.

אבא לא היה כנראה יחיד בשאיפתו להבטיח את עתיד בנו בתור גרז’ניק או מסגר. בשלושה בתי־ספר מקצועיים, ומן הטובים שבהם: “מַקס פַיין, “עמל” ו”שבח" – ענו שאין מקום. בדי עמל ופרוטקציה הצליחה לבסוף אימא לרשום אותי לבית־הספר המקצועי “שבח” בתל־אביב.

הגעתי לשם מן המושבה ביום הראשון ללימודים, במכנסי־חאקי קצרים מקופלים־היטב ובסנדלים ועם כריך עשוי שתי פרוסות לחם שחור מרוחות במרגרינה וביניהן פלחי ביצה קשה. כאשר שאלו אותי באיזו מגמה אני רוצה ללמוד – מכונאות, פחחות, מסגרות או חשמלאות – בחרתי בחשמלאות, שנִראתה לי המקצוע היותר מעודן מבין כולם.

ישבתי שעתיים בכיתה. שיעור ראשון, תנ"ך, היה בסדר. שיעור שני בגיאומטריה, מעניין. בהפסקה הגדולה יצאתי לחצר, מחזיק בכריך ונוגס בו לאיטי. לפתע הגעתי אל מול פתחו של אולם ענק שבו עמד נער בן־גילי ליד שולחן־מלחציים ושיֵיף בפצירה גדולה מטיל־ברזל כהה. מעבר לו עמדו עוד כמה נערים רכונים על שולחנותיהם ועסקו במלאכה דומה.

הקול החדגוני והמרגיז של הפצירה ניסר באוזניי, ופלח־הביצה נתקע בגרוני עד להקיא. ואז אמרתי לעצמי: אני אעמוד כך ואשייף בפצירה במשך שעות גוש־ברזל אחד? לא ולא! לא לכך נועדו חיי.

נִשארתי בסבלנות כל אותו יום בבית־הספר אך לא הקשבתי כלל למתרחש בכיתה, שהיתה מורכבת כולה מִבָּנים חרוצים ובעלי חיוך מרוצה של מהנדסים־קטנים־תל־אביביים לעתיד.

בצהריים חזרתי למושבה ואמרתי בבית:

“אבא, אימא, אני לבית־הספר הזה לא הולך יותר!”

“למה?”

“מה קרה?”

“זה לא בשבילי.”

“העליבו אותך?”

“פגעו בך? אחרי כל מה שהתרוצצתי בשביל שיקבלו אותך?”

“לא.”

“יותר טוב בעיניך לגדול פַּרזיט? אתה לא מתבייש?”

“אתם יכולים לדבר עד מחר. אני לבית־הספר הזה לא אלך יותר. אני שונא את המקום!”

“למה?”

“ככה.”

“אז מה תעשה?”

“תרשמו אותי לגימנסיה.”

“בטלן.”

וכך היה. גם רשמו אותי לגימנסיה במושבה וגם נותרתי “בטלן”. אך כנראה ניצת איזה אור נואש בעיניים שלי אותו יום ולכן לא התווכחו איתי ואפילו הפסידו את דמי־ההרשמה לבית־הספר המקצועי.

את הסטיפנדיה, כמובן, לא קיבלתי.

 

פרק רביעי: מתי נעשיתי איש שמן. אילו נשארתי אופה עד היום. חג הלחם בפאריס    🔗

“כן,” אמרה אימא, “אורי כבר צריך לקום.”

“אז אם לא איכפת לך, גברת בן עמי, לקרוא לו,” אמר גיורא, עורפו העבה מוטה קדימה כפר בן־בקר צעיר, ועיניו התכולות נעוצות ברצפה במין פזילה קלה־שבקלות שנבעה ודאי ממבוכתו.

“היכנס, היכנס בבקשה,” הפצירה בו אימא.

גיורא היסס רגע ואחר נכנס, גורר אחריו את העגלה עד לדלת ממש, ושם עצר, עומד באמצע חדר־הכניסה וקצה החוט בידו.

וזה הרגע שבו אני מופיע לראשונה בסיפור. רואים אותי עומד יחף במכנסי־פיג’אמה ארוכים וגדולים ממידתי, קשורים מלפנים בשרוך לבן בקשר “פרפר” ענקי. בשנים ההן טרם נהגו ללבוש מכנסי־פיג’אמה קצרים בקיץ, וכך, מי שלא נעם לו לישון בתחתוניו (ערום איש לא העז לישון), נגזר עליו ללבוש ארוכים. ומאחר שהייתי רזה, נראתה כל מידה שהתאימה לאורכי, רחבה מגופי. ומתוך מכנסי־הפיג’אמה הזדקר גופי “עור ועצמות” – היה אפשר לספור את צלעותיי, ובִטני היתה שקועה פנימה עד שדומה היה שניתן לראות מבעד לעורי את תנועת הסרעפת. היתה לי דודה אחת שתמיד, בבואה אלינו, היתה טוענת ש“מרעיבים את הילד.”

אכן, הייתי, מה שמכנים – “אכלן גרוע”, מפונק. את כוס החלב הדליל, בגביע אלומיניום מגעיל, שהיו מחייבים לשתות בהפסקה הגדולה בבית־הספר – לא הייתי מסוגל לבלוע. אימי נהגה לתת לי בשקית־נייר קטנה מנה של שתי כפיות סוכר וכפית קקאו כדי שאערבב אותה בחלב – וגם זה לא היה עוזר. הייתי יושב כל ההפסקה מול הכוס המסריחה, וקרוב להקיא כל מה שלגמתי.

ביצים רכות, חמיצוֹת, דגים, תרד, חלב שקרומי־שומן צפים בו, פִּירֶה (מחית) תפוחי־אדמה, כמעט כל הירקות המבושלים – כל אלה לא אהבתי, גם לא רגל קרושה, רק צ’יפס, קציצות בשר ואפונה ירוקה. ורזה נשארתי במשך שנים רבות, גם בצבא.

אבל לאחר שנים, בקיבוץ, נעשיתי אופה והיתה לי מאפייה “פרטית” ובה הייתי אופה מדי לילה את הלחם לכל חברי המשק, אוכל ארוחת־לילה דשנה עם השומרים והולך לישון. קם בתשע בבוקר לערך, שעה שרוב החברים כבר סיימו את ארוחת־הבוקר והם יוצאים חזרה לעבודתם בסיקול אבנים, בגן־הירק, במטעים, במסגרייה ובמקומות אחרים. הברז אשר לידו הייתי שוטף את שיניי נמצא בקצה הצריף מול פתח חדר־האוכל, מעבר למשעול, והימצאותי לידו עם מברשת השיניים היתה מעוררת את קינאתם.

הקיבוץ היה צעיר, החברוֹת לא תמיד הצטיינו בבישול, וגם האספקה היתה מאחרת לעיתים לבוא. ולכן, לבד מן הלחם הייתי אופה פיתות עם בצל, חלות מתוקות, לחמניות מתוקות קטנות שקוראים להן בּוּלְקַלַך ולחמניות־מקל ארוכות, דקות ופריכות, טבולות בזירעוני שׁוּמשׁוּם – ומחלק אותן לכל ידידיי ומבקריי במאפייה.

בתקופה ההיא באה במאית־קולנוע צרפתייה ממשפחת רוטשילד לעשות סרט צבעוני על ים־המלח, מצדה ועין־גדי, ואם במקרה הזדמן לכם אי־פעם לראות את הסרט הקצר הזה, דעו כי הידיים המוציאות במִרדה את תבניות־הפח עם כיכרות־הלחם מן התנור – הן ידיי שלי. אבל האור שבתנור איננו אש. לצורך ההסרטה הכניסו פנימה נורת חשמל. גם הכיכרות שרדיתי כלל לא היו טריים. התנור היה, כמובן, קר.

ומאותם ימי אפייה נעשיתי שמן. כמעט שלא הייתי אוכל בחדר־האוכל של הקיבוץ אלא בעיקר בלילות, עם השומרים – צלחות־פח עמוסות סלט וטחינה וצ’יפס וחביתות ופיתות טריות מבוצלות, וגלונים של לימונדה שהיתה נלגמת ישר מן הכדים, כי באקלים החם כל־כך לא היה כדאי המאמץ למזוג את המים לספלים.

וכך שמנתי ושמנתי. פניי הצרים ולחיי השקועים החלו מתמלאים, פימה צמחה לי, התעגלתי וקיבלתי “פרצוף ירח”. ויום אחד, כאשר עמדתי לבלוע פרוסת חלה טרייה, מאפה־ידיי, ממולאה צימוקים ועשויה על טוהרת הביצים, החלב והסוכר – תפס אחד מליצני המשק בכף־ידי ואמר –

“אורי, תיזהר!”

“מה יש?” שאלתי לתומי.

“אם תכניס לפה עוד פרוסה אחת, תיסגרנה לך העיניים ולא תוכל לראות!”

וכך הייתי משמין והולך ומגיע ודאי לממדיו של עוג מלך הבשן, אלמלא עוררתי עליי כנראה את קנאת אחדים מחבריי, שנמנו וגם גמרו במזכירות הקיבוץ כי כל כיכר־לחם שאני אופה יקרה בערך פי שבעה מן הלחם האחיד המסובסד שנקנה בבאר־שבע, ולכן אחת מן השתיים: או שעבודת האפייה תיחשב לי למכסת חצי יום עבודה, ואת חציו השני אתן בעבודות כלליות ובגן־הירק, או שהמאפייה תיסגר ויביאו את הלחם הזול מבאר־שבע.

עד שלא הסכמתי להיות אופה, היתה זו המלאכה הבזויה ביותר במשק, והיתה עוברת בתורנות כל שלושה חודשים מחבר לחבר, כאשר כל אחד מלמד בתורו את הבא־אחריו את רזי האפייה. אך לאחר שהשתקעתי אני בעבודה הזו, “וירא כי טוב” – נפקחו לפתע עיני הכול לראות שזוהי עבודה קלה למדיי, קלה מדיי.

והאמת, זו לא היתה עבודה קלה כלל וכלל. נסו לעמוד במאפייה נמוכה, עשויה קירות של לִבנֵי־טיט כ“חוּשָׁה” ערבית ולה גג של פח – מול תנור לוהט שחמישה מַבערֵי־פרימוס נרגזים מפיחים בו מלמטה אש רעשנית, ובחוץ חום של ארבעים, ארבעים ושתיים מעלות. זו הסיבה שהייתי מעדיף לאפות בלילות, כאשר החום יורד בחמש־שש מעלות.

אמרתי לעצמי: לחזור לעבודת הסיקול הקשה שמכופפת גב ופוצעת ידיים, או לקטיף העגבניות שהמיץ המריר־ירוק של גבעוליהן השעירים גורם לי גירוי ונפיחות מרגיזה בידיים – לחזור לכל אלה אחרי “הממלכה הפרטית” שהיתה לי במאפייה – אני לא מסוגל. אם אין מניחים לי להמשיך לאפות בתנאים שבהם עבדתי עד כה – אעזוב את הקיבוץ. אעלה ללמוד בירושלים, באוניברסיטה. ואהיה סוף־סוף סופר.

לַתקופה שעד ביטול המאפייה העברתי את המקצוע לחבר שלי, עוזי. כאשר לימדתי אותו לאפות, המחשתי לו את דרגות הצמיגות של הבצק בדוגמאות מהירכיים החשופות של חברות המשק, שנהגו ללכת במכנסי התעמלות קצרים. עיסה־עיסה והשם שלה: בצק לָלִי, בצק בֶּנְדָלֶה ובצק דְבוֹיְשֶׁה.

עוזי לקח את דבריי ברצינות ומדי פעם היה צובט את אחת החברות שברשימה שלי בירכיה כדי להיות בטוח שהבצק עלה יפה, וכאשר החברה הנצבטת היתה צועקת כנגדו, נהג לענות לה בשיא הרצינות: “אבל אוּרי לימד אותי שככה האופים בודקים את הבצק!”

וכך עזבתי את עין־גדי.

אילו אותם שני חברים לא היו באים אל האסיפה הכללית בטענה שהלחם שאני אופה יקר פי שבעה מן הלחם שקונים בבאר־שבע, הייתי נישאר אולי אופה עד היום, מוציא כיכרות לחם במקום סיפורים וספרים.

אבל שמן נשארתי עד היום.

ועד היום זוכרים אותי שם לטובה הוותיקים, כי לשבתות הייתי מכין בסיר־ענק חמין לכל חברי המשק. במשך כל השבוע היו הטבחיות אוספות עבורי את נתחי השומן שהסירו מבשר העוף, וביום שישי אחר־הצהריים הייתי בולל אותם בקמח, במים ובמרגרינה ובוזק מלח ופלפל שחור, ולש אותם לעיסה אחת גדולה שהיא ה“קוגל” בהתגלמותו. מניח אותה בלב הסיר כשהיא מרופדת מעליה ומתחתיה בשכבות של פלחי בצל, שעועית לבנה שהושרתה במים שעות אחדות, תפוחי־אדמה, נתחי בשר, ביצים שלמות וקליפות בצל חומות־יבשות למעלה, כדי להשחים את החמין.

כל הלילה היו השומרים הולכים ושבים מן התנור אל חדרי למסור לי על מצב ה“טְשׁוֹלְנְט” אשר לקראת הבוקר היה ריחו עולה ומתפשט בכל צריפי הקיבוץ הצעיר, ששכן אז למטה, בלב האזור החקלאי, ועדיין לא נִבנה למעלה, על צלע ההר הדרומית. עד ים־המלח היה מגיע הריח. וגם הנמרים על מדרון ההר שמעל לקיבוץ היו עומדים להריח ופוערים לוע. בימי בר־כוכבא ובבתא היהודים עדיין לא היו מכינים טשולנט לשבת, ואבות־אבותיהם הנמרים מימי התנ"ך לא הכינו אותם לכך.

לימים התגלה שגם עדרי יעלים היו עושים דרכם מטה לעבר עין־גדי בהתפשט ריח הטשולנט שלי עד מידבר יהודה. יעלים לא אוכלים בשר אבל אולי הם אוהבים בֵּבְּלַאך. עובדה שֶׁבֶּבָּלָאך הם מחרבנים.

ובצהריים היו שני חברים גברתנים סוחבים את הסיר קצת הלאה מפתח המטבח, אל קדמת חדר־האוכל. מניפים אותו על שולחן, ואני ניצב מאחוריו, חגור סינָר, בימיני תרווד גדול, ערימת צלחות לשמאלי. ואני חופר בסיר המהביל ומעמיס מנה בכל צלחת, כשאני מקפיד לכלול נתח שווה מן ה“קוגל” השחום לכולם.

עכשיו, כשהגעתי לנקודה זו בסיפור, כבר נעשיתי כל־כך רעב, שאני מוכרח להפסיק את הכתיבה וללכת למִטבח לאכול משהו, למרות שהשעה כבר שעת לילה מאוחרת, מאוד מאוחרת, ועוד מעט יאיר הבוקר –

– אך לא, לא בטרם זכר הריח שעורר בי רעב יקפיץ אותי זמנים קדימה אל חג הלחם בפאריס. ומאהבתי לנחום גוטמן, לספרו “בִּיאַטריצָ’ה או מעשה שתחילתו חמור וסופו ארי דורס”, ולעיר הנפלאה שעליה קראתי לראשונה בספרו, אתחיל את הסיפור בסגנונו:

חג הלחם בפאריס

זכור נא, כשתבוא פעם לפאריס בארבעה־עשר במאי שכור לך חדר ברחוב ז’וֹרז' קיבְּיֶה ליד גן החיות, בית מִספר שלושים ושניים, קומה שנייה, ומשם טייל לך לכיכר שלרגלי ההוטל דה־ויל, הוא ארמון העירייה של פאריס הנמצא על גדת הסינה, וככה לא תחמיץ את “חג הלחם”.

בבואי לשם היתה הכיכר מלאה אוהלים לבנים שבהם חילקו חינם פרוסות קטנות של לחם, באגטים ומיני מאפה אחרים, עוגיות ופיצות. הדוכנים באוהלים היו ערוכים לפי מדינות: אנגליה, אירלנד, פורטוגל, הולנד, לוקסמבורג, רוסיה, ספרד, איטליה, בלגיה ועוד, ודגליהן מתנוססים ממעל.

באוהל הענק המרכזי ניצבו תנורי האפייה הגדולים והיו בו עמדות־לישה רבות ומקומחות וכולן מול הקהל. ילדים הורשו להיכנס פנימה, לחבוש כובעי אופים לבנים־גבוהים ולעזור לאופים בלישה, תחת הדרכתם והשגחתם.

במרכז עבודות הלישה, שימון התבניות בחמאה, הכנת עוגיות בצק השמרים הקלועות במין קשר עגול, ואפיית בצקי כל המסורות השונות של הביתנים הלאומיים – נמצאה במה מוגבהת שעליה התנהלה הצגה חיה של משלחות האופים, מדינה אחר מדינה. רובם אנשים רציניים שמקצועיותם מהולה בהומור, בייחוד האופים הצרפתיים כבדי הגוף והגיל, שנִראו כחבורת רופאים מדופלמים.

כל קבוצה לאומית של אופים, בכובעי אפייה לבנים גבוהים – הביאה עימה לבמה המוגבהת דוגמאות טריות שאפתה מִלחמים וממיני מאפה אחרים שאופייניים לארצה. בזו אחר זו עלו משלחות פורטוגל, רוסיה ואיטליה. המומחה הצרפתי בחן בבקיאות כל כיכר לחם שהעבירו לו. חתך אותה לשניים באמצע. לא בצע אלא ממש חתך בסכין. הרים את המחצית, הריח. חזר וסגר את כיכר הלחם – מחצית אל מחצית. ושוב הרים מחצית והפעם לא סתם הריח אלא לחץ עליה כאילו כדי להריח את האוויר הבוקע מהנקבוביות שבתוך המאפה, את התסיסה שהיתה כלואה בלחם לאחר האפייה. ורק בתום הבחינות האלה בצע כזית מן הלחם, טעם והעביר לטועמים אחרים ובהם גם נשיא מִסדר האופים הצרפתי, שגם ניהל את הטקס.

והכול נעשה בשיא הרצינות. שהרי הלחם הוא יסוד מזונו של האדם. רק תרבויות פרימיטיביות מזלזלות בו ומתייחסות אליו כאל מובן מאליו. המבינוּת בלחם, והתחרות באפיית הלחם, אינן פחות מסובכות מאלו של יקבי היין או מִגְבָּנוֹת הגבינות, ומתברר שבלחם קשה יותר לאחז עיניים ולרמות.

בארץ־ישראל בתקופת התורכים היתה מרבית חייהם של האיכרים והפלחים מוקדשת לגידול דגן בשדותיהם כדי שיהיה למשפחה לחם לאכול. כל מכת טבע שפגעה בחיטה הביאה לחיי מחסור ורעב.

נעשיתי רעב והלכתי לאכול כבֵד קצוץ עם בצל מטוגן וחזרת מדמיעה, וטשולנט, ומרק צח עם קְרֵפְּלַך – אצל ג’וֹ גולדנברג, בעל המסעדה וחנות הדליקטסים היהודית הגדולה שבפינת רחוב רוסיֵה מספר 7 – “דליקעטעסן סְטוֹר לַאנץ' פוֹר קְליינֵע אוֹר גְרוֹיסֵע פרֵעסֵער”.

מטרוֹ סן־פּוֹל.

 

פרק חמישי: טביעת אצבעות. נאום חוואג’ה אבּוּ־אוֹרי    🔗

“אורי כבר קם,” אמרה אימא לגיורא, "תודה לאל, אם לא היית בא, היה ישן עוד שעתיים, אולי עד הצהריים – "

פיהקתי.

“אורי חושב שהחופש הגדול נוצר רק בשביל לישון בו, ולקרוא ספרים. אבל לעבוד – חס ושלום,” אמרה אימא, “טוב, מילא,” ליטפה קלות את ראשי, “העיקר שיהיה בריא. אם הוא לא היה קורא כל־כך הרבה, לא היה סובל מסחרחורת.”

“כך גם אני אמרתי לו, גברת בן עמי.”

כל זה אירע ימים לא רבים לאחר שהפסקתי לעבוד בכרם. “אם לא תלמד להעריך את הכסף,” אמר אבא בראשית החופש, “סופך תגדל בטלן ותחיה על חשבון אחרים. כסף אינו גדל על עצים. צריך לעבוד קשה כדי לזכות בו. העבודה היא מחנך טוב. מחסנת. אם תהיה חלש, יכו אותך.”

אמר ועשה.

תקופת החופש הגדול היתה עונת הבציר בכרם באחוזת פֶלְז, ואני נשלחתי לעבוד שם. בבציר עצמו, שהוא מלאכה אחראית ודורשת תשומת־לב ובקיאות, לא הניחו לילד כמוני לקחת חלק. אך נתנו בידי מקטפה, המשמשת לניקוי האשכול מכל ענב פגום, מצומק וסר־צבע, והעמידו אותי בתוך חבורת שְׁקָצִים ערביים ליד שולחן־קרשים גס, עמוס ארגזים, שניצב לאורכה של סוכת־גפנים רחבת־ידיים על גבול הכרם, סמוך לדרך העגלות אשר לכל אורכה שדרת עצי תאנה נהדרים, והיא כיום הכביש לניר־אליהו ולבית־בֶּרְל המסתעף מכביש כפר־סבא־רמת־הכובש. מעצי התאנה ומן הגפנים לא נותר זכר.

ארגזי הענבים הגדושים היו מגיעים מתוך הכרם אל הסוכה ולאשכולותיהם גוון כפור טרי ויבש. וממרומי הסוכה אשכולות ירוקים משתלשלים מבין העלים וכמין טריות תמידית של בוסר עומדת בהם.

אלה היו ימים של התרגשות ועצמאות. של אור. של קיץ. נעשיתי בקיא בזני ענבים: מוסקאט שחור, מוסקאט לבן, דַבּוּקִי, תמר בַּיְרוּתי. מדי בוקר היתה אימא נותנת בידי את שקית האוכל שנועדה להפסקה הגדולה בבית־הספר, עשויה בד ונסגרת במשיכת שרוך עבה שבו נושאים אותה, ואשר עליה רקמתי בחוטי דֶמְצֶה צבעוניים: “אורי ב.” – ובשקית ארבעה כריכים דקים כרוכים בנייר דק של עטיפות תפוזים נוטף ריח חומר חיטוי, דֶפִינִיל, וממולאים בפלחי ביצה קשה ובגבינה צהובה. מלפפון טרי ובקבוק מים. ביום הראשון לעבודתי שמה בשקית אשכול ענבים רחוץ היטב, לבל אטעם מן האשכולות המגוּפּרים בכרם, שגם נגעו בהם אצבעות הבוצרים.

באה שעת הצהריים ואני מאסתי באוכל הנקי של אימא. בצל עצי הפרדס הסמוך, מעבר לדרך החול, ליד ברז מי־ההשקאה שראשו החלוד פעור כפִתחה של מערה עמוקה, ישבתי לאכול בתוך חבורת שְׁקָצים ערביים. עָלִי פרס לי מפיתת־בצק לחה ומלוחה מאוד, ממולאה אורז מבושל, וחלָק עימי קומץ זיתים יבשים ועגבניות־בר. הן היו אדמדמות וזעירות כחרוזי אלמוגים. עלי אסף אותן בצידי הדרך בבוקר בלכתו לכרם. אבא אמר כי בכל מקום שערבי מחרבֵּן, בקיץ צומח שיח עגבניות. גיורא שר לי שיר שלמד ממַיוֹרָה המשוגע: “בַּלָדִיָה, בַּלָדִיָה, ערבייה אותך הֶחְרִיאָה!” אימא אסרה בהחלט לאכול עגבניות שצמחו על צוֹאת־אדם. היא באה מפולניה, שם נחשבה עגבנייה לרעל. אך עגבניות־הבר של עלי היו חמצמצות וערֵבות לחֵיך. אדמת המדמנה בשולי הדרכים הִרוותה אותן במיטב דשניהָ שבאו לה מן ההפקר. כל נגיסה הותירה פה מלוח, ולעתיד לבוא גם געגועים צורבים על גן־עדן פראי של עגבניות־בר בצהרי־יום, חבויות בצרורו של עלי עם קומץ זיתים מרים ופיתת בצק לחה ומלוחה מאוד.

מי תיאר לעצמו שעגבניות ההפקר של עָלִי תכבושנה את מרכּוֹלֵי העולם בדמות עגבניות השֶׁרִי, ומי היה מעלה על דעתו שעגבניות הבַּלַדי והמֶרִימֶנד הכרסתניות, אלה הרכּוֹת־מבפנים, אלה מלכּוֹת הסַלַט של ילדותנו, דווקא הן תיעלמנה כליל מהחקלאות הארצישראלית לטובת עגבניות חדשות בעלות לב קשה, גוף קפוא וציפה חסרת טעם, ומי תיאר לעצמו כי את הסלט תצֶלנה דווקא הקטנטנות החמצמצות האלה, שבראשיתן גדלו על צוֹאה בצידי הדרכים.

לימים סיפרתי על כך לסופר אֶמִיל חַבּיבּי, והוא לא כל־כך הבין על מה אני מדבר. לדבריו לא חש כל שנותיו שום שינוי בעגבניות – ועלה בדעתי שאולי הוא לא כל כך מעוּרה בארץ כמונו, צאצאי העלייה הראשונה, ולכן גם ספריו שקראתי בתרגום עברי, לא כל כך משכנעים.

יום אחד התבשרתי שהפרק הזה, כסיפור־לעצמו בשם “טביעת אצבעות”, ייכלל במִקראה לבתי־ספר, אבל מבקשים שארשה להוציא ממנו את השורה: “בכל מקום שערבי מחרבּן, בקיץ צומח שיח עגבניות.”

סירבתי.

חלקתי עם עלִי את הכריכים שהכינה אימא. יותר מכל השתומם עלי על עיגולי־הביצה הפרוסים בעובי שווה. לאימא היה מכשיר מיוחד עשוי אלומיניום ומסגרת־ברזל עם מיתרים דקים שאפשר לפרוט עליהם באצבע. עלִי חס לקלקל את צורתם הנאה של העיגולים והסתכל בהם שעה ארוכה בטרם יאכל אותם. הוא גם בלע בתיאבון את אשכול הענבים הרחוץ, היהודי, ששלחה אימא, ולי הביא אשכול טרי וצונן שנבצר השכם בבוקר ואשר אותו החביא בצל אחד הארגזים הריקים.

אחר־כך שכבנו לנוח שעה קלה בגומת־העץ, ה“צלחת”, שהיתה לחה ומדיפה קרירות. בגזע החוּם של עץ השׁמוּטי עלו פטריות־עובש צהובות. דופן הגומה שימש לנו כר. רחש המים הזורמים בתעלת הבטון הסמוכה הביא בנו הרגשה של שעת מרגוע על שפת נחל. הפרדס היה כיער אפל, ואני נמנמתי עד גמר ההפסקה.

בשעה ארבע נשמע הצלצול האחרון ממרומי הגבעה שעליה ניצבה חצר האחוזה המוקפת חומה של משפחת פלז. ומכל העברים, הפרדס, הכרם, שדות הפלחה וגן־הירק, נאספו הפועלים הערביים בחבורות, מי בכּאפייה של בד פשוטה ומי בטַקִיָה, כיפה סרוגה, ונפלטו אל הדרך כשהם חוזרים לכפריהם הסמוכים ואני ביניהם, ילד עברי יחידי בתוך עשרות נערים ערביים שעיניהם בורקות וגרונותיהם מסלסלים זמר מזרחי והם מעלים אבק בעקבותיהם, יחפים. ואני נגרר עימם במכנסי־חאקי קצרים, בסנדלים, מנופף יד ופוער פי ללא מילים כדי שלא ירגישו שאינני מכיר את הלחן, ואני מתלהב, נלעג, ומשתתף בצחוקם מבלי דעת סיבתו.

הם גם לא יכלו להבין מדוע אני צריך לעבוד. האם קיבלתי עונש? הכול ידעו שאבא, חוואגָ’ה אַבּוּ־אוֹרי, הוא מנהל האחוזה. לכן רחשו כלפיי כבוד רב ונזהרו מלפגוע או להתעלל בי. שעשוע חביב עליהם היה לקלוע בשעות העבודה ענבים פגומים איש בפני רעהו, ומוטב לכוון אל העין. רק הסיר מהם חוואג’ה לַייבּוֹ, הוא אריה־לייב המשגיח, את עינו הפקוחה – מיד המטירו ענבים באושים, והקולע מתכופף לתומו אל מתחת לשולחן כדי להתגונן. אך אם פגע במקרה ענב בפניי או בחולצתי, מיד נזעק עָלִי אל המשליך והִכה בו נמרצות. אפילו חוואג’ה לייבו לא היה עוצר בעדו כאשר הגן על בנו של המנהל.

אך מה מעשיו של הילד העברי בסוכת הגפנים הירוקה, ביניהם, שהעבודה היא להם הכרח, גורל?

לא היו די מילים ערביות בפי כדי להסביר להם את הערך החינוכי של עבודת־הכפיים, וספק אם אני עצמי האמנתי בכך, ואילו הם – ודאי לא היו מבינים את כוונתי גם לוּ דיברתי ערבית רהוטה.

בוקר אחד בא אבא לראות כיצד מתקדמת העבודה, ונשא נאום קצר בערבית, בה שלט היטב וגם ידע קרוא וכתוב.

שנים רבות לאחר מותו של אבא עדיין הייתי רואה אותו עומד שם כפוף־קמעה ופניו צרובי שמש. לבוש חולצת־חאקי בהירה, קצרת־שרוולים, בכיסו פנקס ועיפרון, מכנסי־חאקי קצרים יורדים סמוך לברכיו, ועל השוקיים הרזות גרבי־חאקי גבוהים. בני הדור של אבא הלכו לעבודה בנעליים החצאיות הישנות שלהם. או בסנדלים סגורים היטב, שנידמו לנעל (אבל בצילום מימי בחרותו הוא עומד יחף בתחתוניו בפרדס ופותח תעלות להשקאה). הם לבשו בימי החול בגדי־חאקי בהירים ולא שינו ממנהגם אפילו לאחר שיצאו האנגלים והחאקי נעשה צבע צבאי בלבד שהישראלים סולדים ממנו בבגדי יום־יום שלהם.

אבא החזיק תחת בית־שחיו כובע־שעם בצבע חאקי, הֵלְמֶט קולוניאלי, שהיה נהוג אצל הבריטים בצבא ובפקידות ועד היום ניתן לראותו במִסדרי הצבא ההודי. הוא קינח את זיעתו במטפחת־חאקי, השתעל מעומק ריאותיו אכולות הניקוטין, ונשא דבריו אל השׁבַּאבּ.

הוא לא דיבר רכות אלא נשמע כגוער בהם, וקולו מצווה. דומה כי לא ידע לנהוג בהם אחרת, וגם כאשר התכוון לשבּח את פועליו, היה מרים את קולו. מן המעט שניחשתי בדבריו הבנתי שאבא דורש בפניהם בשפתם העסיסית את סוגיית “פשוֹט נבלה בשוּק ואל תצטרך לעזרת הבריות!” – ומצביע עליי.

מלמול של הסכמה והשתאות נשמע אז בסוכת הגפנים הרחבה, ואיש לא העֵז לצחוק לדברי אבא בנוכחותו, ואף לא לאחר שהסתלק.

וכך מדי יום, בגמר העבודה, הייתי צועד ושר ומנופף בידיי בתוך חבורת לובשי הקרעים אשר אינם יודעים לבוש תחתון מהו. רובם יחפים, רק למיוחסים שבהם סנדלים גסים שסוליותיהם עשויות צמיג־מכונית משומש. ליד פסי־הרכבת הייתי נפרד מהם במשעול הפונה אל ביתי, ועוד שעה ארוכה שומע את קולות שירתם המתרחקים והולכים כשהם נמוגים בעננת אבק קלה בדרך־העפר המוליכה לכפרם.

*

יומי הגדול היה יום התשלום השבועי, שחל מדי שישי בשבוע, כאשר הייתי עומד בתור הארוך עם כל השבאב בחצר האחוזה. לעיתים היו דוחפים איש את חברו, ורק סביב לי היתה נוצרת כמין עוגה של יראת כבוד. התור השתרך ממגדל המים שבאמצע החצר ועד לפתח משרדו החשוך של אדון גרישה, פקיד האחוזה. צלצול עליז של מטבעות ממלא את החצר, ואני שומע ונהנה אך עדיין איני יודע את ערכו של הכסף, כדברי אבא. אפו של גרישה מעוקל כחרטומו של נשר. ולו משקפיים במסגרת־כסף דקה, וידיים ארוכות ולקחניות. הוא חובב שחמט, לחמניות טריות ונשים נשואות (כך התברר לי לאחר זמן) וכל הווייתו אומרת כסף והוא עצמו ניראה כשטר משומש, ונצנוץ של מטבעות בעיניו החמדניות.

אחד־אחד בבוא תורו טובל כל נער את אגודלו בכרית־החותם העשויה לכך ומטביע את אצבעו במקום המיועד לה בגיליון התשלום, בקצה השורה שבה נִרשמו שמו, מִספר ימי עבודתו בשבוע, ומשכורתו. והיה אם סטתה בוהנו שחורת־הציפורן של מי מהנערים ממקומה בטור – היה אדון גרישה הזריז תופס בה ומכוונה בלחיצה קשה למקומה המדויק. ואני מתקדם בתורי וכבר ניצב בפתח המשרד, ויודע, עוד מעט קט יעצרו הכול את נשימתם בהשתאות, לא, אני איני צנוע, שעתי הגדולה הנה קרבה ובאה, וכל רום מעלת ערכי יתבלט עתה לעומת פיגורי אחריהם בעבודת־כפיים –

אני לומד בבית־הספר!

ואף שאני הצעיר מכולם, הריני לוקח ביד אמונה מידי אדון גרישה את העט ומשרבט בגיליון את שמי בחתימה מדויֶקת ונאה. שם היא מתנוססת, יחידה ועברית באמצע הטור שבו משחירות טביעות האצבע של בני ישמעאל. ולא זו בלבד אלא גם שכרי שונה. הם מקבלים שילינג ליום, שהוא חמישה גרוש, ואילו לבנו הקטן והמלומד של המנהל משלמים שישה גרוש ליום!

שנאתי את השמש, הזיעה, ובייחוד את מכת הדָבּוּרים. צרעות גדולות אלה, שצבען חום־צהבהב והן עטות מכל עבר על הסוכה כדי למוץ את הענבים הבשלים, המתפקעים ממתיקותם, ולרוות את צמאן בהם. טסות בחלל סוכת־הגפנים הירוקה, המעולפת בחום, חולפות על פניך בזמזום טורד ומאיים או מהלכות כמשוגעות על פני האשכולות בארגז. ועקיצתן מכאיבה מאוד, פי כמה וכמה מעקיצת דבורה.

זאת ועוד, אצבעותיי נעשו דביקות והשחירו מעסיס הענבים המתוק ומן האבק שדבק בו. המקטפה נעשתה עד מהרה מזוהמת, ידיותיה נדבקו לאצבעות, והעור העדין התנפח והעלה בועות. ידיי צרבו בלילות, והפצעים לא נִרפאו מהיום למחר.

אבא היה מרוצה מכך שאני מתחשל והולך. קורא פחות, עיניי אינן כואבות, וחדלו הסחרחורות. וחוץ מזה, הלא כאשר אבא היה בגילי, כבר פִרנס עצמו מחֶלקת הירקות, והיה יורד למכור אותם במו־ידיו בשוק הגדול של המושבה.

אבל אימא חסה על בריאותי, ולא הסתירה את דעתה.

אבא התרגז. שני ראשים במצנפת אחת לא ייתכנו, אומר הפתגם הערבי, ושני אנשים שדעותיהם חלוקות אינם יכולים לחנך ילד אחד כי סופו שיגדל בטלן ומבולבל. על אימא להחליט מי משניהם יחנך אותי, לבדו, וישא באחריות.

אימא התעקשה. אבא צעק בלי קול. פניו השחומים העלו גוון שחור

גם בהתרגזו. דומה, הנה יאחז בו השבץ. היא אינה מבינה בחינוך, אמר. וארורה השתלטנות. הוא לא יעשה כל מה שהיא רוצה. היֹה לא תהיה.

אימא החלה בוכה. אותו רגע הוחלט בלי מילים שאני לא אלך יותר לעבודה, ולי נודע הדבר לאשורו רק למחרת בבוקר, כאשר התברר כי לא הכינו לי כריכים. אבא חרק שיניים ואמר שהוא מתפטר מתפקידו, ומהיום והלאה תחנך אימה לבדה את הילד. הוא לא ינקוף אצבע, לטוב ולרע.

אבא היה אדם חלש ורגזן, וכל זה בא לו בגלל עקשנותו היתירה וחוסר הצלחתו להשפיע על הזולת, כלומר – על אימא, ולימים עליי, לשמוע בקולו. את כעסו היה שואף אל תוכו פנימה עם עשן הסיגריות (אשר לימים היו מן הסוג הזול ביותר, ככל שצרך מהן יותר) – ומרעיל עצמו בשניהם, בַכעס ובַעשן. מאז התחלתי עומד על דעתי הִרהרתי לא פעם בפליאה כיצד הצליח אבא להטיל את מרותו על עובדי האחוזה ועל פועליו בכל המקומות האחרים, בעוד אשר בביתו –

למחרת בצהריים, כאשר ישבתי לשולחן במכנסי־התעמלות כחולים ובגופייה צחורה, עיניי אדומות מקריאה יתירה, ראשי סחרחר במקצת וגופי רחוץ ומדיף ריח סבון טרי ושהות נעימה בחדר מוצל וקריר כל הבוקר – הביט אליי אבא בשתיקה מלאת בוז ולא אמר מילה. אך אני דימיתי לשמוע בשתיקתו מילים שרק לאחר שנים אעמוד על פשרן, כגון – שאני עצל לעבוד, בעל נפש רכרוכית, שוגה בחלומות, פוחד מעבודת־כפיים ופַּרַזִיט.

 

פרק שישי: כריכים־לדרך ומכונת־גלידה ביתית    🔗

“אורי ילך עכשיו לשטוף שיניים,” אמרה אימא, “ואני אכין לכם בינתיים את הכריכים. מזל שיש כבר ביצים־קשות מוכנות.”

אימא היתה משוכנעת כי לא ייתכן שאדם נורמאלי יצא מביתו בבוקר אפילו למשך שעות אחדות מבלי להצטייד בכריך. ותאמינו לי או לא – עד היום, כשאני יוצא לנסיעה ארוכה, או בשעתו למילואים, אני מצטייד בין היתר בכריך. ולפעמים ביותר מכריך אחד. שיהיה. מה יש?

“אבל גברת בן עמי,” אמר גיורא, "הבאתי לחם שלם. וגפרורים. ותפוחי־אדמה. זה יום־שדה. זה לא הולך יחד עם סנדוויצ’ים. אנחנו רוצים גם לקלוֹת תירס, לאכול אבטיחים. יהיה לנו מספיק מה לאכול! בחיי – "

וכל אותה עת לא הרים את ראשו.

אני שוב פיהקתי.

שמתם לב שעדיין לא הוצאתי מפי מילה אחת במשך כל הסיפור?

ואילו אימא: "הדבר לא בא בחשבון. אתם תיקחו גם ענבים שרחצתי בתמיסת־קָלי, וגם יוֹד לפצעים, ומשחת־וֶלוֶטָה נגד שיזוף, ואִיכְטְיוֹל לְפַרוּנקֶלִים – "

כאן לא התאפקתי ואמרתי:

“אימא, ניסית פעם לשבת בשדה, בחול, באמצע היום, כשאת מרוחה במשחת־ולווטה!”

“אז מה?” היא אמרה, “יותר טוב שאתם תישָרפו בשמש?”

אף פעם לא נשארה חייבת תשובה.

הפרונקלים באמת הציקו לנו מאוד. גבעה של פצע בעל ראש מוגלתי, דלוק וכואב. מרחו עליו משחה שחורה מסריחה, איכטיול, שיוּצרה מגושי אספלט שפולט מקִרבו ים־המלח. על מי שהיו לו הרבה פרונקלים, אמרו שהוא חולה בְּפָרוּנקֶלוֹזִיס, שזה עוד יותר מפחיד. והכי כואב ומעליב היה לקבל פרונקל בתחת, שלא לדבר על חלקים בגוף שממש מוצנעים.

נכנסתי לחדרי והתלבשתי. מכנסי־חאקי קצרים ששוליהם מקופלים־היטב, גופייה, חולצת־חאקי וכל השאר. הכנתי את חלקי בציוד: מימייה, החרב של סבא־מצד־אבא, חוברות אחדות של “הטכנאי הצעיר”, מחבת, מקל־טיול שהתקנתי במו־ידיי מענף חום־אדמוני של עץ־שזיף, גמיש ומסוקס, ואותו צִחצחתי פעמים אחדות במשחת־נעליים חומה. ומה עוד? אולר. חבל־אישי (מי שהיה ב“צופים” יודע מה זה), מצפן־מאולתר שבניתי לפי ההוראות של חוברת “הטכנאי הצעיר”, משרוקית־פח, ומה עוד? מצת ערבי עשוי פח פשוט בדוגמת שתי צינוריות מחוברות במקביל: באחת קבועה הגלגלת הקטנה המחוספסת שמתיזה את הניצוצות, ומן השנייה משתלשל פתיל צהבהב שזור צמר־גפן. הניצוץ מצית את קצה הפתיל, שבוער לאיטו בריח לא־נעים של חריכת־בד, וכדי לכבותו מושכים בפתיל למטה, וביורדו הוא מושך עימו חרוז שסוגר על פתחו ממעל ומחניק את הגחלת העוממת בו.

ומה עוד?

קופסת־גפרורים, ליתר ביטחון. כובע טֶמבֶּל בצבע חאקי בהיר. משרוקית כבר הזכרתי? כן. וכך הופעתי עם כל ציודי במִטבח, לשתות את ספל הקקאו הראשון שלי ביום (את השני הייתי שותה מדי ערב). קקאו חם וסמיך מחלב־עז, העז הלבנה שלנו שהייתי מדבר איתה ומחבק את צווארה ומנשקה על לחייה ומדגדג תחת סנטרה והיא נושאת ראשה כלפי מעלה ונהנית, ובייחוד כשהייתי מניח לה ללקק גרגירי מלח־גס מכף ידי.

אימא היתה מכינה, בעזרת טיפות פֶּפְּסין, גבינות לבנות נפלאות מחלב העז, רכות וגם קשות, אבל מעולם לא נדף מהן ריח חריף של עֵז כפי שמדיפות גבינות־העז הממוסחרות בימינו, שאני חושד כי מוסיפים להן באופן מלאכותי תמציות המחקות את הסירחון הנודף מגופם ומאשכיהם של התיישים בעונת הייחום.

אילו היו ליטופיי משפיעים על נשים כפי שהשפיעו על עיזים היה גורל חיי אחר, לא הייתי חש עצמי מוּכּה־אהבה והייתי דומה אולי יותר לדודי אלכס, חביב־ליבן של האיכרות במושבה ושל בנותיהן הצעירות, אם כי גם הוא חטף פעם מכה נוראה על הראש מאישה.

*

דודי אלכס התמנה למפקד ההגנה בַּגִזרה הדרומית של המושבה, והקים עמדות לאורך כל גבולו של האזור. על העֶמדה מִספר אחת־עשרה פיקח איכר בשם חיים.

באחד הלילות, כאשר היתה התרעה להתקפה חזקה בקו, קיבל דודי הודעה כי חיים לא הופיע כדי לפקד על העמדה, וכי אין שם כל נשק. דודי בא לביתו של חיים כדי לברר את העניין, וחיים טען בפניו כי אינו חש בטוב. דודי דרש ממנו שימסור את הנשק, אולם חיים ואשתו התנגדו לכך בטענה שהם זקוקים לנשק לשם הגנה עצמית.

דודי שלח כיתה מיוחדת כדי לקחת מהם בכוח את הנשק, שכלל שני רובים ורימוני־יד אחדים. היתה התנגדות מצד הזוג, נחמה נשכה, התפתחה תִגרה, ובסופה נלקח מהם הנשק למרות רצונם.

לאחר שההתקפה בגִזרה נבלמה חזר דודי, בסביבות השעה שתיים וחצי בלילה, ובמחשבותיו מרחפים שדיה המוצקים של אחת הפועלות בפרדס, שהתאהבה בו חרף היותו נשוי, ואולי דווקא בשל כך.

בדרכו עבר דודי ליד ביתם של חיים ונחמה – ולפתע חש במכה חזקה בראשו, חבטה שאותה חזר ותיאר בפנינו פעמים רבות כדומה לתמונה שבה אישה מכה במחבת על ראשו של חייל נאצי בסרט “הדיקטאטור הגדול” של צַ’רלי צַ’פּלין והחייל מתמוטט כאילו הוא רוקד. בעת נפילתו עוד הספיק דודי להוציא את אקדחו ולירות, ואז שמע את הצעקה:

“נחמה, הפסיקי!”

ומיד נחבט באדמה ואיבד את הכרתו למשך ימים אחדים.

נגד נחמה הוגש משפט שנערך בפני חברי המַפְגוּ"שׁ, מפקדת הגוש. הוטל עליה קנס כספי ושנתיים על־תנאי להתנהגות טובה. לא שלחו אותה למאסר כי היתה אם לתינוקת, אולם הוציאו אותה בביזיון מארגון ההגנה.

מאז לא חדלה נחמה לעקוב אחר דודי ולרגל את אהבותיו ויש האומרים שמלכתחילה היתה מאוהבת בו, ובהורדת המחבת על ראשו נקמה בו על כך שבאחד הלילות בהימצאה קרוב אליו בעמדה מִספר אחת־עשרה ואין איש בִּלְתם, ובתופסה באברו (סליחה על העברית המקראית הנשמעת כדברי אשת פּוֹטיפַר ליוסף: “שִׁכְבָה עימי!”) – ובאומרה לו את הפסוק האלמותי: “בוא עליי בועלי באין בעלי עימי!” – הסתלק ממנה דודי בתירוץ הידוע שיש לו שלשול.

*

ועדיין לא סיימתי לספר על העיזים. יום אחד טיילתי עם אשתי ליד הכפר האוסטרי זייפלד שבטירול (יימח־שמו של ערש הנאציזם, שכל־כך נעים ושליו היה לנפוש בו לעומת המזרח התיכון שלנו), והלכנו לאורך מִדרון של מִרעה גדוּר, שהסתובבו בו עיזים וכבשים וליחכו עשב.

ניגשתי לַגדר, ומיד קרבה אליי עז צעירה כאילו רק לי היא חיכתה. הושטתי יד והענקתי לה דִגדוג אוהד מתחת לסנטר. מיד נכבשה בקסמיי והלכה אחריי לאורך הגדר כשאני עוצר מדי פעם להעניק לה ליטוף נוסף לצד זְקָנהּ המתרומם כלפיי.

כאשר הגענו לקצה השטח המגודר והתחלנו להתרחק ממנה – עמדה לה שם העז הלבנה עוד שעה ארוכה כשהיא משרבבת את ראשה מבעד לגדר ופועה לעברי בגעגוע כומר־לב, גועה כמי שנלקח ממנה לנֶצָח התיִש־של־חייה.

אשתי לא התפעלה מנאמנות העֵז. היא אמרה כי ככל שאני מזדקן כך אני נעשה ילדותי יותר, וזה ממש מדאיג. לדבריה, הסופרים שהיא קוראת, כותבים על אנשים אחרים ואינם שקועים כל הזמן בסיפורי עיזים שהיו להם בעבר הרחוק, וחוץ מזה הסופרים שהיא קוראת הם גם לא כל־כך אנאליים ובהמיים.

“ובכלל, מה זה שאתה אומר כל הזמן: ‘ובִקְהל נאדות נפוחים לא יֵחד כבודי?’ – אתה סתם הורס לך את החיים גם מבחינה מקצועית!”

ואני חושב –

אולי בילדותי דחפה לי אימא יותר מדי את התרמומטר בעכוזי?

אולי אשתי צודקת וצדקו גם הוריי־בשעתם ואני בחרתי במקצוע הלא־נכון?

איזה מין סופר הוא שֶׁהָעֵז שֶׁחלָב וליטף בילדותו חשובה לו יותר מחייהם של גיבורים דִימיוניים? שלא לדבר על הסבל האנושי, בייחוד הפלסטיני, שאצלו לא בא כלל לידי ביטוי!

שזה פּוֹלִיטיקַלי מאוד לא קוֹרֶקט.

אימא התעקשה למלא את המימייה בתה קר עם לימון, והשביעה אותי שלא אשתה שום משקה אחר עד שאחזור הביתה. היא ציידה אותי בשקית האוכל הרקומה של בית־הספר ובה שישה כריכים עם פלחי־ביצה, כמות שתספיק גם לגיורא, ולצבי העתיד להצטרף אלינו, שקית עם ענבים רחוצים, בקבוק יוד, הוֶלוֶטה, הכול…

גיורא מצא איזו דרך להאריך את החוט שבו משך בעגלה, וכך ניצב עתה בדלת המטבח, קצה החוט עדיין בידו, והעגלה ממתינה במרפסת בחוץ. עכשיו הוא נשא פניו והביט אל המדף ואמר בקצת קינאה:

“אני רואה שיש לכם מכונה של גלידה.”

“כן,” ענתה אימא, “ואם תתנהגו יפה ותיזהרו מנחשים – אכין לכם גלידה לשבת, בתנאי שיהיה לנו מספיק קרח.”

זאת היתה מכונה ראשונה לעשיית גלידה שראיתי בימי חיי. אני לא יודע מאיפה הגיעה אלינו, ומדוע נעלמה לאחר זמן לא־רב. חביונת־עץ שגודלה כדלי ובתוכה חביונת שנייה, קטנה ממנה. ואת הרווח בין השתיים ממלאים בקרח כתוּת ומלח, כדי לשמור על קיפאונו. בכלי הפנימי יוצקים חלב, סוכר, וניל ולעיתים שמנת, ומתחילים לסובב אותו סביב צירו בידית המותקנת לכך מלמעלה. ולאט־לאט היתה הקציפה הלבנה שבתוך הכלי קופאת ומקבלת טעם ומירקם של גלידה.

לפעמים היתה נופלת איזו טיפה שחורה, כמו של שמן־מכונות, מן הציר אל הגלידה, והדבר היה מרגיז אותי ביותר. הייתי מפסיק לסובב בידית, ומוציא בכפית את הכתם כולו.

“טוב,” אמר גיורא, וראשו שוב נטוע כלפי הרצפה, “אז מי שנזהר מנחשים יקבל גלידה?”

“זה תלוי בכם, אם תשמרו על עצמכם,” אמרה אימא.

וכך יצאנו לדרך.

 

פרק שביעי: אהה, לילי מַרלֵן!    🔗

על גבול השדות חיכה לנו צבי, שבא היום מכיוון אחר, לא מביתו.

ידיו היו ריקות.

אבל לצידו, על הקרקע, היה מונח תרמיל־צד ארוז היטב, כשל חייל. ומחגורתו הצבאית השתלשל אולר ענק.

“חסר לכם רק חמור,” קידם אותנו כשהגענו אליו, מתנשפים וכבר מזיעים.

“החמור מחכה לנו,” הֵישיר אליו גיורא מבט בעיניו התכולות, המימיות, ששָׂריגי־דם זעירים כמו עלו בהן בעקבות המאמץ.

“תביא קלשון,” אמר צבי, “הצחקתני.”

צבי היה נער צנום, גבוה ושחרחר. עֵרני ובעל דימיון בלתי־רגיל. בלוריתו התנופפה בשובבות. עורו היה שחום מעט, עיניו שחורות־חומות, חיוכו בוטח יותר מדי, ערמומי במקצת, וכמו מבוגר מאיתנו. בפניו הצרים, הנעימים, בלטו השפתיים, עבות וסמוקות מעט, כשפתי כושי.

אבא אומר שניראה כאילו דם כושי נמסך במשפחה של צבי לפני דורי־דורות, כמו אצל המשורר הרוסי הגדול פושקין. וכיצד מגלים את המוצא אצל צאצאים שעורם נעשה בהיר? שק האשכים שחור, שחורות גם שפות הערווה ושחור פי הטבעת אצל שני המינים.

עיניו של צבי הבריקו לפעמים במין חיוך שבע של בן־מושבה, של שמן־זית בזעתר וסַלַט עגבניות ומלפפונים עם בצל ואהבת הבנות אליו בכיתה.

צבי שפע תמיד המצאות ודימיונות למכביר. מדי יום היה בא ורעיון חדש עימו. אני הייתי מנוי קבוע על “הטכנאי הצעיר” ואילו הוא היה הממציא. למשל – להתקין טלפון־חוטים בין ביתי לביתו עם שתי קופסאות־תהודה פשוטות, עשויות גביעי נייר־משומן, בתור אפרכסות. בילדותנו עדיין לא היו גביעי פלסטיק.

או – חוטים על גלגילות מביתי לביתו, באמצעותם נוכל להחליף פתקים, מעין דואר־נע.

או – אוספים נוצות כדי לבנות אווירון כי הנוצות קלות מן האוויר. בתור מנוע נשתמש בדוושות־אופניים.

או – חיים־צימוקי המנהל שלנו אינו אלא היטלר שלא מת אלא ברח מברלין אחרי המלחמה והגיע לכאן, למושבה שלנו, כדי להסתתר במסווה של מנהל בית־ספר לילדים עבריים.

ויום אחד, כשהוּצאנו שנינו החוצה באמצע השיעור, משך אותי צבי אחריו לעמוד ולהאזין ליד הדלת של חדר הכיתה הבוגרת יותר. חיים עמד שם וניצח על השָׁרִים:

"גלגלי העולם

חורקים שן במפעל

ברינה מתמתח כל שריר

כל שריר –

המוטורים שורקים

ותרועות קטרים

מתלכדות להִמנון היצירה

היצירה –

דינמיט מיישר

גבנוני ההרים

והתמול נהרס תוך שירה

תוך שירה – "

אומר לי צבי בחיוך ערמומי:

“אתה שומע?”

“כן,” אני משיב לתומי.

“ואתה לא מגלה שום דבר?”

“אתה… מתכוון… לדינמיט?” אני מנסה לכוון למחשבותיו, מבקש להאמין ולא יודע במה.

“טיפש! בתוך השיר שהוא מלמד אותם הוא משלב מנגינה גרמנית, נאצית!”

“אתה בטוח?”

"סמוך עליי. כך בדיוק היו שרים ברדיו ברלין. אתה מכיר את השיר –

רוח סתיו נושבת

פנס־רחוב צועק

מהר אל הרכבת

כל הגדוד צועד –

זיו עינייך הבהיר

מבין אלפי

בנות העיר

אני חולם רק לִילִי

אהה, לילי מַרְלֵן! –

וזאת בדיוק אותה המנגינה, אתה צריך רק – "

אותו רגע נפתחה דלת־הכיתה וחיים־צימוקי עמד בפתח. כלל לא הרגשנו שבינתיים פסקה הכיתה לשיר, ורק קולו של צבי השר את שירה של מרלֵן דיטריך (שכידוע הפך להימנונם של חיילי בעלות הברית שלחמו בנאצים) הִידהד במסדרון הריק –

חיים־צימוקי, המנהל, בפניו החיוורים הצנומים, בשערותיו השחורות והחלקלקות, שהיו נופלות באלכסון על מצחו, ובשפמו השחרחר שהיה זעיר וגזוז היטב – היה באמת דומה לאיזו קריקטורה של יהודי בדמות היטלר. עיניו היו שקטות ומבטן רך אך הוא היה מנהל תקיף.

מבלי לומר מילה תפס באוזנו של צבי ומעך אותה באצבעותיו כמבקש להרימו באמצעותה. צבי הגביה עצמו על קצות אצבעותיו כדי להפחית מן הכאב, ועל פניו השחומים־הסמוקים היתה הבעה מיוסרת, נעלבת, אך גם קונדסית, חושק שפתיו העבות לבל יפרוץ בצעקה.

מבלי לומר מילה הִרפה חיים־צימוקי מִצְבי, חזר לכיתה וסגר אחריו את הדלת.

צבי נותר לעמוד מולי, אוזנו השמאלית מאדימה, והוא לוחש:

“סַדיסט. סדיסט אחד. אמרתי לך – נאצי!”

וכשירדנו למטה, לחצר, המשיך –

“ולחשוב שרק אנחנו יודעים את הסוד הנורא של ההיטלר הזה, ולאף אחד לא איכפת שהוא מסתובב כאן חופשי ומתעלל בתלמידים, ולא יאמינו אפילו אם נגלה כל מה שאנחנו יודעים עליו!”

שעות ארוכות היינו שוכבים בסתר השיחים, בשדֵרה, מול ביתו של חיים־צימוקי (“צימוקי” לא היה שם־משפחתו אלא כינוי שהתלמידים הדביקו לו), ורושמים בפנקס־סודי את כל תנועותיו. רק אנחנו ידענו כי מכשירי־העבודה התמימים־למראה אשר במרתפו: מעדרים, מגרפות, קלשונים וצינורות־השקאה – אינם אלא כלי־נשק מוסווים־היטב. בהציצנו מבעד לאשנב אל עבר קופסאות השימורים ופחי־הנפט שניצבו על האִצטבאות במרתף, לא פִּקפקנו לרגע כי מכילים הם את הגַז המסוכן והקטלני “ציקלון בּ”. אנו גם היחידים שלא הופתענו ממעשי־אכזריותו בתלמידיו מן הכיתה העליונה. איך בכו הבנות, איך חרקו שיניים הבנים כאשר היה כולא אותם לשעה נוספת בכיתה לאחר גמר הלימודים, מתיש את מוחותיהם בשירי־מולדת חדשים אשר רק אנו ידענו כי מנגינותיהם גרמניות מוסוות. צובט באוזני התלמידים ונועץ בהם את עיניו השחורות, השקטות־לכאורה, במבט מקפיא ומצמית, שהיה גרוע מכל עונש של ממש. בשבע עיניים היינו בוחנים את בלוריתו השחורה כדי למצוא בה את עקבות התסרוקת המפורסמת.

צבי גם שִכנע אותי כי אדון רובינשטיין, האיש הממושקף ועב־הבשר שגר בבית הגדול, בשכנות לחצרו של צבי, ואשר בקדמת ביתו היתה ממוקמת תחנת־הנוטרים הגדולה של המושבה – אינו אלא מרגל גרמני מסוכן, בחדריו מוסתרים מַשדֵרים ועל גגו אנטנות מוסווֹת.

 

פרק שמיני: אדון רובינשטיין, מרגל    🔗

אכן ידענו גם ידענו כי אדון רובינשטיין הוא מרגל גרמני.

גם זה היה רעיון של צבי, ואני האמנתי לו. עד היום איני יודע אם הוא עצמו האמין אז בכל המצאותיו או שפשוט רימה אותי. אולי הוא היה מתחיל להאמין בבדיותיו רק לאחר שהתקבלו על דעתי?

מוזר כי מעולם לא עלה על דעתנו לגלות להורינו או למישהו מחברינו, אפילו לא לגיורא – את סודם הנורא של חיים־צימוקי או של אדון רובינשטיין, גם לא חששנו שיש איזה דבר יוצא־דופן בכך שהחלטנו להעלים מכולם ידיעה כה חשובה וגורלית.

אדון רובינשטיין, מיוצאי־גרמניה שהשתקעו במושבה, היה איש שמן ועור לו אדמוני, עור מלוהט ומגורה תמיד במעין “חָרַרַה” או מצריבת השמש הארץ־ישראלית. בביתו הגדול לא היתה אישה, חדריו היו תמיד אפלוליים בגלל התריסים המוגפים. בחלקת האדמה אשר ליד ביתו היו שניים־שלושה מחסנים לא־גדולים, עצי־פרי, בעיקר תפוחי־עץ ושזיפים, עיזים לבנות אחדות, תרנגולות ופרדס לימונים. להר־אדם הוא נִדמה בעינינו. מבעד למשקפיו עבי־העדשה נשקף מבט עיניים כחולות ומטושטשות אשר על פשרן לא הצלחנו לעמוד. גבות צהבהבות, שהיו גדֵלות פרא, נזדקרו משיפולי מצחו. שיער בהיר ודליל עטר את קרחתו.

הוא לא היה יפה, בקיצור.

ופעם, רק פעם אחת, רמז צבי מהי בעיניו זהותו האמיתית של רובינשטיין –

המַרְשַל גֵרינְג בכבודו ובעצמו! – מפקד הלוּפטוַפֶה, חיל־האוויר הגרמני במלחמת־העולם השנייה, מרשל שהיה אדם שמן מאוד, ובנוסף לכך גם מת. הוא נאסר בתום המלחמה והועמד למשפט פושעי־המלחמה הנאציים בנירנברג ושם הצליח להתאבד בטרם בוצע בו גזר־דין המוות שנחרץ עליו. אך כל הפרטים האחרונים הללו לא נחשבו כלל בעיני צבי. כי מנין לנו שגרינג לא נמלט קודם, ואולי שלח מישהו אחר להתאבד במקומו?

כל פניותיו אלינו היו בשפה הגרמנית, אשר צבי התיימר להבין בה מילים אחדות. לאחר כל דיבור שהיינו שומעים מפיו, נהגנו למצוא לעצמנו מסתור תחת עץ או על גג המחסן המקוּרֶה פח, בצל עץ האיקליפטוס הגבוה והענֵף, אשר המחסן נסמך על גזעו.

צבי היה מגלה בדברים ששמע איומים נסתרים כלפינו, אשר מרמזים כי ספק אם הורינו עוד יזכו לראותנו אי־פעם, ומסביר מילים בגרמנית, שאינן אלא מילות־צופן המעידות על מומחיותו של אדון רובינשטיין בריגול, ועל קשריו האמיצים עם הסוכנים החשאיים הנאציים בכל רחבי העולם, וכמובן עם מפקדו חיים־צימוקי.

אמנם, מעולם לא ראינו את השניים נפגשים ומחליפים מילה ביניהם, וייתכן כי כלל לא הכירו זה את זה – אבל צבי ואני ידענו היטב מה פירושה של הסוואה גרמנית.

אל גג־הפח של המחסן היינו עולים בדרך עקיפין – הגדר של דיר־העיזים, צינור־מים, קיר של לוחות, אשנב וגזע עץ האיקליפטוס. על גג המחסן ניצבה אחת העדויות המכריעות בפרשת הריגול: אנטנה. כיום אני משער שהיתה זו אולי אנטנה ישנה של רדיו (באותה תקופה היו מותחים אנטנת־רדיו באמצעות חוט־מתכת שזור לאורך החצר, מגג־הבית ועד לאחד העצים, ויכולת לראות נמתחים בחצרות חוטי ברזל לתליית כביסה וחוטי מתכת גבוהים מהם לאנטנה), או אולי היה זה סתם מוט גבוה וחוט־ברזל קשור אליו, שנשכחו מסיבה כלשהי על גג־המחסן, בלי שימוש.

ואילו לצבי היה ברור כי זוהי אנטנה של מַשדֵר רב־עוצמה החבוי בביתו של אדון רובינשטיין ואשר באמצעותו הוא מְשַדֵר, בשפת־סתרים כמובן, את הודעותיו על רשת סבוכה של מרגלים וסוכנים חשאיים גרמניים הפרושה על פני כל העולם גם לאחר המלחמה.

היו אלה שעות־חרדה, בין־הערבּיים, ביושבנו על הגג, ליד האנטנה המסתורית, בעוד אדון רובינשטיין מסתובב למטה בחצר ועוסק במלאכות שונות של תיקונים, הובלת מספוא וחליבה. מילדותי קינן בי פחד גבהים. השתדלתי להסתיר אותו מפני צבי כדי שלא יבוז לי. הוא היה זריז וקל ממני. עיניו פקחיות, אישוניהן הכהים התרוצצו תמיד בחוסר־מנוחה, כדולקים באש שחורה. אני רואה אותו, שערו השחרחר ועורו בצבע השוקולד ושפתיו עבות כשפתי כושי ובולטות – כשהוא מטפס בקלות כקוף ארך־גפיים, וכך גם ירידתו. ואילו אני משעין את גבי כמשותק אל גזע האיקליפטוס הרחב, הצמוד לשפת גגון־הפח הקטן, ומפחד לצעוד קדימה ולהסתכל למטה, מעבר לו, ומשתדל לגרש ממחשבותיי את הרגע הלא־נעים והבלתי־נמנע של הירידה. הלא אני סבלתי באותה תקופה מסחרחורות.

למטה, בחצר, מדבר אדון רובינשטיין גרמנית אל עצמו או אל עיזיו. (אני מוכרח לומר שהעיזים הבינו כנִראה כל שפה שבה דיברו איתן במושבה – עברית, אידיש, ערבית ואפילו גרמנית). מדי פעם הוא מפנה אלינו את פניו השמנים ובוחן אותנו במבט מטושטש. רגעים אלה, שהוסיפו מתיקות ומתח לחרדתנו המשותפת מפניו, הסירו כל צל של ספק מליבי בדבר מצבנו המסוכן אל מול מרגל רב־עוצמה ושטני כמוהו.

וכדי להסוות את עצמו עוד יותר טוב הוא השכיר את כל האגף הקדמי של ביתו לתחנת הנוטרים של המושבה, והנוטרים מתאמנים בנשק בצל העצים העבותים של הגן אשר בחזית ביתו. מפרקים מקלע לוּאיס ומצחצחים את “צלחותיו”, אלה המחסניות העגולות. או עורכים תרגילי־סדר צנועים ברחבה הכבושה, המכוסה חצץ לבן, כשהם נושאים רובים איטלקיים עלובי־צורה משלל המלחמה במידבר־המערבי, ומעט רובים אנגליים לי־אֶנפילד בעלי קנה קצר. ולעיתים מניחים לצבי ולי לעמוד עימם בקצה השורה, ומקלותינו בידינו.

חדר הנשק היה אפלולי תמיד ומעורר יראה. בארגז־עץ ממורק בעל דפנות זכוכית שקופה, שהיה מחובר לקיר, נמצא אקדח־רקטות בעל קוטר גדול, ולצידו כמה כדורים עבים ועליהם כתמי־צבע שציינו כנראה את הגוון שמציירת בשמיים הרקֵטה לאחר ירייתה. ידענו שאם תהיה המושבה בסכנה גדולה, יִירוּ רקטות באוויר. אבל מה יהיה אז? – לא ידענו. מהם הכוחות הנעלמים אשר האקדח הזה יכול לעורר אותם ואף להשפיע עליהם לבוא לעזרה?

אדון רובינשטיין הערמומי לא לקח כמובן שום חלק באימוני הנוטרים.

“הו, הו!” אמר צבי, “הדבר ברור כשמש. הוא קודח בלילות חורים בקיר שבין חדריו לחדר הנשק, וכאשר יצטרכו יום אחד את הנשק באופן דחוף – יתברר כי החדר ריק!”

כך בילינו שעות ארוכות בעיקוב אחר השניים המסוכנים הללו, משוכנעים כי רק אנו יודעים את הסוד הנורא. ומה הפלא? כל המעשה אירע כשנה־שנתיים לאחר צאת הספר “שמונה בעקבות אחד”, שאותו קראנו בשקיקה רבה.

 

פרק תשיעי: והוא פרק היסטורי: צנחנים גרמניים בוואדי־קֶלְט    🔗

אך לא היינו זקוקים דווקא ל“שמונה בעקבות אחד” כדי לחשוד ששני מרגלים נאציים מסוכנים מסתובבים במושבתנו. כי באמת נפוצו בשנים ההן שמועות, ונידמה לי שהסיפורים האלה התפרסמו גם בעיתונים, שצנחנים גרמניים ירדו בוואדי־קלט ליד יריחו, ומחפשים אותם בכל רחבי הארץ.

אחרי שנים רבות חקרתי את הפרשה הזו, רציתי לדעת אם היה יכול להיות שמץ של אמת בחשדות ובפחדים הילדותיים שלנו. וזה מה שהעליתי –

בחודש אוקטובר 1944 היה הקצין הגרמני אוטו סקוּרצני מפקד של יחידה מיוחדת, השייכת לדיוויזיית ברנדנבורג המפורסמת שעסקה בתפקידים מיוחדים של ריגול, חבלות ופעולות מאחורי קווי־האוייב. היחידה עמדה תחת פיקודם של שירותי־המודיעין של גרמניה הנאצית, והיתה מורכבת גם מערבים, שרידי המשתתפים במרד הערבי שהתרחש בארץ־ישראל בשנים 1939־1936, שנות המאורעות, כפי שנקראו אז. היו אלה אנשי כנופיות, טרוריסטים, שנמלטו מן הארץ כדי שלא לעמוד למשפט צבאי בפני האנגלים ששלטו אז. ועוד היו באותה יחידה גרמנים תושבי הארץ, שעזבו אותה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. בארץ־ישראל היו קיימות מושבות גרמניות בחיפה, בירושלים, ביפו, בשָׂרונה (היא קריית בנייני הממשלה ומשרד הביטחון בתל־אביב) ובווילהלמה (הנקראת כיום בני־עטרות, ליד נמל־התעופה בן־גוריון) ובעוד מקומות.

קורותיהן של מושבות הגרמנים הללו בארץ־ישראל, מושבות הטֶמפּלֶרים, הן סיפור לעצמו, ומקצתו אפשר לקרוא בספרים “התיישבות הגרמנים בארץ־ישראל בשלהי התקופה העות’מאנית” מאת החוקר אלכס כרמל, “הגיִס החמישי” של העיתונאי חביב כנען, ו“אנשי סדום” של סופר אחד שאת שמו שכחתי.

כל חיילי היחידה המיוחדת של סקורצני התאמנו לקראת פעולות חבלה בקווי צינור־הנפט, שעברו בעבר־הירדן ובארץ־ישראל. כוח־החלוץ שלהם הוצנח בסוף ספטמבר או בראשית אוקטובר 1944 בוואדי־קלט, ליד יריחו. סקורצני מזכיר את הפעולה הזו ביומנו, שהתפרסם לאחר המלחמה.

אחדים מן החבלנים נתפסו בסביבות יריחו והכריזו על עצמם שהם קצינים גרמניים ועל כן יש להתייחס אליהם כאל שבויי־מלחמה. שלושה חמקו. ביניהם שני ערבים. אחד מהם, שכּינוּיוֹ היה אבּוּ־עלי, מרמלה, היה חַסַן סַלַמֶה, מנהיג הכנופיות הידוע מימי המרד הערבי בארץ־ישראל, ואיש־אֵמונו של המופתי חַג' אמין אל־חוסייני, שהיה מנהיגם של ערביי הארץ, ולאחר שגורש כרת ברית עם היטלר.

חסן סלמה לא נתפס. הוא הצליח להסתתר שנים אחדות מפני הבריטים, נעשה שוב למפקד כוחות ערביים, ונהרג כאשר פוצצו לוחמי ה“הגנה” את מפקדתו, ששכנה בבית־קומות בפרדס ליד רמלה, בשנת ארבעים ושמונה. כאשר נוסעים לרמלה מכיוון תל־אביב ומסתכלים דרומה לעבר הפרדסים, קצת לפני מעבר פסי־הרכבת, אפשר עדיין לראות את ביתו של חסן סלמה, שמחציתו קרסה אז ועודנה הרוסה, אולי עד עצם היום הזה.

השלישי מבין הצנחנים שנמלטו היה גרמני שנולד באחת ממושבות הגרמנים בארץ והכיר יפה את האזור. הבריטים פִּרסמו אז שהם מחפשים אדם בשם דיינינגר מן המושבה הגרמנית ואלדהיים אשר בגליל. היום שוכן על מקומה המושב נווה־יער.

לפי התוכנית המקורית היה על החבלנים לעלות צפונה מוואדי־קלט לאורך הירדן ולהגיע אל צינור־הנפט. צינור־הנפט מעיראק עבר אז את הנהר לערך במחצית הדרך שבין הכינרת לבית־שאן, ומשם המשיך במקביל למסילת־הברזל צמח־חיפה, עד שהגיע אל בתי־הזיקוק במפרץ חיפה, שקראו להם הרֵפַיינֵרים. בשנות המלחמה היו החיילים הבריטיים מעלים כל לפנות־ערב עשרות כדורים פורחים בצבע כסף עמום מעל לאזור הנמל ובתי־הזיקוק. הבלונים המוארכים האלה, כמו ביצים ענקיות עם סנפירים, כמו צפלינים קטנים, היו קשורים יחד ברשת קורים להגנה בפני הפצצות מטוסי האיטלקים והגרמנים מנמיכי־הטוּס. זה היה מראה מרהיב. זה גם הוכיח איזו חשיבות עצומה למאמץ המלחמתי ראו הבריטים בזרימה התקינה של הנפט מעיראק לחיפה.

אבל במקום לעלות צפונה פנו החבלנים בכיוון ההפוך והסתתרו בין יריחו לעין־גדי ולא עשו שום פעולה. חלק מן הציוד שלהם גילה בעין־גדי פטרול־פרשים של משטרת־המידבר, אשר בסיסו היה במשטרת כּוּרנובּ, לימים נקודה נטושה על גבעה בדרך לסדום, קצת מזרחה לדימונה. נמצאו מוקשים, מנגנוני־השהייה משוכללים־מאוד, מכשיר־אלחוט, וכן אקדחים ותת־מקלעים, רימונים ופתילי־שריפה. רוב הציוד הצבאי היה מתוצרת בריטית.

תחילה חשבו השוטרים כי הציוד נגנב מאחד המחנות הבריטיים והוחבא על־ידי בדווים העוסקים במסחר ובהעברת נשק. אך לאחר סריקה נוספת נמצאו במקום שרידי מפות גרמניות של האזור, וכמה שרידי דפים מתוך תעודות ומסמכים בגרמנית, שהועלו באש. מוצאם של המסמכים הללו היה כנראה מיחידתו של סקורצני. המוקשים והנשק היו פזורים כאילו נזרקו בבהלה, חלקם למים באפיקו של אחד הנחלים. היה רושם כי השותפים רבו ביניהם, או ביקשו להימלט מן המקום מהר ככל האפשר בלי לקחת איתם כל חפץ או מסמך היכול להסגירם, אם ייתַפסו, ולקשור אותם אל הקבוצה שהוצנחה בוואדי־קלט. ברוב פחדם ויתרו אפילו על הנשק האנגלי שהיה בידיהם.

לשני הערבים לא היה קושי. ייתכן שנשאו איתם גם את תעודות־הזהות הקודמות, כאזרחי פלשתינה־א"י, וכך יכלו לחזור בהיחבא למקומות־מגוריהם ולהסתתר בקרב משפחותיהם הענפות. אך מה קרה לגרמני שביניהם?

הוא לא נתפס מעולם.

 

פרק עשירי: מה יותר טוב להיות – סופר או כדורגלן, עגנון או “בעלֶגוּלֶה”?    🔗

השארתי אותנו שלושתנו עומדים על גבול השדות, בקצה משוּכת האַקָצְיָה, השיטה, שהיתה כה עבותה עד שנדמתה למנהרת־יֶרק מרוּבצת חול קריר, עמוק וטוב. חול בהיר־בהיר ולטפָני, אשר פיתה את גיורא ואותי לחלוץ סנדלים ולדשדש בו יחפים בגרירת כפות־רגליים, כמו במים, ולהותיר אחרינו שובל זהוב של תלמים בחול. ולעיתים שכבת־הטל שהתייבשה נעשתה מעין קליפה פריכה ובתולית, וכף־הרגל היחפה שוקעת בה ומפוררת אותה בדגדוג נעים.

ואילו העגלה נסחבה אחרינו כשגלגליה טבועים בחול וגחוֹנה מחליק עליו ומשאיר פס רחב וחלק מאחור, כאיזה מסלול שנכבש בחול.

וכך הגענו אל גבול השדות ושם פגשנו, כמוסכם, את צבי שבא מכיוון אחר.

מעודי נקלעתי בין גיורא וצבי, באמצע, תמיד באמצע. בעיני גיורא הייתי “ילד טוב” של אימא, נער חלש, עדין מדיי, אמנם תלמיד טוב ממנו ועל כך יש לכבדני, אך לא מי שאפשר לסמוך עליו במשחק כדורגל, למשל, אפילו לא ב“מחניים”. תמיד חששתי מפני ה“חימום”, כדור־הפתע שמכה בך, והעדפתי לצאת מוקדם ככל האפשר מן המשחק, בנגיעה קלה בכדור, במתכוון, ורק לא לעמוד חשוף בפני איזה נער בעל־שרירים שמחזיק כדור בידו ומחפש לו קורבן. ומה לי ולו?

מבחינה מסויֶמת הייתי אפוא כמין שוליָה של גיורא. סמכתי עליו בכל הדברים המעשיים, ואף הרגשתי ביטחון מסוים בכך שהוא, החזק, חבר שלי. אוי ואבוי אם היה אויבי. מה עוד שהיינו שכנים ולומדים בכיתה אחת והולכים כל יום יחד לבית־הספר, הלוך וחזור.

ההליכה בבוקר עם גיורא לבית־הספר וחזרה היתה לא פעם החלק היפה ביותר של היום. גיורא היה מחכה לי בשער החצר שלנו, ויחד היינו מטפסים ועולים במעלה הגבעה, חוצים את חצר־החוֹמה של אחוזת פלז או מוצאים לנו דרך־עיקוף מחוצה לה, על פני מכלאת־הפרים, שוהים מעט ליד סככת־הקלמנטינות, אשר בעונת הקטיף היתה רצפתה עמוסה ערימות של קלמנטינות כתומות־צהבהבות כעין השמש ודקות קליפה וקטנטנות, שקולפים אותן בהפשלה אחת ותוחבים אותן לפה שלימות ואם יש לך מזל אין בהן אפילו חרצן אחד.

משם היינו הולכים במשעול החול עם שדרת הברושים, על גבול הפרדס, ובקיץ, כאשר החלקה שממול היתה למִקשה או לשדה תירס, היינו מתבוננים סביב־סביב להיות בטוחים שאיש אינו רואה אותנו, ואז גיורא מזנק אל המקשה וחוטף אבטיח בָּשֶׁל או מֵלון צהבהב ועסיסי, וטומן אותו בתעלת ההשקאה הקרובה, סמוך לקצה הפרדס, בסבך השיחים.

וכשהיינו חוזרים בצהריים מבית־הספר באותה הדרך – נהגנו לשבת על שׁוּלי “צלחת”־עפר המשמשת להשקיה, בצל עץ־הדר ענֵף ומֵצל, זוללים את האבטיח־מהבוקר. וסביבנו לכל עבר דממה שוררת מחופת־הצמרות ועד לאדמה התחוחה והנקייה־להפליא, שלא כמו בפרדסים של היום המלאים עשב־פרא.

אחר־כך שורת עצי־התאנים אשר בהבשיל פריָם שימשו מקום לטפס עליו ולהשתעשע, ואנו רוכבים כל אחד על עץ משלו וממלאים את הבטן תאנים ירוקות עטופות מעין כפור לבנבן, ומכתימים את הבגדים בשְׂרף הלבן, הדביק, שמפרישים עוקציהן לאחר שתולשים אותן מן הענף.

והכרם – על כל זני הענבים שבו, והמולת הבציר שהיתה מפתה להשתהות בדרך ללימודים, ואיך שכחתי את הפרדס עצמו בחורף, כאשר העצים עמוסים שלל תפוחי־זהב (אז מיעטו מאוד להשתמש במילה – תפוזים), והענפים כמו כורעים תחת הפרי, ואתה מתרוצץ לך מעץ לעץ לבחור תפוז (היו נוהגים אז עדיין לכתוב תפו"ז, כדי שידעו שמדובר בראשי־תיבות), רק תפוז אחד, אבל עליו להיות התפוז בה"א הידיעה – ואם ישנה בדימיונכם תמונה של בִּרכַּת שפע – בעיניי היא מצטיירת תמיד כמי שעומד בליבו של פרדס מניב בטרם קטיף.

והשַׁמוּטי, השמוטי – מלך תפוחי־הזהב!

(היינו קולפים, מפלחים ובולעים עשרה וגם עשרים תפוזי שמוטי בזה אחר זה, אז מה? דודי אלכס היה מסוגל לאכול בבת־אחת תרנגולת מבושלת שלימה!)

ואחרי הכרם – בתי המושבה, וצבי המחכה לנו על אם־הדרך, ואחר־כך בית־הספר, וזה כבר לא היה אותו דבר, אלא עירוני מדיי, ואחֵר.

לגיורא היה כִּשרון מיוחד לחשבון ולכדורגל. בכל שאר המקצועות היה תלמיד גרוע למדיי. אני, לעומת זאת, הייתי חלש בחשבון, וכאמור – גם בהתעמלות. מדוע בחשבון?

באמצע שנת לימודיי הראשונה, בכיתה אל"ף, התחלתי לחוש כאבי־בטן עזים. הפסדתי גם את “סדר” פסח האהוב עליי. חשבו שיש לי תולעים. רופא־המושבה חפר בעכוז שלי בכפית־רפואית עשויה זכוכית. תולעים לא היו. אבל הרגשה לא נעימה ומשפילה נשארה בקִרבי למשך שנים. הכאבים לא פסקו. אז לקחו אותי לרופא מומחה בתל־אביב, ברחוב ביאליק, דוקטור מַטוּלְסְקִי. שם נהדר. עשרות שמות שכחתי בחיי. גם את מראהו של דוקטור מטולסקי, אך לא את שמו. הוא ביקש ממני לשכב אפרקדן על שולחן־הטיפולים. ערום. ישב מאחורי שולחן־הכתיבה שלו והשקיף לעברי, ופסק –

“לנתח. אפנדיציט.”

כך קראו לתוספתן. במילה העברית עוד לא השתמשו.

בקיצור, את החודש האחרון של לימודיי בכיתה אל"ף הפסדתי בגלל הניתוח. בחופש הגדול השלמתי את פיגורי בכל המקצועות, רק לא בחשבון. מאז ועד לסיום בית־הספר התיכון הייתי תמיד בפיגור של חודש אחרי כל הכיתה בחשבון ובמתמטיקה. עד שאני סוף־סוף הבנתי פרק כלשהו, עסקה כבר הכיתה בשלב חדש, שונה מקודמו ומרגיז לא פחות. ומכל החשבון שלמדתי אני זוכר היום רק חיבור, חיסור, כפל וחילוק, וקצת אחוזים.

גיורא ואני השלמנו אפוא זה את זה. אני העתקתי ממנו בחשבון את שיעורי־הבית והמבחנים (ישבנו על ספסל־לימודים אחד במשך שנים אחדות), ואילו הוא היה מעתיק ממני את כל שאר המקצועות, וככל שגדל והתבגר היה מבלה יותר ויותר שעות ברדיפה אחר הכדור. כדורגל בהפסקות, כדורגל בצהריים, כדורגל אחרי־הצהריים. והיה רץ אחרי הכדור בדביקות מדהימה ובעקשנות של פר. ראשו תמיד כפוף מעט קדימה, כמתכוון לנגוח, וכתפיו הרחבות משמשות לו הבטחה באגפים, כי כל שחקן אחר שעיניו בראשו היה נזהר מלהתנגש בו במרוצתו. גיורא היה חזק בהתקפה. גיורא היה חזק בהגנה. גיורא בתור שוער היה מצליח לבלום בעיטות־“פגז” בקלילות כאילו איזו אשכולית נשרה אל חיקו מן העץ. כוח של פר, זריזות של קוף, ושכל־ישר של בן־איכרים שמבין את מצב המשחק כל רגע ורגע ואינו מסוגל לשקוע בחלומות ואינו מרים ראשו להסתכל בשמיים אלא אם מתעופף שם איזה כדור שיש לחזור ולהרימו ב“ראשייה” – כל אלה יחד היו סוד הצטיינותו במשחק.

אבל אימו היתה אומללה. “גיורא, גיורא,” היתה אומרת לו, “מה יצא ממך כשתגדל? כל היום אתה רץ אחרי הכדור. תִראה את צבי! תִראה את אוּרי! לומדים, קוראים ספרים, ילדים חרוצים, לא כאלה שמביאים כל הימים, כמוך, פתקאות הביתה על שמשות שבורות ושלא הכנת שיעורים וברחת מהכיתה! אוֹי וֵי, מה יֵצא ממך, גיורא?”

“כדורגלן!” תקע עיניו בקרקע כמנהגו.

“מה כדורגלן? – בַּעלֶגוּלֶה!” צרחה אימו. היא היתה אישה מרת־נפש, צנומה, גבוהה ועגומה, “כשהם יעבדו במשרדים ויהיו להם שרוולים נקיים לשמוע טלפונים ומזכירות – אתה עוד תשב אחרי הסוס להחזיק במושכות ולשמוע הפלצוֹת של סוס! – אתה בעתיד תהיה בעלגולה! בעלגולה של סוסים!”

כלומר – בעל־עגלה, עגלון, באידיש.

טוב, לא צריך דימיון רב כדי לשער מה קרה. גיורא נעשה לאחד משחקני הכדורגל הידועים במושבה, ואחר־כך בארץ כולה. בין שנתו העשרים לשלושים לא היה משחק בינלאומי שלא השתתף בו כשחקן נבחרתנו, לא היתה ארץ שלא ביקר בה פעמים אחדות אם רק התקיימו שם משחקים, הוא היה אפילו קפטן הנבחרת הלאומית שלנו. התמונות שלו, ובייחוד נגיחות־הראש המפורסמות, התנוססו בכל העיתונים, ובמשך עשר, חמש־עשרה שנים היתה המושבה שלנו ידועה בארץ בעיקר בזכות האישיות המפורסמת ביותר שהוציאה מקִרבה – גיורא.

ואנחנו, בספורט הזה, לא היינו קוטלי־קנים. לא קָטלָא קָניָא! מן המושבה שלנו יצאו כמה וכמה שחקני־כדורגל מעולים. אבל אף אחד מהם לא הגיע למדרגתו של גיורא.

וכאשר החל גיורא מתפרסם בארץ ובעולם ומתקרב לשיא־תהילתו, אמרה לי אימא, ואני אז כבר בחור שלומד פילוסופיה באוניברסיטה –

“אורי, אורי, מה תעשה כשתגמור ללמוד? אפילו מורה בבית־ספר תיכון לא תוכל להיות! תִראה את גיורא! הוא הצליח בחיים. הוא הגיע למשהו. נוסע בכל העולם. משלמים לו מצוין. כל ילד מכיר את שמו. ואתה, מה יָצא מכל הספרים שקראת? רק משקפיים, כרס והפלצוֹת, ואפילו אין לך עדיין מקצוע בחיים! אוֹי וֵי, מה יֵצא ממך, אורי!”

“סופר,” הייתי עונה לה, אם בכלל הייתי מואיל להשיב.

“סופר, סופר! מה זה סופר? סופר זה בכלל לא מקצוע. זה הוֹבִּי. ראית אדם אחד בארץ שמתפרנס בתור סופר?”

“עגנון!” השבתי בנהימה.

“אוֹהוֹהוֹ, שיגעון גדלות יש לך – עגנון! אולי גם ביאליק?”

ומאז היו מכנים אותי במשפחה דרך־לגלוג בשם “ביאליק” – ואני במילה הזו הייתי טועם את הצליל שהיה ל“בעלגולה” בפי אימו של גיורא.

והאמת, אימא צדקה. בשנים ההן לא ראיתי אדם אחד בארץ שמתפרנס בתור סופר.

אך גם אימא־של־גיורא צדקה. כאשר פרש מן הכדורגל החל נשכח, ונותר רק עם הזיכרונות שלו מן התקופה שהיה שחקן מפורסם, ובגיל צעיר־יחסית, מת.

 

פרק אחד־עשר: אבא: “פְּשוֹט את הבריות בשוק ואל תצטרך לעזרת נבלות!” סטרוֹגֶנוֹף וסטרוֹגוֹף    🔗

ואילו בעיני צבי הייתי מין גיורא שני –

ילד כבד־מחשבה, אטום־קמעה, אינו נסחף בנקל אחר רעיונות חדשים, חשדן, זהיר וקטנוני. כשהיה צבי מעלה רעיון על בניית איזו מכונה חדשה, תמיד היה טוען לבסוף כי מה שקִלקל והסיר מעל הפרק את אפשרות התקנתה היו השאלות שלי, ולא חס־וחלילה איזה פגם יסודי במנגנון המיועד לה, כגון, שדוושות אופניים אינן מספיקות כדי להניע מדחף של אווירון, ובמגנֵט אי־אפשר למשוך עגלה אפילו היא עשויה מברזל, וזאת כתחליף למנוע.

אגב, לפני זמן־מה ראיתי בעיתון תמונה של אופניים אוויריים שהתקין לעצמו איש אחד באמריקה, והוא אף הצליח לעופף בהם מרחק כמה מאות מטרים, מה שמוכיח אולי כי לפעמים לא היו רעיונותיו של צבי רחוקים כל־כך מן האמת.

וכך הייתי חכם בעיני גיורא וטיפש בעיני צבי, וכשרצה צבי להרגיז אותי אמר שאני כמו גיורא, אבל אני מעולם לא יכולתי להגיד לצבי או לגיורא שאחד מהם הוא כמו השני, וזאת למרות שהיום, במבט לאחור, נדמה לי ששניהם היו דומים זה לזה יותר משאני מעודי הייתי דומה לאחד מהם.

אבל אז היה נִדמה לי כי אם אני לא אמצֵא ביניהם – הם ישתקו או יריבוּ אבל שפה משותפת ודאי שלא ימצאו. זאת ועוד, במבט־לאחור, מתברר שצבי היה ילד מפונק, מפונק למדיי. הוריו היו חרדים עליו מאוד ואביו קיווה למצוא בו איזה פיצוי לכל כישלונותיו־שלו. לעיתים נשא הדבר אופי מבדח, כמו למשל כאשר מכרנו פטריות.

זה היה בתחילת החורף. האדמה רוותה גשמי יורה. במשעולי הפרדסים ובקצות השדות נחבאו פטריות, אוצר לבן, טרי ופריך למגע־יד, שיש ללקטו בזהירות. בימים ההם טרם נמכרו פטריות־למאכל בחנויות, וגם פטריות שַׁמפּיניוֹן, הקטנות והלבנבנות, טרם גידלו אז בארץ.

מיום שעמדתי על דעתי שקד אבא לחנך אותי לעבודת־כפיים, למען אדע כבר כילד מה ערכו של הכסף. “פשוֹט את הבריות בשוק ואל תצטרך לעזרת נבלות!” – הוא אהב לשנות פסוקים ואמרות שגורים כגון – “גוף בריא בנפש בריאה.”

אלא שאבא מעודו לא פשט עורו של מישהו. הוא היה ישר, עקשן וחלש. נאמן על רכוש זרים ומנהל עבודות חקלאיות בהיקף גדול, וחסר מזל כשהיה מדובר בנחלתו שלו.

החינוך המוקדם לעבודת־כפיים השיג את היפוכו. אני שנאתי עבודה. ובעודי נער נשבעתי כי לעולם לא אכריח את ילדיי לעבוד אלא בבוא היום בו ירגישו צורך לעמוד ברשות עצמם.

אבא חינך אותי לאור כישלונותיו, כמוהו כאביו של צבי, כאילו קיווּ, חקלאים קשי־יום אלה, שאנחנו נגיע בחיים רחוק יותר מהם.

“כשמכים אותך תכה חזרה,” היה מדבר אליי בהנאה מרירה של אדם ישר, “אל תישאר חייב, אל תקוֶה לצדק, אין צדק בעולם.”

כל שנותיו עבד אבא עבודה קשה ולא חסך פרוטה. היה חקלאי אך לא איכר, כי תמיד עבד אצל אחרים והשגיח על אדמתם. ואם חכר פעם אדמה משלוֹ היו מכים אותה ברד, בצורת, שיטפון, כִִּימשון, קִימחון, זבוב ים־התיכון או סתם ירידת מחירים. שנה אחת מִשכֵּן אבא את ביתנו וחכר חלקה גדולה אצל משפחת פֶלְז וזרע בה תפוחי־אדמה למוכרם לצבא הבריטי. אותה שנה התגבר המאבק הלאומי נגד הכובש הזר – ופקידי הצבא האנגלי היו מתנקמים ושולחים חזרה את משאית הפורד, שנקנתה מעודפי צבא הוד־מלכותו, והיא טעונה תפוחי־אדמה של אבא – בטענה שאינם ראויים למאכל. ערב־ערב עם חשֵכה היה המטען שנפסל, ארוז בשקים, שב אל השדה ופני אבא מחשיכים כשולי קדרה. אותה עונה נִבעו קמטים ראשונים במצחו, אשר בישרו את הזדקנותו בטרם עת. הסוחרים היהודים ניאותו לקנות את היבול בחצי המחיר, ולימים נודע כי שיווקו אותו בעצמם לצבא הבריטי במחיר מתקבל־על־הדעת (ודאי גִלגלו משהו לידיו של איזה קצין) ועוד נותר בידם רווח נאה. ואילו אבא סיים את העונה בהפסד, ועוד שנים ארוכות היה עליו להפריש חלק ממשכורתו החודשית כדי לשלם את המשכנתא. זו היתה תופחת והקרן אינה פוחתת.

וכך נעשיתי אני ספקן מילדותי באשר לברכה הצפונה בעבודת־האדמה. “עובד אדמתו ישבע לחם” הצטייר לנגד עיניי כמין כרזת־תעמולה שקרית של הקרן הקיימת, הבאה להסתיר אמת חקלאית מרה – עבדות לכל שינוי במזג־האוויר, לתהפוכות היבול, למחירים, למחלות ולמזיקים ולחובות ואשראי שאין להם סוף. אבא והדומים־לו במושבה אהבו את האדמה אך היא נהגה בהם לא פעם כאישה סוררת שאין לבטוח בה, והיתה מטלטלת אותם כרצונה, ממרום התקווה אל מפולת פתאומית של הפסדים.

מי ששמר על אדמותיו עד שהופשרו לבנייה, התעשר. אבא הפסיד את אדמתו שנים רבות לפני ההפשרה.

וכשהחלו הפטריות מבצבצות בשדות המושבה פנה אבא אליי ואל צבי והציע לנו לקחת סל־נצרים וללכת ללקט פטריות לשתי המשפחות, ואת הכמות הנותרת למכור, וכך נשתכר בעמל כפינו לדמי־כיס ולא נצטרך לעזרת הורינו, לפי הכלל “פשוֹט את הבריות בשוק” וגומר.

צבי ואני ירדנו אל השדה הגדול בפאת האחוזה של משפחת פלז, ליד פסי־הרכבת. נושאים סל־נצרים צהוב ורחב־מידות וממלאים אותו בפטריות. האדמה היתה בוצית, לאחר הגשם. גושי אדמה רטובה ועלים כמושים ולחים דבקו בנעלינו. ידינו השחירו. הזענו. השתלהבנו. הסל יתמלא, קופה שלֵמה, ועשירים נהיה.

ראשית דרכנו היתה אל חצר האחוזה של משפחת פֶלְז. אותה תקופה כבר אהבנו שנינו את נֶלִי, אך כדרך אהבת־נעורים, זו, עדיין, לפחות בראשיתה, טרם הפריעה לידידותנו ההדוקה שהתבטאה בשעות הארוכות שבילינו מדי יום במשחקים שהמצאנו לעצמנו.

יום לאחר שנֶלִי הִרשתה לצבי להרכיב אותה על אופניו אחרי הלימודים עד לבית, התוודיתי בפניו לראשונה על אהבתי לה. צבי לחץ את ידי ברצינות, כעושה זאת גם בשמה של נלי, איחל לי הצלחה ואמר שהוא מקווה ששנינו יחד נהיה חברים שלה, וכי הכפילות לא צריכה להפריע.

*

לימים הכפילות כן הפריעה וזה היה כאשר איבדתי את בתוליי בזכותו של צבי. הבחורה שחנכה אותי היתה מורה־חיילת יפה מאוד ומלאה רגש אף כי שטוחת־חזה. צבי לא סיפר לי מה בדיוק היה ביניהם, אם בכלל. הוא עזב אותה או היא אותו? אני עבדתי איתה בעיירת־עולים בדרום. הייתי מדריך שכיר ב“נוער העובד”, וכמובן שהידיד המשותף צבי היה הנושא המדובר ביותר בינינו, וכך גם היתה ראשית היכרותנו.

בערב שבו שמעה ממני שאין לי סודות מפני צבי ואני מספר לו הכול, התמסרה לי ביוזמתה. היא לא אהבה אותי ואני לא התאהבתי בה אך טרם ידעתי אישה והייתי להוט מאוד שהדבר יקרה לי סוף־סוף כי חשבתי שאחרת לא אהיה לעולם סופר אבל אף אחת לא נתנה לי לזיין אותה אולי מפני שהייתי סגור בתוכי בגלל האהבה הנכזבת לנלי ואולי גם שהייתי ביישן ולזונה בשום אופן לא הלכתי כי זה נחשב למלוכלך וללא־גברי – והנה הזדמנה לי בחורה כל־כך יפה שאינה יכולה לעמוד בפני גבריותי המגנטית! – התגפפנו שעה ארוכה בבגדים, היא ניסתה לשמור על התנהגות צנועה של מזמוז־בלבד, אף כי מסתבר שבתולה היא כבר לא היתה. פתאום נפתח כפתור כאן כפתור שם ואני כבר בתוכה כמו באיזה חור לֵילי שחור שלא הבנתי בדיוק מאיפה צץ וקשה לומר שהצטיינתי בו כי הייתי נרגש מאוד וגם משוכנע שרק מכוח טבילתי שם היא מרחפת בשמיים על ענני תענוגות.

כאשר בסוף אותו שבוע ישבתי עם צבי בביתי במושבה, על המרפסת, וסיפרתי לתומי מה היה ביני לבין הידידה שלו, עבר בו רעד פתאומי שעליו התגבר מיד מבלי לומר מילה. רק אז הבנתי שנפגע מאוד, שהתרחש ביניהם משהו מאוד רציני, ושהיא השתמשה בי כדי לעורר את קִנאתו או לנקום בו. עובדה, יותר היא לא התמסרה לי.

את הניסיון הממשי רכשתי באותה עיירת־עולים דרומית רק בזכות חברותיה למקצוע. חבל רק שבשעות הכי טובות, כשהיינו שוכבים ערומים במיטת־סוכנות, ומגלים לראשונה את הפרפורים כשנוגעים במקומות הרגישים, ושומעים מישהו מהתושבים עובר בחוץ סמוך לחלון החשוך – החלו נופלים עלינו פשפשים מן התקרה.

אולי היו הפשפשים בני־הארץ, ואולי באו עם העולים החדשים שבגדיהם וחפציהם לא רוססו היטב בדי.די.טי בהגיעם ארצה, עובדה, העיירה היתה מלאה פשפשים, וחיי־המין שלי עם המורות החלו עם עקיצות וגירודים.

*

כשעלינו ביום הפטריות לדירתה של משפחת פלז בקומה השנייה, שמענו את קול פריטתה של נֶלִי על הפסנתר כשהוא בוקע ועולה מאחד החדרים הפנימיים. בטרקלין ישב סבהּ, אדון פלז הזקן, ועישן את הסיגר שלו, ולא היה אפשר לדעת אם מקשיב הוא לנגינתה של נכדתו או מהרהר בעסקי אחוזתו. אנחנו ראינו אותו מבעד לחלון־פנימי שהיה פונה אל המרפסת. גברת מֶרִי, אימה, יצאה אלינו, קנתה פטריות מלוא הסיר, אך לא הזמינה אותנו להיכנס. רק הגישה לנו שתי כוסות לימונדה.

“כמה עליי לשלם?” שאלה לאחר שסיימנו לשתות, לאיטנו.

הסמקנו. “תודה. לא צריך בכלל,” גִמגמתי.

“לא בא בחשבון,” אמרה גברת פלז, “אתם לא צריכים לתת לנו פטריות בחינם.”

“אולי, לפי קילו?” הציע צבי, שהיה יותר מעשי ממני.

“כמה?” שאלה.

צבי נקב מחיר של שני גְרוּשִׁים, וכך קיבלנו את שני הגרושים הראשונים לקופתנו.

ירדנו במדרגות אל חצר האחוזה, ומשם יצאנו בשדֵרת הדקלים הארוכה, וצבי שאל אותי אם ראיתי פעם את המורֶה לפסנתר של נלי.

“לא ידעתי שיש לה מורה לפסנתר.”

“בוודאי. הוא בחור יפה ומבוגר והיא אוהבת אותו.”

אני לא האמנתי.

“ראית פעם בת שלא מתאהבת במורה לפסנתר שלה? כך כתוב בכל הרומאנים.”

ואני חשתי צורך להאמין. אם צבי אמר. ואולם כבר אז החל הספק מנקר בי. צבי קורא יותר מדי ספרים ולעיתים קשה להבדיל כבר בדבריו בין דימיון למציאות. גם אני קראתי הרבה, אך השפעת הקריאה על שנינו היתה שונה. בעוד אשר אני הייתי שוקע בשעת הקריאה במצב של התרכזות עילאית, ובבריחה גמורה מן המציאות, ולאחר זמן קצר הייתי שוכח מה שקראתי, כי הייתי שוקע ברומאן חדש באותה התמכרות, כמבקש לסמם את עצמי בקריאה מופרזת – היה צבי קורא כל ספר ביסודיות של חוקר קר־מזג, באותה התעניינות מעשית שבה היה מנתח רגלי קרפדות ומקצץ באולר זנב־לטאה במעבדתנו המשותפת, במחסן אשר בחצרי.

צבי התייחס לספרים כאל מפתח־קסמים להתמצאות בעולם. הם מלמדים אותך להכין אבקת־שריפה, לערוך קרבות עם אינדיאנים, לשנוא גרמנים, לגלות מרגלים, להכיר מקומות רחוקים ושמות זרים ולגלגל אותם על לשונך בהזדמנויות מתאימות, וכמו כן הם מסבירים מה מעסיק את מחשבותיהן של הבנות, איך הן מתבגרות, איך צומחות להן השדיים, והשערות על הכּוּס, במי הן מתאהבות, ולמה.

עשינו הקפה גדולה ועברנו את פסי־הרכבת ונכנסנו לרחוב המייסדים ומשם פנינו לרחוב מגוריי. עברנו מחצר לחצר והצענו למכירה את הפטריות. יש שקנו ויש שהודו לנו ושילחו אותנו ריקם. גאווה רבה מילאה אותנו כאשר מכרנו סיר מלא פטריות לגברת חולדה, אשתו של ראש־העיר, אשר הכניסה אותנו למִטבחה. אחר־כך עברנו על פני מטבחיהן של שאר תושבות־הרחוב, ורק למטבחה של גברת צאפח היססנו תחילה להיכנס. מדוע?

יום אחד התחבאנו שנינו מאחורי הגדר, בחצרי, שהיתה מוגבהת מן הרחוב, וכאשר עברה גברת צאפח קראנו בשמה בקול רם וצווחני, כשאנו מתגלגלים על העשב ומכים ברגלינו וממוללים בידינו, שרועים על הגב –

“גברת צאפח! גברת צאפח!”

אימא קוננה למחרת היום באוזניי, באותו גוון של הקדמה בקולה, הנשמע כמבשר אסון – כי יָצא עליי ברחוב של שם משוגע.

אך הגברת צפאח קיבלה אותנו בחיוך ולא הזכירה את עלבונה. שללֵנו עלה לכדי עשרות גרושים, סכום נכבד למדיי. את הפטריות שנותרו בסל חילקנו בינינו למשפחותינו, וגם בכסף התחלקנו מחצית על מחצית.

אבא היה מאושר. הוא גִלגל בידיו את הגרושים הכהים־החומים, שהוטבעו בשנות מלחמת העולם השנייה והיו עשויים נֶתך זול, החזיר אותם לידי ואמר לי כי הנה אני לומד סוף־סוף את ערכו של הכסף ואת ברכת העבודה, וכשהיה הוא בגילי כבר היתה ברשותו חלקת־אדמה והיה מוכר את יבולה בשוק וכמעט עמד ברשות עצמו.

למחרת בא צבי לבית־הספר במצב־רוח רע. מה קרה? אביו העניש אותו לא לבוא אליי במשך שבועיים. מדוע? בגלל הפטריות. “אורי בן עמי,” אמר אביו של צבי, “יכול להרשות לעצמו ללכת למכור פטריות ברחוב, ולאביו כנראה לא איכפת מה אנשים יגידו. אבל אתה, צבי, מה עשינו לך שככה אתה מבייש אותנו במושבה? לא נתָנו לך כסף כשהיית צריך? אתה רוצה שיחשבו שאבא שלך עני? שהוא צריך לשלוח את הבן שלו למכור ירקות ברחובות? כמו איזה חוּדַרְגִ’י?”

חודרג’י הוא בערבית מוכר־ירקות, ירקן. מין מילה חצי־תורכית.

“והכסף?” שאלתי את צבי.

“אני צריך לתרום אותו לקרן הקיימת, ולהביא לאבא מכתב על כך.”

אני הצעתי לצבי שנחלק בינינו את הגרושים שנותרו ברשותי, וכבר ראיתי בצער כיצד צורכי גאולת הקרקע ("דונם פה ודונם שם, רגב אחר רגב, כך נִקנית אדמת העם, מצפון עד נגב – ") משתתפים במחצית קופתי הצנועה.

אך לצבי היתה תוכנית אחרת, נועזת יותר ולאומית פחות. גיורא סחב עבורו מעטפה ונייר־מכתבים עם חותמת בית־הספר וקיבל גרושים אחדים בשכרו, ואני ישבתי וכתבתי מכתב־תודה נרגש לצבי על שתרם את פרי עבודתו לקופת העם, וחתמתי בשם חיים־צימוקי.

אימא הכינה מהפטריות תבשיל פולני, כשהן מאוּדוֹת בסיר בתוספת תפוחי־אדמה מבושלים. אך אני לא טעמתי מהן, הריח דחה אותי. אז – טרם אהבתי פטריות. טרם יכולתי להעלות אפילו בדימיון את הטעם המופלא שיש להן כאשר מְאַדִים אותן עם בצל מטוגן, ומוסיפים ומבשלים אותן ברוטב של יין אדום ושמנת ורסק־עגבניות וסוכר ופלפל ומלח ומעט קמח. יוצקים את התבשיל הזה על רצועות־בשר בלולות־בקמח ומטוגנות – קוראים למאכל “בִּיף סְטְרוֹגֵנוֹף”, בשר פילה מטוגן נוסח סטרוגנוף. כאשר שמעתי עליו לראשונה הוא התקשר אצלי מיד עם הרוסי מיכאל סטרוגוף, גיבור ספרו של ז’ול ורן, שהיה גיבור נעוריי. אבל אין קשר בין שני השמות מחוץ לעובדה שהיום סטרוגנוף ידוע יותר מסטרוגוף. הנה, אפילו אני חושב עכשיו על סטרוגנוף ולא על סטרוגוף. נעשיתי שוב רעב. אני חושב שעוד מעט אלך למטבח ואנסה להכין משהו דומה ל“ביף סטרוגנוף”. אני אוהב לבשל, וגם רושם כל מתכוֹן מוצלח שעלה בידי בדף מיוחד, ואולי אפרסם יום אחד את “ספר הבישול של העצלנים”. וזאת אם אתעלם מעצתו של חברי הצייר, שאמר לי לא מזמן: “אני לא מעוניין לתעֵד כל נאד שלי לטובת האנושות.”

 

פרק שנים־עשר: צבי מחפש פַּרַשׁוּטים וגיורא מוצא גַ’רָה ששמה הנכון הוא איבְּרִיק    🔗

“אז הולכים?” אמר צבי.

“בסדר.”

הוא צעד בראש, אני באמצע וגיורא במאסף. הלכנו אל מרחבי השדות של אחוזת פלז. לעבר חלקת תירס גבוה אשר בין שורותיו היית נבלע כמו בחורשה. ומִקשת אבטיחים, ושדה־שלף גדול שלאחר הקציר, ולא רחוק משם הכרם אשר עבודת הבציר היתה בו עדיין בעיצומה. המקשה היתה כבר לאחר שניים־שלושה אסיפים, והאבטיחים הנותרים היו קטנים, כמעט בבחינת ספיח. על כל פנים – שומר כבר לא הוצב על המִקשה. ומשום כך היתה דרכנו ישר אל מלונת־השומר המטה ליפול, כדי לתקן אותה ולהשתרע בה.

לפנות־ערב היינו עושים לא־פעם את הדרך הזו בעגלה רתומה לזוג סוסים או פרדות, בלוויית עגלון ופועל ערביים. יושבים בעגלה המרופדת שקים. קופצים אל המקשה, שאדמתה שומרת עדיין על חום היום שהעיק, אך צללי הברושים הגבוהים המתארכים ממערב, ואור בין־הערביים הרך, מעניקים לה עתה שעה של חסד בטרם יחשיך היום כליל.

עד מהרה היו האבטיחים מנתרים מיד אל יד ומועמסים על העגלה כשהם מסודרים בפירמידה מוארכת ובנויה היטב. ואבטיח כרסתן, ששהה והצטנן בצל־המלונה, היה מנופץ במכה אחת על עמוד־הברזל שסומך את דופן העגלה, וכולנו כאחד שולחים ידיים לתפוס בגושים האדמדמים נוטפי העסיס, שבגלל עוביים מתלכלכים בהם הפה והאצבעות באיזו חזירות נפלאה, בולמוסית.

ואחר־כך חוזרים בנסיעה ביושבנו על דפנות־העגלה, רגלינו מידלדלות החוצה, ואנו חוששים כל רגע פן בפנייה חדה או במשיכת־פתע של הסוסים – תתמוטט כל הערימה ואנו עם האבטיחים נושלך ארצה וידינו הדביקות תופסות ללא־תועלת במפל המִידרדר.

אך עתה נשא הכול אופי אחר. מראשית הבוקר החל חום כבד, מעיק, ללא טיפת רוח. ולאחר שיצאנו מסֵתר משׂוּכת־האַקַצְיוֹת התחלנו להזיע ולהתנשף, ועייפים כאילו עבר כבר היום כולו השתטחנו לנוח בצילה הדל של מלונת־המקשה הרעועה, שכל סביבתה היתה מלאה קליפות אבטיחים בדרגות שונות של ריקבון והתייבשות, וזבובים, ודַבּוּרִים.

“קום, וַסקו די־גַמה, ותגרש את הדַבּורים!” קרא צבי לעבר גיורא.

שלושתנו שכבנו על הגב, מנסים להתכסות בכתמי־הצל שהטילו קרעי השקים והמחצלת הרעועה ממעל.

“לֵך בעצמך, נפוליון!” ענה לו גיורא מבלי להפנות מבטו אליו, ובעיניים לטושות לשמיים, “אִינְדְרֵיר־אַרַיְין!”

אני שתקתי.

"טוּז! – "

צבי קם. הוציא מתרמיל־הצד שלו משקפת־תיאטרון ישנה (מהעידן הטרום־פלסטי), משובצת צדף שהתקלף פה ושם, עמד והתבונן סביב־סביב.

“נפוליון,” המשיך גיורא מבלי להסתכל כלל לעברו, כיודע בעל־פה את כל מעשיו של צבי. “אַבּוּ קִישׁ־קִישׁ בּוּקְרַה פִיל מִישְׁמִיש!”

צבי סקר בתשומת־לב את שדרת האיקליפטוסים המרוחקת שעל גדת הירקון, שהערבים מכנים אותם בשם סַגְ’ר אִל־יַהוּד, עץ היהודים. ואת הפרדסים, הכרם, סוללת פסי־הרכבת אשר שלוחה ממנה הגיעה אל בית־האריזה הגדול של משפחת פלז, ואת בתיו המלבינים של הכפר הערבי הסמוך לגבול אדמותיה של המושבה. אחר פנה אלינו ואמר –

“מצב הביטחון בסדר גמור, בינתיים. בינתיים אין כל סימנים שעומדים להתנפל על המושבה, אם הם לא מסתתרים בוואדי לִיגֶ’ה או בהֶלגוֹלֶנד או מתקרבים מצד הים ב’גרַאף שְׁפֵיי'.”

על המושבה שלנו לא היתה שום התנפלות זה יותר מעשרים־וחמש שנים, אבל לצבי לא הפריעו כלל העובדות.

“אין טוֹמיגַאנים. אין שְׁמַייסֵרִים,” המשיך ומנה שמות של תת־מקלעים, “לא רואים בשטח כתמים לבנים של פַּרַשׁוּטים, גם לא בנוּ שום אווירוֹדְרוֹם חשאי.”

שתקנו. אותה תקופה קראו למצנח – פַּרַשוּט. ולצנחני הבריטים, ששלטו אז בארץ – “כלניות”, על שום הכומתות האדומות שחבשו. והאווירונים המריאו מאווירודרומים.

“אבל אולי קיפלו את הפּרַשׁוּטים מיד לאחר שהגיעו לקרקע, כפי שצריך לעשות. ואסור לירות בהם כל זמן שהם באוויר. אני מציע פטרול לבדוק את האי המבוצר הלגולנד.”

אני הרגשתי לא נעים. צבי עם הדימיונות שלו. אם אשאל – מי הם בכלל האויבים? – יצא שבגלל השאלה שלי התקלקל הכול. ואם אשתוק, ואסכים איתו, יגיד גיורא, ובצדק, שאני פתי מאמין לכל דבר. חיכיתי אפוא שגיורא, בדרכו שלו, המעשית, ייתן את הכיוון הנכון ליום־השדה.

ואכן הוא קם, ומבלי להתייחס כלל לדבריו של צבי, אמר –

“צריך לנקות את השטח, אני חושב, לנקות עַלַא טוּל, ולתקן את הסוכה. אם אנחנו באמת רוצים לגור כאן יום שלם. כך אני חושב.”

ומבלי לחכות לתשובתנו התחיל לטאטא את הקליפות, לגרד וליישר מעט את רצפת הסוכה וסביבותיה, והכול בעזרת קרש פשוט שמצא בפינה. עד מהרה התחלנו גם צבי ואני לעזור על ידו, ומה רבה היתה השמחה כאשר מצא גיורא גַ’רַה. אמנם פייתה היתה קטומה־בחֶצְיה, ולכן לא טרח השומר הערבי של המִקשה לקחתה עימו עם תום אסיף האבטיחים, אך אנו קפצנו עליה כמוצאי שלל רב. גיורא שטף אותה היטב במים שיצק מן הכד שלו, העטוף סמרטוט לח, וכדי לנצל היטב כל טיפה השתמש במים המפוקפקים הללו כדי לרבֵּץ את רצפת הסוכה, מפני האבק. וכשהיתה הג’רה נקייה מילא בה מים בזהירות, קשר חבל בצווארה ותלה אותה בצל, בצד המערבי של הסוכה, היכן שהחלה באה רוח־בוקר מאוחרת קלה.

ג’רה היא כידוע כד חרס שלעיתים גובהו כדי מטר ויותר והיו משתמשים בו בין היתר לאחסנת תבואה. ואילו הג’רה שעליה מדובר כאן היתה קטנה וכרסתנית, בעלת צוואר צר, בצידה האחד של כרסה בלטה צינורית הפִּיָה הקטומה־למחצה, ובצד השני ידית מתעקלת כאוזן. ג’רה זו היתה בגוון שחור־כַּאֵפר אך מסוגה יש רבות שצבען בין כתום־בהיר לצהוב־חום. הג’רה משמשת לצינון המים מהיותה “מזיעה” את חלקם מבעד לנקבובית־החרס שבדופנותיה, והרוח, שמאדה את הטיפות הזעירות, מצננת את הג’רה ואת המים שהיא אוצרת.

כמעט לא היה בית במושבה שלא ניצבה בו ג’רה נתונה בצלוחית חרס על אדן החלון. הג’רה אינה מאריכה ימים בתפקידה משום שנקבוביות החרס נסתמות אחר זמן בגלל המינראלים שבמים, ויש להחליפה בחדשה. השם הנכון לה בערבית הוא “אִבְּרִיק” אבל אנחנו העברים קוראים לה ג’רה וזה שיבוש נפוץ ביותר, כמו הפינג’אן שכְּלל אינו פינג’אן.

והדַבּורים?

שמם העברי הוא כידוע צרעות, ואלה נעלמו מהר לדרכן משעה שהחל גיורא מכה בקרש ומכסה בתלולית עפר את הקליפות הנרקבות־המתקתקות. ורק מן הזבובים לא נפטרנו עד שלא החל לעלות עשן המדורה שהבערנו.

לערבים יש פתגם על קמצנים ורעי־לב: “בעכוז הצִרעה לא תמצא דבש.” כל אחד יכול להבין את הפתגם ולהשתמש בו על פי דרכו. סיפורים טובים מתאימים לכמה וכמה מצבים. אני יודע מעשייה ערבית אחת כזו, רב־שימושית, וכדאי שאספר אותה כבר עכשיו כדי שאם אצטרך להסתמך עליה בהמשך – הכוונה שלי תהיה ברורה בהחלט.

 

פרק שלושה־עשר: מעשה בִּדְבֵלה צמוקה ו“אַל תעבור במים בטרם בדקת את עומקם!”    🔗

צריך להקדים הערה קטנה לפני שמתחילים במעשייה הערבית, והיא, כפי שתיווכחו, קשורה לעניין.

זה שנים אחדות שאני לא מסוגל להתגבר על התיאבון שלי ואני משמין והולך ואינני מצליח לרזות. פגשתי אדם שסיפר לי כי הצליח להפחית ממשקלו באמצעות רפואת המחטים הסינית. מחט דקיקה וזעירה ננעצה בתנוך־אוזנו למשך שבועות אחדים, והדבר השפיע על מרכז עצבים כלשהו, שכנִראה ממוּנה על התיאבון, וכך איבד חלק ניכר מתאבונו, והיה יכול לרזות מבלי להתייסר.

לפעמים אני חושב – כמה מאושרת התקופה שבה אנו חיים! – הלא פעם היו משתמשים ברפואת־מחטים כזו או אחרת כדי להתגבר על המחלות ועל הרעב! – בילדותי היה כל דבר מאכל נמדד על פי הערך המזין שבו, וכל המזין יותר, חשוב ונחוץ יותר, והיו גאים בו ומספרים בשבחו ואפילו לומדים על כך בשיעורי התזונה ובעבודה המעשית במִטבח של בית־הספר, שום מזון לא נחשב משמין או מיותר. ואילו כיום משתדל כל דבר־מאכל להצטנע ולהציג עצמו כדל־קלוריות ולא כעשיר בהן, וכל שערכו המזין מעט יותר ודל – הריהו משובח. אנשים כבר אינם מחפשים במזון חיזוק לקיומם ומקור אנרגיה לעבודתם הגופנית, אלא תרופת־פלא להיפטר באמצעותה מעודף השומן בגופם. וכשהם אוכלים במקרה דבר־מה מזין וטוב, עושים זאת מתוך הרגשה כבדה של חטא לבריאות הגוף וליפי גזרתו.

ועכשיו לַ –

מעשה בדבלה צמוקה

אורחת בּדוּאים נדדה במידבר זמן רב וכל מלאי המזון שנותר להם לא היה אלא דבלות תאנים. לעת ערב הגיעה שעתם לחנות, ועצרו. הבריכו את הגמלים, התפללו, פרשו את העבאיות על פני החול, הוציאו את דִבלות התאנים והחלו שוברים את רעבונם בהן ועד מהרה זללו מהן בכל פה, עד להתפקע.

וכשׁשׂבעו ומילאו בטנם, החלו חשים גועל כלפי הדבלות שנותרו, ממש בחילה למראיהן. ומאחר שהיו עתה במצב רוח מרומם, זחה דעתם עליהם, וליבם היה גס בתאנים, והם קמו ואספו את כל הדבלות הנותרות לערימה אחת על פני החול, עמדו סביבה במעגל – והטילו בה את מימיהם.

וכשסיימו, התעטפו בעבאיות שלהם ונרדמו בלב שבע ובשלפוחית קלה.

עם בוקר קמו, רעבים, והנה – אבוי! – לא נותר עוד דבר מאכל בכליהם לבד מאותה ערימה של דבלות מושתנות שמתנוססת בתווך ביניהם.

הסתובבו כה וכה, תוהים מאין תבוא ישועתם, ובינתיים הגניבו מדי פעם מבט לעבר הערימה, והם נבוכים ומתביישים איש מפני עצמו ומפני רעיו המתבוננים בו.

לבסוף אזר אחד מהם אומץ, ניגש כמו בהיחבא אל קצה הערימה אשר בתווך ביניהם, שלף דבלה אחת, נשף בה מכאן ומכאן, גִלגל אותה בחול הזך ושב והרים אותה ונשף בה אך מעט, ואמר –

“על זו לא השתנו!”

ונתן אותה בתוך פיו ולעס אותה בארשת פנים של חיוך חמוץ או של חמצמצות חייכנית.

לאחר היסוס־מה ניגש גם השני ועשה כמעשהו, והשלישי, והרביעי, תחילה כמו בהיחבא ואחר־כך בגלוי – וככל שרבו המצטרפים למעגל, כן נעשתה לעיסת התאנים המושתנות מקובלת יותר ומהירה יותר ולא עבר זמן והערימה התחסלה כמעט כולה.

נפלה לפתע איזו הרגשה של אי־נעימות בקהל. האם ככלבים היינו? – אך הנה גילו, לאחר שבָּררו את התאנים היותר־יפות למאכל, כי נותרה אחרונה לרגליהם דבלה צמוקה אחת, לא תואר ולא הדר לה, שחורה ומיובשת. והיא כמזכרת־עוון מחייכת אליהם וקורצת מן החול וכמו מלעיגה על כבודם שחוּלל. אכן, כן – ככלבים, ככלבים!

מה לעשות?

נִמנו ואמרו כולם פה־אחד:

“דבלה צמוקה שכמוך – עלייך, עלייך ורק עלייך השתנו!”

וכך נגולה אבן הכלימה מעל ליבם, ויצאו שמחים וקלי־רגל לדרכם.

*

כפי שאתם רואים, מעשייה זו – מוסר־ההשכל שלה מתאים להרבה מצבים שאולי עמדתם או עתידים אתם לעמוד בהם, ואינני יודע מה יותר טוב לאחל לכם – שתהיו במצבם של הבּדואים או של הדבלה הצמוקה. החבר שלי הצייר אמר שבסיפור הזה הוא מעדיף להיות הגמלים.

את המעשה בדבלה הצמוקה סיפר לי דודי ההולל אלכס, שהיה מעיין שופע למעשיות ולפתגמים ששמע מפי פַלַחִים ובּדואים, ולפעמים אף שיפר אותם בכוח הסיפור שלו. הסופר משה סטבסקי נעזר בו כאשר כתב את ספרו הנפלא “הכפר הערבי”. גם את המעשייה זו סיפר לי דודי –

“אל תעבור במים בטרם בדקת את עומקם!”

חוּסנִי היה נער רועה אצל אחד השיח’ים. כל היום רעה לבדו את העדר, ומאחר שלא היה לו עם מי לדבר, התרגל לדבר אל הכבשים, אבל לא בא עליהן מאחור כפי שעשו אחדים מחבריו המתבגרים, שלא הצליחו להתגבר על יצרם העז.

לאחר העבודה נהגו הרועים לבלות את הערב כשהם מספרים בדיחות או מתווכחים מה היו קונים אילו היה להם כסף. כולם, חוץ מחוסני. חוסני העדיף לבלות את ערביו בהקשבה לזקני השבט המספרים על מסעות ועל הרפתקאות בערים רחוקות. הוא גר כל ימיו במידבר, והמעשיות שלהם מילאו אותו חלומות.

לילה אחד חלם חוסני שהוא הגיע לעיר. החלום ניראה בעיניו כה אמיתי עד שהרגיש שהוא ממש נמצא שם. הוא רצה לספר על כך לרועים האחרים, אבל פחד פן יצחקו ממנו. לכן, במקום לספר להם, הוא סיפר את חלומו לכבשים.

אחד הרועים שמע אותו, ואמר לכל השאר: “חוסני מדבר שטויות אל הכבשים שלו!”

“מוזר מאוד,” אמר האחד.

“וגם טיפשי מאוד,” לעג רועה אחר, “עִם הכבשים לא צריך לדבר!”

והם החלו לצחוק על חוסני.

יום אחד ביקש השיח' למכור אחדים מגמליו בעיר. הוא החליט לקחת לדרך כמה מן הרועים שלו, אבל חוסני לא נכלל בהם.

כאשר ביקש חוסני מהשיח' להרשות לו לבוא איתם, ענה השיח': “אני מצטער. אולי בפעם הבאה.”

ואז, בדיוק כאשר הם היו מוכנים לצאת לדרך, חלה אחד הרועים. השיח' החליט להרשות לחוסני למלא את מקומו של הרועה החולה.

הם רכבו במשך ימים, עברו בגיאיות וטיפסו על הרים. חוסני חש עצמו בר־מזל על כך שהוא הולך ומתקרב אל העיר, ואפילו לא הרגיש כמה חם ויבש הכול מסביב.

לאחר שחצו ואדי רחב ויבש הגיעו לבסוף אל העיר.

השיח' מכר את גמליו. הוא העניק לכל רועה דינר זהב אחד והִרשה להם לצאת לבלות כרצונם את שארית היום וליהנות מפלאי העיר.

הרועים מיהרו ללכת יחדיו, כשהם עוזבים את חוסני לבדו.

חוסני נדד ברחובות העיר, בתוך ההמון הרועש. ככל שהִרבה ללכת, כן נראתה לעיניו העיר דומה יותר לחלומו ולסיפוריהם של זקני השבט. אלא שעכשיו היא היתה ממשית, ואפילו מרגשת ומפתיעה יותר מכפי ששיער.

הוא הלך לשוק, עבר על פני חנויות ודוכנים בהם הוצגו בגדים צבעוניים, שמלות רקומות, שטיחים, סירים וצלחות נוצצים. ריחות האורז בצנובר ובצימוקים, הקבאב, הפַלאפֶל, הקוּבֶּה, הקוסקוס והחלווה המתוקה מילאו את האוויר. אבל חוסני לא קנה דבר.

לפתע הבחין בשלט על חנות קטנה: “פסוק תמורת דינר זהב.”

חוסני הרגיש שהוא מוכרח להיכנס.

כאשר נכנס, מצא את עצמו בעולם אחר, מקום שאליו לא חדרו הרעש והמהומה של השוק.

איש זקן ישב שם לבדו.

חוסני נתן את דינר הזהב לזקן. האיש לקח את המטבע, התבונן היטב בחוסני, ואז אמר לאיטו: “אל תעבור במים בטרם בדקת את עומקם.”

חוסני חיכה. לבסוף שאל, “האם זה הכול, אדוני?”

האיש הזקן שתק ולא הוסיף דבר.

למחרת בבוקר חוסני, השיח' והרועים, עזבו את העיר ורכבו אל המידבר.

בדרך דיברו הרועים על כל מה שאכלו וכל מה שקנו בעיר ועל הנשים שאצלן ביקרו, וכמה שונות הן מן הכבשים כי הן מזדווגות בשכיבה על הגב, ואין עליהן פרווה לבד מן הערווה. הם שאלו את חוסני היכן הוא היה ומה קנה. חוסני לא ענה. הם התחילו ללעוג לו על כך שלא רכש דבר ובִזבז את ביקורו בעיר.

לבסוף התפרץ חוסני וגילה, “אני כן קניתי משהו. פסוק!”

“פסוק?” הם ממש לא האמינו למשמע אוזניהם. וכאשר חוסני חזר בפניהם על הפסוק, פרצו כולם בצחוק.

“הוא בִּזבֵּז את כל כספו על שטות חסרת־ערך,” אמר האחד.

“איזה טיפש מטופש!” צחק השני.

“פסוק במקום פִּישׂוּק!” הלעיג הראשון.

והשֵיח' צחק גם הוא: “אַל תחֱצה את המצוּלה בטרם בדקת את עוֹמקה! הַה! הה! הה!”

הם המשיכו לצחוק גם כאשר הבחינו בענני הגשם הכבדים שהתקדרו במרחק. על פי הברקים והרעמים היה עליהם לדעת שגשם שוטף יורד בהרים שמעליהם. אבל הגשם היה רחוק מאוד, ואף טיפה לא נפלה עליהם.

עד מהרה הם הגיעו אל הוואדי, שהיה יבש בדרכם אל העיר, ועתה שטפו בו מי הגשם מן ההרים.

השיח' והרועים לא היססו. הם נכנסו למים עם גמליהם טעוני המשא, והחלו לחצותם.

חוסני נזכר בפסוק שאותו קנה, ועצר. “אל תעבור במים בטרם בדקת את עומקם,” שב ואמר לעצמו. הוא קרא לשיח' ולרועים לעצור ולחזור, אבל השיח' ענה לו בחוסר סבלנות, “מהר ובוא, חוסני!”

אותה שעה, אדם לבוש בגדים יקרים עמד גם הוא על גדת הוואדי. הוא הוליך גמל בחבל ארוך. על דבשת הגמל התנוסס אפִּריון מפואר.

כאשר ראה האיש את השיח' ואת הרועים מתחילים לחצות את הוואדי, נכנס גם הוא אל המים הזורמים. חוסני ניסה להזהיר גם אותו, אבל האיש רק משך בכתפיו והמשיך ללכת.

חוסני לא רצה אמנם להישאר מאחור, אבל הפסוק חזר והִכה שוב ושוב במחשבתו והוא לא היה מסוגל להביא את עצמו להחלטה לחצות את הוואדי.

האחרים לא הספיקו להתרחק הרבה כאשר לפתע שטף אותם זרם פתאומי וחזק, והמים הסוערים בלעו אותם.

חוסני נבהל נורא כאשר ראה את מה שקרה, ואז שמע קול מתוך האפריון שעל דבשת הגמל: “משרתי, משרתי המסכן! הו, כמה נורא!”

חוסני ניגש אל האפריון וגילה בו עלמה צעירה, שרק עיניה המבריקות הציצו בו מבעד לרעלה.

“אדוני רב החסד,” אמרה, “שמי לָטיפה. עכשיו, לאחר שהמשרת שלי נעלם, אני לגמרי אבודה. בבקשה, עזור לי.”

“אל תדאגי,” אמר חוסני בעדינות, “אוכל לקחת אותך חזרה לַעיר.”

“הו, לא! לא לשם,” אמרה, “אני לא רוצה לחזור אל האמיר. הוא שלח אותי, למרות רצוני, בתור מתנה לנסיך שאני לא מכירה. לאן מועדות פניך?”

“אין לי משפחה,” אמר חוסני, “עכשיו, כאשר השיח' מת, גם אין לי עבודה. חוץ מזה אני מעדיף ללכת למקום חדש לגמרי מאשר לחזור למקום שבו לא היה לי רגע של אושר.”

“בבקשה, הרשה לי ללכת איתך,” אמרה לטיפה.

חוסני קשר את חבל הגמל של לטיפה אל הגמל שלו. הוא לא ניסה לחצות את המים הגועשים. במקום זאת עקף את הוואדי לכל אורכו.

הם המשיכו בדרכם זמן רב. הימים היו חמים מאוד והלילות קרים. בערב הראשון, ליד המדורה, גילתה לטיפה לחוסני את פניה, והן היו יפות מאוד. אבל היא לא חדלה לרעוד. חוסני נשבע לה שיגן על כבודה ולא יגע בה לרעה.

אבל בליבו חשד שמא אין היא אישה אלא נער צעיר ממנו.

חוסני סיפר ללטיפה על הדברים שלמד מזקני השבט, כיצד חלם על העיר עוד בטרם ראה אותה, ואיך מכר לו האיש הזקן פסוק שהציל אותו מהאסון הגדול שהם היו עדים לו.

בערב השני חשה בחשדותיו באשר למינהּ וחשפה בפניו את שדיה הצחים.

הוא נדהם. מעולם לא ראה שדיים של אישה. הם היו כל כך שונים ועדינים מעטיני הכבשות שאותן חלב ומפִּטמותיהן ינק כל ימיו. זִרמה עזה הרעידה לפתע את כל אבריו, והוא הסתיר זאת ממנה כי היתה עדינה ומשכילה ממנו.

לטיפה סיפרה לחוסני: “אבי עבד אצל האמיר. אחרי שהתייתמתי, גידלו אותי בארמונו של האמיר. החיים שם לא היו כה שמחים כפי שאתה אולי חושב. כל נערה נלקחה בתורה להיות שפחתו של האמיר – ועל משכבו נקטפה לנֵצָח תומתה. אני מזועזעת ממה שקרה בוואדי אבל מאמינה שזה היה סימן לכך שאני לא הייתי צריכה לחיות בארמון זר עם נסיך שאני בכלל לא יודעת מיהו.”

לבסוף הם הגיעו לעיר אחרת. כבר בדרך חוסני ולטיפה התאהבו. הוא סלח לה על עברה, שכבר אינה בתולה. היא לימדה אותו נימוסים – שאפשר לישון על כרים ולא על כבשים, וכי יש גם בתוּלים אחרים אשר אותם גבר זר טרם חדָר. חוסני צרח ונאק מרוב הנאה בהיזכרו בסיפורי חבריו המתים על דרך רועֶה בכבשה. הוא בא על סיפוקו מבחינת הכבוד. לא עבר זמן רב והם התחתנו. בכסף ובזהב שנשא הגמל של לטיפה הם קנו בית גדול ושדות. הם הקימו משפחה וחיו באושר שנים רבות.

וחוסני לא שכח לעולם את האיש הזקן ואת פסוקו וגם לא פסק מִמְדוֹד את עומקיה של לטיפה אשתו היפה – ומשוּט וַעֲבוֹר בּם מִגדָה אל גדָה.

 

פרק ארבעה־עשר: לשוט בקליפת אבטיח ולצוד דגים בירקון. תוֹבּ אִל חָ’שָׁאבּ    🔗

עד מהרה חיזק גיורא, בעזרתנו, את עמודי הסוכה. את השקים שהביא איתו בעגלתו לקחנו צבי ואני ופרמנו בעזרת להב האולר, חותכים בחוט המחבר יחד את שוליהם עד שהתקבלו יריעות רחבות שבעזרתן חידשנו ומתחנו היטב את דופנותיה וגגה של הסוכה, שנעשתה לנו כמין בית זמני.

אמנם, לא היה בה מן החן המתנשא של הסוכה, או השוֹמֵרָה, בכרם. זו היתה ניצבת בראש הגבעה בלב הכרם, על פיגום של צינורות־ברזל שגפנים מטפסות בהם. עולים אליה בסולם והיא כולה כמו קומה שנייה שצוֹפה על פני מרחבי הכרם, בדומה לסוכות המצילים הגבוהות, שמהן הם מתבוננים לעבר הים. אפלולית וקרירות נעימה שוררת בה, צוננת כַכפור הדק של אשכולות המוסקאט הלבן, שנבצרו השכם בבוקר והיו חבויים בפינתה בסל־נצרים קלוע המשמש לבציר, ומכוסים עלי־גפן ירוקים וטריים כאשכולות.

פועל שחיזר אחר בת של דודי אלכס, ולימים נשא אותה לאישה, התקרב עימה ערב אחד אל השוֹמֵרָה, ומה מאוד התפלא כאשר שמע ממעל את קולו של דודי מְתנֶה אהבים עם פועלת צעירה, מדגדג לה באזורים המעוררים כנראה צחוק, ומלמד אותה עברית: “פְּנִים, חוץ! פנים, חוץ!” – מיד חמק משם המחזר מבלי שגילה לבת־דודי מה שמעו אוזניו בשוֹמֵרָה.

לא. סוכתנו זו, “המלונה במִקשה”, היתה כקרובה ענייה של השומרה. רובצת על הקרקע, פרוצה לכל עבר, ארעית כל־כך, נטושה, חמה ומרוחקת מכל פיסת־ירק, לא תואר ולא הדר לה.

ועתה, לאחר שהשלמנו את התקנתה, הגיעה השעה לדאוג למזוננו למשך כל היום. היה זה בעיקר רעיונו של צבי, שביום־השדה נאכל רק ממה שהטבע מעניק לנו, בסגנון רובינזון קרוזו. לכן גם לא הביא עימו שום דבר מאכל מן הבית, ובתרמיל־הצד הצבאי שלו היו, לדבריו, רק אותם חפצים אשר בשעת חירום ניתן לצנוח עימם ממטוס או לגרור אותם בשחייה מאונייה טרופה בלב־ים כשהם נתונים בתוך שק מתנפח ואטום למים.

גיורא, שראה את הנולד, הסכים עקרונית להיעזר ככל האפשר במה ש“הטבע” יזמֵן לנו, אך דאג להבאת אותם מִצרכים שידע מראש כי “הטבע” – כלומר, כל מה שצומח באחוזת פלז – לא יספק לנו, כמו לחם ותפוחי־אדמה ושמן ובצל ומלח ועוד.

ואילו אני – וכי היתה לי ברירה? עימי ששת הכריכים, הארוזים הפעם בנייר פֶּרגַמֶנט, עם פלחי־הביצה כמילוי להם, ואשכול ענבים גדול, רחוץ ומחוטא ומדיף עדיין מעט קור ממקרר־הקרח. ובקבוק זכוכית, לא מימייה – מלא תה קר ממותק עם מיץ לימון. אצלנו בבית, כל מי שהיה יוצא לשעות אחדות, לעבודה או לנסיעה, נהג לשאת עימו גם בקבוק מלא מים או תה קר, סגור בפקק של שעם. שיהיה. בימים ההם לא רק לא מכרו מי־שתייה בבקבוקי פלסטיק אלא הפלסטיק עצמו טרם היה קיים.

חלוקת העבודה היתה אפוא כך: צבי יצא לסייר במִקשה כדי למצוא אבטיח או שניים שעודם ראויים למאכל, להצניעם בצל שדרת הברושים שסוככת על הפרדס הסמוך, ואם במקרה זורמים שם מי־השקיה בתעלת־הבטון – מה טוב. האבטיח יצטנן מהר. אחר־כך יסור צבי לכרם ויביא מלוא הסל עוללות, אלה האשכולות הזעירים, שבכל אחד מהם אולי ארבעה־חמישה ענבים צהובים או שחורים ובשלים במיוחד, ואשר רשות גמורה יש לאסוף אותם אחרי הבציר. ואגב, יום־השדה, כולל הלקט בשדה ובכרם, היה באישור מפורש של אבא, האחראי לניהולה של אחוזת פלז. ומטרתו המוצהרת של היום (צבי עמד על כך שאבקש מאבא לומר זאת בפירוש) – “לעזור בשמירת השדות.”

עליי הוטלה משימה קלה־יחסית. לגשת לחלקת התירס הסמוכה, שאף היא כבר החלה להצהיב, ולהביא קלחים אחדים שעדיין שמרו על טריותם וטרם נעשו ראויים להיות רק גרעיני־מאכל לתרנגולות.

בזאת, למעשה, כמעט שהסתיימו כל המִכמנים שעשויים היינו למצוא על סביבנו בַּ“טבע” בשלהי הקיץ. לא שׁשׁת, לא בננות ובוודאי שלא אגוזי קוקוס ומעיינות מים וכל אותם דברים שונים ומשונים שמהם ניזון ובהם הסתייע רובינזון קרוזו כל שנות שִבתו באי.

מֵי הירקון הזורמים בו היו כבר אז אסורים בשתייה בגלל מחלת הבִּילהַרציָה, ודגים ראויים למאכל לא היו בו. אמנם, בימי ראשיתה של המושבה היו שחשבו אחרת. כאשר נשלח אחד מהם, איש עליז וחובב גוזמאות מטבעו, אברהם קוֹפֶּלמן שמו, אל יהודֵי העיר בְּיַאליסטוֹק שברוסיה, להשפיע עליהם לעלות לארץ־ישראל (זה היה לפני שנים רבות, בשנת 1883 לערך) סיפר להם דברים מופלאים על החיים הצפויים “בחיק הטבע” במושבה הצעירה:

יושב לו יהודי על אדמת הקודש בביתו הקטן, הלבן והעטוף כולו ירק אילנות, וליד החלון עץ לימונים. ופותח לו היהודי את חלון ביתו, שולח ידו וקוטף לימון, חותך ממנו חתיכה ושם בכוס התה שלו. וכשהוא צריך עוד, הריהו שוב פותח את החלון וקוטף מאותו עץ.

יושב לו יהודי בביתו על אדמת מולדתו, מוקף כולו עצים רעננים, תאווה־לעין, אוכל פירותיהם בעצמו ומאכילם לאשתו ולבניו, ממש כבתוך גן האלוהים בעדן.

ואם אתם שואלים: “והאם להביא כובע־צילינדר?” – הרי אמרתי לכם בפירוש: הארץ זבת חלב ודבש וכל עץ וכל שיח ענפיהם שם מטפטפים עסיס. ולמה לכם שם צילינדר? רק כדי ללכלך אותו? השאירו אותו בגולה, חביביי, אין צורך בו.

ורוצים אתם לדעת מה טיבן של אדמות המושבה? הרי לכם עובדה אחת שממנה תוכלו ללמוד על השאר: על גדות הירקון גדלים אבטיחים בשיעור גודל כזה, שחצי אבטיח מספיק למאכל לשובע למשפחה רבת נפשות למשך יום תמים. וכשתוכה של המחצית נאכל עד תומו, מתיישבת לה המשפחה בתוך הקליפה, המקבלת צורת סירה, ומפליגה בה על מי הירקון. לפעמים לשם טיול ולפעמים לשם ציד דגים. דגי הירקון הגדולים, המשובחים, שהקטן בהם משקלו לא פחות מחצי הפּוּד הרוסי –

וכשבאו לבסוף המתיישבים החדשים למושבה, וראו שהיא חרבה עדיין כי תושביה הראשונים ברחו בגלל המלריה, היא הקדחת הקטלנית שהפיצו היתושים השורצים בביצה ליד הירקון, וכי המציאות שונה מאוד מן הגוזמאות – באו אליו בטענות.

השיב להם קופלמן:

“אתם כאותו חמור המסרב להיכנס לאורווה אלא אם כן מראים לו תחילה צרור של שחת. אך במקום למשוך אתכם אל האורווה הכנסתי אתכם במחילה מכבודכם לארץ־ישראל…”

*

מאותם ימי ראשית של המושבה השתמרה במשפחה שלנו גם המעשייה על תּוֹבּ אִל חָ’שָׁאבּ, שמלת העץ, שאותה סיפרה לדודתי האומנת הערבייה שגידלה אותה, חַדִיגָ’ה.

תּוֹבּ אִל חָ’שָׁאבּ

היה היתה בחצר הסוּלטן רועת אווזים קטנה. יום־יום היתה יוצאת עם אווזיה לאחוּ הירוק, ליד האגם.

מסכנה היתה הרועה כי בשובה לחצר הארמון היו המשרתים מכים אותה ובועטים בה ומעליבים אותה ומנסים לחמוס ממנה את אוצרה היקר לה מכול, את בתוליה, או מנסים לדחוף לה אצבעות בתחת, והיא נערה קטנה וחלשה ואינה יכולה להרים עליהם קול ואין לה בפני מי להתלונן.

לפעמים היתה הרועה יושבת בין אווזיה באחו ובוכה על גורלה המר. “אין אדם בעולם שיעזור לי!” – טִפטפו דמעותיה המלוחות על העשב הטרי – אבל להקת האווזים המשיכה ללחוך אותו ולגעגע, והן לא שמו לב לסבלה.

יום אחד עבר באחו חייט זקן, נושא על גבו שק ריק, וראה אותה בוכה.

"מדוע את בוכה? ילדה יפה – " שאל אותה החייט הזקן.

סיפרה לו רועת האווזים על חייה הקשים בחצר הארמון. כיצד מבקשים הנבלים הסובבים אותה לחמוס את תומתה ממנה.

“אני אלביש אותך בְּתּוֹבּ אִל חָ’שָׁאבּ, בשמלת עץ, ושוב לא יוכל לפגוע בך שום אדם שבעולם!”

“אבל המשרתים הרעים ינסו להוריד ממני את השמלה כדי לדחוף לי אצבעות בתחת!”

“לא! שום כוח שבעולם לא יוכל לפשוט ממך את שמלתך. להיפך, ככל שיכו אותך, כן תתחזק ותתהדק עלייך שמלת העץ!”

“אבל אדוני החייט רב החסד, מה שאתה מציע לי הוא קללה, שהרי לעולם לא אוכל לצאת מתוך שמלת העץ שלי!”

“לפנות־ערב, כאשר תיראי את פנייך נשקפים במי האגם האפלים – מיד תישור מעלייך שמלת העץ, ותוכלי להתרחץ באגם.”

הוציא החייט הזקן מהשק הריק שמלת עץ, הניח אותה על הרועָה. וברגע שהתלבשה בעץ – נעלם החייט באוויר ואיננו.

חזרה רועת האווזים לחצר הארמון כשהיא לבושה בשמלת העץ.

המשרתים המשיכו להכות אותה ולבעוט בה ולנסות לדחוף לה אצבעות, אבל שמלת העץ הגנה על גופה. כל מי שהיכה אותה ובעט בה – כאבו ידיו ורגליו כאילו הרביץ לשולחן או בעט בארון.

וככל שהוסיפו להציק לה, כן נעשתה השמלה קשה והדוקה יותר עד שנידמה שלא נערה היא אלא עץ המתהלך בתוך להקת האווזים.

המשרתים הניחו לה לנפשה, אבל התחילו לכנות אותה בשם – אילנית, עד שכולם, וגם היא, שכחו את שמה האמיתי.

ולפעמים היו תולים עליה לייבוש קדרות או מחבתות.

ולסוּלטן היה בן צעיר, בחור יפה ואמיץ מאוד, עָמֵדִי שמו.

בתחרות של קליעת חיצים למטרה היו חיציו קולעים זה בזה במעופם, ונוחתים כחץ אחד ללב המטרה.

ובתחרות רכיבה היה משיג על סוסתו את כל הפרשים, כי היתה לו סוסה אצילה, שחורה כעורב, ורוח קסמים שכנה בה. היו שסיפרו כי נשמת נערה טהורה שוכנת בה, והיו שאמרו כי בת־סולטן היא שמתה והפכה לסוסה ולעולם לא תשוב להיות בת־אדם, והיו שאמרו כי שֵׁדָה היא, לילית איומה ואפלה, שאחיותיה השֵׁדוֹת גרות מתחת לאדמה, ובלילה הן עולות וגורמות לבני־האדם חלומות מפחידים שמכסים אותם בזיעה קרה – או חלומות תאווה שסוחטים את זרעם לַשֵׁדוֹת שמתעבְּרות בִּישיבה ויולדות שֵׁדוֹנים ערטילאיים.

יום אחד יצא עמדי לטייל, רכוב על גבי סוסתו הנהדרת. לפנות־ערב הגיע אל קצה היער, ליד האחו שבו פסעה אילנית עם להקת אווזיה.

לפתע ראה אותה פושטת את שמלת העץ ויורדת לאגם, לרחוץ עם אווזיה במים האפלים, והנה היא פורחת ולבנה כשלג, קווצות שערותיה הרכות פרושות על פני האגם וגביעי שדיה זקופים.

התפלא מאוד עמדי למראה עיניו, ומיד התאהב ברועה היפה, שכמוה לא ראה מעולם.

אבל כאשר יצא אליה על סוסתו וביקש לדבר איתה –

– מיד קפצה עליה שמלת העץ ועטפה אותה כמו חבית הדוקה.

“מי את?” שאל.

“אני – אני, וזאת רק אני יודעת.”

“אל תדברי אלי בחידות. מי את?”

“אני אילנית, רועת האווזים של הארמון.”

“אני רוצה לשאת אותך לאישה, אילנית. את תהיי מלכה.” אמר עמדי.

“חייט זקן כישף אותי ולעולם לא אוכל לצאת מתוך שמלת העץ!”

“לא חשוב. אני ראיתי מי את באמת, ואני אוהב אותך.”

חזר עמדי לארמון על סוסתו לעת ערב –

ואחריו בראש אווזיה פוסעת הרועה בשמלת העץ –

וכך הם עלו ובאו עד כיסאו של הסולטן.

“אבא, אני רוצה לשאת את אילנית לאישה!” הכריז עמדי.

כל הנוכחים פרצו בצחוק גדול, “בן־הסולטן השתגע!” –

והאווזים שנבהלו החלו גם הם לגעגע.

“אני אוסר עליך לעשות שטויות!” אמר הסולטן. ועל הרועָה פקד: “שובי מיד עם אווזייך אל חצר המשרתים ואל תעזי להראות את פנייך העציות בחצר מלכותי!”

“אבל אילנית נערה יפהפייה היא!” התעקש עָמֵדִי, “צנועה וגם בתולה!”

שוב פרצו כולם בצחוק, “בתולה כקרש!” – והסולטן אמר: “מה קרה לך, בני? אתה רוצה להתחתן עם בול־עץ? רק אם תביא לכאן כלה יפהפייה, ארשה לך להתחתן!”

למחרת רכב עמדי על סוסתו אל היער, עמד שם והתבונן מרחוק ברועת האווזים עד שהגיעה שעתה לטבול לפנות־ערב באגם. כל היום חשב וחשב איך יוכל להתגבר על הכישוף ולשאת אותה לאישה. וכאשר לא מצא שום דרך, התעצב והרכין ראשו על צוואר סוסתו, נאנח, ובכה.

אז הִפנתה אליו הסוסה את ראשה, עיניה השחורות נצצו גם הן מדמע, ופתחה את פיה כאחד מבני האדם, ואמרה לו:

“אל תבכה, מחמדי. יש דרך לגאול את אהובתך מן העֵציות שלה.”

“איך?”

האריכה הסוסה את צווארה עד לאוזנו ולחשה לו.

“אבל אני אטבע!” נחרד עמדי.

הורידה הסוסה החכמה את ראשה, ליקטה קנה־קש והרימה אותו בפיה אל עמדי הרוכב עליה.

חיבק עמדי ונישק את צוואר סוסתו, ואמר: “אני אעשה כדברייך!”

למחרת השכים עמדי לבוא לקצה היער. השאיר את הסוסה, פשט בגדיו וצלל לאגם כשהוא נושם רק דרך הקשית שבפיו, וכך שהה שם כל היום כולו.

לפנות־ערב ירדה אילנית לרחוץ באגם יחד עם אווזיה והיא פורחת ביופייה ולבנה כשלג, קווצות שערותיה הרכות פרושות על פני המים האפלים, וגביעי שדיה זקופים וצחורים מאוד, לבד מהפטמות.

כאשר שטה בין אווזיה גילתה את עמדי שקוע על גבו במים. הוא טבע! – נבהלה, אך עמדי תפס את אילנית הערומה וחיבק אותה בכל כוחו ויצא איתה מהאגם. וְתּוֹבּ אִל חָ’שָׁאבּ, הלא היא שמלת־העץ, אמנם ניסתה להתלבש עליה בכוח ולהפריד ביניהם, אבל עמדי לפת את הרועה בזרועותיו החזקות –

(לימים ריכלו המשרתים: “בתולה נכנסה היא אל האגם, שוב לא יצאה בתולה!”)

והסוסה השחורה הופיעה בצהלה מקצה היער, בעטה בפרסותיה בְּתּוֹבּ אִל חָ’שָׁאבּ, שמלת העץ, ורמסה אותה לשבבים –

עלו עמדי ורועת־האווזים היפהפייה על הסוסה וטסו לארמון.

לא היה עוד זוג יפה כמותם בכל הארץ כולה.

ואחרי שהשניים נישאו, הפכה הרועה־הנסיכה לאווזים את המשרתים שעינו אותה, ושלחה אותם ללחוך עשב באחו הירוק אשר על שפת האגם ולהזדווג תחת אל תחת מבעד לנוצות.

 

פרק חמישה־עשר: מוֹת יריב. "מיכה, מיכה, פתח פיך – "    🔗

ואני בשדה התירס.

קני־התירס גבוהים ממני כמעט כפליים. מסודרים בשורות ארוכות, ישרות, אך ניתן לעבור ברווח שביניהם משורה לשורה, לרוחב החלקה. גובהם אינו מסתיר את השמש מחמת דקותם. כמעט שאינם נותנים צל. אך יש בהם מעין מסתור. כמין חורשה מכושפת, חמה, מצהיבה.

חלצתי את סנדליי. כפות רגליי היחפות ממששות את הרגבים היבשים, נזהרות משיחים דוקרניים שצבעם ירוק־אפור. לרגע היתה לי אותה הרגשה נפלאה, שהלכתי לאיבוד.

הזיכרון הראשון שלי בחיי הוא שהלכתי לאיבוד. מול ביתנו גר ילד בן־גילי, ילד חולני בשם יריב. חבר ראשון היה לי למשחקי־ילדות. יחד הלכנו לכיתה אל"ף.

בוקר אחד, הוא עם קורקינט עשוי עץ, ואני עם גלגל מחובר למקל, שרץ לפניי, שהתקין לי סבא־מצד־אבא, יצאנו לדרך. תיירים נהיה בעולם הגדול. עברנו את החצר של סבא, שהיתה סמוכה לחצר שלנו ובה שדרת שיחי טוּיָה, שיחי־מחט קטנים אשר העכבישים אוהבים לטוות בסתרם נקרות־קורים ענקיות ולבנבנות, בהן היינו מסתכלים שעות ארוכות, לראות כיצד יילכד הזבוב, והעכביש יֵצא מחורו לתפוס בו ולמוץ את לשדו עד שימות.

ועוד היו בחצר עצי ברוש, ודובדבן יפני שצורת פריו מסולסלת כעגבנייה קטנה וטעמו חמצמץ, ודקלי וַשִׁינגטוֹנְיָה גבוהים, ועצי אשכוליות, ועץ חרוב אחד שלא נתן פרי מעודו. ועץ תות ענק שמכסה את מחצית החצר, וגם הוא לא נתן פרי מעודו, רק צל ומקום למשחקים במרום ענפיו, שהיו לי כאווירון.

ירדנו מן החצר במורד הרחוב הגובל במגרש גדול וריק, שניצב בפאתי המושבה, ורק איזו חורבה מסתורית בת חדר אחד מטויחת ורוד, ללא גג, ניצבה נטושה על גבעה באמצע המגרש. הלכנו והלכנו (ולא ידענו שאנחנו הולכים לאיבוד) בשדה הגדול, עד שהגענו לגבול גוש הפרדסים (אשר ליד אחד מעציהם, כך סיפר אבא לאחר שנים, היה טמון “סליק” נשק גדול של המושבה, שמקום הימצאו המדויק נשכח, ולא נמצא גם בבוא היום, כאשר נעקר הפרדס וכל הסביבה נבנתה שיכונים־שיכונים).

על גבול הפרדסים ניצבו בתים אחדים, ורפת גדולה בחצרו של אחד מהם. ניגשנו. קיבלו אותנו בחביבות. נתנו לנו מים לשתות. מי באר חפורה באדמת המושבה ומשקה גם את פרדסיה. כלל לא חשדו בנו שאנו הולכים לאיבוד. תרנו סביב־סביב כל צורכנו. מטביעים בחול את עקבות הקורקינט והגלגל. משוחחים בחשיבות על דברים שאינני זוכר אך אני מתאר לעצמי שהיו מסוג “אבא של מי יותר חזק?” ו"מדוע לא כל הזקנים כבר מתים – "

וכשנמאס לנו, התחלנו חוזרים במעלה הרחוב והנה ההורים, כולם, עומדים מעלינו דואגים ורוגזים. “איפה הייתם?” – “הלכתם לאיבוד!” – ואז נודע לנו לראשונה לאן הלכנו – לאיבוד. והדבר הוסיף כמובן איזה נופך מוזר, מסתורי, לטיולנו התמים.

לאחר שנים אחדות, יריב ומשפחתו כבר לא גרו במושבה, ואני יושב על עץ גבוה בחצר ומשחק באווירון או בצוללת, מפציץ את האי הֶלגוֹלֶנד או משלֵח טורפֵּדות ב“גְרַף שְפֵיי”, תלוי בנסיבות, ניגשת אימא, מביאה לי כוס מיץ תפוזים טרי וכריך עם פלחי ביצה קשה לארוחת עשר, ואומרת מלמטה:

“יש לי בשורה רעה לספר לך, אתה יודע שיריב, החבר שלך, מת? איזה אסון! ילד, מדלקת קרום־המוח!”

שתקתי. המשכתי לשחק.

“לא איכפת לך שהחבר שלך מת?”

ואני שותק. אדיש. לא רציתי שיהיה איכפת לי. אבל לא שכחתי את רגע הבשורה העצובה ההוא כל ימיי.

אכן, הייתי ילד מוזר. שקט ומוזר. בכל מקום שהייתי נמצא – מחשבותיי נשאו אותי למקום אחר ולדברים אחרים. ממש כפי שקורה לי עכשיו בספר המוזר הזה. תמיד היה נידמה לי כי כל הסובבים אותי מתייחסים אליי בסלחנות ובסובלנות שאין להן גבול, שהרי תמיד אני נמצא־ולא־נמצא עימם בעת־ובעונה־אחת. חלומות עזים וממושכים היו לי בהקִיץ, וגם בטרם אירדם, וזו היתה השעה האהובה עליי ביותר מכל שעות היממה. תארו לעצמכם: כיצד לא־כלום שכמוני יכול להיות כל־יכול במחשבותיו, ואפילו חזק ומרושע?! ורק לעיתים רחוקות, רחוקות מאוד, טבעי זה היה מתפרץ בגלוי.

בית־הספר שבו למדנו שכן בבניין ישן בן קומתיים ולראשו גג מצופה רעפי־חרס, רעפים קלויים בשמש, מעלים אזוב יבש, צהבהב, ושחומים מרוב עתיקות. המדרגות לקומה השנייה היו עשויות עץ ואולי בטון, קצת רועד. גרמי המדרגות היו קבועים בחוץ, משני עברי הבניין, נסמכים על עמודי־ברזל עבים. גם לאחר שנים רבות, רבות מאוד, בחלומות סיוט שלי הייתי זוחל על המדרגות האלה והן מתפוררות, שוקעות, או חסרות־מעקה, ואני צועק מתוך אימת הנפילה שבחלום ואין לי במה להיאחז בטרם יקיצה מבוהלת.

בבית־הספר הזה למד אבא, למדה גם אימא, ומורה שלימד אותם היה גם מורי לטבע. קירות הבניין היו עבים, משקופיו רחבים ועשויים טבלאות של אבן. החלונות מסורגים. עצי איקליפטוס רמי־קומה ורבי־שנים מקיפים את החצר, שמות תלמידים חרוטים על גזעיהם, והשמות משחירים והולכים, מתקפלים ונושרים מדי תקופת־זמן, בהתפצל הקליפה הישנה, והם מותירים מקום לדור חדש של תלמידים לחרוט את אותיותיו על פני קליפת־עץ לבנה וטרייה שמבצבצת מתחת.

בכיתה מעלינו למד נער בשם מיכה. הוא היה נער גדול ושמן, קצר־ראייה ומגמגם. אחוריו רחבים ופנים לו משולשים וחסרי־סנטר. אני יודע שאסור לסופר להשתמש בכל כך הרבה תארים כדי להציג דמות אחת בסיפור. אבל מה לעשות – מיכה באמת נראה ככה: קרפדה שמנה וגבוהה. לימים נעשה עיתונאי ידוע במוסף הכלכלי של אחד העיתונים החשובים, והיתה לו השפעה רבה על קהל הקוראים בכל הקשור להשקעות במניות, צמודי מדד או דולרים. מנעוריו היה לו ראש טוב לחשבון, ממש גאון. הוא ידע לחבר, לחסר, להכפיל ולחלק מִספרים בני ספרות אחדות, כל זאת בעל־פה ובזמן קצר להדהים. וכשתפסו החיילים האוסטרליים את סביבות תחנת־הרכבת שלנו למגוריהם בימי מלחמת העולם השנייה – היה מיכה חביבם וליצנם. הם היו זורקים לעברו מִספרים באנגלית, והוא יורה לעומתם באנגלית עילגת ובקולו הצפצפני את התשובות שלו, שהיו נכונות תמיד, ומקבל בתמורה סיגריות “פְּלַיֵירְס”, כפתורי־צבא, סמלי־החיִל, ונוּטי־פרוּטי ושוקולד מן הנאפ“י, זה השק”ם הבריטי.

אוי הנוּטִי־פרוּטִי! – הממתק החום, העשוי שברי אגוזים ובוטנים מסוּכּרים בשכבה עבה של פירות שבושלו עד שהסמיכו ונקרשוּ. חורצים אותם בעודם חמים, ואת הפרוסות הקרושות אורזים ושולחים לחיילים של בנות־הברית הנלחמים בנאצים, וגם לאלה שבאו לנוח בארצנו הקטנטונת, שרוקדים עם יהודיות יפהפיות בבתי־הקפה שבטיילת תל־אביב ומלמדים אותן אנטומיה של גויים.

אימא עבדה חודשים אחדים במפעל קטן לייצור נוטי־פרוטי, שהתמקם במחלבה־לשעבר של שכננו דִינֶס. וכשהיתה מביאה לפעמים מכיתות שנותרו לאחד החיתוך… אוּך… אוּך… כל הממתקים שטעמתי מאז, כל מעדני הסומסום והבקלאווה של מיטב הקונדיטורים המזרחיים – לא ידמו לטעם הנוטי־פרוטי של הנאפ"י על לשוני…

החיילים נהגו גם לשאול את מיכה אם יש לו להביא אחות: “טוּ פַאק הֶר!”

כישרונותיו המתמטיים של מיכה לא חיבבו אותו על קהל הילדים, שבזו ולעגו לו. לפעמים היה ניצב בחצר בית־הספר כעמוד ענק, לא רחוק מהשוקת של ברזי־המים, והוא סופג מכות על משמניו מבלי לבכות, ומעולם לא החזיר מכה למעניו, גם כאשר כולם עומדים סביבו במעגל ושרים:

"מיכה, מיכה, פתח פיך,

ואמלאהו

בחרא אביך!"

יום אחד, בשביל העפר הכבוש, בדרך לבית־הספר, רכבתי לקראתו על אופניי החדשים. יכולתי לסטות מעליו הצידה, אך בשניות המעטות שנותרו לי למחשבה כאשר התקדמתי מולו היתה לי הרגשה שאני בטוח ומוגן היטב מפניו במרום אופניי, ומאחר שאין איש בסביבה, אוכל לעלות עליו מבלי להסתכן.

הייתי, כפי שכבר סיפרתי, ילד חלש. ותקפה אותי תשוקה מוזרה ומדגדגת בקצות אצבעותיי, תשוקה שלא יכולתי להתנגד לה – להכאיב, גם אני, פעם אחת, לנער אחר. הפניתי את ה“כידון” לעברו ועליתי עליו בתנופה. אך הוא תפס והחזיק את ה“כידון” בידיו העבות. ניצב מולי, כהה גדול ומזיע, הר־אדם, יותר נכון – הר־נער. באצבעותיו השמנות, החזקות, בעלות הציפורניים הרחבות כעדשות־משקפיים, נִענע וזִעזע את אופניי. פניו הממושקפים התנפחו בזעם ובתחושת עלבון. לפתע היה מלא ביטחון עצמי, וכלל לא נותן גווֹ למכים. אולי מפני שלא היה איש בסביבה ללעוג לו ולהזכיר בפניו את חֶרפּוֹתיו הקודמות.

“אתה, אתה (הוא לא ידע כלל את שמי), אתה שומע אותי?” אמר לי, “אתה לא תעשה לי את זה…”

והדף אותי עם אופניי ארצה, בועט בגלגל הקִדמי ושובר בו כמה “שפיצים”. אחר־כך עזב אותי והמשיך בדרכו, כעוס, בועט באבנים ושר בנהמה את השיר השגור “נבנה ארצנו ארץ מולדת”, אחוריו העצומים מתנודדים הנה והנה בלכתו, ורגליו כמו פשוקות.

קמתי ומחיתי את האבק. ליטפתי בעיניים דומעות את אופניי החדשים, יִשרתי את ה“כידון”, שלפתי את ה“שפיצים” השבורים מחישוק הגלגל, והמשכתי לרכוב עליהם בדרכי לבית־הספר. הבלגתי על השריטות ועל כאב הנפילה, אבל הייתי מושפל בעיני עצמי – מה כוחי ומה ערכי אם אפילו מיכה, המטומטם בילדי בית־הספר, מכה אותי?

מיכה, מיכה, אם אתה קורא עכשיו במקרה את דבריי, אתה אולי שכחת, זה שנים רבות, ששברת לי את ה“שפיצים”, אבל אני זוכר, ואני רוצה להגיד לך שאני יודע שלא התנהגתי אליך יפה, וחשבתי שמותר לכל אחד להתעלל בך מבלי להסתכן, אבל אני רוצה שתדע כי הייתי חוזר ועושה לך זאת גם כיום, וקשה לי להסביר מדוע, שהרי את המאמרים שלך בעיתון אני קורא לפעמים בעניין, ואתה בהחלט לא אידיוט כפי שחשבנו בילדותנו, אפילו שחברים אומרים לי שמי שמקשיב לעצות שלך עתיד להפסיד את ההשקעות שלו בבורסה, וחברים מהמושבה, כשהם מתרגזים עליך, נזכרים בחיילים שביקשו “טוּ פַאק יוֹר סִיסִטֵר!”

 

פרק שישה־עשר: אחו אל־מַנְז’וּק וצפיע־יבחושים, וגיורא: "אימא, אני כבר קורא – "    🔗

וכשחזרתי עם קלחי־התירס, כבר היתה המלונה מותקנת כהלכה. באמצע ניצבה העגלה של גיורא, מורמת־מעט כמין שולחן. יריעות השקים, כמרבדים, מכסים על הרצפה. ובפנים צל נעים, ורוח קלה ומלטפת באה ממערב וחודרת מתחת ליריעות־הצד.

גיורא קושש מעט ענפים ושיחים יבשים למדורה. ועד שראה אותי מרחוק עם התירס – כבר הדליק אותה כשהוא נושף, בפתילת המצת שלי בכל כוחו, ומנפח לחייו גם כנגד העשב היבש שהיה ניצת והופך לרמץ מתפורר עוד בטרם הבעיר את הענפים.

את המדורה ערך גיורא ממזרח לסוכה, כדי שהרוח תִשא את החום והעשן מאיתנו והלאה.

בינתיים הופיע גם צבי, מזיע ולחייו מלוהטות, תרמילו מלא עוללות ענבים, אשכולות קטנים שנותרים על הגפן לאחר הבציר, והוא נושא אבטיח בינוני אשר צוּנן לשעה קלה במי תעלת ההשקאה בפרדס הסמוך. עוד שני חברים של האבטיח נפלו שבי בדרך, כך אמר צבי, והם מוצנעים בתעלת הבטון תחת סבך השיחים, ואותם נביא מתי שיתחשק – בצהריים, בערב או בלילה. זה היה אופייני לצבי שהזכיר גם את הלילה למרות שהיטב ידענו כי לא נישאר עד שעה כה מאוחרת בשדה.

ישבנו אפוא לפלֵח את האבטיח באולר הצבאי של צבי. גיורא, שהצטיין בדאגה אימהית בשוותו לכל סוכה שבנינו ולכל מַעֲרֶה בשיחים שמצאנו – מראה של בית לגור בו – התכבד בפליחת האבטיח. ישבנו שלושתנו על מרבדי השקים הקרירים, סביב השולחן המאולתר, והאבטיח הירקרק כמו נעקד באמצע על המזבח.

“נו, תשחט אותו כבר,” אמר צבי.

אני הוצאתי בשתיקה משקית האוכל את הכריכים שהכינה אימא, והיה ברור שהם מיועדים עבור כולנו. צבי, שהשתלט מיד על הכריך הראשון שהנחתי בינינו, וטרף אותו ברעבתנות, אמר, כמתנצל, בפה מלא פלחי־ביצה ולחם נלעס:

“לפעמים מחרימים מזון של אוייב במקום למצוא אותו בטבע, וזה ממש אותו הדבר, כמו החוק של דארווין.”

“מי זה דארוויל?” שאל גיורא.

“דארווין – טֶס! – המלומד האנגלי שגילה שאתה נולדת מן הקוף!”

“יִלעַן אַבּוּכּ!” התפרץ גיורא ועורפו הסמיק, “שלא תדבר ככה על אבא שלי – יוּבְּטְוַיוֹמַט בקוּס אֶמַכּ יַא חְמַאר, יַא חַרַא, יַא דְְרֶעק, יַא זְבָּלֶה, יַא אַחוּ אִל מַנְז’וּק, יַא שְׁטיקֶע־בְּרוֹיט, יַא אַהְבַּל, יַא נַאחְס, יַא טֶס־טֶס,” ועורפו האדים עוד יותר, “יַא טַאוִיל הַבִּיל פִי רַאסוֹ כַּלִיל! יַא מַגְ’נוּן אִבְּן מַג’נון אִבּן מג’נוּן אִל מַג’נוּנים בְּאַרְד כּוּל אִל מג’נוּנים… ושתלך קִיבִּיניבּיניבּיניבּינימַאט!… יַא נִיגֶ’ס, נאד מסריח, שמוֹק אחד, אני אוציא לך את הקישְקֶעס את הקַאקֶעס שלך ואחתוך לך את הקשקשן שלך אם תעז להוציא עוד מילה רעה אחת על אבא שלי, יַא אַרְס אִבְּן אִל שַׁרמוּטָה אִבְּן תִיזְהָה אִל אַסְמָר… פוֹרְץ, יַא חתיכת לוֹפַסְשֶׁגֶדְבֶּה מזוּרגג שכמוך… חתיכת פָרוּנְקֶל… אַחוּ אִל־מוּגְלָה. פֶחְס… חוּי… פוֹרְץ… גוֹרנישְׁט מִיט גורנישט… שְׁטִיקֶע־בְּרוֹיטְנִישְׁט…”

גיורא היה אמן החרפות והגידופים. יכול היה להשמיע ברצף אחד דברי ניבול־פה במשך רגעים ממושכים בערבית, ביידיש, בתורכית, ברוסית, בהונגרית ובעברית גם יחד, כמעט מבלי לחזור פעמיים על אותה קללה. קשקשן ככינוי ללשון – זאת למדנו מתרגומי הסיפורים של דיימוֹן ראניוֹן, שהחלו מופיעים בעברית ואשר שיפרו את אוצר המילים שלנו. “שטיקע־ברויט” נחשבה משום מה למילה הגסה ביותר באוצר לשונו של גיורא. ועל “אוצר” זה ומעשים טובים אחרים קיבל לא פעם צליפות נמרצות בחגורה מידי אביו. צעקות הכאב של גיורא הִדהדו אז מקצה המושבה ועד קצהָ, ואפילו הסופרת רות אלמוג תיארה צעקות כאלה באחד מסיפוריה.

אך עתה קטע אותו צבי בשלוש מילים:

“ואתה צְפִיע־יבחושים!”

“מה? מה זה?” התבלבל גיורא. הוא לא אהב לקרוא ספרים. אבל אנחנו קראנו כבר את “שור אבוס וארוחת הירק” ואת שאר הסיפורים והאגדות המקסימים של ביאליק בספרו “ויהי היום”, עם הציורים הנפלאים של נחום גוטמן, וכך היה לנו יתרון מסוים על פני גיורא, יתרון שהרגיז והעליב אותו, מפני שכל פעם שהשמענו איזו קללה מ“ויהי היום” היה נדמה לו שאנחנו מלגלגים עליו.

אכן, אימא של גיורא טרם נואשה מכך שבנה יתחיל סוף־סוף לקרוא ספרים כמוני וכמו צבי במקום לרוץ אחרי הכדורגל, והיתה מבקשת שנשאיל לגיורא ספרים שקראנו ושנשפיע עליו לקרוא בהם.

היא היתה איכרה גבוהה וגרמית ומרירה ונִראתה מבוגרת מאביו. בגדיה היו חסרי־טעם ומסורבלים, היתה נועלת נעליים ישנות של אביו, כובע־קש גברי לראשה, ונוהגת בעגלה קטנה, רתומה לחמור, כדי לערוך את קניותיה בשוק הגדול של המושבה ולמכור שם את הגבינה שהיתה מייצרת במו־ידיה מחלב שתי העיזים הלבנות, ושולחת את גיורא, אם לא עזר בחליבה, לקצור עבורן עשב טרי בשולי השדות, הדרכים והשדרות.

מלכתחילה התכוונו לצאת ליום־השדה בעגלת החמור, וצבי אף דיבר על כלי נשק שאפשר להפעילם מתוך מרכבה נוסעת, כמו קשתות וחיצים מורעלים או בוערים, כידונים, מַקְלֵעִים ורובי־גומייה. אבל אימו של גיורא לא הסכימה לכך בשום פנים.

“חמור מסכן אחד לא צריך למשוך בחולות עגלה עם שלושה עצלנים. שתדעו, החמור לא כמוכם. הוא עובד בשביל האוכל שלו. לכן מגיע לו לנוח. לא יזיק לכם ללכת קצת ברגל.”

אותה תקופה נמצאו למכירה בקיוסק של הדתי, בעל הזקן, ליד הבניין של ועד המושבה שהיה בשעתו בית הפקידות של הברון – חוברות דקות בכריכות־נייר צבעוניות, סדרות של ספרוני בלש עם בדיחות אחדות ותשבץ בעמוד האחרון. צבי קנה וגם קיבל מחברים חוברות ונתן מהן גם לי לקרוא. אני נהניתי מכך שידעתי כי יש משהו טמא ואסור בעצם קריאתן, זה חומר־קריאה של פּוּשְׁטַקֶעס, אבל התוכן שיעמם אותי והשאיר בי הרגשה תפלה ומטומטמת, כמו לאחר פיצוח הרבה גרעינים. עד היום סדרות של ספרי מסתורין ומתח, אפילו מדע בִּדיוני, משעממות אותי מאוד ונִראות בעיניי כבזבוז זמן. כמין משחק שהמציאו קופים. אבל ספרי־מין אהבתי מאוד לקרוא, וכל פעם שפגשתי תיאור ארוטי היה הדבר מעלה בעיניי את כבודה של המילה המודפסת, ואמרתי לעצמי כי לשם כך בלבד כדאי להיעשות סופר.

גיורא ראה אצלי את חוברות הבלש הללו. “אני יכול לקחת לקרוא אחת?” שאל בסקרנות. עיניו חמדו את החוברות הזולות כאילו היו אוצר יקר.

“בבקשה,” נתתי לו את כולן.

הוא התבונן בי בחשד. “מה, הן לא טובות?”

גיורא הכיר את יצר האספן שבי, שאני לא אוהב להוציא דברים מרשותי אלא אוגר הכול: בולים, ג’ולים, קופסאות־סיגריות ריקות, תרמילי כדורים של רובה, עטים, גלויות, כרטיסי־דגלים, ספרים, מחברות ישנות, בקבוקי זכוכית קטנים של תרופות, כספית ממדחום שנשבר, סמלי יחידות של הצבא הבריטי, מטבעות עוד מימי התורכים, ועוד. מה פתאום אני נדיב כל כך ונותן לו את החוברות?

בכל זאת לקח אותן ובא לביתו ואמר לאימו משפט שדבק בו מאז ושעליו חזרה כל משפחתו הענפה במשך שנים ארוכות:

"אימא! אני כבר קורא – "

 

פרק שבעה־עשר: הידית של הסכין של האבן של הקיבה של הבן של הרופא עַבְּדוּלְקָדֶר    🔗

וב“צפיע־יבחושים” השתתק גיורא ופלח למעננו את האבטיח באולרו הצבאי של צבי. ישבנו ואכלנו משקית האוכל הרקומה עם שמי בחוטי דֶמְצֶה צבעוניים את הכריכים של אימא ואת פלחי האבטיח הצונן. צבי הרים מדי פעם את שולי יריעת־הצד של הסוכה וסקר במשקפת־התיאטרון המשובצת צדף את הסביבה, “לשמור שהשטח נקי,” בלשונו. גיורא נרגע משטף הקללות שלו והסכים להאזין להסבר של צבי על כך שהתהליך שבו הפך גזע אחד של קופים לאט־לאט לבני־אדם נמשך מיליוני שנים ואינו קשור במיוחד לאבא של גיורא.

האמת היא שלא היה אפשר להיעלב מן הקללות של גיורא כי השומע אותו היה ממש מהופנט מרצף שליפתן שהעלה ביטויים וצירופי ביטויים אשר אוזן טרם שמעה לפני כן. ואילו אימו, שלא התפעלה מהתבטאויותיו הללו, היתה רצה אחריו עם מקל, ולא סתם מקל אלא צֶ’פַּצְ’קָה, כפי שעוד יוסבר בהמשך הספר המוזר הזה, בפרק שלושים.

היה איזה רגע של שתיקה, שבו היינו שקועים באכילה, ואז צבי ואני התחלנו לדבר בבת־אחת:

צבי: “הצרה איתך, אוּרי, שאתה סובל מרגש נחיתות ולכן צריך…”

אני: “הייתם מאמינים שמיץ של אבטיח ממיס ידית של אולר ו…”

טוב. דווקא היה לי אז סיפור מצוין על אבטיחים ששמעתי מפי דודי אלכס, אבל לך תצטיין בשיחה אחרי שאומרים לך שאתה סובל מרגש נחיתות!

בכל זאת, כדי שהקוראים לא יֵצאו נפסדים רק מפני שהתבלבלתי קצת ממה שאמר לי אז צבי, אני מביא את הסיפור בצורה רחבה ומדויקת יותר מכפי שסיפרתי אותו במלונה במִקשה. הנוסח השלם כפי ששמעתיו מפי דודי.

הרופא עַבְּדוּלקָדֶר

הרופא עַבּדוּלְקָדֶר היה בן לאחת המשפחות המכובדות באחת מארצות הבלקן המוסלמיות, ובמשפחתו היה מקצוע הרפואה נמסר במשך דורות מאב לבן. עבדולקדר קיבל את מקצועו מאביו הרופא המפורסם אַבּוּבָּקֶר, וכאשר הגיע לפרקו השיאו אביו עם פַטְמֶה, בת לאחת המשפחות המיוחסות והמפורסמות במדינה. היא היתה נערה יפה, טובה ומסורה, וכך גם נודעה במשך שנים בכל סביבותיה.

לאחר שנים ילדה לו פטמה לשמחתו בן זכר, והוא קרא את שמו עַלִי. אך שמחתו לא האריכה ימים. מיד אחרי הלידה חלתה פטמה, ומחלתה גברה מיום ליום עד שיום אחד החזירה את נשמתה לאלוהים.

הילד עלי נישאר לטיפולו של האב בלבד, שהיה לו גם לאם. במשך השנים גדל הילד עלי ונעשה בחור גדול ויפה. הוא למד מהר קרוא־וכתוב, והתחיל כבר להיכנס בסוד מכמני המדע ומקצוע הרפואה. אביו עבדולקדר תלה בו תקוות רבות, ומצא בו ניחומים אחרי מות אשתו פטמה הטובה והמסורה.

אך הגורל החליט אחרת. וכאשר כבר החלו לדבר בעלי נכבדות, לשדך לו כלה, חלה ונפל למשכב במשך שנה שלימה. אביו עבדולקדר עשה כל מה שביכולתו המקצועית ובידיעותיו הרפואיות, אך לא מצא תרופה שתועיל לו, עד שבאחד הימים מת גם הבן.

מות הבן הדהים את עבדולקדר, כי מלבד אובדן הבן היקר לו, ירד גם מצבו פלאים בחברה, כי במשך השנה האחרונה חדלו האנשים להזמינו כרופא לטפל בחולים, והתחילו גם לזלזל בידיעותיו הרפואיות באומרם: “מתה אשתו, והנה גם את בנו אינו יודע לרפא!”

בלילה בו מת הבן החליט עבדולקדר כי עליו לגלות ולדעת מה היתה המחלה הזו, הבלתי־ידועה לו, אשר בגללה מת בנו.

עוד בטרם הודיע ברבים על מות הבן, בו בלילה – ניתח אותו ופתח את ביטנו ובדק היטב במעיו, והנה בתוך קיבתו מצא להפתעתו חתיכה קשה כעצם וגודלה כמלפפון. אחרי בדיקות רבות, ומבלי שהיה יכול לקבוע מה טיבה של האבן הזו, זרק אותה בכעס ובשברון־לב לתוך הארגז שלו, בו נמצאו כלי־הניתוח והרפואות, אחר־כך תפר וסגר את בטן בנו, עטפו היטב בתכריכים, ולמחרת הוביל אותו לקבורה.

עבדולקדר מיאן להינחם אחר מות בנו. הוא לא מצא לעצמו מנוח. היה רץ ועובר כל הימים בשדות ובדרכים כמטורף, ולא היה יכול לשבת בבית בו מתו עליו אשתו ובנו האהובים והיקרים לו, עד כי ביום מן הימים קם ומכר את אחוזת־ביתו וכל אשר לו, ארז את מעט כליו עם ארגז־הרפואות שלו, עזב את עירו ומולדתו והלך ממדינה למדינה ונדד ממקום למקום ומעיר לעיר, הלוך ופסוע דרומה, בכיוון קבר הנביא מוחמד עליו התפילה והשלום, בעיר מכה, עד שהגיע בנדודיו לוואדי אל־חַוַארַת, הוא עמק חפר כיום.

אכן, דרווישים וחַג’ים, עולי רגל, נהגו לנדוד רגלי במקלם ובתרמילם וה“מִסבכה”, מחרוזת התפילה, בידם. נדדו לקבר הנביא ובחזרה, והם מילאו מימים־ימימה באלפיהם את כל ארצות ערב. הולכים רגלי ומתפרנסים על תפילות ונדבות. החוקר האנגלי דאוּטִי, שעבר לפני יותר ממאה שנים את כל חצי־האי ערב, מספר שעשה דרכו כרופא עם ארגז־התרופות שלו, ונעזר בו לקיומו, וזאת כתוספת למתנות ולנדבות שקיבל משֵיח’ים ומאמירים ערביים.

במשך ימי נדודיו של עבדולקדר קרה פעם שנשברה ידית הסכין שלו, והלהב נישאר בלי ידית. חיפש עבדולקדר משהו כדי להתקין ממנו ידית לסכינו, והנה בהתבוננו במקרה בארגז־הרפואות שלו נתקלה ידו באבן שהוציא מבטן בנו, ואשר היתה מונחת שם בין הכלים. הוא מצא אותה מתאימה בדיוק לעשותה ידית לסכין, וכך אמנם עשה.

היה זה בדיוק באותו קיץ שבו הגיע בנדודיו לוואדי אל־חווארת. ושם ראה לראשונה בחייו את המקשאות ואת האבטיחים מן הזן אִמְחֶסְנִי, אשר לא ראה ולא הכיר כמותם במדינות־הצפון הקרות שמהן בא. הוא הִרבה לאכול מהאבטיחים ומצא אותם טעימים ומתוקים. יום־יום היה בוקע אבטיחים בסכינו ואוכל, בוקע ואוכל.

הוא מילא אחר הפתגם הערבי האומר: “אִסְטַוַה אִל בַּטִיח – מַפִישׁ טַבִּיח!” ופירושו – כאשר האבטיח הבשיל – אין צורך בתבשיל!

והנה, לתימהונו הרב, נוכח שעסיס־האבטיחים ממֵס וממוֹסס ומְאכֵּל את ידית הסכין שלו, והיא הולכת ודקה מיום ליום.

יום אחד לקח עימו אבטיחים אחדים אל הבקתה אשר בה התגורר אותו זמן, וישב ימים אחדים ושִפשף ושפשף את הידית בעסיס־האבטיחים, וזו הלכה וקָטְנה עד שכמעט לא נותרה ממנה אלא חתיכה זעירה מעוגלת כקשת. ולבסוף, לתימהונו הרב, נִשארה בידו מכל האבן רק חתיכת ציפורן של אצבע מרגלו של בן־אדם. חתיכה שכפי הנִראה נבלעה על־ידי בנו, והמיצים שבקיבה התאספו והתגבשו עליה ומסביבה עד שנוצר גוש גדול וקשה כעצם, אשר בסופו של דבר הוריד את בנו שאולה במכאובים רבים.

התגלית הזו עודדה במקצת את הרופא־לשעבר עבדולקדר. עתה, לכל הפחות, הוא כבר יודע ומכיר את המחלה שהיתה הסיבה למות בנו היחיד והאהוב.

עבדולקדר המשיך בדרכו למכה. מילא אחר מצוות העלייה לרגל, וכשהחל חוזר החליט כי לא ירחיק צפונה מעבר לאזור שבו גדלים האבטיחים הטובים האלה, וכך קבע את מושבו בארץ־ישראל, וחזר לעסוק במקצועו כרופא, והיה מצווה לכל החולים שבאו אליו להתרפא – שעליהם לאכול הרבה אבטיחים, רק אבטיחים, מאחר שנוכח לדעת כי עסיס־האבטיח שוטף ורוחץ ומֵמס את כל המשקעים והגבשושיות והמיצים המזיקים שמתרכזים בתוך מערכת העיכול של האדם.

ומאז ועד היום מקובל אצל כל הערבים כי כאשר נחלה מישהו במשפחה בעונה שבה כבר אין אבטיחים מצויים בשוק – אזיי כל בני־המשפחה מתרוצצים ומחפשים למצוא אבטיח עבור החולה שלהם. ותרופה בדוקה ומנוסה היא שאין שום מחלה בעולם אשר אכילת אבטיח תזיק חס ושלום למי שחולה בה, ובפרט אם אלה הם אבטיחי עמק חפר הידועים והמפורסמים בטעמם המתוק והטוב. ואילו בני־ישראל במידבר היו יודעים את טעמם, שהם עולים בטיבם על כל מיני האבטיחים שבעולם, לא היו מתגעגעים אל האבטיחים אשר אכלו בארץ מצרים.

 

פרק שמונה־עשר: רגש הנחיתות שלי    🔗

אתם בוודאי מתארים לעצמכם כי לאחר שסיימתי לכתוב את הפרק הקודם הייתי מוכרח לעשות הפסקה וללכת למטבח ולפרוס פלח אבטיח קר, ולצידו בצלחת פרוסה עבה של גבינת צאן מלוחה וצמיגה. אמנם, זוהי גבינה שקניתי בשוק, וטעמה הוא רק צל־צילו של טעם הגבינה שהיתה אימא מגבנת במו־ידיה מחלב העז הלבנה שלנו חביבה. ומאחר שמצאתי בסיר קלח תירס מבושל וטעים, המלחתי ואכלתי גם אותו, עם מריחות חמאה קרה על השורות הצהובות החמות.

מזלי שאני כותב את “ספר הגעגועים” באמצע הקיץ, בחודש אב, בעונת התירס והאבטיחים. וכלום אפשר בכלל להעלות על הדעת שניתן היה לכתוב אותו בחורף! בְּרְרר…

מכתיבת הספר המוזר הזה אני משמין והולך. די לי להיזכר במטעם שאכלתי פעם, בילדותי, ומיד אני נעשה רעב וניגש למקרר לראות מה חדש בו, וגם על הישן איני פוסח. סופר לילדים אהוב עליי ביותר, אני מקווה שגם עליכם – הצייר נחום גוטמן, אמר פעם כי הוא התחיל לצייר ספרי ילדים ואחר־כך גם לכתוב לילדים בעצמו “כדי לפצות את נחום הילד” אשר לא היו לא בילדותו ספרי ילדים עם ציורים מרהיבים להתבונן ולקרוא בהם.

ואילו אני, שהייתי נחשב “אכלן גרוע” בילדותי, רזה כמקל, צלעותיי בולטות בחזי כמו בציור של שלד, בטני שקועה פנימה וגבי כפוף־קמעה – מנסה כנראה בספר הזה לפצות את אוּרי הילד על כל מה שאכלתי ועל כל מה שלא אכלתי בילדותי, ושני סוגי האוכל האלה עושים צחוק מן הדיאטה שלי. והמסקנה היא שבין אם היית רעב בילדותך או שׂבע, דע לך שאם רצונך לרזות מוטב לך שלא תיזכר יותר מדי במעדני העבר, כדי שלא תגרה בעצמך את התיאבון.

הסיפור על הרופא עבדולקדר לא עניין ביותר את גיורא והוא הִרשה לעצמו לקום באמצע הרצאתי כדי לקלות את קלחי התירס במדורה ששלהבתה כמו נמוגה והיתה שקופה עתה כאד קל ומרטט באוויר, ובליבה היא רומצת גחלים למכביר.

הריח הטוב של התירס הקלוי, שגרעיניו רוחשים־לוחשים בחום כמו קציצה של מחבת, פלש גם למלונה שלנו בדיוק כשעמדתי בפרשת חתיכת הציפורן מאצבעו של אדם שאותה בלע כנראה עלי, בנו של הרופא. צבי העווה את פניו, הפסיק ללעוס את הכריך של אימא שלי, כעומד להקיא, וביקש ממני לחדול כבר לספר את הסיפור המבחיל. לא הועילו טענותיי שזוהי המעשייה היפה ביותר ששמעתי מעודי בשבח אבטיחיה של ארץ־ישראל. צבי התעקש כי מוטב לנו שנדבר עכשיו על רגש הנחיתות שלי.

“האנשים מתחלקים לשני סוגים,” כבש את רשות הדיבור בהרגשת חשיבות, “אלה שיש להם רגש עליונות ואלה שיש להם רגש נחיתות. כבר מזמן שׂמנו לב שאתה מסתגר, מתבודד, מסמיק בחברת בנות, ובכלל אתה די חלש ומוזר, אפילו כדורגל לא מעניין אותך. ואתה לא רוקד. וכשאומרים לך משהו מרגיז או מעליב אז אתה, במקום להתנהג כמו גבר – רק מחייך. זה מראה שיש לך רגש נחיתות, או שאתה רוצה כל הזמן להסתיר משהו. ואני חושב שצריכים לעזור לך להתגבר. להיות גבר.”

נדהמתי. ואני חשבתי אותו לחברי הטוב.

“מי זה צריכים?”

“אלה שיש להם רגש עליונות. הבְּסֵדרים.”

חייכתי.

“אתה רואה? שוב אתה מחייך את החיוך הטיפשי שלך. תגיד תודה שאני בכלל מתעניין בך ומגלה לך שמי שסובל מרגש נחיתות צריך להשתדל להתקדם במשהו כדי שכל החבְרָה, וגם הבנות, יעריכו אותו. לא כל אחד היה מגלה לך את הסוד הזה.”

“טוב, החברָה לא כל כך מעניינת אותי,” עניתי.

עניינו אותי נלי, צבי, גיורא, אולי גם איה, ועוד חבר אחד או שניים. אבל הכיתה כולה? מה איכפת לי מה יחשבו עליי? העיקר שיעזבו אותי במנוחה.

“הנה,” אמר צבי, “אני אוכיח לך. אתה הלא מתעקש כל הזמן לספר לנו סיפורים, וגם מתאמץ לכתוב חיבורים ארוכים, כדי לעשות רושם טוב. טוב, אבל לפעמים זה יוצא לך די משעמם, ואפילו מגעיל, ומדוע? אתה יודע? – מפני שאתה מתעקש לספר לנו כל מה שקורה לך כאילו אתה נפוליון וגם להביא כל מיני סיפורים מהסבא ומהדוד שלך משנות תרפ”ה־פ“ו. אבל אולי אם היית מתחיל לכתוב פיליטונים על מה שקורה אצלנו בכיתה, ממש מהחיים שלנו, של עכשיו, ושזה יהיה גם מצחיק – אז אני חושב שאולי היית משתחרר מן הנחיתות שלך ואולי גם הבנות היו יותר שמות לב אליך!”

"טוב, טוב – "

כיום, כשאני משקיף על השיחה, היא נראית לי די אווילית. מה עוד שבאמצע נכנס גיורא עם קלחי התירס הקלויים ואמר ששנינו עצלנים ונצלנים, שאפילו לא הטרחנו את עצמנו לצאת להשגיח על המדורה בחוץ ולעומת זאת שתִינו כמעט את כל המים הקרירים מן הגַ’רַה ואפילו לא כיוונו היטב (זה אני) את הזרבובית שלה אל פינו, וכך הרטבנו את השק הפרוש על הרצפה כמו איזה שני שְׁטִינְקֵרִים. שלא לדבר על מימיית (לא בקבוק!) התה הקר בלימון שלי, שהתרוקנה מיד.

אבל האמת היא שזמן לא רב אחרי אותה שיחה עם צבי התחלתי לכתוב פיליטונים כדי לשעשע את החבר’ה במסיבות הכיתה. אמנם הבנות היו עדיין מתבוננות בי כשומרות מרחק, כאילו באמת רגש הנחיתות שלי (בכך לא הִטלתי אז צל של ספק) כתוב לי על המצח, אבל התחלתי לגלות במבטיהן איזו הערכה לכישרונותיי.

מעתה הייתי משתתף נחוץ לכל מסיבה. “אורי יקרא לנו פיליטון!” – ותמיד נעניתי. הייתי יושב שעות בבית וכותב. מוחק וכותב, ומעתיק לנקי. ואחר־כך מוציא מכיסי בגאווה את דפי המחברת וקורא כאילו שִרבטתי אותם זה עתה. וכולם היו מקשיבים בנימוס ולפעמים גם צוחקים או מעירים הערות, כי אכן כל המסופר היה על ההווי שלנו. ואחר כך –

ואחר כך היו כולם מתחילים למחוא כפיים – “הבה נצא במחול, הבנות היום בזול…”

ואני עומד לי בצד, רגליי כבדות כאבנים, הפיליטון בכיסי כמו קמֵע ואני ממשש בו ובז לכולם מפני שרק אותי יזכרו לנצח, בתור סופר. ורגש הנחיתות שלי חוגג ובוער על מצחי כמכוַת אש ועולה באד חם מגרוני. מסמיק מבושה פנימית.

 

פרק תשעה־עשר: מסיבת יום ההולדת של נלי. קשיים בדואר נשיקות    🔗

לשיחה המוזרה שהתרחשה בין האבטיח לתירס הקלוי, שהיה חם, מפויח וטעים – היתה השפעה גם על היחס שלי אל נֵלִי, אשר כפי שכבר הסברתי, צבי ואני אהבנו אותה שנינו. ואף שהמאורע המסופר כאן אירע זמן מה לאחר מכן, במסיבת יום ההולדת של נלי, תחילתו נעוצה באותו יום־שדה.

נאספנו בשבת אחר־הצהריים, לבושים חולצות לבנות, באולם האורחים הגדול של משפחת פֶלְז, בקומה השנייה, מעל למחסנים ולמחלבה. אל המחלבה הזו היינו מתכנסים לעיתים לפנות־ערב, מתבוננים בסֵפּרַטוֹר המשמיע קול סיבוב מהיר, מפריד את השמנת מן החלב, ומצנן אותו. הקור שהקפיא את החלב והשמנת היה יוצר גלידים ונטיפים לבנים שטעמם נעם לנו מאוד והיינו שוברים אותם מדי פעם מדופן המתכת של המכונה ושמים בפה ומלקקים. אלה היו האסקימו והגלידה שלנו גם־יחד. לבד ממכִתות־הקרח שהיינו מרימים מן החול לאחר שהיו ניתזות ונופלות מעגלתו של מוכר־הקרח, השובר במרצע ובגרזן את ה“בלוקים” לחצי, לרבע או לשליש.

אבל אצלי, ההליכה אל הספּרטור, לפנות־ערב, היתה בה תמיד גם התקווה שאולי נֶלִי תרד ותעמוד לצידנו, וזאת בתקופות שבהן לא היתה גרה עם אימה בתל־אביב.

מחלונות הזכוכית הרחבים והגבוהים של החדר הגדול, מבעד למסך לבנבן־שקוף של הרשתות נגד הזבובים, נשקפו שדרת הדקלים, חלקות הפרדס הירוקות ושורות עצי הברושים המיתמרות ביניהן, להגן עליהן בחורף מפני הרוחות. ולאורך דרכי החול הטובעני היו מונחים פסי הדֵקוֹביל, אלה מסילות־הברזל הצרות אשר עליהן היו סוסים ופרדים מושכים קרוניות עמוסות פרי־הדר אל בית־האריזה הגדול של אחוזת פלז. ואבא־של־גיורא ניראה דוהר על סוסו, רובה על שכמו, לסיור של ערב. תמונות כאלה תמיד אזכור.

כמעט כל אחד מאיתנו הביא לנלי ספר במתנה. רבים מבינינו, הבנים, אהבנו אותה. והבנות קינאו. ישבתי על ספה רפודת קטיפה ארגמנית ולחיי להטו. הלא הכול יכולים לקרוא את סודי על פניי. הייתכן כי רק אני נרגש מקִרבתה, וכל היתר מתנהגים כרגיל?

נלי היתה נכדתו של אדון פֶלְז הזקן, בעל האחוזה. גברת מרי היפה ועצובת הפנים, אימה של נלי, הגישה לנו מיץ דובדבנים בכוסות גבוהות. אליי חייכה במיוחד ושאלה לשלום הוריי. נלי ישבה ליד הפסנתר ופרטה עליו מנגינה שאיש מאיתנו לא הכיר. היה לה שיער שחור, רך וגולש, מונח על כתפיה ומשתובב עם כל ניע־ראש שלה. עיניה מלוכסנות מעט כאילו תערובת גזעים זרה נמסכה בדמה. ומבטה לפעמים היה חודר ופקחי מאוד, ממש מביך, ולעיתים מצועף וענוג כאילו היא שקועה בחלום וזקוקה שישמרו עליה ויפנקו אותה ויעזרו לה – ובזכות רגעי החולמנות הללו שלה התאהבתי בה.

חדר־האורחים על ריהוטו המהודר, העתיק, הטיל עלינו כובד־ראש. קראתי פיליטון מצחיק (למדי) שעליו עבדתי שעות רבות, בתקווה שהדבר יוסיף לי “ביטחון עצמי”, כעצתו של צבי, ונושאו – “יום־השדה”, והוא מתאר את קורות שלושתנו, בהגזמות, כמובן, ובסגנון של “שלושה בסירה אחת, מלבד הכלב”. לא היססתי אפילו לשאול מג’רום ק. ג’רום את סיפור המעשה בקופסת הסרדינים שמסרבת להיפתח.

מתוך איזו רשעות, או מה שאבא היה מכנה בשם “חוכמת המסכן”, הפניתי את עיקר הלעג בפיליטון לעברו של גיורא. ויצא שככל שהוא טרח יותר עבור שנינו באותו “יום־שדה” – כן נעשה מגוחך יותר. והוא ישב שם בין כולם, ברכיו השרוטות ממשחקי הכדורגל מבצבצות מתחת למכנסי־החאקי הקצרים, מבטו נעוץ לעיתים ברצפה, והוא מחייך ואף מעיר הערות מצחיקות על חשבונו ועל אודות עצמו, והכול במין מבוכה קצרת־רוח.

אחר־כך, כשסיימתי, נפלה מבוכה אצל כולם וסיפרו בדיחות לא־מוצלחות, עד שצבי הציע שנשחק ב“דואר נשיקות”.

את המשחק למדנו מספר־כיס מתורגם שעל שערו בחורה כמעט לא לבושה. כתב אותו סופר אמריקאי בשם גֵ’יימס פַארֶל, ולגיבור הצעיר קראו סְטַאדס לוֹניגֶן. וסוּפר שם על המשחק הנועז שעורכת בדירתה נערת־פרברים מפותחת מאוד בגופה, בעלת חזה מזדקר שרק למקרא תיאורו היה עומד לנו, איריס שמה.

חדר־העבודה של סבא־של־נלי שימש בתור משרד הדואר של הנשיקות. ראשון נכנס לשם צבי. סגר אחריו את הדלת. שהה רגע עם עצמו. ואחר פתח אותה כדי סדק וקרא לאיה.

איה נכנסה. טוב. היה ברור שיקראו לה ראשונה.

אחר־כך יצא צבי, חיוך מאושר על פניו, וקרא בשמה של איה לנער אחר.

ויצאה איה המתוקה, בעלת העור השחום והעיניים הכחולות, חיוך מבויש על פניה, כחתולה שסיימה ללקק את השמנת, וקראה, בשם הנער שנותר בפנים, לנערה אחרת.

וכך התנהל המשחק כאשר כולנו יושבים בחדר הגדול, נרגשים ומלאי ציפייה למה שמתרחש שם בפנים, בדואר הנשיקות. מישהו העז וקרא לנלי. היא הזמינה את צבי. אחר־כך הזמינה אותי מישהי, רותי שמה. היא ישבה בכורסת העור הגדולה ואני התכופפתי מעליה והגשתי לה את לחיי לנשיקה, היא נשקה לי בחטף, ומיד קמה ושאלה את מי אני מזמין.

התביישתי להזמין את נלי. רק למחשבה על כך הסמקתי. ומיד אמרתי – “איה!” – מפני שרבים הזמינו אותה מפני שהיא אוהבת להתנשק. מזמזנית כזו. וכשבאה, נלהבת וחייכנית כדרכה, ואצבעות רגליה השחמחמות והנאות נתונות בסנדלים חוגיסטיים חומים ומצוחצחים יפה, קמתי, נשקתי לה על מצחה וברחתי מן החדר כשהיא צוחקת וקוראת אחריי – " את צבי!" – ובזיכרוני נשארו חקוקות הנשיקות החטופות המעורבות בריח טבק ונייר, בחדר מלא ספרים, קופסאות סיגרים וארונות מזוגגים.

בסופה של המסיבה, כשהתחלנו להתפזר, אזרתי אומץ, ניגשתי אל נלי ושאלתי אותה:

“את מסכימה שנטייל קצת עם האופניים החדשים שלי?”

“אבל לא ב’להרכיב'!” ענתה מיד, מופתעת ומבולבלת קצת.

“טוב. יש לי משהו חשוב להגיד לך.”

פסענו שנינו בשדרה והאופניים שלי בינינו. כאשר הגענו לכביש, רציתי להציע לה בכל זאת שארכיב אותה קצת על ה“רמה”, והייתי יכול אז לשאוף את ריח שערותיה הנפלאות בעיניי (טוב, לא מריחים בעיניים אבל כך אומרים), הרכות כמשי, שאולי היו עפות קצת ברוח לעבר פניי ומלטפות אותי, אבל התביישתי. ידעתי שהיא לא סומכת עליי שאצליח להרכיב אותה בלי שנתהפך, ובליבי גם חשבתי שהיא צודקת. הלא אני נער חלש ומתבודד ואינני רוקד ואני גם סובל, כפי שכולם יודעים, מרגש נחיתות. ואין לי ואולי גם לעולם לא תהיה לי, חברה.

טוב. לימים, בזכות צבי ש“שידך” לי, כדי שאתגבר על הנחיתות – היתה לי במשך שבוע חבֵרה בשם אורה אשר הקִרבה הגופנית ההדוקה ביותר שאליה הגעתי עימה היתה שאותה כן הרכבתי על האופניים שלי – מן המושבה לתל־אביב ובחזרה, ועד היום אינני מבין איך היה לי כוח לכך, ברגליי הדקות.

“בוא נחזור,” אמרה נֵלִי. כמעט שלא דיברנו. והלא אני, כשהפצרתי בה לצאת לטייל, אמרתי שיש לי משהו חשוב להגיד לה. אך היא כלל לא שאלה מהו הדבר. וכך פנינו לחזור ואני ליוויתי אותה במעלה שדרת הדקלים אל שער האחוזה.

היתה שעת ערב. עמדנו ליד הדקל הקרוב ביותר לחומת החצר. לפני השער.

“את אוהבת אותי?” אמרתי פתאום.

במילה אחת היא תוכל לשנות עתה את גורל כל חיי. לשחרר אותי מרגש הנחיתות. אם היא תגיד שהיא אוהבת אותי יתחיל לפעום בי רגש עליונות של ה“בְּסֵדרים”, בזאת אני בטוח. אני לא אצטרך אז לדאוג לשום דבר. היא עצמה תגיד לי כל מה שעליי לעשות כדי להיות ראוי לה.

אך היא אמרה רק זאת:

“על שאלה כזאת אי אפשר לענות.”

“מדוע?”

היא שתקה.

רציתי לומר לה שאני אוהב אותה, אך לא יכולתי. ובייחוד לאחר שריפתה את ידיי בתשובה על שאלתי. לכן ניסיתי דרך עקיפין:

“אפשר להציע לך חבֵרות, נלי?”

הרגשתי את עצמי חשוב מאוד. הלא זוהי כמעט הצעת נישואים שאני מציע לה, מה שמוכיח שאני נער רציני ואם יאהבו אותי אהיה גם כישרוני, ושילכו לעזאזל כל אלה שמזלזלים בי.

אך היא שתקה.

היא שיחקה בפעמון־האופניים שלי והוא צִלצל. שכחתי לספר, אחרי המסיבה של יום־הולדתה ביקשה ממני בהשאלה את האופניים החדשים ורכבה עליהם להנאתה סביב־סביב לבריכה הגבוהה, העגולה, הניצבת על עמודי־בטון, שבאמצע חצר האחוזה. אוכף־העור שעליו ישבה היה יקר לי במשך שנים רבות. (ואפילו כשמכרתי את האופניים, אחרי הרבה זמן, כדי לקנות לעצמי את מכונת־הכתיבה הראשונה שלי, “הֶרמֶס־בֵּייבִּי”, כדי להיות סוף־סוף סופר, עדיין היה בי איזה רצון טיפשי לשמור למזכרת לפחות את מושב־העור שידע את התחת שלה). טוב. לי בכלל לא היה בא אומץ לבקש אותה לצאת לטייל איתי בשדרה אלמלא חשבתי שהיא נוטה לי חסד שעה שבאה לשאול ממני את האופניים.

מבול של דברים נִרגשים התפרץ מפי. וידוי ראשון, מגומגם, של אהבה. ושלוש מילים התמלמלו בו ביותר שוב ושוב – “אני… אַת… שלי…”

“לא, זה אי־אפשר,” אמרה לבסוף, “אני לא יכולה להיות שייכת רק לְבֵּן אחד.”

האומנם? התרגזתי. צבי כבר הספיק לספר לי, בגאווה, כיצד נישק אותה ארוכות על פיה, כמו בסרטים! כמו בסרט הנועז שראינו, “שלושים שניות מעל טוֹקיו”! – היא משקרת. היא נעשתה חברה שלו, שייכת לו, מכוח אותה נשיקה טרייה.

“זה נכון שצבי נישק אותך ממושכות?” שאלתי. חקְרני.

ממושכות – כמו איזה פרופסור לעברית. מיד ראיתי שהחטאתי. היא אמרה לי שלום חטוף, שמלתה הלבנה רִשרשה עוד רגע בחשיכה, והיא נבלעה בשער־הברזל הקטן, שהיה קרוע בתוך שער־הברזל הגדול, הסוגר את המבוא הרחב בפני מכוניות ועגלות ואולי גם נגד פורעים ערביים בימי מאורעות. השערים היו אטומים לגמרי, עשויים פח־ברזל עבה בצבע החלודה. נכון, כבר סיפרתי זאת, אבל ימיי באחוזת פלז היו החלק הכי יפה של חיי.

הצצתי מבעד לסדק שביניהם אחרי נלי, הפוסעת בתוך החצר. שמלתה עוד התנפנפה רגעים אחדים ואז נעלמה ממני במדרגות החיצוניות שהובילו אל פתח ביתה, בקומה השנייה.

חזרתי הביתה בחושך על אופניי, ואני אכול חרטה. נלי, קדושה שלי, האם הרגשת משהו בהתנהגותי או במעשיי, שאינם טהורים? בכוונות השפלות שלי? אלמלא הייתי שטוף בחטאים שלי עם עצמי, הייתי יכול לדבר עימה בקול תקיף ובוטח יותר, קול גברי ממש, ולהטות את ליבה אליי. אילו היתה יודעת מי אני באמת בחלומותיי – היתה נזהרת מפניי כמפני מצורע. לא! היתה רצה אחריי כמו משוגעת ומתחננת אליי שאוהב אותה ואתחתן איתה – כי מי שיש לו רגש נחיתות, ויש לו קצת כישרון, והוא עקשן, כמוני, יכול להיות גאון כשיגדל! ולזכות בכך שכל סבלותיו יתוֹעדוּ, לנֵצח!

נלי, גם היא כבר אינה בחיים. מתה שבועות אחדים לפני שמלאו לה שבעים.

 

פרק עשרים: "אבל אם גבר הוא, אם ג–בר – ". קַרְטוֹשְקֶס של אבן    🔗

למחרת, אחרי הלימודים, פניתי יחד עם צבי, על אופנינו, אל חורשת האיקליפטוסים שגבלה בחצר בית־ספרנו.

"שמעתי שסיפרת לנלי שסיפרתי לך כי נישקתי אותה ממושכות ב’דואר נשיקות' – "

הסמקתי ושתקתי. הִבטתי בקִנאה בשפתיו העבות והשחומות של צבי, שטעמו את מתיקות שפתיה העדינות של נלי.

“בעניינים כאלה, עם בנות, צריך לדעת להיות ג’נטלמן! לא כל מה ששומעים על בחורה, צריך לספר הלאה, ובייחוד לא לחזור על כך בפניה.”

“בסדר.”

“זה הדבר שהכי מעליב אותן, אם הן חושבות שכולם יודעים מה הן עשו. שמעתי גם שהצעת לה חֲברוּת,” הפסיק לרגע בשתיקה רבת משמעות, "ושבאותה הזדמנות גם הִפְלצת – "

“אני…” גִמגמתי, מבוהל, “שמע, זאת נלי, לא הייתי מאמין, ממש בלופרית…”

“טוב, ככה היא אמרה…”

“טוב, אולי רק קצת קִרקרה לי הבטן, מרוב התרגשות…”

“אתה אוהב אותה, נכון?”

“אני… אבל אם אתה…”

והשתתקנו שנינו. חיכיתי למוצא־פיו של צבי. הוא בוודאי ימצא דרך כיצד אהבותינו לא תתנגשנה ביניהן. הלא כבר דיברנו על כך.

“תשמע אורי,” החליט לבסוף באבירות, “זה בכלל לא צריך להפריע. אנחנו, בין גברים, טוב, שנינו יחד יכולים לאהוב אותה ולהציע לה חברוּת, וכשהיא תבחר במישהו, אז השני ממילא יצטרך לוותר, נכון?”

“ואם זה יהיה בכלל מישהו אחר, חוץ מאיתנו?”

“שטויות. אנחנו השניים הכי חשובים בכיתה! כל השאר סתם בְּרָארָה. אפשר למכור אותם דַמַאן לפי הרוֹטֶל!”

דמַאן פירושו בערבית למכור מראש את כל יבול הפרי של העונה בעודו על העץ ואפילו בטרם הבשיל. וכדי לדעת מה יהיה שיעור יבול, שולחים מהמושבה איכרים מומחים כמו אבא לערוך אכספרטיזה. הוא סופר את הפירות על עצים לפי מִדגם, מכפיל במִספר העצים בדוּנַם ובמִספר הדונמים בפרדס או המטע, ומקבל אומדן של היבול.

בחיי, אני נשבע שלא הפלצתי! – לא מזמן פגשתי את נלי אצל ידידים בחגיגה משפחתית. שׂערה לבן. עיניה יפות כשהיו ויש לה אחד־עשר נכדים. כל כך בא לי לשאול אותה על קִרקור המעיים שלא היה דומה כלל להפלצה – וזאת כדי להזים אחת ולתמיד את ההשמצה של צבי – אך חרף עשרות השנים שחלפו מאז עדיין חששתי לשאול אותה מפני שאולי אינה זוכרת כלל את המעמד ההוא, שבאותו תקופה היה החשוב ביותר בחיי.

שבועות אחדים לאחר אותה מסיבת יום־הולדת נעשה צבי ל“חבר” הרשמי של נלי, והדבר נמשך, בהפסקות, עד שנמכרה האחוזה ופורקה, ומשפחת פלז עזבה את המושבה והם עברו לגור בתל־אביב.

כל אותה תקופה היה צבי מרכיב אותה על אופניו, מלווה אותה בדרך חזרה מבית־הספר וקונה לה חלווה־בוטנים אצל הבחור השמן בעל טס הנחושת המוזהב עם עוגיות הסומסום, החלווה, הבוטנים והתחת הגדול, שהיה עומד בהפסקות מעבר לגדר בית־הספר שלנו ושר בקול מזרחי וסריסי: “חלווה בוטנים לפתח־תקווה אימא!” – בעקבות הפִּזמוֹר (פִּזמון־זמר, חידוש לשוני שהדהים אותנו אך לא נקלט, אולי מפני שהיה דומה לקללה הרוסית פִּזְדַמָתִי) שכולנו היינו שרים בחרוזים ליובל המושבה:

"שירו שיר תודה

לפתח־תקווה אימא,

לניר ועבודה

אילפה, קידשה, הרימה.

אם המושבות,

לגיל שבעים הגיעה,

לזכר האבות,

בגיל ורון נריע!!!"

– וקונה לה גזוז, ורוקד איתה בזוג ב“אל גינת אגוז”, והיא וצבי הולכים יחד ומשוחחים בהפסקות בבית־הספר. על כל אלה הערצתי אותו וקינאתי בו, אבל הידידות בינינו נפגמה.

בשיעורים הייתי מנסה לצוד את מבטה של נלי, לשווא.

היא התעלמה ממני.

שבת אחת בצהריים, בתוכנית “כבקשתך”, שמעתי במקרה את הקריינית מבטאה ברדיו את שמי ושמה של נלי: “לאורי מנלי, בתקווה שתדע להתגבר…”

מרוב התרגשות חדלתי להבין את המילים, כאילו קולה של נלי הוא הדובר אליי. ומיד בא השיר המוכר, שנשמע הרבה מאוד בתקופה ההיא מפי יפה ירקוני, ועתה היה כמו מכוון במיוחד אליי, כאילו היא שרה אותו רק למעני:

"כל איש פורט, פורט על עוגבו,

את הניגון, ניגון שבלבבו –

כל איש נושא, נושא את מכאובו…

כל איש נושא, נושא בו ואוהב

את האחת, אחת אשר בלב…

אם איש רך־רוח הוא ודל

הוא ירדפנה עד יחדל…

אבל אם גבר הוא, אם גבר

לא ישברוהו שוד ושבר – "

מכל משמר שמרתי כרטיס “שנה טובה” ששלחה לי, כתשובה לברכה שלי, ועליו חתימתה:

“נלי.”

*

ואז אמר גיורא:

“עכשיו אני נח. לכו אתם לשמור על הקַרְטוֹשְקֶס.”

(אתם זוכרים באיזה מצב עזבתי אותנו לפני שהפלגתי שוב בסיפורים על רגש הנחיתות שלי ועל מסיבת יום־ההולדת של נלי?)

והוא הצטנף לו בפינת המלונה, כמתכוון לנמנם.

טוב. יצאנו. אמנם לא היה כל־כך נעים להיצלות בשמש, ובעורי כבר עלתה איזו פריחה אדמדמת, חַרַארַה או אלרגיה. לי יש עור עדין מאוד, פולני, חיוור, כמו אימא. ושכחתי לספר כי בשדה התירס מצאתי שיח עגבניות־בר חמצמצות אדמוניות וקטנטנות וקטפתי מהן למכביר, שיהיו לסַלַט. לאחר שנים רבות, כשהייתי חוזר מקטיף העגבניות בקיבוץ עין־גדי ואמות הידיים שלי, בייחוד ליד שורש היד, מקום השעון – צבות כתמים של סִרפֶּדֶת וכואבות, רק אז הבנתי שאני אלרגי לכל המשפחה הירקוֹתית הזו של הסולניים, וכי עליהם השעירים ומיצם הירקרק וריחם הנתעב הטרי של השיחים הנרמסים הם רעל לעורי.

משלל הרפתקאותיי החקלאיות נקל להבין שאני והטבע זו לא בדיוק אידיליה. יותר נעים לי עכשיו להיזכר בשדות ההם מאשר היה נעים לי אז ללכת בהם כשעורי מגורה ורגליי שרוטות וסביבי זבובים וברחשים ודַבּוּרים, ומה לא?

גלידה למשל, לא. ילדים מאושרים היינו. רק גלידה חסרה לנו. וגם לחם לבן, ולחמניות, שלא נִראו בארץ במשך כל שנות מלחמת העולם השנייה. חוץ מאלה, לא ידענו מחסור. ומעודנו לא היינו רעבים ולא ידענו טעמו של רעב.

יום אחד, לאחר שנים רבות, פגשתי את צבי ברחוב בתל־אביב. ישבנו בקפה קטן ושוחחנו שעה ארוכה על ילדותנו ואני אמרתי לו:

"אתה יודע, צבי, לפעמים, כשאני חושב שבמשך התקופה שבה קרו לנו כל הדברים הנפלאים האלה, אפילו קצת עצובים – השתוללה באירופה מלחמה אכזרית, ילדים יהודים בני־גילנו הלכו לתאי־הגז ומשם נלקחו גוויותיהם למִשרפות. והעולם היה מלא פליטים, הרוגים, רעב וסבל – "

“זה נכון,” אמר צבי, “אבל מה יכולנו לעשות אז? אילו, חס־ושלום, אנחנו היינו מובלים לתאי־הגז ולמִשרפות, אתה חושב שילדים במקומות אחרים בעולם היו מוותרים במשהו על תענוגות ילדותם? פעם אמר לי אבא־של־תלמִי משפט, שאותו אני זוכר שנים רבות. הוא אמר: ‘העולם הוא כמו תחת – עגול ומסתובב. היום תורך לנשק, מחר יִשק לו מישהו אחר’.”

“כן,” אמרתי, “היה לנו מזל גדול.”

עמדנו בשמש והפכנו ברמץ החם ובגחלים הלוחשות של המדורה. האוויר המלוהט מעל למדורה רטט גלים־גלים והיה לא נעים להתקרב אל האש. אבל היינו להוטים אחר תפוחי־האדמה הצלויים, המפויחים לגמרי מבחוץ ורכים וטעימים בתוך־תוכם, שחוצים אותם בסכין או באולר ובוזקים עליהם מלח ונושפים עליהם כדי שיצטננו ואוכלים אותם בכפית או בקליפתם, ולהם ריח נפלא, ריח חם ואפוי ורך עם פיח, ריח של קומזיץ ושל כפר.

גִילגלנו אותם במדורה באמצעות מוט ארוך. התפלאנו שהם כבדים קצת. אך אולי הייני כבר עייפים. וכך, כשהשחירו דיים, גִלגלנו אותם הצידה ומבלי לאוספם המשכנו להקפיץ אותם ולגלגלם אל תוך המלונה, ושם ישבנו לאכול אותם.

גיורא לא התעורר, אבל מפני תנוחתו המשונה, המקופלת, היה לי הרושם שהוא מציץ לעברנו מבעד לסדקי עיניו העצומות. צבי העלה תפוח־אדמה אפוי על השולחן המאולתר. נשמע קול נקישה עמום. חשוד. אך צבי לא הבחין בכך. הוא שלף את להב אולרו הצבאי וכאשר החל חותך באמצע – נשמע קול פצירת אבן, ומיד גם צחוקו הפרוע של גיורא, מפינת המלונה –

“סידרתי אתכם, עצלנים!”

כן. זו היתה אבן צלויה. הוא מצא בוואדי חלוקי־נחל מעוגלים ומשויָפים היטב, שדומים לתפוחי־אדמה, והחליט “להראות” לנו.

כאשר תיארתי את המעשה בפיליטון, במסיבת יום־ההולדת של נלי, הפסיק אותי צבי:

“אני ידעתי מיד שזאת אבן ולא בּוּלבּוּס! רציתי רק למתוח את אורי ולהצחיק את גיורא.”

כן, לֵך תתווכח עם נער שיש לו רגש־עליונות. והאמת, צבי לא היה סמל היושר. למילה שלו לא תמיד יכולת להאמין. כאילו יש לו מה להסתיר. מין שכל ערמומי של איכר קטן שמסתתר מאחורי כל סיפורי הצִ’יזבַּטים והגוזמאות. ובזאת, למרות כ ל ההבדלים, הוא וגיורא היו דומים זה לזה יותר משאני עצמי הייתי דומה אי־פעם למישהו מהם. כי אני הייתי תמים וישר עד כדי טיפשות.

יכולתי להגיד: "טוב. זה אני שהרגשתי מיד שאלה הן אבנים ולא בולבוסים, ורציתי למתוח אתכם – " אבל מעודי הייתי ילד שחושב לאט. היתה לי כבר אז מה שקוראים היום – “הצתה מאוחרת”. הצרפתים, שהם עם שנון, מכנים זאת בשם “חוכמה של חדר־המדרגות”, זאת אומרת – רק לאחר שאתה יוצא ממקום כלשהו עולים בדעתך פתאום כל התשובות והמשפטים המבריקים והשנונים שאותם לא אמרת.

וזה בדיוק מה שקורה לי, עד עצם היום הזה, ולא רק עם בולבוסים, שכך כינו בתרגומי הספרים שקראנו אז את תפוחי־האדמה, ואילו השמות תפוּ“ד ותפוּ”ז רק התחילו את דרכם אל העברית והיו נכתבים עם גרשיים של ראשי־תיבות.

 

פרק עשרים ואחד: קַאטאפּוּלְקָה, באליסטראות ובוּמרַנג במצח    🔗

גיורא יצא לשים במדורה העוממת את תפוחי־האדמה האמיתיים, ואצלנו התחילה להשתרר איזו אווירה של שיממון. הנה יצאנו ליום־השדה מלאים תוכניות והרפתקאות־לעתיד, ומה יצא? כבר עברו שלוש שעות בערך ואנחנו רק אוכלים כל הזמן ועייפים, מבלי לעשות דבר.שום מלחמה. שום התנפלות. שום גנב ושום פַּרַשוּט, לא שטנו בקליפת אבטיח ולא צדנו בכובע דגים בירקון, שום דבש אינו מטפטף עלינו מן העצים, רק הזיעה ניגרת על פנינו. אולי טעינו? אולי היה מוטב לנו לצאת למשעולי הפרדסים ולתפוס שם אינו קרונית זנוחה ולטוס בה על פני הפסים? – דבר שאותו לא עשינו מאז עונת הקטיף בחורף, והיו לנו סיבות טובות להימנעותנו, ובקרוב מאוד גם תיוודענה. אך בינתיים צבי קם ואמר:

“הלא החלטנו לנסות את הבּוּמרַנגים!”

בחוברות “הטכנאי הצעיר”, שהייתי קורא נלהב להן – ובזכות התעניינותי זו עתיד הייתי להישלח ללמוד (יומיים) בבית־הספר המקצועי “שבח” בתל־אביב – נדפס רישום מדויק כיצד להכין בומרנג אוסטרלי על ידי גזירה נכונה של לוח עץ־לבוד, דִיקְט. ואכן, צבי ואני עשינו כמיטב יכולתנו במשׂור ובפצירה, ושני הבומרנגים, מעשה־ידינו, היו בתרמילו.

אני מוכרח לומר – עניין כלי־הנשק העסיק אותנו עת ארוכה, וזאת בהנהגתו של צבי אשר חיפש לנו אויבים, אמיתיים ומדומים, בעיקר מבני הכיתה הגבוהה, כיתתו של מיכה. שעות היה רוקם סיפורים על ההתנפלות שהם עומדים לערוך עלינו, ועל כך שצריך לבצר את החצר שלי מפניהם.

בחצר של סבא־מצד־אבא, הסמוכה לחצרנו, ניצב עץ תות ענק, ענֵף, אשר שימש לנו מטוס. אהבנו להתרחק מן הגזע על גבי ענפיו הגבוהים אשר נשאו אותנו כערסל ונתנו בנו הרגשה שאנו משייטים באוויר, מנדנדים עצמנו מעלה־מטה על שלוחותיו הגמישות. קבענו בעץ כמה מדורים, זה מעל גבי זה, כמו ב“מִבצר מעופף”. בקצה החצר הקימונו צי נושאות־מטוסים יפאניות מארגזים, חביות ופחים, ותקענו על מוט את דגלה של ארץ־השמש־העולה מצויר בדיו אדום. בחבל העלינו למרומי העץ גיגית טעונה אבנים אשר שימשו פצצות. ובשעת ההפצצה צעקנו ושרקנו והיינו מניעים ענפים והשלכנו את האבנים לעבר צי־האוייב, אשר היה קורס לאיטו ומתפרק כתוצאה מקליעותינו.

מקנה בַּמבּוּק ארוך בנינו קַטַפּוּלקָה רומאית אשר קלעה אבנים למרחק. לאבנים קראנו – בליסטראות. את בסיס קנה־הבמבוק העבה תקענו באדמה, באמצע החצר, ואל קצהו העליון חיברנו במסמרים קופסת־שימורים עגולה ריקה, וקשרנו אליה חבל דק. כשהיינו מושכים בחבל היה נכפף הקנה לאחור כקשת, ואנו מזינים את לוע־הקופסה באבן, צועקים – “היכון!” – ולקריאה: “אש!” – מרפים מן החבל, ואז, בכיוון שכלפיו התרומם הקצה של קנה־הבמבוק – היתה האבן עפה בהתווֹתה קשת רחבה באוויר.

לאחר שהתאמנו היינו מצליחים להעיף אבני בליסטראות הרחק אל לב השדות. ערב אחד נחתה אבן שלנו על גג הסיטרואן השחורה של הפרדסן מייג’ור ביאליסטוק כאשר בתו רימונה שכבה בתוכה ברגליים פשוקות תחת קצין אנגלי שהיה מהאורחים של אביה. במושבה חשבו שזוהי פעולה של אצ"ל, שהיה מאוד לא פופולארי אצלנו בייחוד לאחר שחבריו פוצצו בלילה את חדר־העבודה (הקבינט) בביתו הפרטי של ראש העיר והרסו לו את הריהוט וגם אוסף תקליטים (פלאטות) נדיר באותן שנות מלחמה – מפני שלא הִרשה להם להתרים באיומים ובטרור את האיכרים חברי ההגנה למגבית הארגון המחתרתי חסר־האחריות שלהם.

ולעיתים היינו יורים בקטפולקה גזיר־עץ שתקועות בו נוצות־תרנגולת לבנות, והוא מרקד ומסתובב במסלול מעופו.

שלא להזכיר אַרְסֵנָל של קשתות, של חיצים אשר לראשיהם תרמילי־נחושת ריקים של כדורי־רובה, או מסמרים מחודדים, וכנפי־נייר להם מאחור. נלחמנו בגרמנים. ביפאנים. היינו פרטיזנים ביערות. היינו חיילים אמריקאיים, אוסטרליים, הודיים. לקחנו שבויים איטלקיים. קריאת־הקרב שלנו היתה –

“פרטיזנים! פרטיזנים!”

ואנו רצים עם כידונים עשויים מקלות מחודדים, ומגִנֵי־חזה שהיו מִכְסִים עגולים של פחי־אשפה עשויים פח ובעלי ידיות. ואין צורך להזכיר קלחי תירס ריקים שמשרים אותם במים והם נזרקים בקול שריקה רטובה והתזת טיפות. נורות־חשמל שרופות שזורקים אותן והן מתפוצצות בקול לרסיסים זעירים. או שפותחים את בסיסן, מוציאים את עמוד הזכוכית שבאמצע, וממלאים את הנורה בתמיסת מי־דיו או סתם מי־בוץ דלוחים. ואלה משמשים בתור רימוני־יד.

והיו גם “פצצות־מים” עשויות נייר־מחברת מקופל, שתענוג להעיף אותן מצמרתו של עץ או מגגו של בית על ראשי כלבים וחתולים וגם על בני־אדם. ומקלות קָּפָּא"פְּ, קרב פנים אל פנים, שנחשבו גם הם לנשק בימים ההם, והיו לומדים להניף אותם בטקס שלם, כמו דו־קרב בחרבות, “שמור!” – “היכון!” – “הכה!” – ומכים בכוח ומי שהמכה מכוונת אליו מחזיק בשתי ידיו את המקל לפניו בגובה מועט מעל ראשו ובולם את המכה.

והיו לנו גם “נַבּוּטִים”, אלות קצרות ועבות, וראשן הוא גולת־עץ מהוקצעת וחלקה כביצה, ובר־מזל היית אם השגת אחת מהן מן הערבים. ולעיתים היה אבא־של־גיורא נותן לנו מתנה נבוט ששלל מגנב שנתפס בשדות.

יצאנו אפוא עם שני הבומרנגים וחוברת “הטכנאי הצעיר”, שהבאתי איתי, ובה ההוראות המדויקות להתקנה ולשימוש בבומרנג, ואפילו אזהרה מפורשת לזורק – באיזו זווית להתייצב כדי שהבומרנג לא יפגע בו בחזרו. והיתה שם גם בדיחה:

“אוסטרלי אחד קנה בומרנג חדש אבל לא היה יכול להיפטר מן הבומרנג הישן שלו.”

עמדנו אפוא שנינו במרחק־מה מן המלונה, פנינו צפונה כדי שהשמש לא תסנוור אותנו. גיורא התבונן בנו ממקומו, שפוף ליד המדורה העוממת, ואנחנו, בדיוק לפי ההוראות –

"אחת, שתיים, שלוש – "

שני הבומרנגים קִרטעו במִסכנות פעם ופעמיים באוויר, ולמרבה ההפתעה והאכזבה, לא רק שלא חזרו אלינו אלא אף לא הגיעו לשום מקום. סתם התעופפו רגע קט באוויר כשתי פיסות־קרטון, חגו כשיכורים וצנחו בקצה מסלולם מבלי שהתרחקו הרבה ממקום עמידתנו.

“טוב,” אמר צבי, “הדבר דורש אימון. גם אצל הילידים האוסטרליים לא כל מי שזורק פעם ראשונה בומרנג – מצליח. האַבּוּרִיגִ’ינִים לומדים את זה במשך שנים, מילדותם. בעצם זה בית־הספר היחידי שלהם. שום דבר אחר הם לא לומדים. רק זה.”

התייצבנו לזריקה שנייה. הפעם כלפי מזרח. “אולי הרוח הפריעה,” אמר צבי. ושוב חזר המחזה על עצמו, בהבדל אחד, הרוח המערבית הקלה שנשבה מאחורינו סחפה עימה את הבומרנגים והִכתה אותה ארצה. הבומרנג של צבי נתקע בתוך אבטיח מצהיב, רקוב, שורץ דַבּוּרִים. זה היה ממש מגעיל, וגם מסוכן, לשלוף אותם משם.

גיורא המשיך להתבונן בנו ממקומו ושאל:

“מה זה הקשקוש הזה שאתם מעיפים? בננה?”

צבי הסביר לו, הכול.

“אז אתה חושב שאף אחד לא יכול להצליח לזרוק בומרנג ושיחזור אליו כבר בפעם הראשונה?”

“בטח,” ענה צבי, “האוסטרלים מתאמנים לזרוק אותו מיום שהם לומדים ללכת ועד לטקס הבר־מצווה שלהם, שאז מוכרז כגבר מי שהצליח ועבר את הבחינה.”

“אל תצחיק אותי.”

“ואתה אל תצחיק אותי! אפשר לחשוב שאתם לבדכם המצאתם את כל החוכמה שבעולם!”

והם התערבו, בתקיעת־כף. אם גיורא מצליח בזריקה הראשונה, עוברים לרשותו שני הבומרנגים שלנו.

אני הסכמתי לכך בחיוך חמוץ. לא האמנתי שגיורא יצליח. הלא אני תמיד שנאתי לסכן דבר־מה ששייך לי – בהתערבות או במשחק או בכל תחרות אחרת. אף פעם לא השתגעתי לשחק בג’וּלִים שלי כנגד ילדים אחרים מפני שאהבתי אותן ולא הייתי מוכן להיפרד מהן.

לקח גיורא את הבומרנג של צבי, עמד כלפי מערב, מול הרוח, לא התעניין כלל בהוראות של “הטכנאי הצעיר”, הניף ידו, צעק – “אַ שׁטיקֶע־בּרוֹיטֱ!” ו –

זה היה ממש כמו בצילומים שבהם היינו עתידים כולנו, לאחר שנים, לראות את גיורא מתכונן לנגיחת כדור בראשו, במדי הנבחרת הלאומית. הבומרנג התרומם במסלול אלכסוני כנגד הרוח, חג לאט ובבִטחה, ופתאום קפא רגע על מקומו והחל חוזר כשהוא אוסף מהירות עם הרוח ועף ישר לעבר גיורא, הפוסע לקראתו, וטְרַאחחח! –

הִכה אותו במצחו.

זאת היתה מכה! שמעו את העץ מקיש על הגולגולת. מישהו אחר היה פורץ בבכי, לא גיורא. הוא החזיק את היד על מצחו, אסף את הבומרנג של צבי, ושלי, ואמר כשהוא מבליג על הדמעות:

“אתם רואים?”

והוא חזר למלונה וישב שם כשהוא מניח מטלית של שק רטוב על מצחו.

“ומה אתה חושב?” שאלתי את צבי, “גיורא סובל מרגש עליונות או מרגש נחיתות?”

“גיורא סובל עכשיו ממכה במצח,” השיב, נרגז, “שמע, אבל יש לו כישרון מצויין לנגיחת ראש!” הוסיף בהתפעלות.

אכן, אם התכוון לכדורגל, זו היתה מצידו ממש נבואה.

על מצחו של גיורא מרחנו יוד והוא נראה עתה כמו אינדיאני.

 

פרק עשרים ושניים: מסע הקרוניות בפרדסים. סטירת לחי    🔗

אשאיר אפוא את גיורא לשעה קלה כשהוא שוכב מתפתל בכאביו במלונה במִקשה ואינו מוציא הגה, וצבי ואני עומדים נכלמים ליד המדורה העוממת ועורמים מדי פעם בקרש שבידינו את הגחלים על תפוחי־האדמה המפויחים – ואקח לי זמן לספר מה היו הסיבות להימנעותנו מללכת אל משעולי הפרדסים ולתפוס שם קרונית נטושה ולטוס בה.

שעות ארוכות הייתי תועה לבד בפרדסים. אלה יערותיי האפלים. מקום לחלום בו ולשחֵר הרפתקאות. ריח של פריחה, זמזום דבורים חשאי, מַשַק מים בתעלת־הבטון המרכזית אשר חוצה את הפרדס לאורכו. ולכל אשר פניתי והתבוננתי הייתי מוצא גזעֵי עצים ועליהם כתמי עובש צהבהב, אדמה לחה ונקייה וחופת צמרות ירוקה המסתירה את עין השמש. לעיתים הייתי מגלה תפוח־זהב כתום או אשכולית צהובה שנותרו על העץ לאחר הקטיף, ומתבונן שעה ארוכה בפרי ומתפלא על קליפתו בטרם אקלוף אותה. בצידי הדרכים פרחו בחורף ובאביב צבעונים וכלניות בשלל צבעים והיינו יוצאים לאסוף אותם וחוזרים עם זרים גדושים ונעליים מלאות בוץ.

לא פעם הייתי מגיע עד הגבול המרוחק ביותר של הפרדס. שם, מבעד לגדר ישנה ממולאה רקב עלים יבשים, שהיתה קלועה בשדרת ברושים צפופה והתנשאה גבוה מעל לתעלת הניקוז – הייתי רואה את הכפר הערבי הסמוך. בתיו השפופים והמלבינים נידמו קרובים מאוד. סלסולי קולות מזרחיים מן הגרמופון אשר בבית־הקפה היחידי שבכפר הגיעו לעיתים ברוח הקלה, ועננת אבק ריחפה מעל לראשו של פלח רוכב על חמורו במשעול העפר.

בעיניי היה המקום קצה העולם – האדמה העברית הירוקה והמעובדת חלקות סדורות כמו בסרגל, ולעומתה אדמת הגבעות הצהבהבה עם גדרות האבן ושיחי הצבר, שהתמשכה עד לחוּשׁוֹת הנמוכות של הכפר הערבי. כאילו שם ארץ־ישראל נמצאת עדיין בתקופת התנ"ך, ושום דבר מודרני לא הגיע אליה.

עונת הקטיף בפרדס היתה כחגיגה מתמשכת. בדרכים שעל גבול חלקות הפרדס, לאורך שדרות הברושים, נסעו קרוניות על פסי דֵקוֹבִיל צרים והובילו את הקלמנטינות, האשכוליות, השַׁמוּטִי והוולֶנסיָה ל“בַּייקֶה”, הוא בית־האריזה רחב האולמות. הפסים נמשכו לאורך ולרוחב משבצות הפרדס, ומראש מגדל המים היה ניתן לראות את רוב הסתעפויותיהם. למרחק קצר היו פועלים דוחפים קרונית במו־ידיהם, אך משהחלה העונה היו מצרפים קרוניות אחדות לרכבת זעירה עמוסה “בּוֹקסוֹת”, אלה ארגזי־הפרי הגדושים, רותמים פרד או סוס־עבודה חזק בתור קטר, תופסים במושכות ויוצאים למסע. מה נפלא היה לשבת בקרונית הראשונה, ליד עגלון הרכבת. חולפים על פני ברושים רחוצי־גשם ופרשות־דרכים חוליות ופרחי צבעונים הנחבאים בתעלות ירוקות בצד הדרך, ויש רצון לשרוק ולהוציא קיטור מריאותיך.

ובבית־האריזה ערימות גבוהות של תפוחי־זהב, ארגזים, תיבות, סלים ומכוניות־משא (המילה משאית וברבים משאיות טרם הומצאה). הקרוניות מגיעות לגזוזטרה רחבה, כמין רציף מְקוֹרֶה הקרוי גם רַמְפָּה. עמודי־ברזל איתנים בצבע אדמה־שרופה אשר כל אחד מהם עבה כרגל תומכים גג של פח המתנשא באלכסון וסוכך על בית־האריזה כולו.

ובחוץ, בצל הסככה, עומדים נגרים ופטישיהם עולים ויורדים ללא־הרף כמתווכחים ביניהם על דבר־מה הקשור לפרי או לאריזה וכל אחד מבקש לעצמו את המילה האחרונה. מכת פטיש נועצת בַּלוח מסמר עד ראשו בבת־אחת, ולוחות ראש וצד מקפצים בריקוד כבובות־עץ ומתאחים לכדי תיבות טריות. ולסיום מחשקים את התיבה בשלושה חישוקים ארוכים מענפי עץ אגוז חום־כהה, כמעט שחור, שניים בקצוות ואחד באמצע התיבה, וקצותיהם מזדקרים כמין תרנים או חוטים של תיאטרון בובות. והם עתידים לסגור על מכסה תיבת הפרי לאחר התמלאה.

את החישוקים האלה, שנקראו בשם טְוַואק, היו מביאים בחבילות על סיפון אוניות מתורכיה ומאיטליה, והם היו סגולה לאִוורור הפרי במחסני האונייה: בזכות החישוקים היה מתקיים הרווח בין תיבה לתיבה. את חבילות הטוואק היו משרים בשוקת בטון, ממש כבריכה קטנה שמימיה השחירו, למען יתרככו החישוקים ויהיה אפשר לסמרם אל התיבות מבלי שיישברו.

לפעמים, כאשר היתה פורצת סערה, היו החבילות נופלות ונסחפות בגלי הים, ואם פרצה סערה בעת פריקת האונייה העוגנת מול נמל יפו, היתה האונייה נאלצת להתרחק ללב ים (כי אוניות לא יכלו להיכנס לנמל יפו, שסלע אנדרומדה תקוע בפתחו מימים קדמוניים). אז היו מטילים את חבילות החישוקים לים, ועל הפרדסנים היה להעמיד מצילים כדי לאספן כאשר הגלים היו פולטים אותן לחוף. בכך לא נגרם אמנם קלקול לחישוקי הטוואק כי בין כה וכה היה צורך להשרוֹתם במים כדי לרככם לשימוש.

מאז שנת 1934, כאשר נפתח הנמל החדש ועמוק המים בחיפה, ולשם כך יִבשו חלק מהים מול המושבה הגרמנית (כך שהמזח שבו ירד לחוף קיסר גרמניה וילהלם השני בשנת 1898, ושניבנה לכבודו על ידי המתיישבים הטמפלרים, הוא כיום שטח יבשה – והיונים של ממגורות דגון מחרבנות עליו) – שוב לא היה צורך להיות תלוי בחסדי הרוחות והים.

גם לאחר שנים היה עולה באפי הזיכרון של ריח חבילות הטוואק הלחות ומתערבב עם ריחו החריף של הדִיפיניל, חומר החיטוי שהיה נודף מן הבַּאלוֹת, אלה חבילות נייר־העטיפה הדק של הפרי. ועלה גם מראה הניירות עמם, דקים כמשי ועליהם מודפסים סמלי “פרדס”, “גמל” ו“לורד”, וגם “פרדס י. ראאב”. והריחות התמזגו בטריותו של אוויר פרדס רחוץ, לאחר הגשם.

בנייר האריזה הדק יכולת לעטוף מסרק ולנגן בו בדומה למפוחית ובזמזום שהיה מדגדג שפתיים, וכמובן שהסנדוויצ’ים שהיו האימהות מכינות לנו לבית־הספר או לטיולים היו עטופים בנייר האריזה הדק של פרי־ההדר ונודפים ריח עז של דיפיניל.

בתום הנסיעה הקרונית הייתי יורד ממקום מושבי במרום הקרונית ונכנס לבית־האריזה פנימה. בעונת הקטיף היה המקום כמִקדש. רצפת המלט החלקה מרופדת מחצלאות לכל רוחבה. שַל נעליך מעל רגליך. ואני הייתי נכנס בגרביי וחש בקרירות הנעימה של המחצלת המחוספסת, המדיפה ריח חמוץ וטרי של הסוּף הצהוב־ירקרק שממנו נקלעה.

בקצהו המרוחק של האולם נערמו הררי ארגזים ריקים, ותיבות בהירות מלאות פרי ארוז. מקרוב, ליד ערימות הפרי, ישבו על הרצפה או על גבי כר קטן המבררים, רובם נשים ונערות עבריות וערביות, בשלל בגדים, בנעלי־בד ובגרביים, ותפוחי־הזהב מקפצים בידיהן החרוצות מערימה לערימה, וסבלים עומדים עליהן לשרתן.

בימים שבהם דודי אלכס ניהל את האחוזה, שאותה בנה ונטע עבור פלז הזקן, היה עומד מדי בוקר ובודק בשבע עיניים את אצבעות ידיהן של המבררות כדי לוודא שציפורניהן קטומות ומעוגלות, ואין חשש שתפצענה את קליפת הפרי. לשונות רעות סיפרו שבאותה שעה היה בודק בשבע עיניים גם את שאר אבריהן כדי לבחור מי מביניהן ראויה שיחזר אחריה בלילה, וכי חלקן באמת התאהבו בו ופיצו אותו על אכזבתו מאִשתו.

ואני לא הבנתי מדוע אבא, בספרו על כך, היה מסיים בלחישה: “ומאז יש לאורי כמה בני־דודים שאותם הוא לא מכיר!” – בדרך־כלל היינו מכנים את הערבים בשם בני־דודינו, ותעלומה נותרה בעיניי מיהם אותם בני־דודיי הנעלמים, ומה קשרם לדודי אלכס.

מיוחסים מכולם היו האורזים, אשר ישבו כמכהנים־בקודש על שרפרפים קטנים ליד התיבות המונחות באלכסון, והיו תופסים תפוח־זהב ועוטפים אותו במהירות מסחררת ומניחים אותו במקומו בשורה בתוך התיבה המצופה נייר, עד התמלאה, ונער ערבי עומד עליהם לשרתם. תפוחי־הזהב נמצאו בתנועה מתמדת (אמנם לא על סרט־נע, כמו בבתי־האריזה הממוכנים כיום), מקפצים על סילוני־השמש שהתלכסנו פנימה מבעד לאשנבים הגבוהים. נמלטים מערימה לערימה בתוך הילה זהובה של אור וכפות־ידיים שקופות. מתבררים, נעטפים ונארזים כשהם מלוּוים המולה עמומה ועתירת ריחות שאינה חדלה לרגע.

[בזיכרוני עוטף האורז תפוח־זהב אחר תפוח־זהב וממקם אותו בתיבה, המוצבת לפניו על הרצפה באלכסון, ואולם אנשים שזוכרים את התקופה אומרים לי כי בין המבררת לבין אורז היתה יושבת העוטפת, ואילו האורז סידר בתיבה תפוחי־זהב שהיו כבר עטופים].

*

הנסיעה ללא רשות בקרונית היתה הרפתקה מרגשת כפליים. למצוא קרונית שכוּחה בקצה משעול בפרדס, לדחוף אותה בכוחות משותפים במעלה גבעה, לשבת בחבורה על דופנותיה – ולצאת לדרך כשהיא מגבירה במורד את מהירותה, טסה על פני שדרת הברושים ועצי ההדר הנחבאים מאחוריהם, גלגליה משמיעים קול חריקת מתכת, הפרדס חג כשיכור, נמלט לאחור, וכל פנייה לא צפויה או קרונית ריקה העומדת במסילה מביאות בלב חרדה מפני התנגשות.

ובצוהרי יום אחד של קטיף, בדרכנו חזרה מבית־הספר, הפלגנו, צבי, גיורא ואני, אל לב הפרדסים, ומצאנו בראש הגבעה אשר ממזרח לחצר האחוזה קרונית ריקה. קרש היה מונח תחת גלגליה למען לא תרוץ במורד.

בלי לחשוב פעמיים עלינו וישבנו בה, שלפנו את הקרש, ויצאנו לדרך, אלא שלא חשבנו כלל על התוצאה. בחצות יום עבודה עמוס שִיבּש מסענו את כל סדרי ההובלה של הפרי מהפרדס. תקוף פחד עצר עגלון ברגע האחרון את קרוניתו במסעף המסילה, הפֶּרד צהל, מבוהל, נסוג אחור, סלֵי נצרים קלועים (הסל הזה נקרא בערבית “כּוֹפָה”), מרופדים ביריעות־שק וגדושים פרי שזה עתה נקטף – התהפכו ונפלו מִקרוניתו. בנס נמנעה התנגשות. ואנו המשכנו לטוס, ליבנו מפרפר ואין בכוחנו לעצור.

לאחר שנים היתה שבה ופוקדת אותי ההרגשה הפראית הזו של ניתוק כל המוסרות רק ברגעים נדירים שבהם היתה אהבתי לנלי מעבירה אותי על דעתי.

אבא עמד בצד המסילה. היתה שם תחנה זמנית לריכוז הפרי. קרוניות קטנות דמויות־לול הלכו ושבו על מסילה ניידת של צינורות־ברזל קלים, שהותקנה בין שורות העצים, וכמו זחלה אל לב הפרדס. ובאמצעותן הוציאו סלים עמוסים פרי טרי אל אם הדרך, אל הרכבת ה“גדולה”. פניו של אבא השחירו מכעס. אנו חלפנו בדהירה חצופה וברגע האחרון ניסיתי להתכופף מעט. האם הבחין בי אבא? הנסיעה נמשכה ועבודת המשלוח שבתה. הקרונית שלנו הפכה ארגזים בדרכה אך החלה מאיטה במקצת את מהלכה בעלותה בדרך המובילה לחצר האחוזה, ועוד הספיקה להתנגש בקרונית אחרת, עמוסת פרי, להעיף את מחצית מטענה ולגוררה עימה קדימה עד שנעצרו השתיים בין ברושים ודקלים רמי־קומה בקול חריקה צורמת, ונדם המסע.

זה היה כמו לפני סופו של סרט מתח, בטרם נתפסו הפושעים. לחופש היה מעתה איכות מיוחדת, מפתה ומעיקה. כל רגע היה כבול בידי העתיד. נמלטנו לפרדס ושם ישבנו שעה ארוכה בצל עץ של סָצוּמוֹת וקלפנו לעצמנו מפירותיו ושוחחנו על צלבניוֹת, נושאות־מטוסים, מֵסֵרשְמִידְטִים וסְפִּיטפַיֵירִים, ורק לא על מסענו האחרון. ולבסוף נפרדנו בצער ממחבואנו הטחוב וצעדנו לעבר בתינו, משתדלים להשהות ככל האפשר את רגע החזרה, בועטים בסביונים, בפטריות נחבאות ובתילי חפרפרות טריים.

גיורא נפרד מאיתנו בשער חצרו, וכעבור רגע שב והביא לי סל תפוחי־אדמה אשר אימי ביקשה שאביא מאימו. צבי ליווה אותי מתוך איזו שותפות־גורל עצובה. אולי רצה להיות בטוח בתוצאות מעשינו, אם התגלו, ולא להסתכן בכך שהדבר ייוודע לאביו מפי אחרים. התבוננו שנינו בתפוחי־האדמה הכרסתניים ונבוטי ה“עיניים”, כאילו מצויה בהם איזו ישועה עבורנו. אליבי. את המילה הזו למדנו אז מתוך ספר שעשה עלינו רושם רב, “הצפון נגד הדרום” של ז’וּל וֶרְן.

השתהינו ככל האפשר, שהרי גיורא ואני היינו כמעט שכנים, עד שהגענו לביתי. עלינו במדרגות ונכנסנו לחדר־האוכל. השולחן היה ערוך לצהריים ואבא ישב בראשו. בחלון המערבי מאחוריו היה הרבה אור, ושדה כלניות ועצי זית מכסיפים.

“מאין אתם באים?”

"היינו אצל גיורא. הבאנו – " ניסיתי לומר חצי־אמת, משהֶה את המשך התשובה כמבקש לעמוד על מצב־רוחו של אבא.

“נעשית גם שקרן, נוסף לכל?”

“לא, מה פתאום?”

“ומי נסע בקרוניות?”

פניו השחומים של אבא השחירו בצבע דם כבד אשר שיווה להם מראה מפחיד, כמעט ערבי, כל שנות החמסינים והמלריה מיום לידתו בארץ התנקזו לתוך רגעי הזעם הללו, ושפתיו היו חתומות, כמו בשעות של מיגרנה קשה, כשראשו עומד להתפקע.

אני ידעתי שעליי להודות. איש ישר הוא אבא ושונא שקרנים, ולא יסלח לי. אך אבא אינו עשיר, וגם חסר מזל, ויוצא אפוא שהצלחה ושקר אחים המה ממש כיושר וחולשה.

“אני.”

משהו כבד הלם בלחיִי ואוזני הצטלצלה. אבא סטר על לחיי. שתקתי. לא בכיתי. הגיע לי. וגם לא היתה ברירה. אבא ידע.

“ובמה עסקת אתה?” שאל אבא את צבי.

“הייתי עם אוּרי,” השיב צבי בשפל קול, כמבקש להצניע את עצמו. היעז אבא לסטור גם לו?

“התקרב הנה, צביקה!”

צבי היסס. מנסה להדגיש את חסינותו. האם עליו להישמע? לבסוף פסע צעד אחד לפנים, ונעצר.

“לא אסטור לך כי אינני אביך, אך פטור בלא כלום לא תצא!”

אבא תפס בבדל־אוזנו של צבי ומשך בו בצביטה מכאיבה.

“ועכשיו הסתלק לך לביתך, מיד!”

צבי יצא מעל פנינו מבויש ובדל־אוזנו לוהט כאילו עקצה אותו צרעה. ואני שתקתי ולא בכיתי. נשבעתי כי לעולם לא אתן את לחיי למכים אם יהא בכוחו של שקר קטן להצילני, אך את הסטירה זכרתי כל ימיי, כי זו היתה הפעם היחידה בחייו שאבא הִכה אותי, והיא המשיכה להכאיב לי כל אימת שנמאס לי להיות אדם ישר.

 

פרק עשרים ושלושה: “מטוֹסיַאן”. צֳרִי פֵיאוֹבְּלַס, צְרי הפלאים. חמור פרטי. “בפעם הבאה תעשן כמו כולם!”    🔗

וכשחזרנו למלונה המוצלת ישב גיורא ברגליים משוכלות, כמו בודהא רחב־כתפיים, רטיית־השק עדיין על מצחו, ועישן סיגריה. על השולחן המאולתר היתה מונחת חפיסת סיגריות “מַטוֹסְיַאן” שעל חזיתה מודפסת אליפסה צבעונית ובתוכה מצויר סמל הצבי קל הרגליים וזקוף הראש והקרניים כשהוא ניצב במידבר. את סוג הסיגריות האלה עישן אבא בשנותיו הטובות.

הסמלים והציורים של חפיסות הסיגריות למיניהן, המַלָח של “פּלַיֵירס”, הגמל של “כַּאמֵל”, כדור־העולם של “אוניברסל”, רשת־הכסף של “עדן”, הזָקֵן עם התרבוש של “סימון אַרְץ”, האודם של “אודם”, “אטלנטיק”, “מַסְפֵּרוֹ”, העלווה בגון ירוק־כחול כהה של “יָסְמִין” – אותם היינו נוהגים לשפשף מעט על פני הרצפה בהצמדת שולי פקק־הפח של בקבוק, והתוצאה היתה מעין מטבע־קרטון משוננת ועל פניה הציור. היה ערך־חליפין כמעט קבוע למטבעות הללו, על פי מידת שכיחותו או נדירותו של כל סוג אצל המעשנים.

היכולת שלנו לעצב לעצמנו במו־ידינו את הצעצועים וכלי־המשחק, חוץ מפריטים נבחרים כמו כדורגל, נתנה לנו תחושה מופלאה של חופש ועצמאות, טִשטשה את ההבדלים בין מי שבא מבית עני למי שבא מבית עשיר, והעניקה חשיבות יתירה למי שניחן בתבונת־כפיים. אמנם, קופסת מֵכַּנוֹ מברזל ובה עשרות פסים, גלגלים וברגים, שאפשר לבנות מהם מנופים ומעליות, או קופסת מתכת כבדה ובה אוסף של עשרות חיילי עופרת נדירים, בצבעים ובגדודים שונים – מי שהחזיק בהן היה מסתכל על כל השאר מגבוה.

“קח סיגריה ‘מטוסיאן’,” הצביע גיורא לעבר החפיסה, “היא שייכת גם לכם. לכל אחד מגיעה עכשיו מנה של שתי סיגריות.”

נכון. גיורא ערך בינינו “מגבית” כדי לקנות כמה וכמה דברים נחוצים ליום־השדה, ובכללם חפיסת הסיגריות. זאת ועוד, היום מקפידים כולם ואומרים – סיגריה, סיגריות, אבל אז לא ידעו שזו שגיאה נוראה לומר – סיגרה, סיגרות, ושאסור לכתוב כך בעברית ובייחוד בספר עברי.

צבי לקח שתי סיגריות, הצית אחת מהן בגחלת שהביא מהמדורה העוממת בחוץ, “כדי לחסוך בגפרורים בתנאי שדה,” והציע לי את הגחלת.

“לא, תודה,” אמרתי. אבל את המנה של שתי הסיגריות לקחתי.

“מה, אתה מפחד לעשן?” שאל צבי.

“לא,” אמרתי, “אני לא נהנה מזה.”

“איך אתה יודע אם לא ניסית?”

“פשוט לא מתחשק לי.”

ואכן, גופי כבר היה מגורה מן הזיעה המלוחה והאבק והעגבניות שקטפתי בשדה התירס ומיץ האבטיחים הדביק. ברצון הייתי חוזר הביתה, לשבת רחוץ ונקי בתחתונים בחדר הקריר והאפלולי ולקרוא ספר. התאווה שלי לקרוא היתה עצומה בימים ההם. נלי, אהבת נעוריי, הופיעה אז בדימיוני בסיפור “מאחורי הצאן” של יעקב חורגין אשר התפרסם בהמשכים בשבועון “הבוקר לילדים”. וכאשר קראתי את “דוֹן קישׁוֹט איש לַמַנְשַׁה” בתרגומו של ביאליק, היתה נלי בעיניי דוּלְצִינֵיָה בת טוֹבּוֹסוֹ. סַנְשׁוֹ פַּנְסָא – גיורא. החמור הערבי החולה שלי – רוֹסִינַנְטֵי. ואני האביר המאוהב דון קישוט המחזיק כידון־עץ ורוכב על גב סוסו בשדרות ברושים אפלות ולאורך משוכות האַקַצְיוֹת, ומהרהר בפרשת המלחמה הגדולה בטחנות־הרוח, ובמכשפים, ובארמון המכושף, ובצבאות אֲלִיפַנְפָרוֹן שנהפכו לעדרי כבשים במעשה כשפים. ובייחוד מצאה חן בעיניי חתימתו של דון קישוט הלמנשי על איגרת אהבתו לדולציניה הטובוסית:

“שֶׁלָךְ עד רדתו שחת, האביר בן דמות היגון.”

הה, אילו חלפה לפתע נלי על פניי באחד המשעולים ונעצה בי מבט אחד, אילו יצאה לקראתי מבין העצים המוצלים של גן הניסיונות של אחוזת פלז, שהיו בו עצי פרי נדירים שניסו אז לאקלֵמָם, אחד־שניים מכל מין, מנגו, אבוקדו, אנונה, אפרסמון, חבוש, דובדבן, אפרסק, אגס, שסק, ועצים מוזרים אחדים שלא ידענו אפילו את שמם – אילו יצאה ושאלה ממני לקרוא את הספר “שלושה בסירה אחת מלבד הכלב” שעל פיו אני כותב את הפיליטונים שלי – כך הייתי מקווה בנודדי לאט על חמורי המוּשְׁחַן במשעולי הפרדסים. ובינתיים מהרהר ברקיחת צְרִי הפלאים, צֳרִי פֵיאוֹבְּלַס, העשוי מעט יין ושמן ומלח, וחֲלָפוֹת – אשר ביאליק כותב עליהן בפירוש שהן מין עשב הנזכר הרבה במִשנה ובגמרא, אך לֵך ומצא אותו כאן! – מוטב אפוא להשתמש בפרחי האַקַצְיָה הצהבהבים, אשר הבּרוֹן רוֹטְשִׁילְד הביא את עציהם ארצה לשם תעשיית הבושם.

באחד ממסעותיי אל קצות הפרדסים מצאתי את החמור המוכה־שחין וחסר־הבעלים אשר נמלט כנראה מהכפר הערבי הקרוב או אולי שוּלח לחופשי לאחר שבעליו התייאשו ממנו וראוהו בחזקת נבלה מהלכת על ארבע שאין צורך לטרוח אפילו ולהשליכה אל השדה. הילוכו של החמור היה איטי, עיניו עצובות, אוזניו מושפלות, עצמותיו בולטות מבעד לשחיף גופו, ופצעיו פעורים ומעלים מוגלה. הוא זקף בי מבט של יתמות וכל עמידתו היתה צנועה ונחבאת, כמתבייש במחלתו. משכתי אותו אחריי וקשרתיו בחבל לגדר בפאת־השדה הגובלת עם חצר־ביתנו.

למחרת הנחתי על גבו שק נקי ורכבתי עליו בשבילי השדות וסיירתי ברחבי האחוזה. פסיעותיו של החמור היו מדודות. לאיטו הלך, כמהרהר בגורלו. אוזניו הארוכות נוטות כל אחת בזווית אחרת, לפי מקור הרעש. שום כוח שבעולם לא היה יכול להכריחו למהר צעדיו, אף לא ניסיוני הצנוע לשלוח ידי מאחוריי ולדקור אותו במקל בקצה גבו, ממש לפני הזנב, כפי שנוהגים על הרוכבים בחמור מאז מְחמרים חמורים בעולם.

ובכל זאת הייתי גאה – הנה גם לי יש חמור פרטי המוליך אותי ממקום למקום, כנכבדים שבאיכרי המושבה, וכן כמה מחבריי בני־כיתתי, ובהם גיורא, אשר רוכבים לכל מקום שמתחשק להם על גבי חמוריהם הגבוהים, או רותמים אותם לעגלות הנמוכות, הדו־אופניות, בעלות הצמיגים הממולאים אוויר, שנסיעתן רכה, והם מביאים בהן את השחת הקצורה מן השדה או שולחים כד חלב למחלבה.

שחון ושחוף ונוטה למות יותר מאשר לחיות – ועדיין לא היה שני לו בזרג. כל פעם שעמד להשתין היה נפתח ומשתלשל ממנו, כקנה של טלסקופ, קפל מתוך קפל – זין שחור ארוך ועבה מאוד שכמעט מגיע לגעת באדמה.

כמו שנאמר: “כל המקנא בחמורו, חמורו גדול ממנו.”

ו“הו, מי יתנני אבר כחמוֹר…” שפלטתי יום אחד באמצע דקלום פרק תנ"ך שהיה עלינו לדעת על־פה בכיתה.

יום אחד נעלם חמורי ואיננו.

לקחתי את שתי הסיגריות שהיו שייכות לי ושמתי אותן בשקית־האוכל הריקה שלי. אצלי זו תכונת מִילדות – כל מה שנותנים לי אני מאסף ושומר אצלי וקשה לי להיפרד מחפצים ישנים ובייחוד מניירות. עד היום שמורים אצלי כל הפיליטונים שכתבתי למסיבות הכיתה ומאוחר יותר לפגישות של “השִכבה” בצופים, חוץ מאחד שנרטב בכיס חולצתי בעת הטיול למוחרקה, בגשם.

מדוע לא עישנתי אז, ביום־השדה? אינני יודע. עובדה, גם כיום אני לא מעשן סיגריות, רק מקטרת, וגם זאת פעם אחת ביום, לפנות־ערב. מעודי לא יכולתי לשאת את המחשבה שייכנס עשן לריאותיי. הדבר ניראה לי מזוהם מאין־כמוהו. את עשן המקטרת, לעומת זאת, אני טועם רק בפה, ובריחו, ונוסף לכך הוא מגרש יתושים. כשהייתי חייל מילואים ביחידת חובשים במלחמת יוני 67' היה עיקר עיסוקנו רוב היום לגרש גדודים וחטיבות זבובים שהתנפלו עלינו בהמוניהם. הייתי מעשן אז מבוקר על לילה, וחבריי החיילים הצטופפו סביבי במעגל כי עשן מקטרתי גירש את הברחש ואת הזבובים והיתושים. עד שנגמר הטבק, והם היו מחפשים עבורי חפיסות של סיגריות סוריות כדי שאפורר אותן אל תוך מקטרתי.

ואולי לא עישנתי מפני שאבא היה מעשן כרוני, ובלילות היו באות עליו התקפות שיעול רצחני, ממושך, כאילו הריאות נובחות. היתה לי כבר אז איזו הרגשה עמומה שהוא מעשן מתוך ייאוש, שהוא מעניש את עצמו והורס את גופו בתאוות העישון המשונה הזו. ואכן, הוא הזקין טרם זמנו, ומת בהתקף־לב עוד בטרם הגיע לגיל שבו אנשים יוצאים לפנסיה ומקבלים קצבת־זִקנה.

וכשחזרנו מיום־השדה, אבא כבר ישב בכיסא־נוח על המרפסת. כך היה נח מדי יום, לפנות־ערב, אחרי המקלחת, בשובו מן העבודה.

“איך היה?” שאל אותי והתבונן בי בעיניים חודרות. הוא לא האמין ביותר בכוחותיי, אך בסתר־ליבו קיווה שאהיה גאון, לכן היה בטוח, או שמא היתה זו תקוות־סרק מצידו – כי כאשר עינו אינה פקוחה עליי אני מחולל דברים גדולים, לטוב או לרע.

“בסדר,” אמרתי.

העדפתי שלא לספר לו מה בדיוק התרחש.

אחר־כך שלפתי את שתי הסיגריות, שעתה היו בכיס החולצה שלי, וכיבדתי אותו.

“קח, הבאתי לך ‘מטוסיאן’.”

“מאיפה יש לך?”

“קנינו ליום־השדה והתחלקנו בינינו.”

“למה לא עישנת את שלך?”

“ככה. לא התחשק לי.”

הביט בי במבט חודר, ותשובתו נחרתה בזיכרוני ולא נשכחה ממני מאז:

"בפעם הבאה כשאתם מעשנים אני לא רוצה שתביא את הסיגריות לאבא שלך אלא תעשן אותן יחד עם החברים שלך, תהיה כמו כולם, בני, ואל תתבדל, שמע לעצת אביך הזקן ­– "

והאמת, כלל לא היה זקן באותה תקופה. וכשאני עושה את חשבון השנים מסתבר שהיה בערך בגילי כיום, ואולי אף יותר צעיר.

הייתי גאה בחינוך הנאור של אבא. ככה לדבר! אבל לעצתו לא שמעתי. הלכתי בדרכי שלי. ולא נעשיתי כמו כולם. עובדה, אני יושב כל הימים בבית, וכותב, ועושה הפסקה – ומבשל, ומתבטל וקורא ושוגה בדימיונות, ואילו אשתי עובדת מחוץ לבית, נוהגת במכונית, ולפני שנים גם עישנה כקטר. לי אין אפילו רישיון־נהיגה ומעודי לא חסר לי.

אבל גם אין לי כבר רגש נחיתות.

ואני לא מעשן סיגריות.

כן, כבר סיפרתי, רק מקטרת.

 

פרק עשרים וארבעה: משחקי הפְּלַסטֶלינָה הם התחלה של סופר    🔗

יש לי מקטרת מועדפת שאותה אני מעשן כבר שנים רבות. כל האחרות שניצבות על שולחני אינן מוצאות חן בעיניי ביותר, ואותן אני פוקד לעיתים רחוקות. לפני זמן לא רב החלה נושבת רוח־פרצים במקטרת האהובה עליי. מצחיק? עובדה. פתאום האוויר נכנס בה גם מלמטה. נִבְעָה בה חור. לאט־לאט נצרב העץ ונאכל עד לקליפה החיצונית. האם אפרד מן המקטרת הישנה? אני? נזכרתי בתבונת־הכפיים שנתברכתי בה בנעוריי ואשר בזכותה נשלחתי ללמוד (יומיים) בבית־הספר המקצועי “שבח”, ניקיתי היטב את פנים המקטרת בסכין ובצמר־גפן טבול בספירט, וייבשתי. הכנתי גוש טרי, בצקי, של גבס משובח, ומילאתי וסתמתי בו והידקתי היטב את מקום החור, ומאז המקטרת שבה לשמש אותי והיא טעימה כבראשונה.

מקטרות ועישון העסיקו אותנו רבות בשנות נעורינו. במזרחה של אחוזת פלז היתה שדרת אלונים אשר מבלוטיהם הקשים, המבריקים כאגוז ובעלי קליפה עבה ודוקרנית בחלקם התחתון, היינו מתקינים בעבודת־פרך את ראש המקטרת, ומצרפים אליו קנה־סוף קשה ודק בתור פִּיָה, או קנה במבוק צעיר. במקום טבק נהגנו לשים עלי איקליפטוס יבשים, ושאפנו מהם ריח שהזכיר תרופה נגד הצטננות.

דרך פשוטה יותר היתה להצית קצה של קנה קש ארוך ו“לעשן” אותו, אך טעמו, טעם קוצים שרוף, היה מריר וחם ומגרה לשיעול. ועוד דרך היתה לעשות “סיגר”, אך זה תפקידו לא היה לשמש לעישון אלא בתור פצצת סירחון. לשם כך היה צורך להשיג פילמים ישנים אחדים של צְלוֹלוֹיד, שהיו גדולים אז פי כמה וכמה מאלה של היום (ודליקים ביותר וגרמו לא פעם שריפה באולמות־קולנוע), לגלגל אותם בתוך דף־מחברת למעין סיגר ארוך. לקפל פנימה ולאטום בצד האחד, ולהצית בגפרור את הצד האחר. “פצצה” כזו, כשהיתה נזרקת אל רצפת הכיתה, היתה מעלה ענן עשן לבנבן ומסריח כריח שיער חרוך, ולא היה אפשר לכבות אותה וגם לא להישאר בכיתה מפני המחנק. כאשר ניסיתי להכין עם בני הקטן פצצת סירחון שכזו, התברר שסרטי הצילום של ימינו עשויים מחומר שאינו בוער בנקל.

לאחר שסיימו שניהם לעשן את סיגריות ה“מַטוֹסְיַאן” (חלקם שלהם בקופסה המהודרת שהמִכסה שלה מעובד מקרטון מבריק שפינותיו מעוגלות ובטנתו עשויה רפידה רכה של צמר־גפן מצרי. לא כקופסאות הפשוטות של היום, הנפתחות בקודקודן למעלה) – פנה צבי אל גיורא ואמר:

“תוריד כבר את הסמרטוט מהראש שלך, ותעזור לנו לייצר מה שהחלטנו.”

ואליי פנה ואמר: “איפה חוברת אבק־השריפה?”

הוא התכוון לחוברת “הטכנאי הצעיר” אשר בה נדפס המאמר על תולדות אבק־השריפה, ודרך הכנתו. הניסיונות הללו העסיקו אותנו הרבה, ומקומם היה בדרך־כלל במחסן אשר בחצרי. מחצית המחסן היתה שייכת לעז ולתרנגולות. העז ישנה על דרגש־עץ. צווארה קשור בשרשרת. וריח זבל עומד תמיד במחסן.

המחסן היה ממלכתי. רק רשת חוטי־ברזל דקה הפרידה בין אגפיו, ולעיתים היתה נפרצת ותרנגולת חומקת אליי ומנקרת בשוקיי. היו שם שולחן כתיבה ישן, ארגזים, אורלוגין הקיר השבור של סבא־מצד־אבא, וכלי־עבודה: טורייה, מעדר רגיל, מגרפה, קלשון ומכוש. וגם המִזְרֶה של סבא, הקרוי בערבית מִידְ’רֶה, הוא הרַחַת – מַלְגֵז־עץ בעל ארבע שיניים ארוכות, המרים את ה“חמיס”, זה הקש שכבר נדוש – מול רוח הבוקר הקלה, שהיא הרוח המְזרָה ומפרידה את התבן והמוץ מן הבר.

ועוד היו במחסן דוּד נחושת גדול וכרסתני לכביסה, מושחר כולו בפיח מצידו החיצוני. היו מעמידים אותו על חצובה בחצר, או על לבנים אחדות, ומבעירים מתחתיו ענפים וגזעי עצים כדי להרתיח את הכביסה.

יחף ומחזיק במריצת־פח גדולה הייתי הולך לקרפיף של יוסקה דְרֵעק, בעלה של פרלה, וקונה אצלו מלוא המריצה גזעי עצים מבוקעים בגרזן כדי להבעיר את האש תחת דוד הכביסה. ריח העשן היה נספג בכבסים התלויים לייבוש על חוטי־ברזל בחצר, נספג בחולצות, בלבנים, בסדינים ובציפות, והיה נודף מהם גם לאחר הקיפול והגיהוץ. וכך נשאר שנים בזיכרוני כריחה של כביסה טרייה, ריח טוב מאין כמוהו.

והיתה במחסן גיגית עמוקה ובתוכה “פַּיילוֹת”, גיגיות של נחושת מסודרות על פי קוטרן, זו בתוך זו, ואף הן שימשו לכביסה ולהשריה. וגם חבית גדולה לתערובת מזון לעז ולעופות. ועכברושים. הרבה עכברושים. ולפעמים גם נחש. וכמובן גם ה“מעבדה” בה צבי ואני (גיורא העדיף כדורגל) היינו חוזרים על הניסיונות בחימיה (קראו למקצוע – טבע), בחומרים שלקחנו, בין ברשות ובין שלא ברשות, מבית־הספר. לפי הוראות “הטכנאי הצעיר” התקנו מבערת־כוהל מקסת־דיו ריקה אשר חור נקבנו במכסה־הפח העגול שלה, והשחלנו בו פתיל עשוי צמר־גפן.

אני התמחיתי בבניית אוניות. ספינות מפרש עשויות קרשים, מסמרים, חוטים, תרנים ומטליות־בד. אוניות מטען שקירבן חלול והן עשויות קופסאות גפרורים מצופות שעווה מותכת, כדי שהמים לא יחלחלו לתוכן. צוללות שגופן עשוי מבחנה או שפופרת זכוכית דקה, גלילית, ששימשה כאריזה לטבליות רפואה. כמות האוויר בצוללת היתה קובעת את יכולתה להימצא מתחת לפני המים אך לא לשקוע כליל אלא לרחף בהם. בתוך הצוללת נמצאו אנשים קטנים עשויים פְּלַסטֵלִינָה, והם איישו את כל חדריה ומדוריה. היה אפשר לראותם מבעד לדפנות השקופות. חרטומה היה פקק־של־שעם ובו נעוצה מחט ארוכה וחזקה.

והיו גם מנועים לאוניות – כפיס־עץ שטוח, צר וארוך, המחובר בגומייה, שמשמשת לו מעין ציר, והיא מולבשת על ירכתי הספינה שאותן ניסרתי בצורת חי"ת פתוחה לאחור. עם סיבוב הכפיס לאחור היה אוצר תנופה, ובהשתחררו במים היה מכה כגלגל־משוט של ספינות הקיטור הראשונות, והספינה שטה קדימה בכוחות עצמה עד תום תנופתה. בתור ים שימשה אותנו גיגית־הכביסה הגדולה, העשויה אבץ, ומילאנו אותה מים בצינור־השקאה, “קִישְׁקֶע”.

בראשית תקופת הפלסטלינה היה צבי מבלה איתי יחד ימים שלמים במחסן, ואולם ברבות הימים סר עניינו במשחק, והוא חדל לבקר אותי לעיתים קרובות והחל מחפש לעצמו חברים חדשים. לבסוף נעשה ה“חבר” של נלי, ונוצרה בינינו זרות – אכזבה מצידי והתנכרות מצידו. ומוזר, דווקא כאשר כבר הייתי שקוע כולי במשחקי הדימיון, אשר אליהם סחף אותי בראשונה, נעשיתי בעיניו “ילדותי” מדי, כך ממש היו דבריו אליי. והותיר אותי לערוך את המילחמות לבדי.

לאוניות היו להביורים. מזלף בעל ראש חלול מגומי, שמשמש להזלפת טיפות־אף, שאותו התקנתי על ציר מסתובב. בפנותו לצד אחד היה שואב אל קירבו נפט מפחית קטנה המותקנת על סיפון האונייה, ובפנותו לצד השני היה מתיז סילון דלק מעל לנר בוער שמוצב באונייה, ויורק לשון של אש לעבר ספינת האויב, ואם היתה זו ספינת מפרשים, היתה נדלקת בקלות וכל מלחיה בוערים ונמסים.

אכן, מלחי וחיילי המחנות השונים היו עשויים פלסטלינה וגובהם כציפורן. הייתי בורא עשרות מהם. כל אדם מורכב משישה חלקים שאותם גִלגלתי עד דק באצבעותיי – שתי רגליים, גוף, שתי ידיים וראש עגול. מדביק בלחיצה. צבעי הפלסטלינה קבעו את שייכותו למחנה זה או אחר.

יום אחד שרפתי כך אַרְמַדָה שלימה.

חיילי הפלסטלינה הותכו ובערו.

הנפט נשפך מן הסיפונים על פני המים וגם הם בערו.

כל הים בער.

כמו אחרי התקפת היפאנים על הצי האמריקאי בפֶּרְל הַרבּור, בדצמבר 1941.

כה חזקה היתה האש עד שכמעט ופרצה שריפה בחצר המחסן, ואחזה גם בעץ הזית העתיק. ופניי להבו. מין תאווה משונה היתה בי. בניתי כדי לשרוף.

רק שתי צוללות שרדו אז מן האש. הן שטו במי־הגיגית פנימה ולמלחיהן לא אונה כל רע. אפילו לא נמסו בחום כי המים שמרו למטה על קרירותם.

לעת לילה הייתי משאיר מִשלטים של חיילי־פלסטלינה במקומות סתר ובתצפיות, על ענפיו של עץ הזית, ובפינות החצר. אוויר־הלילה היה משפיע לטובה על חיילי־הפלסטלינה. הם היו מתקשחים. עמדות התצפית היו מקושרות ביניהן בגשרי־חוטים תלויים. יחד עם צבי ערכתי בשעתו ניסיונות בייצור עצמי של פלסטלינה. עִרבבנו אבקת־גבס (או שחקנו זנבות־גיר שלקחנו מבית־הספר) עם צבע־שֶמֶן ושעווה מותכת.

הרגשתי שמִן החומר החדש אני בורא עולם ונותן בו חיים כרצוני.

אפילו באווירוני־הנייר שהייתי מתקין תוך כדי קיפול של דף־מחברת – היו שכלולים שאין למצוא כמותם בשום מטוס־נייר אחר שבעולם. את הקפל המרכזי, היוצר את חרטום המטוס, הייתי מרחיב ופותח קצת, חותך במספריים מקום לדלת, מדביק בנייר־דבק, והרי לך תא הטייס. מובן מאליו שאנשי־הפלסטלינה היו יושבים שם בתור טייסים, נווטים ומקלענים. גג הפח הגלי והמשופע של המחסן שימש שדה־תעופה, אווירוֹדְרוֹם. הייתי מטפס אליו בסולם־העץ ומשם מעיף אותם לגובה, לטיסות ארוכות ברחבי־החצר. בזנבותיהם הייתי ממציא קיפולים שונים, על פי תורת האווירודינמיקה שעל אודותיה למדתי מקריאת “הטכנאי הצעיר”, וכך יצרתי הגאֵי גובה וכיווּן אשר קבעו את מסלול הטיסה.

במשך הזמן הגעתי לשכלול כה רב עד שהיו מטוסים מכוּוָנִים־היטב כך שהייתי מעיפם מעל הגג והם עושים סיבוב שלם על פני כל החצר, מצטרפים ליונים החגות סביב לשובך הגדול (שניצב על גזע עץ זית כרות, מוקף ענפים צעירים ירוקים), וחוזרים לנחות בשלום לצידִי על הגג. ויש מהם שהיו נופלים אל תוך מלחמת הציים, ועולים באש על סיפוני האוניות הבוערות, כטייסי הקמיקאזה היפאניים.

בדייקנות, בעזרת סכין־גילוח אוֹקָבָה מתוצרת בית־החרושת בראשון־לציון, הייתי מעצב בפלסטלינה מכוניות מכל הסוגים, רגילות, משוריינות וגם טנקים, ובתוכם יושבים חייליי הזעירים. בתוך המחסן פנימה נמצאו המפקדות, המחסנים והקסרקטינים. בלילה הייתי מכסה אותם היטב ב“פיילה” של נחושת שטוחה־מעט ועגולה, סגולה נגד שיני העכברושים, אשר מדי פעם היו עושים שמות בצבאותיי.

ובמקום נסתר ומוגן היטב נמצאנו אני ונלי, עשויים בתשומת־לב רבה ביותר ומן הפלסטלינה הכי יפה, ולנו ארמון שלם, מוגן ותת־קרקעי, שהיה גם המפקדה הראשית הכללית. ולצידו חנתה מכונית משוריינת מפלסטלינה ושְמה של נלי חרוט על הפגוש הקדמי שלה בפלסטלינה אדומה על גבי צהובה. היתה זו מלאכת־מחשבת מיניאטורית אשר יום אחד הצבתי אותה לתומי על גבי המזנון בבית, ולפי הסומק שעלה בלחיי לשמע השאלה – “למה כתוב כאן שמה של נלי?” – גילו אבא ואימא את סודי.

לעיתים, בלילות, הייתי משכיב אותי ואת נלי יחד.

אלה היו רגעים כמוסים, נפלאים, הה, ליבי המאוהב. הצעיר. השוגה בדימיונות.

האמנתי במעשה־ידיי. חייתי בהם. דרכם.

על רצפת־המלט המבוקעת של המחסן היתה מתרחשת מערכה כבדה של כוחות שריון וחיל־רגלים. גשרים ניבנו על סדקי הרצפה, ששימשו בתור נהרות וואדיות. שיירות של כלי־רכב וחיילים עשו דרכם עליהם.

[כאשר אני מקליד דברים אלה מודיעים ברדיו ומראים בטלוויזיה פיגוע טרור פלסטיני נוסף – אוטובוס שלנו לא רק פוּצץ בשני מטעני־חבלה אלא המחבלים ירו אש קטלנית וזרקו רימונים לעבר אלה מנוסעיו שניצלו מההתפוצצות והחלו לברוח החוצה.

רבים מאיתנו נהרגו ונפצעו.

אני חורק שיניים וממשיך להקליד את הספר אבל אני מוכרח להודות שהשנאה לרוצחים וחוסר־האמון המוחלט בהנהגתם גוברים בי מיום ליום מאז ספטמבר 2000. אני לא מאמין שיהיה אי־פעם שלום אמת איתם. אני חושש שרבין נרצח לחינם ואפילו לא היה קורבן השלום מאחר שהסכם אוסלו מת ושום קורבן־חיים לא יחיֶה אותו. אני חושש שגם אם רבין לא היה נרצח אלא ממשיך להנהיג אותנו – היינו מגיעים לאותה שעת אמת אכזרית מול אויבינו.

לא יהיה עימם שלום. רק הפסקות אש ושביתות נשק זמניות שבהן ודאי יאגרו כוח לסיבוב הבא – כי הם טרם איבדו את תקוותם לעקור אותנו מארץ־ישראל וגם אין סיכוי שיאבּדו תקווה זו בעתיד הנִראה לעין].

גם תותחים ירו, קניהם היו תרמילים ריקים, מוכספים, של כדורי רובה־זעיר “טוטו” ממולאים באבק־שריפה שאותו הייתי מוציא מכדורי רובה אנגלי. אחרי מלחמת 1948 היינו אוספים את הכדורים הללו בעשרותיהם בבתים הנטושים של הכפר הערבי הסמוך למושבה. כל זה אירע כבר לאחר שאדון פלז הזקן, סבא של נלי, מכר את האחוזה, ועזב את המושבה, וזמן לא רב אחרי כן הלך לעולמו ונקבר בחיפה.

ההחלטה על מכירת משק האחוזה, הרפת, הפרדס, הכרמים וכל השאר – נפלה לאחר שהפועלים הערביים, אשר על עבודתם הזולה היה המשק מיוסד, נסו מן הכפרים הקרובים והחלו נוטשים את האזור. “פועל יהודי וחקלאות הם שני הפכים,” היה אבא נוהג לומר, ומוסיף על כך את דברי דודי אלכס, אמן המעשיות העממיות מפי בני־ערב: “אם יגלו יום אחד זהב בנגב, תעלה כרייתו יותר מאשר אילו קנו והביאו אותו מחוץ־לארץ.”

הם היו אנשים פסימיים. דור של איכרים, פרדסנים ומשגיחים על עבודות חקלאיות, אשר טבע שני היה להם, מימי נעוריהם, שלא לתת אמון רב בפועל העברי.

ובינתיים אני את פתיתי אבק־השריפה האפורים הייתי ממלא בתרמילי הטוטו הזעירים, המצופים ניקל, ומכוונם באלכסון כלפי מעלה. וכאשר קירבתי ללוע את ה“תותח” גפרור בוער, נשלחה לשון־אש למרחק בקול שריקה עזה, חותכת באוויר ופוגעת וממיסה את רכב־הפלסטלינה של האויב. תותחי־הנחושת הללו היו מתחממים לאחר כל ירייה, עד שכרכוביהם ממיסים את מֶרכַּב הפלסטלינה שלהם־עצמם, ושוקעים.

וכך היתה עתידה לחלוף שנה, ועוד שנה. כבר הייתי בר־מצווה ויותר, ועדיין המשכתי לשחק לבדי בחיילי־הפלסטלינה אשר במחסן. הלהיטות שלי להתבודד ולשחק ע ם עצמי החשידה אותי.

“כבר יותר טוב שהיית משחק כדורגל כמו גיורא.”

כך אימא.

"אילו היה צריך לעבוד לפרנסתו – "

כך אבא.

ואילו קרובי־המשפחה, ידידים ושכנים, התחילו להתלחש אז –

“אורי נעשה קצת לא־נורמאלי. נער מוזר ומתבודד. מוזר, והרי הוא היה ילד נחמד כל־כך.”

התגובות הללו נמשכות בעצם עד היום. כמעט אחרי כל ספר חדש שאני מוציא, אנשים אומרים לי (רובם מבלי לקרוא אותו, רק מפי השמועה, וחלקם, המבוגרים ממני, כבר מתו): “איך אדם שקט ומהוגן כמוך כותב ספרים נוראים כאלה? מאיפה באה לדימיון שלך כל הזוהמה הזו? זאת לא ספרות. אין שום חג – בחיים שאתה מתאר. שום דמות חיובית!”

ואני מחייך את החיוך (הטיפשי) שכבר הרגיז בשעתו את צבי ועונה להם במחשבותיי את התשובה שענה הגנרל הצרפתי קֶנִיג לפילדמרשל הגרמני רוֹמֶל, ומי שאינו יודע שיפתח את “הטור השביעי” כרך אל“ף של המשורר נתן אלתרמן ויקרא. שירי הספר הנהדר הזה התנגנו בי בילדותי, עד שבתקופת ההתבגרות גיליתי את ספרי שיריו האחרים: “כוכבים בחוץ”, “שמחת עניים” ו”שירי מכות מצריים", ואם לא נעשיתי משורר של ממש, למרות שזה מה שרציתי להיעשות בראשונה, הרי זה בגלל השפעתו המשכרת של אלתרמן, שכל השירים שכתבתי בנעוריי היו כחיקוי חיוור של שירתו.

“רק העבודה תרפא אותו,” היה אבא חוזר ואומר, “שריריו יתמלאו והוא יוכל להכות בחזרה, אם יותקף. מלחמת הקיום היא המוֹרה הטוב ביותר. רק החזקים נִשארים, ובצדק.”

ואילו אני, משעה שחדלתי לשחק בפלסטלינה, התחלתי לכתוב. קודם את הפיליטונים, אחר־כך שירים וסיפורים, ולבסוף רומאנים. ולימים הבנתי כי במקרה שלי –

משחקי הפלסטלינה הם התחלה של סופר.

 

פרק עשרים וחמישה: פּוֹטַשׁ, גופרית וסוכר, ותפוחי־אדמה בטעם אבק־שריפה    🔗

המתכון היה פשוט: מערבבים סוכר, פּוֹטַשׁ וגופרית. במקום פוטש אפשר לשים מעט גרגירי דשן חימי לבן המופק מן האשלג, הוא הפוטַש, של ים המלח. לדשנים האלה, שנקראו אז בשם זבל חימי, היו שמות מצלצלים: אַמוֹניַאק, סוּפֵּרפוֹסְפַט – ובעינינו היו כולם טובים למטרתנו אם רק היה להם מראה של גרגירי מלחת לבנה. וכלום ישנה הוכחה חותכת יותר מהעובדה ששמה של חברת האשלג הוא פַּלֵשְׂתַיְן פּוֹטַשׁ? ואם פרופסור חיים וייצמן הצליח להפיק ממלחת־האשלגן אבק־שריפה בשביל האנגלים בתקופת מלחמת העולם השנייה, אז אנחנו, בוודאי, זאת אומרת, אולי, למה לא –

גופרית, גם זו לא בעיה, מקציעים אותה מראשי גפרורים. וגיורא כבר ישב על המלאכה, ממלא בצלחת־פח גופרית משתי קופסאות לערך. צבי הוסיף את הסוכר ואת הסוּפֶּרפוֹספַט או האמוניאק או אולי היה זה מלח־בישול גס רגיל, ביקש מאיתנו להתרחק מעט, והחל מערבב בצלחת, מרחוק, בקרש שבידו. הוא חושש, כך אמר, פן עצם המגע שבין שלושת היסודות הללו יגרום להתפוצצות.

עִרבב, ערבב – ומאום לא קרה.

לקח מקצת מן התערובת, הניח על אבן שטוחה ודפק מעליה באבן אחרת, כמין רֵחיים – ללא תוצאה. רק פירורי־גופרית אחדים השמיעו קול נפצוץ קל, ואולי היה זה קול חיכוך האבן באבן.

“אולי צריך להכות בין שתי אבני־אש?” הציע גיורא.

אבני־האש, אלה אבני־הצור החומות־אפורות, הקשות, שימשו לא רק להצתת אש אלא גם בתור סכינים, מגרדות וראשי־חיצים לאדם הקדמון.

יום אחד בא למושבה חוקר מן האוניברסיטה וגילה תגלית מרעישה זו בבור שבצלע הגבעה, לא רחוק מאחוזת פלז. בתוך ימים אחדים רוֹקַנוּ את כל מטמון סכיני הצור של האדם הראשון שנמצאו שם, וחשנו עצמנו בעלי אוצר, כאילו מצאנו יהלומים.

הערבים היו נוהגים לתקוע אבנים חדות אלה במוריגים שלהם כדי לדוש בהן את התבואה. לנו הן שימשו מקור למשחקים ממושכים. רובצים על פני הקרקע מול ערימה זעירה של קש ותפרחות־קוצים יבשות, דקות, כמין מוך צהבהב־לבנבנן, ומכים כנגדה שעה ארוכה בשתי אבני צור זו כנגד זו בתקווה שהניצוץ יצית את הערימה. אמנם, מעודי לא הצלחתי להצית אש בשיטה הזו, אך הקסים אותי הריח שהיה מותיר אחריו הניצוץ שהוציאו שתי האבנים במכת־החיכוך. ריח שריפה חריף, נקי וצורב מעט, כריח אבק־שריפה אמיתי.

צריך, אם כן, להצית את התערובת. “אורי, איפה אתה?” – טוב, אני עמדתי רחוק. תמיד הייתי ילד זהיר. וכאשר התרחשו לנגד עיניי תעלולים מסוכנים לא היו לי אומץ או תחושת־סמכות להפסיקם, אולי גם נהניתי לראות. אך השתדלתי לעמוד מן הצד. התקרבתי אפוא אליהם מכיוון התל המרוחק־מעט, שתחתיו קברנו את שיירי האבטיחים הרקובים, ונכנסתי למלונה והבאתי, באי־רצון בולט, את קופסת־הגפרורים שלי. חששתי פן יבזבזו גם אותה ונישאר לגמרי בלי גפרורים.

צבי נתן לגיורא את הגפרורים. גיורא הידק באגודלו השמאלי גפרור שראשו למטה, על גב הקופסה, ובהקשה קלה שיחרר את קצה האמה של יד־ימינו מן האגודל של אותה יד, וכך העיף את הגפרור, שנדלק בדרכו על גב הקופסה, ונתב בוער אל לב הצלחת של “אבק־השריפה”.

עלה ריח רע של סוכר שרוף.

אח, אילו היה בידינו מעט דינמיט, או טיפ־טיפה מלחת־צ’ילי אמיתית!

ואז קרא גיורא:

“תפוחי־האדמה! מה עשיתם עם תפוחי־האדמה?”

ואכן, שכחנו לגמרי על קיומם במדורה העוממת. ניגשנו אליה שנינו, צבי ואני, וגִלגלנו אותם הצידה יחד עם עוד כמה גחלים לוחשות, כדי לצננם מעט. ואחר אספנו והכנסנו הכול על גבי קרש, וגם את צלחת “אבק־השריפה”, אל המלונה פנימה, הנחנו על השולחן המאולתר, וישבנו לאכול. פולחים את הקַרְטוֹשְׁקֶס לשני חצאים, בוזקים מלח, וטועמים וכוֹוִים את קצה הלשון.

“צביקה,” אמר גיורא, “מה דעתך לטבול תפוח־אדמה באבק־השריפה?”

“אל תצחיק אותי,” אמר צבי, "זה לא אבק־שריפה. זאת מַרְמֵלַדָה. קָרָמֶל. זה טוב בשביל להוריד שערות מהרגליים, אולי – "

"מה איכפת לך, נסה – " הפציר גיורא.

צבי היסס רגע, חשדן, ואחר טבל תפוח־אדמה, כמעט זרק אותו לצלחת, מפני שהיה חם.

“נסה עוד!” אמר גיורא, "בוא נתערב – "

צבי זרק אחד, ועוד אחד, כמו כדי להרגיז ולגחך את גיורא. פתאום השמיע צעקה קלה, כי הרים גחלת עוממת־עדיין במקום תפוח־אדמה־צלוי ומיד זרק אותה –

טְשששש – – – –

עלתה לשון־אש חמה פתאומית מן הצלחת וליהטה את פנינו במשב־אוויר חם, כמעט חרכה אותם, והשחירה מעט את השק שמעלינו, אשר שימש גג למלונה.

הסתכלנו אחד בשני. מפויחים. הידיים. הפנים. מתפוחי־האדמה הנותרים עלה איזה טעם מבחיל של אבק־שריפה חרוך.

“טוב, מה זה היה צריך להיות?” שאל צבי בכעס עצור.

גיורא צחק. “אני יודע? הניסיון שלך בטח הצליח לבסוף.”

“לא. אתה מסתיר ממני משהו.”

"מסתיר־אֶמַכּ! טוּז – "

“מסתיר־אַבּוּכּ, מטומטם! יכולת לשרוף אותנו!”

“אני?” כך גיורא, ומיד – "יִלְעַן אַבּוּכּ יַא קַארַאחַאן אִבְּן קַארַאחַאנְצִ’יק, יַא זְבּוּן אִבְּן אִל כַּלְבּ, יַא סְמַארְק אִבְּן אִ־נַאר אִל־גִ’יהַנוֹם, חוּי, יַא פַאקֵר מַאדֶ’ר, חוּי, יַא קַאקֶר, יַא זְבַּאלֶה, חוּי, יַא פּוֹטַאשׁ אִבְּן אִל־עַקְרוּט, חוּי, יַא פִּיזְדַאק, יַא חַוַואגָ’ה טומטום שְׁטִיקֶע־בְּרוֹיט – "

"חוּי! – נראה אותך גיבור בחוץ – " אמר צבי.

ושניהם יצאו, קודרים ומתוחים, כדי להחליף מהלומות מחוץ למלונה הרעועה.

אני יצאתי אחריהם. התבוננתי בהם מתפלשים באבק, באדמה התחוחה, היבשה, בין שיחי האבטיח הקמלים. מצחו של גיורא כבר היה פגוע מקודם, ומרוח ביוד, והוא ניראה כאינדיאני. ועתה סבל עוד מכות אגרוף אחדות מידיו הארוכות של צבי. ואילו צבי ספג בתמורה בעיטות ונגיחות־ראש רציניות ביותר מצד גיורא.

ראיתי את יום־השדה עולה באבק ומתבטל, והרגשתי כמו נערה ששני גברים רבים ומתכתשים ביניהם כדי לזכות באהדתה.

“תפסיקו!” צעקתי, “גיורא שפך אבק־שריפה אמיתי לתוך הצלחת. הנה התרמיל הריק!”

ובאמת מצאתי מיד את התרמיל אלא שלקח לי מעט זמן להבין מה קרה.

מיד הפסיקו.

גיורא ניגש אליי בעיניים מוצפות דם, ואמר –

“אתה, אתה מלשין!”

העניק לי דחיפה מכאיבה בכתף ונכנס למלונה והמשיך לקלל בקול מוזר, כאילו הצטברו אצלו הרבה דברים יחד ורק עתה באו ליד פורקן.

“אִיחְסִים… פִיחְסִים… יִלְעַן־אַבּוּכִּים…” נשמע קולו הקטוע, “פֶרְצֵרִים, נַאחְסִים, נִיגֶ’סִים, פֶּזַבֵנְקִים… צְפִיעִים… חוּיִים… פִּיזְדַאקֶס… שְׁמֶקֶס… יַבְחוּשֶׁרִים…”

עמדנו בחוץ והקשבנו, נכלמים. כתפי כאבה. ואז תקע לי צבי אגרוף בכתף השנייה ונכנס גם הוא פנימה אל המלונה.

אמרתי לשניהם, מבחוץ:

“אני הולך הביתה! נמאסו עליי התעלולים שלכם! זְרָגִים!”

והתחלתי לארוז את הציוד שלי, מושך אותו מבעד לדופן המלונה, כי לא רציתי להיכנס פנימה.

 

פרק עשרים ושישה: סטירת־לחי שנייה. ישבתי על שפת הירקון והרהרתי באהבה הראשונה שלי, המורה שושנה    🔗

בקשר לתִגרות.

אני מילדותי ראיתי עצמי כגיבור מלחמת המעטים נגד הרבים. אולי מפני שהייתי ילד חלש, והגיבור שלי, יוחנן מגוש־חלב, גופו היה חלש גם הוא, כך קראתי על אודותיו בספר “כשאומה נלחמת על חירותה” מאת פרופ' יוסף קלוזנר. גם מלחמת דוד בגוליית מצאה חן בעיניי, אף כי מעולם לא הצלחתי לקלוע בציפורים או בכל מטרה אחרת במַקְלֵעַ שלי.

מעודי לא היכיתי ילד חלש או צעיר מגילי, אבל פעמים אחדות הייתי מעורב בתִגרות עם גדולים וחזקים ממני, דווקא, להרגיז, ובחמת־זעם ובידיים חלשות. זה היה אולי איזה קו באופי שלי שהייתי חש עצמי צודק דווקא בהיאבקי עם כוח רב ועצום ממני, ואף פעם לא הייתי מודה שזו היתה סתם טיפשות מצידי לצאת למאבק.

ואולי נבע הדבר, בצורה די עקומה, מן החינוך שקיבלנו בבית־הספר. ההיסטוריה של עם ישראל. היוונים, הרומאים, התורכים, הבריטים, הערבים. אנחנו תמיד מעטים מול רבים.

יום אחד יצאנו לטייל, שתיים־שלוש כיתות של בית־הספר, לקיבוץ השכן למושבה. צעדנו ברגל, עליזים ושמחים. אותי הקיבוץ לא עניין. גם לא המאפייה הגדולה שהיתה בו. אולי מפני שהתעכבנו שם שעה ארוכה על הדשא מבלי לעשות דבר. לכן קמתי על דעת עצמי ופניתי לחזור הביתה.

הדרך עברה על פני הכפר הערבי הסמוך למושבה, זה הכפר שגגות בתיו היו נשקפים משדרת הברושים אשר על גבול אחוזת פלז. הלכתי לתומי, נער יהודי יחיד, במכנסי־חאקי קצרים ובסנדלים, ומקל בידי, ולא פחדתי (שנות מלחמת העולם השנייה, שבהן הושמדו מיליוני יהודים בתאי הגז באירופה, היו שנים שקטות למדיי ביחסים שבין היישוב העברי לערבים בארץ־ישראל). עברתי על פני ערבי שמשך אחריו חמור טעון עצים־להסקה, שמעתי צלילים של שירה מזרחית רוויית געגועים. שאפתי ריח מוזר, ריח עשן תַּבּוּנִים, תנורי־אפייה פשוטים שמסיקים אותם בגללי בהמה מיובשים שנאספו בדרכים, בקוצים שקוּששו בשדה, בענפים מפינות הפרדס ובזמורות מפאת הכרם.

פתאום שמעתי צעדים מתקרבים אליי במרוצה מאחור, על הכביש הצר. הפניתי ראשי, זה היה עתידי, הבריון של בית־הספר, שתי כיתות מעליי, והוא רץ להשיג אותי.

המשכתי ללכת. מה לי ולו? מה איכפת לי שירוץ! אצלי זה סתם טיול, ולא יום ספורט.

עתידי הגיע אליי ומיד עצר וניצב מולי, מתנשם וחוסם בעדי את הדרך.

פניתי מעט הצידה ורציתי להמשיך ללכת אך הוא תפס בכוח בשתי ידיי.

אמרתי לו: “עתידי, עזוב אותי!”

דַבֵּר אל העצים. הוא הוציא מידי בכוח את המקל. התמלאתי חמת־זעם. בעטתי ברגליו. פִרפרתי בין ידיו. ניסיתי אפילו לנשוך אותו. פניי להטו. חולצתי נפרעה. אך הוא לא הִרפה מתפיסתו בי, כמו בצבת איתנה. הוא היה מסוגל להרים עגלה דו־אופנית קטנה מאחורי החמור וללכת עימה קדימה כמו היתה מריצה, כשהחמור המסכן משמש לו כאופן קדמי.

ואילו אני, עקשן, בחמת הזעם של ידיי החלשות, שורט ונשרט, ואינני מוותר. והכול בשתיקה.

עבר עוד ערבי מחמֵר אחר חמור טעון עצים, והתעלם מאיתנו.

באיזו זכות הוא מונע ממני לחזור אל ביתי? והלא הדרך, השדות, מוכרים לי היטב וכבר טיילתי בהם לבדי לא פעם אחת וללא שום פחד.

עד שנשמעה שירה עברית מתקרבת מעבר לעיקול הכביש:

"נלבישך בשַׂלמת בטון ומלט

ונפרוש לך מרבַדֵי גנים

על אדמת שדותייך הנגאלת

הדגן, ירנין פעמונים – "

והופיעו בסך על הכיתות, עם המורים, וחיים־צימוקי בראשם. וצבי הצועד בטור מתבונן בי כאילו זו לו הפעם הראשונה לראותני היום.

(לפני זמן־מה ראיתי מודעה בעיתון על מותו של עתידי. אני לא שבתי לראותו מאז סיימתי את בית־הספר. ואילו בקיבוץ, רמת הכובש, כבר נמצא אז ידידי הטוב, שכמובן טרם היכרתי אותו, שמאי גולן, שהעפיל ארצה בהיותו נער וגם נכלא במחנות המעצר בקפריסין).

ושנים אחדות קדימה. בגרתי מעט. בחופש הגדול הייתי כחודשיים בקורס מ“מ־כ”פים של הגדנ"ע בראש הנקרה. יריתי ברובה. ירדתי באומגה. חציתי נחל בהליכת־זיקית על חבל ובהליכה באמצעות שני חבלים מקבילים. והנה אני באולם הקולנוע של המושבה. ונער בריון אחד, פגע־רע, גדעון שמו, משתולל כדרכו, מכה, דוחף ברגליו המורמות את גב המושב שלי, מאחוריי, ומטיל פחד על סביבותיו.

קמתי ואמרתי לו:

“תפסיק להשתולל, ולא – אני אכה אותך!”

טְרַאחחח… תקע לי אגרוף בפרצוף. ועד שהצלחתי לפלס לי דרך בידיי לעומתו, ושורת המושבים מפרידה בינינו, כבר החטיף לי עוד כמה מכות־אגרוף קשות. היו לו פרקי אצבעות קשוחים כאגרופנים.

הלכתי לשבֶת במקום אחר, מובס ומוכה. וחזרתי הביתה בפנים נפוחים.

מ“ם־כ”ף שכמוני! ונשארתי, בצבא, טוראי. ורק העלו אותי לבסוף לדרגת רב"ט כדי שיהיה אפשר לקרוא לי יותר למילואים.

ועוד שנה־שנתיים קדימה. אני כבר תלמיד בגימנסיה שבמושבה, אחר שנכשל הניסיון לשלוח אותי ללמוד מקצוע־של־ממש בבית־הספר המקצועי “שבח” בתל־אביב. הגימנסיה פרועה, תלמידיה הוללים ורמת הלימודים בינונית. רק על התעלולים היה אפשר לכתוב איזו “רפובליקת שְׁקִיד” או “הפואמה הפדגוגית”, ואני מאוד ממליץ על שני הספרים האלה למי שטרם קרא אותם.

יום אחד, בשיעור לפיסיקה, קורא אותי אליו ללוח המורה לפיסיקה, כַּשְׂדַאי שמו, בחור צעיר, עולה מעיראק, שאינו מצליח להשתלט עלינו במִבטאו הגרוני החנוק־קמעה, כאילו בֵּיצה תקועה במיתרי־הקול שלו…

וטראחחח……

מעיף לי סטירת־לחי קשה, גרמית, לעיני כל הכיתה.

והאמת, כלל לא הפרעתי קודם. אבל התנהגותה של הכיתה כולה הוציאה אותו כנראה מדעתו, ועליי פרק את זעמו. הייתי קורבן.

חוש־הצדק שלי התקומם. יצאתי מחדר הפיסיקה, לקחתי את ילקוטי, והלכתי הביתה.

“לגימנסיה הזאת אני לא חוזר. מה הוא חושב לעצמו, כשדאי? כאן בַּגְדד?”

מאז סטר לי אבא בפרשת הקרוניות בפרדס, לא סטר לי איש על פניי. אילו הייתי סופרת הייתי יכול להוסיף על שתי הסטירות הללו ולרקום סיפור קורע־לב על מסכת ההתעללויות שעברתי בילדותי ובנעוריי אצל הוריי, ועוד היה נישאר לי עודף לכתבת־שער במוסף השבועי של אחד הצהרונים או להופעה בטלוויזיה.

“תעשה עוד ניסיון,” הפציר אבא.

ויכוחים ושידולים, ואני מסרב. לוקח את אופניי ויוצא לטייל במשעולי הפרדסים ומגיע עד לטחנות שֵׁיח' אַבּוּ־רַבַּח, על הירקון, שם אני יושב ומהרהר על חיי, ועל כך שמאז עזבה נלי את המושבה אני כבר לא מוצא מישהי שאפשר לאהוב אותה. נעשיתי ביישן גדול. אפילו עם איה, השכנה שלי, שלומדת איתי יחד בכיתה, כמעט שאינני מדבר מפני שהיא מפותחת מאוד וצחקנית ומטלטלת את הציצים שלה לעיניי ואני מתבייש בפניה.

טיילתי בחורשת האיקליפטוסים רמי הקומה. מקרוב נשמע שקשוק המים הזורמים בתעלות־אבן, באולמות הנטושים של הטחנות. עורבים השמיעו קול קריאה וההד ענה לה, קר וריק. גשר עתיק היה בנוי כסכר על פני הנחל ועצר את מימיו בבריכה רחבה. גדות הבריכה נכבשו בסבך קָנֶה וָסוּף ומיני גומא, ועל פניה כיסו צמחי נופר צהוב, נהרונית צפה ומסרקנית, ומיני עדשת מים. היום כבר מתו כולם. גם הירקון. גם הפרדסים.

והלא השמוטי היה אוצר הטבע הגדול ביותר שלנו בארץ־ישראל. ריח קליפתו כאשר מפשילים אותה לפי חריצי הסכין האלכסוניים טוב בעיניי מכל התבשילים שבעולם. ערב מלחמת העולם הראשונה כבר הביאו פרדסי השמוטי את המושבה לעצמאות כלכלית ואפילו לרווחה. יש מאמינים באלוהים, יש מאמינים שרק רשעותנו מונעת שלום עם הערבים, יש מאמינים בספרות של נשים, אני מאמין שאם אוכלים הרבה תפוזי שמוטי בחורף והרבה אבטיחים בקיץ, וזיתים ושמן זית כל השנה, וגבינה לבנה – לא חולים לעולם רק מתים מזִקנה.

התבוננתי בשרידי טורבינת־המים, גלגלים ומוטות של ברזל שהיו מפעילים את הרֵחיים. כאן עברה פעם, בתקופת התורכים, דרך־החוף המרכזית, עד שבנו הבריטים, במלחמת העולם הראשונה, את גשר־הברזל המסומר הניצב על הירקון הזורם של נעוריי (וגם הוא כבר מזמן פורק ונעלם).

ישבתי על שפת הנחל והרהרתי על חיי וגם על אהבתי הראשונה, למורה שושנה. היא היתה בחורה שחורת־שיער ולה עיניים מבריקות ונאות. מקלעת שיער כבדה לראשה, ושביל באמצע, כפני מאדונה. היא לימדה אותי קרוא וכתוב. למדנו בצריף, בשעות אחר־הצהריים, כי מפני המלחמה העולמית לא בנו במשך שנים אחדות כיתות חדשות. היא לימדה אותנו את השיר של לֵוִין קִיפּנִיס:

"גינה לי, גינה לי,

גינה לי חמודה.

כל פרח בה פורח,

כל צמח בה צומח – "

יום אחד הסתגרה המורה שושנה בחדר־המורים, וסיפרו שראו אותה יושבת שם ובוכה. הכיתה נפוצה בחצר כצאן בלי רועה. חיים־צימוקי, המנהל, הרים עלינו קול ואסף אותנו. הוא ניראה בעיניי כאשם בסבלה. והנה בא הרגע המשכר והמרגש: מראה פניה הסמוקות של המורה שושנה היוצאת מחדר־המורים החוצה לרגע קט.

היא ניסתה לטמון את פניה במחבוא זרועה המורמת. זה היה זעזוע. היום האפור. שעת אחר־צהריים חורפית. ואני עומד בין שני עצי האיקליפטוס הגבוהים, ליד סוללת ברזי־השתייה, ובי מפרכסת הידיעה המכאיבה, המשכרת, כי אפשר להזיק ולגרום למורה שושנה סבל עד שתפרוץ בבכי ממש.

יום קודר ומעונן, כבר אמרתי, כמעט החשיך. אלה היו ימי מלחמת העולם השנייה ולמדנו במשמרת שנייה. ברחתי הביתה ובאוזניי מתנגן השיר "גינה לי – " כשיר עצוב מאוד, וכך הוא מאז בזיכרוני, במתיקות כמוסה ונוגה.

באחד מחלומותיי הראשונים שאני זוכר יושבת המורה שושנה ומחכה לי בסוכה דלה על דרך־עפר, כאחת הסוכות אשר בהן מוכרים הערבים ירקות. בהיכנסי אל הסוכה היא מאמצת אותי אל ליבה, מחבקת ומנשקת אותי. ולי חם וטוב בחיקה כי זו פעם ראשונה שאני מרגיש שאוהבים אותי, והיא בעיניי יפה מכולן. הייתי בטוח כי כל הסובבים אותה סוגדים לה בליבם, כמוני. ביום שבכתה הרגשתי כי אהבתי אליה התחזקה אך נפגם החלום על אודותיה. אם יכולים לפגוע במורה שושנה – כי אז אין דבר בטוח בעולם, והחלומות שווא ידברו, כמו שכתוב בתנ"ך. ביופי אין מפלט ובאהבה אין ביטחון.

[לאחר שנים גיליתי כי המורה, שקראתי לה בספר בשם שושנה, היתה יהודית טריגוֹדָה מירושלים, קרובת־משפחה של מנהל בית־הספר פיק"א בפתח־תקווה, דוד חיון, שאיננו חיים־צימוקי מבית הספר בצופית].

ישבתי על שפת הירקון וריחמתי על עצמי.

חזרתי הביתה ובליבי התגבשה תוכנית־לעתיד. באתי לידי הסכם עם אבא: “טוב. אני חוזר. אבל אם מישהו יעז להכות אותי פעם נוספת – אכה בחזרה!”

הלא כך חינך אותי, להחזיר מכה תחת מכה!

לפני שנים אחדות הזמינו אותי לבית־הספר במושבה (שהיום היא כמובן עיר) להרצות על הסופר יוסף חיים ברנר. ומי יושב בקהל ומחייך עם התלמידים כמו חבר בין חברים? כשדאי. ומי העיף פעם סטירת־לחי למורה מכובד בירושלים, אשר האשים את אחיו בנימין בגניבה? הסופר יוסף חיים ברנר. טוב, אתם בוודאי מתארים לעצמכם שלא הסְטירות היו נושא הרצאתי.

 

פרק עשרים ושבעה: יום השואה. כשדאי מכה וְקֶסלר לוקה. מגרשים אותי מבית־הספר    🔗

חזרתי ללמוד, דרוך כקפיץ ושואף נקם. ממש מסוכן. אמנם, אפשר לחשוב! – רזה הייתי כמקל. שטוף בקריאת ספרים, הרבה גם על “השאלה המינית”, בהסתר. ובשיעורי הגדנ“ע דווקא אני, שהקדשתי את כל החופש הגדול לקורס מֶ”ם־כַּ“פִים, לא הצלחתי להצטיין בכושרי הגופני, וכל כך התייחסו בביטול לכושרי עד שלא ביקשו ממני כלל להדריך כיתה בשיעורי הגדנ”ע. ואני קיבלתי זאת בשתיקה כאילו ברור שזה מה שמגיע לי.

צבי ואני החלטנו אז להיות סופרים וישבנו בצל עץ־הזית בחצרי לכתוב רומאן על תולדות העולם מבראשית לפי “דברי ימי ישראל” המנוקדים של גְרֶץ, בשישה כרכים, שאבא קנה לאימא מתנת אירוסין, ועד לייסוד המושבה ותולדותיה לפי ספר היובל העבה, הירוק, שקיבלתי בירושה מסבא־מצד־אבא.

נלי עזבה זה מכבר את המושבה, והאחוזה נמכרה.

יום אחד, זה היה “יום השואה” ואני תורן־הכיתה, ולכבוד היום המיוחד הזה, בטרם צאתם להפסקה הגדולה, סובבו חבריי, ובראשם גיורא וצבי, את כל המכתבות בכיתה כשגבן אל הלוח, וירדו למטה לשחק כדורגל, משחק שאותו המשיכו מהפסקה להפסקה ואילו השיעורים היו רק ההפסקות שבין משחק למשחק.

באמצע ההפסקה נכנס לכיתה המורה לתנ“ך דוקטור קֶסְלֶר, איש לא צעיר, קירח כמעט־לגמרי עם דבלולי שׂער־שיבה על עורפו. כפוף קִמעה ופרצופו עגול ועיניו חסרות מנוחה. איש חלש ורגזן. נכנס, ראה את המהומה ופקד עליי לרדת לקרוא את כל התלמידים לחזור לכיתה כדי שיסדרו את המכתבות לקראת השיעור בתנ”ך.

ירדתי. אינני זוכר אם ביקשתי מהם לעלות או לא. ממילא לא היו שומעים לי. משולהבים רצו על פני מגרש החול, בועטים ומשתטחים אחר הכדור. אני שנאתי את המשחק הזה ומעודי לא לקחתי בו חלק. איך אפשר לשבת בכיתה כשאתה מזיע והחול מדגדג בצווארך.

עם הישמע הצלצול עלינו כולנו לכיתה. בפתח הכיתה עמד נרגז דוקטור קסלר, פניו סמוקים, והתנפל עליי באגרופיו הקמוצים, המגויָדים –

“אתה! אתה!” כמו נחנק, “מנוול!”

ונטף מפיו איזה ריר של כעס.

רק זה היה חסר לי.

חמתי בערה בי. הפעם לא אשתוק, לא אתן גווי למכים – כמו שכתוב בתנ"ך. אני מסוכן! – רק נגע בי אגרופו, שרט בלחיי, צורח ושורט כאישה היסטרית – ומיד תפסתי בו והתחלתי מכה בחזרה. שנינו היינו אחוזים איש בזרועות יריבו, זקן ונער, עומדים על סף הכיתה ומחליפים מהלומות. ומאחוריו אני רואה את גיורא, שהשתחל איכשהו פנימה לכיתה, והוא מרקד מרוב שמחה ובועט מדי פעם באחוריו של דוקטור קסלר. תלמידים רבים מכל הכיתות הסמוכות הצטופפו סביבנו בפקעת נרגשת של צעקות וקריאות. ואחדים אף הצטרפו להכות את דוקטור קסלר המסכן.

כשאני חושב על כך היום – זה היה מעשה נורא. להגנתי אוכל רק לומר שהוא התנפל עליי, ראשון. לא קל לי להמשיך לתאר. החזקתי בראשו השׂב. שערותיו הדלילות, המשומנות, התחככו בבגדיי ובזרועותיי. כולנו הזענו. ריח נערים מזיעים כדורגל, אבק, גיר ובגדי איש זקן.

כבר אמרתי, הגימנסיה שלנו היתה פרועה־לשִמצה, וכבר קרו מקרים: הורידו דלת מציריה והשעינו אותה לקיר. המורה לאנגלית גברת זלְקָאִי, “המַכְשֵיְפֶה”, שדמתה לציפור צבועה מקרטעת על עקבים ונהגה להתעמר בנו ולצרוח עלינו: “דֶר אִיז אֶ סְמֵל אוֹף אַנְוַשְׁד בּוֹדִיס אִין דֶה קְלַס!” – וכאשר היא משכה בדלת לסוגרה מאחוריה, החלה הדלת נופלת עליה וכמעט הרגה אותה.

פעם ענה גיורא לשאלתה ואמר שהוא “הֶס וִיזִיטֶד דֶה אַפֶּר צִילִינדֶר” בהתכוונו לגליל העליון!

בשעת שיעור קדחו תלמידים חורים בקירות והסתכלו בעדם החוצה. הניחו “פקקי”־פורים שיתפוצצו תחת הקתדרה כאשר המורֶה עולה עליה. “פקקים” כאלה כבר מזמן אסורים, גם אקדחי־הצעצוע שירו אותם, וגם הקתדרות כבר נעלמו מבתי־הספר.

ומה עוד? החברים הטובים שלי זִמזמו והשליכו בשיעורים זה על זה פירות זעירים, בּוֹמְבַּלָך, שצמחו על עץ בחצר. כבר אמרתי – “רפובליקת שׁקִיד” ו“הפואמה הפדגוגית” היה אפשר לכתוב על בית־ספרנו הפרוע, שאמנם כמה מטובי סופרינו למדו בו ולא ניזוקו כלל.

לבסוף הפרידו איכשהו בינינו. לא נשארתי רגע לחכות בבית־הספר. באתי הביתה ואמרתי:

“אני חושב שהפעם זה סופי.”

“מה סופי?”

“גמרתי עם הגימנסיה. הרבצתי לְמורֶה.”

“אתה?”

“כן. הוא התחיל ראשון. הרי אמרתי לכם – פעם שנייה לא אבליג. ככה זה. לא איכפת לי. כשדאי הִכה וקסלר לקה!”

“תִראו מי שמדבר, ביאליק!”

“כן. אני שונא את כולם. ולא אבקש סליחה. הוא אשם. אני אתן מכות לכל מי שינסה להתקרב אליי. אני מסוכן. אני מ”ם־כ“ף בגדנ”ע. אני אלחם!"

גירשו אותי מבית־הספר.

התכנסה ישיבת־מורים וקיבלו החלטה כמעט פה־אחד. היחיד שהתנגד היה המורה למתמטיקה גורדון, איש שמן ונחמד, אוהב־חיים, מורה נפלא שלימד באותה גימנסיה גם את אימא בנעוריה. והיית יכול לראות אותו יושב בחנות־הנקניקים של אדון בַּרְטֶרֶר, ברחוב הראשי של המושבה, שותה ספל בירה וזולל נקניקיות. זה היה מורה! מכוח חודשיים של שיעורים פרטיים שלימד אותי הצלחתי לימים לעבור את בחינת הבגרות במתמטיקה, המקצוע שבו לא הצטיינתי מעודי, וגם פיגרתי בו, כזכור, בחודש לימודים מִסוף כיתה אל"ף.

כאשר קראתי את הספר הנפלא של אנדרה מורואה, “המישמנאים והמירזנאים”, ראיתי לנגד עיניי באזרחי מדינת מִישְׁמַן המבוגרים את דמות המורה גורדון, שכיום אני שמן יותר ממנו.

מה זה שמן? – אדם, הנכד הקטן של בן־דודי, כאשר הוא בא אליי עם סבו כדי לשחק אתי, מיד טופח לי על הבטן ומכריז: “בֶּטֶן שָׁמֶן! בטן שמן!” – והוא מתעקש לנשק אותה כשראשו מגיע עד לטבורי. ביום־הולדתו הרביעי הכניס בלון תחת החולצה וצעד בחדר כשהוא קורא בשמי וטופח על בטנו: “בטן שמן! בטן שמן!” – מיד עדת חבריו וחברותיו הקטנטנים עשו כמוהו, טמנו בחולצותיהם בלונים שהתגלגלו על הרצפה, צעדו בסך וחיקו אותו ואותי: “בטן שמן! בטן שמן!”

מחברת החיבורים שלי, ראשית ניסיונותיי הספרותיים וההגותיים, נִשארה אצל אחד המורים. עכשיו קראו בה כולם בעיון.

“לאורי בן עמי יש רעיונות נאציים,” קבעו, והדבר נפוץ עד מהרה במושבה, “הוא חולם להיות ‘אדם עליון’ בהשפעת הספר ‘כה אמר זראתוסתרא’, ניטשה חדש. לא פלא שהוא מכה ומשתולל. חושב שהכול מותר לו. צאצא מופרע של המֵיפלאוּאֶרס ההונגריים מחוף יפו!”

אני!

אני, שהספקתי כבר להיות מרכסיסט וקומוניסט אחרי שקראתי “קורס ראשון בפילוסופיה” של פוליצר והחלטתי כי העתיד טמון בכלכלה מדינית, אחרי שקראתי את “כלכלה ומשטר” של ז’אן בַּאבִּי וגם קניתי את “עקרונות הכלכלה המדינית” של היהודי־אנגלי דוד ריקרדו, מאבות הכלכלה המדינית בראשית המאה התשע־עשרה, מתוך אמונה גמורה כי מספר של יהודי אלמד יותר טוב את המקצוע, בקיצור – אני, שכּל תקופת זמן היתה לי השקפת־עולם אחרת, כי חיפשתי את המקצוע או התורה שמסבירים את הכול, הכול – איך העולם, איך האנושות, מה הם הכוחות הפועלים –

ומה שהעליתי בינתיים, בהתנסותי ובחקירותיי המעשיות, לא היה אלא שהרבצתי למורה זקן ורגזן.

אבא יצא למערכה על עתידי. צבי וגיורא, מנהיגי הכיתה, רצו להכריז שביתה ממושכת, עד שאחזור ללימודים. אבא הפציר בהם להמשיך ללמוד כרגיל. הוא הבין שבדרך של התנגשות חזיתית עם ההנהלה לא נשיג דבר. כן, היתה גם דרך אחרת.

דוקטור קסלר המשכיל, המעודן, האירופאי, היה כרוך יותר מדי אחרי הבנות. בהפסקות היה עומד איתן וקורא אצלן עתידות על כף־היד ומגרד באצבעו ארוכת הציפורן ובינתיים ידו השנייה נחה על שכמן במחווה של אבהות, כמגונן עליהן, ובעצם מלטף להן.

בשיעורים, אם זרק מישהו בּוֹמְבָּלֶה זעיר לעבר גבה של אחת התלמידות, וכדוּרוֹן־הפרי של עץ־הסרק חדר פנימה, היה דוקטור קסלר שׂב־השיער ניגש אל זו מאחור בחמת־זעם ומוציא במו־ידיו את הבּוֹמְבָּלֶה מתוך הרווח הצר שבין שמלתה או חולצתה – לגבה, עד למטה, למטה. ופניו סומקים אז באש מוזרה, וקצף הכעס הקודם עודנו מלבין בזוויות־פיו, והכול לעיני הכיתה.

איה הצחקנית בעלת העיניים הכחולות, קלת־הדעת של הכיתה, סיפרה לנו שפעם ירדה כל־כך כף־ידו של דוקטור קסלר על גבה עד ששרטה לה את פי הטבעת ולדעתה אפילו נגעה לה בקָקִי.

אִיחְס!… פִיחְס!… לא האמנו לה. חשבנו שהיא מנסה לעשות עלינו רושם, כדרכה.

[היססתי אם להזכיר את איה המַזְמֵזָנִית מפני שהדרך שבה אני מתאר אותה, אשְׁכּנַזִיוֹנֶת בעלת עור שחום וחלק כקטיפה – כן, היינו מכנים אותה אַיוֹנֶת – אינה נחשבת בימינו לגעגועים תמימים לימי הנעורים, לפלומתן הכּוּסִית הנכספת של הבנות בתקווה שלפחות תרשינה לנו במִזמוז לֵילי לעשות עליהן “מברשת”, אם אפשר רטובה – אלא נחשבת לחזירות שוביניסטית גברית ובהחלט לא תקינה פוליטית.

בעינֵי הפמיניסטיות, גבר שכותב על נשים כאובייקט מיני אינו שונה בהרבה מאנס אלים או ממטרידן כפייתי – אלא אם כן הוא לא אונס ואף לא מטריד אישה אלא רק שורף חיות ארבע זונות רוסיות בשנתן בדרום תל־אביב, שעל כך מסופר בעיתון “הארץ” מיום 6 בדצמבר 2001:

"בית המשפט המחוזי בתל־אביב גזר אתמול ארבע שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, על [הפושע], שהורשע בשידולו של [הפושע האחר, הרוצח] להצית מכוני ליווי בתל־אביב. באחת ההצתות, שאירעה בשנת 2000, נספו [נספו! לא נהרגו, לא נרצחו בשריפה מכוונת! אלא נספו, כאילו תאונה קרתה להן!] ארבע צעירות.

“בנוגע ל[פושע האחר, שביצע את ההצתה בפועל], נקבע בחוות דעת פסיכיאטרית כי הוא אינו אחראי למעשיו וזקוק לאשפוז. לחוות הדעת הזו קדמה בדיקה פסיכיאטרית שבה נקבע כי [הפושע האחר] אחראי למעשיו וכַּשִׁיר לעמוד בדין. התובעת לא קיבלה את השינוי במסקנות המומחים וביקשה להמשיך לנהל את המשפט נגד [הפושע האחר] למרות חוות הדעת השנייה.”

מעניין כמה שנים תיגזרנה, אם בכלל, על הרוצח עצמו! – לא שמעתי שנשים ואִרגוני נשים, שרדפו עד חורמה את אלוף מרדכי גיבור ישראל והרסו אותו כמעט כליל, וגם הביעו אכזבה על עונשו הקל – הרימו קול זעקה על פסקי־הדין המצחיקים הללו!

אני כבר רואה כי “ספר הגעגועים” הולך ונעשה דומה לעיתון או למכתב למערכת. איך אפשר בכלל להכניס דברים טריוויאליים כאלה לרומאן ספרותי? מי בכלל יֵדע מי היה אלוף מרדכי בעוד מאה שנה? – שלא לדבר על ארבע זונות רוסיות ששרף יהודי המחשיב עצמו דתי.

מאחר שפרופסור איזידור לְבוֹנָה, שחלם כל ימיו להיות רקדן בלט, הגדיר את כתיבתי כ“פוסט־ריאליזם טריוויאלי פוסט־פמיניסטי” – עלה בדעתי שהנה־הנה ההוכחה מה סופרים פוסט־ריאליסטיים טריוויאליים פוסט־פמיניסטים מכניסים לספריהם הפוסט־ריאליסטיים טריוויאליים פוסט־פמיניסטיים! פּוּק! פּוּק! פּוּק… הוקל לי!)

אבא שיתף את ידידו, ראש־העיר, בשערורייה שטרם פרצה, ושאל: “האם הנהלת הגימנסיה רוצה שיינתן פומבי לכל המעשים החינוכיים הללו?”

לא. לא. נבהלו. בשום פנים ואופן. הם גם לא התלוננו מעודם במשטרה על מעשי־בריונות של התלמידים וזאת כדי שלא להוציא שם רע לבית־הספר. המדיניות שלהם היתה לטאטא את הלכלוך אל מתחת לשטיח, כמו שאומרים.

היה מגיע מתל־אביב למושבה עיתון או שבועון על נייר פשוט בשם “עיתון מיוחד” בעריכת ד“ר אמיל זאובר וכולו שערוריות עסיסיות, לרוב ללא שמות. רימונה בְּיַאלִיסטוֹק וירדנה בְּלוּם שלנו כיכבו ב”עיתון מיוחד" בשמות בדויים בכתבה “חורשים בשדות המושבה” שסיפרה כיצד אושפזו השתיים בבית־חולים “הירקון” אחרי שלאחת הוציאו את האפנדיציט בפעם השנייה, ולשנייה – בפעם השביעית, כל כך פוריות היו!

על כן נועדו שוב בהנהלת הגימנסיה ושינו את החלטתם. אמנם עונש הגירוש בעינו עומד, עד סוף השנה, אבל ירשו לי לגשת לבחינות, ואקבל תעודה.

ישבתי בבית ולמדתי. צבי היה מביא לי את השיעורים. גיורא גם אז המשיך להעתיק ממני, ולימודיו השתפרו באותו שליש אחרון פלאים, כי אני לא הייתי בכיתה ולא יכלו לראות את המקור. הייתי גיבור בית־הספר. וכל אותם אנשים במושבה שרק ידעו עליי מפי השמועה ולא הכירו את המראה הצנום והחלשלוש שלי – היו בטוחים שאורי בן עמי הוא בריון רחב־כתפיים ועב־זרועות, כפי שהיו כמה מבני משפחות הכדורגלנים במושבה.

אך היה עליי, בתמורה, לבקש סליחה ממורי דוקטור קסלר.

עשיתי זאת רק למען אבא שהפציר בי, אבא שהצליח להעביר מעליי את רוע גזירת הגירוש המוחלט, ללא תעודת־גמר, שלא היה מאפשר לי להתקבל לשום בית־ספר אחר.

באתי לחדר־המורים, סיננתי בשפתיים קפוצות את המילה, והסתלקתי. דוקטור קסלר לא ענה לי אפילו. רק הִמהם משהו. אכן, גם אותו סילקו בסופה של אותה שנה מהגימנסיה. ואילו גיורא, עם עוד כמה חברים, פרצו שבועות אחדים אחרי אותו מקרה לחדר־המורים, חִרבנו על המפה הירוקה, קרעו יומנים, שברו חלונות. ומחמת הבושה לא הזעיקה, כמובן, הנהלת הגימנסיה את המשטרה.

ואני, לשנה הבאה, עברתי ללמוד בתל־אביב, בבית־ספר תיכון חדש. וכך, במו־ידיי, שלפתי את עצמי מן הגימנסיה הגרועה שבמושבה, ונפתחו בפניי אופקים של תרבות ויופי ושל ספרות עולמית ועברית ושל ערכים, ומה שחשוב מכל, וכלל לא ידעתי זאת קודם – נלי למדה שם. ושוב ישבתי איתה יחד בכיתה אחת. ואפילו לשולחן אחד. וכמעט מראשית אותה שנה התחלתי לכתוב שירים, ואחר־כך סיפורים, ולא הפסקתי עד היום. אף כי את נלי הפסקתי לראות זה שנים רבות.

 

פרק עשרים ושמונה: אקדח־הנשים של סבא־מצד־אימא. “סִי וִיס פַּסֶם פַּרַא בֶּלוּם!” שני כדורים עקרים וחור־בדיקט אחד    🔗

אבל אותו יום קיץ, יום־שדה, היו כל המכות שעתיד הייתי לקבל ולתת – בגדר שיר מזמור לעתיד לבוא, כמו שאומרים. ואך יצאתי לדרך, קראו אחריי צבי וגיורא כאחד, מתוך המלונה:

“אוּרי, אורי! מה אתה נעלב כמו איזו בתולה?”

“תפסיק להיות שְׁוַנְצִי כזה!”

“סליחה אם פגענו בכבוד שלך, גַרִיבַּלְדִי!”

“אינשטיין!”

“מק־מַייכֵּל!”

“שתתמזמז עם רימונה המזדיינת בלילה עם קצינים אנגליים בסיטרואן השחור של אבא שלה הפרדסן מייג’ור בְּיַאלִיסטוֹק כשהם מבקרים אצלהֵם בבית!”

“הִירוֹהִיטוֹ!”

“מִיקוֹלַיצ’יק!”

“שתשפשף לך ירדנה בְּלוּם את הזרג כמו שמעלה־מורידה את המשאבת־היד בתחנת הבנזין המסריחה של אבא שלה, יַעֲנִי, יעני היא מתאמנת בלהפשיל עורלות של חיילים בריטיים כשהכּוּסוּ שלה פתוח בשבילהֵם כמו ג’וֹרָה!”

“טוֹג’וֹ!”

(בתחנות הבנזין של “שֶׁל” ו“סוֹקוֹנִי וַאקוּם” שאבו במשאבות־יד. לא היו אחרות. הידיות חרקו על ציריהן וגָלוֹנים צהובים פיעפעו עלֹה והתרוקן בשני גלילי זכוכית שקופים. ככה ירדנה בלום התאמנה בלשפשף את הזרגים הוורודים של הבריטים).

חבויים במלונה זרקו גיורא וצבי כאוות־נפשם שמות ועלבונות שעלו בדעתם ומיד יצאו סמוקים ופניהם מפויחים כמו שני כושים רוקדים בתנועות מגוחכות:

"אוּרי אורי אַל תִבכה

כי אתה בחור יפה

קח – "

לפני שהגיעו לשם של נלי, שידעתי כי ירגיז ויביך אותי ביותר, עצרתי וצעקתי לעברם:

“אם תבטיחו להתנהג כמו בני־אדם, אני חוזר!”

“בוא, בוא, יא גַ’חְשׁ… נקפוץ לבִּירְכֶּה!”

“יַא גַ’אהל!”

“יַא אַהְבַּל, יַבְחוּש!”

“יא תולעת־עץ!”

“שְׁטִיקֵע־בְּרוֹיט!”

חזרתי. גופי בער עליי. המחשבה על כך שאוּכל לטבול במים הקרירים, הצלולים, של בריכת־ההשקאה בפרדס, היתה משובבת נפש. אך בעינֵי צבי לא היה אפשר שנלך לַבִּירְכֶּה סתם־כך, כעדת־מטיילים תמימה. הכול צריך להיעשות בטכסיסי־מלחמה. אנחנו פרטיזנים בשטח גרמני, ועלינו לצאת ממקום־מחבואנו הסודי ולעבור את היער ולחצות נהר כדי לפוצץ צוללת גרמנית שמשדרת גלי רדיו לפצצות מעופפות וִי־שתיים.

אכן, האויב שנגדו נלחמנו בכל משחקי־ילדותנו היה הגרמנים, ובמידה פחותה, היפאנים, ואף שבינתיים הסתיימה המלחמה, והחל מאבק נגד הבריטים ששלטו בארץ, ואחר־כך מול הערבים, במלחמת העצמאות – לא מילאו הבריטים והערבים שום תפקיד מרכזי במשחקי המלחמה שלנו. ייתכן משום שכבר בגרנו קצת, או אולי המציאות היתה כה קרובה וחזקה, שלא יכולנו לשחק אותה, או –

אפילו בחלומות שלי, מאז ועד היום, כמעט שלא הופיעו ערבי או בריטי בתור מישהו מפחיד. אבל היו אנשי אֶס־אֶס, גסטאפו, קירחים, במדים שחורים או חאקי־כהה, נושאים נשק, בעלי עיניים קרות, מקפיאות, עיניים הַיינְרִיך הִימְלֵרִיוֹת שאי־אפשר לברוח מהן. כאילו כבשו הגרמנים את ארץ־ישראל. סיוט. וזה כה מוזר, שהרי איש מכל המשפחה שלנו, עד קרבת דודים ובני־דודים, לא היה בסכנת השמדה כי כולם ישבו בארץ־ישראל זה שנים רבות.

*

את כל הציוד שלא היה נחוץ לקחת לדרך הסתרנו באופן ערמומי ומחוכם שלא היה מבייש אפילו את שֵׁשת ורובינזון קרוזו. את המלונה סגרנו היטב אבל בתוכה השארנו צלחת מפויחת, עקבות אבק־שריפה ואפר וקליפות שחורות של תפוחי־אדמה. ואילו במרחק־מה מן המלונה, ממש ליד תל קליפות־האבטיח הרקובות, חפרנו סְלִיק וטמנו בו את כל הציוד, אפילו את הגַ’רה אשר שתינו ממנה לרוויה, וגם את חוברות “הטכנאי הצעיר”, והמזון הנותר לארוחת־הצהריים, וכיסינו בעגלה של גיורא ועליה שפכנו עפר ועליו קוצים ועלים כדי לטשטש את עקבות החפירה הטרייה, ועל כל אלה את קליפות האבטיח הבואשות ברקב מתקתק כדי שתמשוכנה את הדַבּוּרִים למגן לצידנו.

שמתם לב שכבר דפים רבים לא נזכר בסיפור שום דבר־מאכל. הסיבה פשוטה ולא קשה לנחש. כל־כך שמנתי בתקופה שבה כתבתי את הפרקים הראשונים, העמוסים דברי מאפה וארוחות, עד שגזרתי דיאטה על עצמי. ואני לא רוצה לגרות את תאבוני במחשבות מזון ובזיכרונות טעימים.

ובכל זאת עשיתי הפסקה קלה (השעה עכשיו אחרי חצות לילה), ואכלתי שלגון וניל דה־לוקס מצופה שוקולד עם קצת הפתעות בפנים. אין זה סוד: זו השעה שבה השלגונים טעימים ביותר ואפשר לאכול אותם לאט בלי שיימסו על האצבעות.

מה לקחנו איתנו לדרך?

את כד־האלומיניום הריק, כדי למלא אותו במים. את הרדיו־על־סוללות־שאינו־פועל שהביא מחוּר בּוּכשַׁר, הדוד־מאמריקה של גיורא, צבי לקח את תרמילו הצבאי, וכן לקחנו את המימיות, האולרים, הנשק וכובעי־ה“טמבל”.

צבי הלך בראש, במרחק־מה מאיתנו, בתור קומנדו־סיור, והוא שר בקול גרמי:

“פְרוֹם דֶה שְׁרַיינְס אוֹף מוֹנטֶזוּמָה – טוּ דֶה שׁוֹרְס אוֹף טריפּוֹלי!”

קורא לנו לשיר אחריו ומסביר את ההִמנון של חיל הנחתים האמריקאי, המַרינס, שמתאר את הקרבות הראשונים שלהם, ממקדשי מונטזומה ועד לחופי טריפולי. הפשיטה הראשונה שערכו הנחתים היתה בשנת 1801 על פחה מוסלמי ששלט בטריפולי – כדי לשחרר אזרחים אמריקאיים שאותם לקח כבודו בשבי.

ומדי פעם הוא (צבי, לא הפחה) משמיע את הקריאה – “סִי וִי פַּסֶם פַּרַא בֶּלוּם!” (מה זה?) – ואני מחזיק בחרב, באמצע, וגיורא במאסף – עם הנבּוט.

בידו של צבי היה אקדח.

אני יודע שהדבר ייראה מוזר מאוד, כמעט לא מתקבל על הדעת, אבל היה אקדח. אקדח אמיתי, שכמוהו לא ראיתי וכנִראה גם לא אראה עוד לעולם. סבא־מצד־אימא היה חובב שכיות־חמדה וספרים והביא איתו מפולניה ספרייה ענקית בעברית ובגרמנית. היה לו שולחן־כתיבה רחב־מידות ובו מגירות־מגירות שכולן גדושות חפצים שהיד חומדת אותם: אולרים בגדלים שונים, שַבְּרִיוֹת, פנקסים, קופסאות קטנות, עטים, גלויות־דואר צבעוניות, גלויות של שחקניות עוד מתקופת הסרט האילם, מזכרות ממינים שונים, סכינים לחיתוך נייר, מספג, דיותה, כרית־חותם ואותיות, משקולת־זכוכית מעוגלת וגלוית־נוף מודפסת בקרקעיתה, שטרות־כסף רוסיים של שלטון הצאר עוד מלפני המהפכה הקומוניסטית, מטבעות, קופסאות־נוי לסיגריות, מחקים, מחדדים. בקיצור, אם מגירותיי שלי מלאות עד היום מכל הטוב הזה ועוד יותר, אין זאת אלא בהשפעת אותו סב אוהב צעצועים. יש אנשים שחושבים שאדם עשיר הוא מי שיש לו מכונית מפוארת, הרבה כסף בבנק, וילה, פרדס שבקרוב יופשר לבנייה, ולעיתים קרובות הוא נוסע לחוץ־לארץ. ואילו בעיניי עשיר הוא מי שיש לו מגירות מלאות דברים נחמדים ומעניינים, ואצטבאות עמוסות ספרים שאהובים עליו.

לאחר מותו של סבא־מצד־אימא גילו אימא ואחיותיה, מוסתרים באחת המגירות התחתונות – ז’ורנאלים צרפתיים גדושים צילומים של בחורות ערומות עם פטמות ושער ערווה בתנוחות שונות ומפתות, שאותם שלח לסבא הבן הצעיר שלו כאשר למד הנדסת חשמל בִּגְרֵנוֹבֶּל וגם התאהב בצרפתייה גוֹיָה בשם מָרִי־לוּ, שאיתה כמעט התחתן. על כך בלבד אפשר לכתוב ספר־לעצמו. לצערי ולאסונם של בני־דודיי המבוגרים – כדי להסתיר את קלון אביהן זרקו אימי ודודותיי את הז’ורנאלים לזבל בטרם הצלחנו לשים עליהם יד.

אז עוד לא הבנתי כי ככל שמזדקנים זקוקים יותר לפורנוגראפיה ואילו לצעירים אין צורך בגירוי ממושך כי ציודם תמיד במצב זמין ותקין וחִשקם מתעורר לא רק למראה תחת נשי או זוג שדיים אלא אפילו מאהבה בלבד.

אני לא מבין מה היה להן להתבייש בסבא, משכיל עברי מלודז' שהתנכר לדת, אכל ביום כיפור, אמנם בהסתר בחדר־אמבטיה בזמן שסבתא היתה בחיים, אך לאחר מותה – בגלוי. לי יש ייחוס אפיקורסי משני הצדדים. גם סבא־מצד־אבא היה נהג לאכול, בצהרי יום כיפור, אמנם במצוות הרופא ומטעמי בריאות.

ובאחת המגירות של סבא־מצד־אימא היה מונח האקדח. זה היה אקדח מוזר מאוד. במבט ראשון אף לא יכולת לדעת שהוא אקדח. דומה היה לכלי־תמרוקים מעוטר, מצופה ניקל. עיקרו היה מעין עיגול־מתכת לא גדול, שהיה נפתח ובתוכו התוף שאליו מכניסים את הכדורים. בצידו האחד של העיגול היה קנה קצר, שניראה כמזלף, וכן ניצרה, ובצד השני ידית קפיצית עשויה כמין קישוט. כשהיית מחזיק את הקנה בין האמה לקמיצה, וסוגר על התוף והנִצרה עמוק בכף־ידך, היתה כל לחיצת־יד שמצמידה את הידית לתוף – מפעילה גם את הנָקר, ואז הכדור נורה מן הקנה. סבא מעודו לא הסתיר את האקדח, גם לא בתקופה שהבריטים ערכו חיפושים אחר נשק, לעיתים מבית לבית. הוא לא חשש לרגע שמישהו יחשוב שזהו אקדח, למרות שהאנגלים ידועים בחיבה שהם רוחשים לעתיקות מוזרות.

פעם שאלתי את סבא־מצד־אימא, “סבא, בשביל מה האקדח המצחיק הזה? חשבת להילחם בו במאורעות, נגד הערבים?”

ואכן, בדרך ארצה, המשפחה־מצד־אימא ישבה בווינה חודשים ארוכים בקיץ של שנת 1921, עד ששקטו בארץ מאורעות הדמים, שבהן נרצחו גם הסופר יוסף חיים ברנר וחבריו.

באחד הערבים בווינה ראו דודותיי־לעתיד מן החדר במלון כיצד בחלון הבית ממול גבר גוהר על אישה. שאלה אחת מהן: “מה הם עושים?” – אמרו לה: “תינוק.”

למחרת המשיך הזוג להשתגל וכך גם בלילה השלישי. שאלה דודתי־לעתיד: “למה הגבר ממשיך לדחוף לה כל לילה? הלא את התינוק הם כבר עשו!”

ענו לה: “ולהאכיל אותו לא צריך?”

הם פקדו את קבר הרצל והצטלמו למזכרת סביב מצבתו, וזאת שנים רבות בטרם קמה מדינת ישראל והועלו שרידיו ארצה.

למשמע שאלתי חייך סבא בלחייו האדמוניות, שהיו משורגות ורידים דקים של יהודי־פולני, ואמר: “זה אקדח של נשים.”

“של נשים?”

"כן. אישה יכולה להחביא אותו בשולחן הטואלֵטָה שלה, או תחת הכר, מבלי שהגבר יחשוד. ואם היא רוצה להרוג את המאהב שלה, אז – פַּף! במיטה, והדם ניתז – "

“סבא, למה שתרצה להרוג את המאהב?”

“זה כדאי שתשאל כשתהיה גדול את הדוד שלך אלכס.”

סבא־מצד־אימא היה אמנם אדם מאוד חופשי בהליכותיו, ממש אפיקורס, אבל רגזן. אולי מפני שקרא ספרים רבים מדי ואולי בגלל האכזבות שהנחילו לו איכרים אחדים במושבה, שגרמו לו להתייאש מן הפרדס שלו. מעודו לא הלך לבית־כנסת. תמיד גלוי־ראש. יום־יום הייתי מוצא אותו קורא ספר כלשהו בעיניים חולמניות. מגייס לקראת כל פסח אותי ואת שאר נכדיו לעזור בניקוי האבק מספריו המתרבים מדי שנה. וכשאני חוזר על הפעולות הללו בדקדקנות כפייתית גם כיום, בספרייה שלי – ניגוב האבק, פתיחת הספר, טפיחת־סגירה וניגוב־קל שני, אני זוכר את סבי המשכיל־המתוסכל שממנו ירשתי את אהבתי לספרים.

ואת רגזנותי. הנסתרת.

אף כי מן התכונה האחרונה הזו יכולתי לרשת, מלוא־חופניים, כמעט מכל צד במשפחה.

צבי אהב מאוד לבוא איתי אל סבא־מצד־אימא כי נמצאו בספרייתו שלושה כרכים בגרמנית של לכסיקון גוף האדם ומחלותיו, עם תמונות, חלקן צבעוניות. היינו יושבים שם, כתף־אל־כתף, מתנשמים, להוטים ובלחיים סמוקות, ומדפדפים בתמונות של גברים ונשים ערומים שהיו חולים בכל המחלות הידועות עד אז, כולל חטטים וגרב וצרעת וקִילֶע! זאת היתה תמונה! – גבר ששקית אשכיו נפוחה עד לברכיים, תארו לעצמכם! – ואלה היו תמונות העירום הראשונות שזכינו להזין בהן את עינינו.

וכמובן, האקדח. גילינו אפילו קופסה של כדורים. מעודי לא ראיתי כמותם וכנִראה גם לא אראה. התרמילים היו רחבים למדיי וקצרים מאוד, והקליעים – עגולים וקלים כאילו הם עשויים עץ אפור, וקוטרם גדול מעט מקוטר התרמיל.

יום אחד, כאשר סבא נעדר מן הבית, טענו את האקדח וירינו בו מול דלת המטבח. שני כדורים היו עקרים והשלישי השמיע קול אנחה קלה ונקב חור בלוח הדיקט של הדלת מצידה הפנימי, אך כוחו לא עמד לו לנקב חור נוסף גם כלפי חוץ, והוא צנח למטה אל הרווח שבין שני הלוחות, ולא היה אפשר להוציאו משם. אם טרם הרסו את הבית, הריהו מצוי שם עד עצם היום הזה.

לדעתי קשה מאוד להרוג מאהב באקדח העגול, ואולי זו היתה כוונתו של הגבר שהמציא את הנשק הנשי, שסבא טמן במגירותיו.

יום־השדה שלנו התרחש כיובל שנים לפני שבלחציהן של אִרגוני הנשים קבע שר הפנים קריטריונים מחמירים לנשיאת נשק אישי – ולפיהם מרבית הגברים השפויים והרציניים, אפילו אלה ששירתו בצבא, במשטרה ובמילואים בדרגות שמתחת לסגן־אלוף, מנועים מלקבל רישיון לנשיאת אקדח להגנה עצמית.

לדעת שרי הפנים מוטב שישראלים יועמדו בסכנת טבח בידי טרוריסטים ולא יוכלו להגן על עצמם ועל הסובבים אותם – ובלבד שלא ירצחו את נשותיהם. ומה באמת קרה מאז התקבלה התקנה הדבילית הזו? – הטרוריסטים ממשיכים לחגוג על הדם עד שמישהו נושא־נשק מצליח לפגוע בהם, ואילו רוצחי הנשים עברו להשתמש בשריפה, בחניקה, בסכין ובאבן, או שהם מחזיקים נשק ללא רישיון.

לקראת יום־השדה “שאלתי”, בלי רשות, כמובן, את האקדח ממגירתו של סבא ו“השאלתי” אותו לצבי אשר היה המפקד שלנו וכבר ירה בו שלוש פעמים, שני כדורים עקרים וחור אחד בדיקט.

 

פרק עשרים ותשעה: אם יש את נפשך לדעת את הבריכה בצל הפרדסים. תחבושת ה“שִׁישְׁמֶה” הירוקה לאוזנו הפצועה של צבי    🔗

עכשיו החֶרב.

החרב שהחזקתי בידי היתה כבדה ועשויה פלדה אך לא חרב ממש היתה אלא בַּאיוֹנֵט, כידון לרובה – שאורכו כחצי מטר, תוצרת לונדון, מסוף המאה התשע־עשרה, שמצא סבא־מצד־אבא באחד משדות הקרב של המושבה במלחמת העולם הראשונה, ושמר למזכרת. ואני שפשפתי בחול וצִחצחתי היטב את הכידון כדי להסיר את החלודה שעלתה בו. ובמקום ידית העץ, שנשרפה אולי בקרב, ליפפתי את ניצבו בחבל עד שנוצרה ידית חדשה. סבא־מצד־אבא היה משתמש בו כדי לקצץ ראשי נחשים אם פלש מי מהם לחצר. אך בעיניי היתה זו חרב. החרב בה“א הידיעה. ואם היתה כבדה מעט לידיי החלשות, אז מה? הלא גם לדון קישוט היו בעיות עם הכידון הכבד שלו. ולא צריך להתפלא אם ה”חרב" הזו מונחת אצלי עד היום על אחד ממדפי הספרים, למזכרת.

וכך עשתה משלחתנו הקטנה את דרכה בין שדות ופרדסים, בצל משוכות אקציה וברושים, אל בריכת ההשקאה. אך בטרם אמשיך בסיפור אני מוכרח לעצור רגע ולומר כי מצפוני עדיין מציק לי בגלל המכות שחלקתי למורנו לתנ"ך הדוקטור קסלר.

חודשים אחדים לפני אותה פרשה ישבתי ושוחחתי לתומי עם גיורא, שכני לשולחן־הלימודים. היינו ממש בראשית השיעור, עם כניסתו של דוקטור קסלר, אך אוזניו הדקות, שהיו כמעט שקופות, הספיקו לשמוע:

“אני חושב שיותר טוב לי להתאבד מאשר להיות כשאגדל מורה בגימנסיה.”

“בן עמי – החוצה!” פקד עליי, “ובשבועיים הבאים אני רוצה שלא לראות את פרצופך המדושן עונג אצלי בכיתה! אוויל וגס־רוח!”

יצאתי.

אני יודע שלא צדקתי. מורה בתיכון הוא מקצוע שאין יודעים עד כמה הוא חשוב עד שלא פוגשים מורה טוב באמת. המורים שהיו לי בתיכון החדש שאליו עברתי ללמוד בתל־אביב השפיעו על חיי. אלמלא הם אולי לא הייתי נעשה סופר. ועם זאת נמנעתי כל ימיי מהוראה. סופר אמור לפתות בני־אדם בספריו, מורה – לחנך וללמד אותם. ואולם מורה טוב מפתה ללמוד, וסופר טוב מחנך גם אם נדמה שאין בספריו שום “דמות חיובית”.

לאחר שהשתופפנו לאורך תעלת־הבטון החוצה את הפרדס, כפות־רגלינו במים הזורמים וסנדלינו בידינו, הגענו, בדרך הקשה דווקא, אל הבריכה. צבי התעקש על כך שצריך להגיע בהיחבא עד קרוב ככל האפשר אל הבריכה, זו הסיבה שחזר והשמיע מדי פעם את הסיסמה:

“סִי וִיס פַּסֶם פַּרַא בֶּלוּם!”

מה זה? – תרגום מלטינית שמצא באחד מספרי ההרפתקאות – “הרוצה בשלום ייכון למלחמה.” עכשיו גם מובן מדוע קוראים לאקדח הפראבלום – פראבלום.

כאשר נפגשנו עם צבי סמוך לבריכה – הוא הקדים אותנו כל הזמן בכמה עשרות צעדים והיה מאותת לנו מדי פעם לבוא אחריו – אמר לי:

“תגיד לסבא שלך שהאקדח הזה יותר טוב בשביל להתיז בו מיץ תפוזים!”

“או בושם!” צחקתי, “מה יש? מה קרה?”

“לא שמעתם?”

“מה?”

"היה איזה ‘אֶקְס’ בדרך, לא חשוב. העִיקֵר – היה צריך להפעיל את הכלי, ויריתי – כדור עקר. סבא שלך יכול לדחוף את הכדורים, אתה יודע איפה – "

“בתור פתילות נגד עצירות!” התנדב גיורא להסביר.

אז קראו לנרות רפואיים – פתילות. פתילה בתחת? – נגד עצירות! – והיו גם פתיליות, שאינן נרות קטנים יותר אלא מכשירי בישול נפוצים מאוד. עגולות, כרסתניות, מצופות אמאיל אפור־כחלחל. לא היה מִטבח שלא ניצבה בו על השיש פתילייה אחת, ולפעמים שתיים. צנועות מאוד. שותות בשקט נפט מהמכל התחתון ובוערות, לא רעשניות כמו הַפְּרִימוּסִים. את להבת הפתילייה יכולת לראות מבעד לחלונית צוֹרָן שקוף, שאם לא נזהרת בה בעת החלפתה היתה מתפצלת לרבדים דקים יותר והפירורים מנצנצים בכף ידך כרסיסי יהלומים.

הפתיליות נסכו שלווה בבית והרגשה של ביטחון. יש זמן. שום דבר לא בוער חוץ מלהבה צהובה־אדמדמה. יש ריח טוב של תבשיל. יש געגועים.

אילו הייתי נחום גוטמן הייתי מצייר כאן פתילייה.

טוב, לא שאלנו מה זה – אֶקְס. רק ישבנו לנוח ולפשוט את בגדינו ליד הצינור היוצא מן הבריכה. זו היתה בריכת־בטון גבוהה, כשלושה מטרים לפחות, ועגולה. והיה אפשר לטפס אליה רק בדרך אחת, בסולם־ברזל הצמוד והמחוזק לקיר החיצוני.

צבי פרק את הנשק, לפי הכללים, והנה – התוף ריק בפנים, אין בו אף כדור!

“טוב, זה קורה,” אמר נכלם, "כנִראה שהשתמשו באוּלטְרָה. גם בַּוִי־שתיים השתמשו בּשְׁפַּנְדָאוּ – "

מה אקס, מה אולטרה, מה שפנדאו – העיקר שנתפשט ונתרחץ כבר! חם!

לקחתי בידי את האקדח, סגרתי את התוף, הרמתי ולחצתי לתומי –

טְרַאחחחח…

שמתם לב בוודאי שאני משתמש יותר מדי ב“מילה” הזאת – טראחחח. ובעצם, כאן היה מתאים יותר –

פק!…

לא יותר משחולצים פקק־של־שעם מבקבוק. הכדור חלף ליד אוזנו השמאלית של צבי ונבלע בעלוות עצי הפרדס מאחוריו.

צבי החוויר.

"כמעט הרגת אותי, אורי – "

אני לא מיד הבנתי מה קרה. מה פתאום כדור! מאיפה בא כדור?

“הלא אמרת שאין שם שום כדור?”

והתחלתי לרעוד. אילו באמת קרה אסון! – מה הייתי אומר? – הרגתי את החבר הכי טוב שלי! – ומי יודע אם גם בזה לא היה אשם רגש הנחיתות שלי!

"טוב, די, די, אורי – " הם הרגיעו אותי, שניהם, "זה קורה לפעמים אפילו לגֶנרָלים – "

“ויכולת לעשות לו חור באוזן, בשביל עגיל!” התלוצץ גיורא.

“ופלדמַרשָלים…”

בחיים לא היה בן או בחור עונד אז עגיל באוזן. מה, אני מזדיין בתחת?

על פי הצינור רחב הקוטר, בצבע החלודה, צמחה שכבת ירוקת עבה שהיתה קרוייה בפינו – שִׁישְׁמֶה. מעין רכיכה צמחית, דמוית נטיפים גמישים ושערות ירוקות, שהיתה מתפתחת בכל מקום שבו דלפו מים בקביעות על פני ברזל או אבן. אם דרכת עליה או תפסת בה במלוא החופן – היית מרגיש איזו תחושה גועלית, כאילו רמסת מדוזה, אחת מאלה שנסחפות, שקופות, עם הגלים הרדודים אל החוף.

אבל כאשר השתעממנו ולא היה במה לשחק – העסיקה גם השִישמה את אצבעותינו הפעלתניות – “לקטוף” אותה ולהניחה מחוץ למים כדי לראות, אחר שעות אחדות, כיצד הצטמקה עד כי לא נותר ממנה כמעט כלום. או לפצפץ בעודה טרייה את השלפוחיות הבהירות שהיו תופחות ועולות בה היכן שזרמו המים לאיטם.

געגועים לשִׁישְׁמֶה.

צבי אסף מלוא החופן מן האצה הירוקה הזו ושִפשף במרץ את אוזנו, אשר בשרטת הקלה שהותוותה בה בִּצבצו עד מהרה כמה טיפות־דם זעירות.

"מה אתה עושה? זאת טינופת – "

“טיפשים! אתם לא יודעים שֶׁבַּשִׁישְׁמֶה יש פֵּנְצִילִין? היא התרופה הטובה ביותר, היא אנטי־בִּיעוֹתִית!” –

פֵּנצִילִין, דִי.דִי.טִי ורַאדַאר היו שלוש המצאות שהסעירו את רוחנו ופעלו מאוד על דימיוננו בילדותנו, בתקופת מלחמת העולם השנייה.

די.די.טי הציל חיילים בריטיים שלחמו נגד היפאנים ביערות הטרופיים של בורמה ובמקומות אחרים במזרח הרחוק. האבקה הלבנה בִּשׂרה ביטחון בעתיד טוב יותר, שחר חדש לאנושות, יכולתו של המדע להתגבר על חרקים מזיקים ולמנוע את המחלות שהם גוררים איתם.

פנצילין סימל התגברות על מחלות וזיהומים שגרמו למותם של מאות מיליוני בני־אדם. ד"ר דבורה אילון־סירני ביקרה במושבה והסבירה לנו בהרצאתה מהי האנטיביוטיקה.

ידידי הסופר שמאי גולן מספר כי היום שבו ריססו אותו בדי.די.טי עם עלותו ארצה כנער פליט, בשלהי תקופת המנדט הבריטי, היה היום המאושר ביותר בחייו. סוף־סוף הגיע למקום שבו בפעם הראשונה מישהו (מהסוכנות היהודית) שׂם לב אליו וחרד לבריאותו – לאחר השנים הנוראות שבהן התגלגל כילד יתום במלחמת העולם השנייה בפולניה וברוסיה.

הסופר הזקן שגר על גדת הירקון, אלימלך שפירא, שחיבר את הספרים “הבלנית נכוותה” ו“הירקון שבלב”, שאל אותי מדוע אני “מערבב מין בשאינו מינו” וגולש בספריי לנושאים צדדיים ופרטיים, אפילו פוליטיים.

עניתי שכל ספר בתקופת כתיבתו הוא פלטפורמה שעליה אני מעמיס לא רק את העלילה המרכזית אלא גם הרבה ממה שפולש אליי או שמתחשק לי. אולי הקוראים יזכרו דווקא את השטויות? הלא אין טעם לכתוב דברים שאינם נחרתים בזיכרון. זאת עושים בדרך־כלל הסופרים שכותבים לפי מִכסה יומית ולא מתוך חוויות וזיכרונות שנחרתו בדימיונם ושאי אפשר להם להימלט מהם.

– וכך ניצב צבי ותחבושת השִישמה על אוזנו השמאלית, כמו בּוּשמֵנִי.

במצב נאה היינו. גיורא מסתובב בדמות אינדיאני עם מכת בומרנג במצח ופס היוד. בקבוקון היוד עצמו הושאר בסליק כך שנותרנו בלי “עזרה ראשונה”. ואני? על גופי תפרחת אדמדמת. זיעה וסרפדת. ורק זה היה חסר עתה – שגם אטבע.

ואכן – טבעתי.

התפשטנו ערומים. צבי עם אוזנו הירוקה עדיין. החבאנו את הציוד תחת עצי השַׁמוּטִי ועלינו בזה אחר זה בסולם הברזל החלקלק, שצבעו חלודה ישנה, מחזיקים כל אחד את תחתוניו בשיניו, אולי יבוא לפתע מישהו ותוּפר השלווה של היותנו לבד.

גיורא וצבי ידעו קצת לשחות. אני לא. גם הם לא למדו מעודם שחייה אך הצליחו לסגל לעצמם כמה תנועות קִרטוע אשר בעזרתן החזיקו את עצמם זמן־מה במים מבלי להיאחז בדופן הבריכה. גם אני ניסיתי, אבל ידיי היו חלשות משלהם.

הטיפוס בסולם הברזל היה מפחיד למדי, עבורי. סבלתי מפחד גבהים. הייתי נוטה לסחרחורת. פחדתי אף להביט על פי באר פן אסתחרר ואפול. היו בסביבה בארות אחדות, וקול פִּפְפּוּף מנועי־הנפט שלהן, כמין תקיעות בצפצפת פח, היה מלווה את שנתנו בלילות בנעימה מונוטונית וקצובה.

מעל לקצה הארובה נהגו לשים קופסת־שימורים ריקה והפוכה, אולי כדי שלא תחדורנה טיפות הגשם או רטיבות הטל למנוע. וכל פעימה שהעלתה גל אוויר בצינור הארובה נענתה בצליל קל של ריקוד הפחית, כמשוחחות. כך גם ידעו מרחוק שהמנוע עובד.

השתעשענו בזריקת אבנים קטנות אל פי הבאר, גם מבחוץ, מבעד לחלון של בית־הבאר. היו עוברות שתיים־שלוש שניות של דממה עד אשר היה נשמע הקול העמום של חלוק־האבן הנוחת על קרקעית הבאר.

כיום כבר לא רואים בארות כאלה. הקידוחים החליפו אותן ואין צורך לרדת בסולם עשרות מטרים לתוך האדמה בפיר־הבאר העגול, הבנוי לבנים, ושמה להתעסק עם הפילטרים, המסננים, המונחים עמוק למטה בשכבת־החול הרווייה מי־תהום.

אבל איזו הנאה היתה למי שטיפל במסננים בבאר למטה, והתקין ותיקן, וטיפס ועלה למעלה ופתח את השִׁיבֶּר, ברז־ההשקאה הגדול – ולנגד עיניו פרץ זרם מים צלול ועז להשקות פרדס ואדם במים טעימים ונקיים, שהיום גם בבקבוקים קנויים אין משיגים כמותם לטוהר.

מאחת הבארות הללו, בפרדס, באו גם מי הבריכה שהיו צלולים וכחולים. הם זרמו אליה בסילון עבה של קצף לבנבן מפי צינור כהה רחב־קוטר שהזדקר מעליה בגאווה. מוט־מצוף גבוה, שהתרומם אל מעל לדופנות הבריכה, היה מבשר למרחקים אם מלאה היא כדי רבע, מחצית או יותר. אין צורך לומר שהבריכה ניצבה על גבעה, אחרת לא היה בה כל תועלת.

לאחר שסיימת את העלייה בסולם היית מוכרח להיכנס פנימה למים כי שפת הבריכה היתה צרה מאוד, כרוחב מחצית מושב כיסא. וכלפי חוץ גבוהה מאוד, כתלויה על פי תהום. בקיצור, מכאן פחד נפילה באוויר ומכאן חשש טביעה במים עמוקים, ואם נאמר שגיורא היה פוסע יחף וערום סביב־סביב כלוליין־על־חבל לאורך כל היקף הבטון הצר והחשוף הזה, בְּררר… רעד עובר בי גם כיום לעצ ם המחשבה על כך. געגוע מצמרר. הוא לא ידע פחד.

אני נצמדתי, כמובן, למקום הבטוח ביותר בבריכה למעלה, והוא מעקה הברזל הכפול, הגבוה מעט, המעוגל, שניצב בקצה הסולם, ואשר שב ונמשך לתוך המים, כסולם ברזל, עד לקרקעית הבריכה, אחרת לא היה אפשר לרדת אל תחתיתה כשהיא ריקה.

החזקתי בשלבים והשתכשכתי במים, מתרחק מדי פעם לשניות אחדות מן הסולם. ואינני יודע איזה שד נכנס בי לאחר זמן־מה: אולי התקנאתי בגיורא הפוסע על שפת הבריכה וקופץ מדי פעם למים, או בצבי ההודף עצמו ברגליו אל לב הבריכה וחוזר אל שפתה־גדתה כשהוא מכה נמרצות במים –

– לפתע הדפתי גם את ידי מן הסולם מתוך איזו תקווה טיפשית כי השהייה במים לימדה את גופי לצוף!

שקעתי.

בבִין־רגע היה הכול סביבי אטום ושקוף, ורק כתם מטושטש אחד ראיתי –

פס־הסולם הצמוד לדופן הפנימית של הבריכה, ובורח למעלה!

ברגליים מפרפרות בחלל המים ובפה מלא מים ובתחושת פלצות שהנה בא רגעי האחרון והמים יכסו עליי – חתרתי במים לעבר הסולם. וכאשר הצלחתי סוף־סוף להתקרב אליו ו“לעצור” אותו – הדבר נמשך אולי שתיים־שלוש שניות אך על פי הרגשתי הן התמשכו כנצח, ממש ככתוב בספרים – נאחזתי בו כטובע (!!!) ומיד חשתי עצמי מועף כלפי מעלה, ראשי מבצבץ מעל פני המים, ויכולתי לשאוף אוויר.

כיום, כשאני מסתכל על כך במבט מבוגר, וממרחק השנים, ניראה לי כאילו ביקשתי להעניש את עצמי על כך שכמעט והרגתי קודם לכן את צבי.

ומוזר, כשעליתי מן המים – לא צבי ולא גיורא, איש מהם לא חש במה שאירע לי. חשבו אולי שאני מתאמן בצלילה! – ואני, במקום לכעוס עליהם שלא באו לעזרתי, שתקתי, כאילו נוח היה לי בכך שניתן להעלים מפניהם כל מה שקרה.

ואיש לא שמע ממני על כך עד עצם היום הזה.

 

פרק שלושים: הווזוּב בפרדס של גינצבּוּרג. צֶ’פַּצְ’קָה, פְּשִילֶפְּקָה ופְּשֶפּוּפְּקָה. בקשה מוזרה לחזור לראשית הפרק    🔗

“תראו את הזֶרג, את השׁטיקע־בּרוֹיט הזה, שנדבק לסולם!” קרא כלפיי גיורא הגברתן, שניצב ערום על שפת הבריכה ורק תכלת השמיים מעליו והזין העבה שלו רובץ על שק אשכיו שלא הצטמקו ולא נסוגו בקרירות המים, והזין העבה מציץ מעליהם כמו קִיקְלוֹפּ. זה הזין שזכה לגעת בתוסיק של איה בצריף הירוק של תחנת “אגד”, ולהַמְתִיז אחריה טיפות לבנות.

עצי הפרדס היו נמוכים מן הבריכה, וכשנמצאת בתוכה לא ראית אלא את הרקיע, ואף שלא היתה בה טיפת צל – דומה שעולמה היה קריר ונעים יותר, ולצוהרי הקיץ אין שליטה עליה.

הייתי צמוד לסולם כמעט מבלי לזוז, והייתי ברצון כבר יוצא ויורד מן הבריכה אלמלא חששתי מסקרנותם של שני חבריי, ומהפגישה הלא־נעימה עם הגובה המסחרר של ראש־הסולם במבט מלמעלה החוצה.

ואז נשמעה ירייה.

וגם איזה זמזום מרוחק ורפה של אווירון.

צבי נדרך מיד לפעולה.

“ללבוש את התחתונים!” פקד, “הֶלְגוֹלֶנְד! גְרַף שְׁפֵיי!”

עלֵינו זה לא עשה רושם. אולי אבא־של־גיורא צד ארנבות.

ואילו צבי:

“פלישה! אוייב בעורף החזית! עוד מעט פַּרַשוּטים יורדים מהשמיים!”

הסתכלנו בשמיים. ריק. זמזום האווירון התרחק. אבל אז נשמעה ירייה נוספת, קרובה יותר, ומיד אחריה עוד יריות שכבר לא נשמעו כיריות־רובה אלא כקול רעמים מתקרבים, ופתאום היתה זו סידרת התפוצצויות עזות שהרעידו את המים בבריכה כרעידת־אדמה. שניים־שלושה גלים גבוהים התרוממו בבריכה השקטה, תופעה שלא נִראתה בה מעולם – ונשפכו בזה אחר זה מֵעבר לשפתה, אל הפרדס אשר למטה, כמו מסיר־בישול שהוטה על צידו.

“כמובן שעושים לי חוקן לפני הצילומים, ועוד איזה חוקן, טוטאלי! הלא רק ממנו אני מגיעה בקלות לְרִיאֵל־אורגזמה! ומה אתה חושב שלא מורחים לי ברֶקטוּם שמן־סיכה וַגינאלי אַחֲלָה? אחרת איך היו יכולים לעשות לי בסוף הסצֶנָה אִין־אַאוּט אִין־אַאוּט לפחות חמש דקות בַּאַס עד שאגמור וכל הזמן הַפִּינֶס הלח של הפַּרטנֵר נשאר נקי בלי שיראו בַּטֵיק נמרח עליו אפילו פירור אחד אוף מיי שִׁיט?”

[סליחה, זה השתרבב בקובץ־המחשב שלי מראיון גלוי־לב שערכתי עם כוכבת סרטי פורנו אמריקאית שביקרה לא מזמן בארץ, וזאת לצורך כתיבת ספר אחר. לפעמים אני נוהג לכתוב פורנו לשם פרנסה כי ההכנסה מהפרדסים לא תמיד מספיקה. יש שנים רעות ומחיר המים ממש רצחני].

נאחזנו בכל כוחותינו בדופן הבריכה. נזכרתי בסרט עם השחקנית־השחיינית אסתר וִיליַאמס שבו היא צוללת בתוך אקוואריום ענק שדופנותיו עשויות זכוכית, ופתאום נסדק קיר הזכוכית ומתפקע וכל המים שוטפים בגל ענק החוּצה ואסתר ויליאמס היפה והמסכנה נגרפת עימם… הו, אסתר ויליאמס גיבורת נעורינו, אוי ואבוי, אם הבריכה תתמוטט – זה יקרה גם לנו.

כעבור רגע היה נידמה שמישהו שופך עלינו מלמעלה רגבי עפר ואבנים קטנות, ומי הבריכה נעכרו. ועד שהתחלנו לרדת ערומים בסולם ובמהירות (התחתונים שלנו הועפו מעוצמת ההדף למטה והיה עלינו לחפש אותם על צמרות עצי השַמוטי בפרדס) – והנה החשיך היום. ענן כבד של עשן שחור, מלווה בהתפוצצויות נוספות, עמומות, שטרם פסקו – עלה מאחד הפרדסים הסמוכים, כאילו פרץ לוע הר־געש חדש במרכזו. והעשן הכבד עלה ועלה בפטרייה ששוליה לבנבנים וגבעולה שחור־אפור וכל הזמן יש בה תנועה של תלתלי־עשן שמתרוממים ומסתלסלים זה מתוך זה.

היינו המומים.

כל סומק היום, פרי השמש והחום, דומה שאזל מפנינו. זה לא היה כל כך נעים לעמוד שם לבד, ולחפש תחתונים על העצים, רחוק למדי מן הבית. כשאין יודעים מה קורה.

“מי היה מתאר לעצמו,” אמרתי, “שהר־געש כבוי יתעורר דווקא בתוך פרדס במושבה שלנו!”

“טיפש!” קבע צבי, “מה פתאום וֶזוּב בפרדס של גִינְצְבּוּרְג! הוטלה עלינו פצצת האטום! שמעתם את האווירון המתרחק? עוד מעט תיעלם כל המושבה! המצב קצת חירום…”

“אולי זאת היתה סתם פצצה מאווירון?” ניסיתי, “או פשוט, רעידת־אדמה?”

ואז ירד גיורא ממרום העץ הסמוך עם התחתונים של שלושתנו בידו, ואמר:

“תפסיקו להיות שְׁוואנצים! אתם לא יודעים שבַּבַּיְיקוֹת של שֶׁפְּסֶל גינצבורג יש מפעל סודי של ‘ההגנה’ שמייצרים בו פצצות! לא ראיתם שכל הפרדס סגור בגדר גבוהה ואי אפשר להיכנס אליו?”

(בַּיְיקוֹת, וביחיד – בַּיְיקָה או בַּיְיקֶה, הוא השם הערבי שבו כינו את בתי־האריזה בפרדסים).

“שמה זה המחנה־ריכוז,” אמר צבי, “והפרטיזנים עכשיו מתקיפים אותו!”

“תפסיק כבר להיות כזה שְׁטִיקֶע־בְּלוֹפר!” אמר גיורא בבוז בולט, “אתה חושב שאנחנו באמת מאמינים לכל הבּוֹבֶּע־מַעְיינְשֶׂעס שלך? קאקֶר! אולי אנשים נהרגו שם, בהתפוצצות הזאת? ואתה, אתה מקשקש על פרטיזנים! אני מציע שנתלבש ונחזור עכשיו מהר־מהר הביתה שלנו, אפילו לא נעצור על יד המלונה כדי לקחת את הציוד!”

התחלנו לרוץ. היתה כבר שעת צהריים. היינו רעבים וקצת מבוהלים. והעשן, וההתפוצצויות, כמו במלחמה אמיתית. יצאנו את הפרדס והתחלנו עוברים במִקשה, לעבר המלונה שלנו, והנה את מי אנחנו רואים מרחוק, בדרך העפר, באה לקראתנו במרוצה, אם ניתן לקרוא למהירות הזו, מרוצה –

אימא־של־גיורא יושבת על העגלה הדו־אופנית הקטנה ונוהגת בחמור. לראשה כובע־נוטרים גדול, ישן, עשוי לבד – של אבא־של־גיורא, ובמקום שוט היא מחזיקה בְּצֶ’פַּצְ’קָה. כך, בפולנית, קוראים למחבט הקלוע שחובטים בו מזרנים ושמיכות וכרים (שטיחים טרם היו אז בבתים שלנו, גם שום שואב־אבק עוד לא הגיע ארצה).

עם הצ’פצ’קה בידה היא היתה רצה אחרי גיורא להצליפו כאשר חטא בדבר־מה והיה ראוי בעיניה לעונש.

וכשהיה גיורא רואה את הצ’פצ’קה בידה, היה מסמיק מעט, עורפו מוטה עוד יותר קדימה, והוא פותח בשעטת ריצה אשר לימים הביאה לו את התהילה כחלוץ המרכזי של נבחרת ישראל בכדורגל, ומכל עם ישראל – רק צבי ואני ידענו אז כי אולי הוא רץ עדיין רק בגלל אימא שלו, שאימנה אותו טוב יותר מכל מאמן כדורגל.

ומי שמחפש סמלים יש לו כאן, במשפט האחרון, תמונה סמלית מאוד.

כאשר הגיעה אלינו, עצרה את החמור במושכות, וירדה כשהיא משלשלת רגל אחר רגל, נעולות בנעליים של אבא־של־גיורא, לבושה חולצת חאקי וחצאית ארוכה, חסרת צורה, של איכרה, ואמרה:

“איפה אתם? כל המושבה מחפשת אתכם! העולם מתפוצץ ואתם מטיילים, מטיילים – כאילו אתם הסתלקתם על טיילת של קוּרְבֵעס בַּתל־אביב שאוכלות בּוּלִיבִּיף גְלַאט־עורלָה מידיים של חיילים אינגליזיים מסריחים!”

ובידה הצ’פצ’קה –

"תפסיקי – " גיורא התבייש מפנינו.

“אתה! אתה – מי הִרשה לך לגנוב את הפְּשִילֶפְּקוֹת מכל הלחמים?”

(פְּשִילֶפְּקָה, בפולנית, היא הקצה, הלְשִׁיקָה – של כיכר הלחם. וגיורא חתך את כולן מן הלחמים ביד נדיבה כדי שיוכל להוציא מהן את התוך הרך ולמלא במקומו, כמנהגו, בכל טוב – גבינה וירקות וזיתים ומרגרינה, ולהחזיק בשתי ידיים ולאכול בפה פעור עד כְּאֵב. מיותר לומר כי אצלנו בבית לא אכלו אף פעם כריכים מגושמים כאלה, אלא היו פורסים את הפרוסות דק־דק כמו שפתיים צרות).

"בוא הנה, מה קרה לך במצח – "

“מה?”

“כמו אינדיאני!”

“אז מה!” צעק גיורא.

“פוּטבּוֹליסט!”

“אז מה!”

“תגדל צִיגוֹינֶר!”

“אז מה!”

“שכל שלך ברגליים, בַּעלֶגוּלֶה! תן לאימא את פשילפקה!”

“אז מה!”

"על כל שונאים שלי! אוֹי, אוי וֵי, הלא נפצעת בְּמֵצח – "

“אז מה!”

“תפסיק להתחצף לְאימא שלך!”

“אז מה!”

"לפני שתקבל על הראש בְּצ’פצ’קה – "

“פְּשֶׁפּוּפְּקָה!”

“מה?” ירו עיניה חיצי־אש.

“פשפופקה! פשפופקה! זה מה שאת – פשפופקה! זה מה שכולם אומרים עלייך במושבה – שאת הפשפופקה המלכה של כל הפשפופקוֹת! – שאַת הקוּרְבֵע של כל הקורבֵעס ושאַת הפּרוֹסטִיטוּטְקָה של כל הפּרוסטיטוּטְקֵעס שאוכלות בּוּלִיבִּיף מהטִיזִי של כל חייל אִינְגְלִיזִי ומכל שמוק שלא עשו לו ברית מילה!”

את סוף דבריו כבר כמעט שלא שמענו כי ברח על פני השדה החרוש, והיא אחריו עם הצ’פצ’קה המאמנת אותו לרוץ – עד שכמעט ונעלמו מעינינו, ונִשארנו עומדים נדהמים עם העגלה הקטנה והחמור הסבלן.

(פשפופקה, ויש אומרים – קְשֶׁפּופְּקָה או פּשקוּפּקה, למי שלא יודע ולא שמע פולנית בילדותו – זה מין שיבוש של תגרנית, אשת־רחוב, כינוי לגמרי לא מחמיא לאישה, ועוד מפי הבן שלה, שלא לדבר על קוּרבֵע, שזה באידיש מקצוע של רחב הזונה).

כך בא על סיומו במפתיע יום־השדה שלנו.

כן? כבר נגמר? כבר צריך לסיים? הלא יכולנו ליהנות עוד מכל־כך הרבה דברים ביום־השדה, ולמה לקטוע אותו באמצע, עוד לפני ארוחת־הצהריים, ככה סתם, בגלל איזו התפוצצות מסתורית? וצ’פצ’קה של אימא מאמנת כדורגלן־לעתיד בנבחרת ישראל?

מה אפשר לעשות?

צריך לכתוב כאן באותיות גדולות – סוף, וללכת למִטבח לאכול פלח אבטיח מתוק וקר עם גבינת־צאן מלוחה.

או אולי אפשר פשוט להחזיר לאחור את העלילה, כמו בסרט שמקרינים הפוך, עד לאותו רגע שבו נשמעה הירייה ונשמע הזמזום המרוחק של המטוס, ואנחנו שלושתנו, ערומים, עדיין משתובבים בבריכה.

וההתפוצצות? סתם המצאה?

לא. היא עוד תתרחש, אל דאגה. והיא אכן התרחשה, אבל לא ביום־השדה הזה ולא בספר הזה אלא שנים אחדות יותר מאוחר. זה היה מאורע! יותר מהשריפה שכילתה את הצריף החדש של מכבי־האש! כל המושבה קפצה בבהלה. וחשבתי תחילה – מדוע לא לכלול גם זאת בסיפור שלי? אבל די מהר נוכחתי שההתפוצצות יוצרת אווירה קשה מדי, אווירה של בהלה, והיא אסון לסיפור, אסון ליום־השדה שנקטע, ואסון לסופר שנתקע ואינו יודע במה להמשיך.

אני חוזר אפוא לראשית הפרק, כאילו המשכו לא נכתב כלל.

 

פרק שלושים ואחד: למה גיורא נגע לאיה? איך מושכים עֵז אל תיש. כיצד התבגרתי ורצחתי גדי    🔗

“ללבוש את התחתונים!” פקד צבי, “פלישה! אוייב בעורף החזית! עוד מעט פַּרַשוּטים יורדים מהשמיים! הֶלגוֹלנד!גראף שְׁפֵיי!”

הסתכלנו בשמיים מתוך עצלות־של־מים ואפילו לא הטרחנו את עצמנו לצאת. רעש האווירון התרחק. היתה דממה שרק קול מנוע הנפט של באר רחוקה הֵפר אותה. פַּף! פף! פף! פף!

“מה פתאום פרשוטים?” אמר גיורא, “אתה באמת חושב שאנחנו כאלה טמבלים שמאמינים לכל הבּוֹבֶּה־מַעְיינְשֶׂס שלך?”

“בגלל אנשים כמוך היטלר כמעט כבש את כל העולם,” אמר צבי, “פוקה־וולף! מסרשמידט!”

“טמבל!”

“אתה בעצמך טמבל.”

"טוּז – "

“מי שקרא את הספר ‘סוסים מְסַפְּרים’ של הסופר פסח בר־אדון יודע שטמבל יכול להיות שם מאוד יפה. יש שם סיפור נהדר על סוס בשם טמבל.”

כך אמרתי אני, אבל איש לא הקשיב לי.

“טור מכוניות משוריינות של ה’כלניות' מקיף עכשיו את המושבה, והם בכלל לא אנגלים, הם גרמנים מחופשים, ואנחנו הראשונים שיודעים על כך, ואתה אומר שאני מספר לך בובה־מַעיינשׂס!”

“כלניות” הוא השם שנתנו אז בארץ לצנחנים הבריטיים בזכות הכומתות האדומות שלהם, ממש כאלה של הצנחנים שלנו כיום. הבריטים הִרבו לנסוע בשִריוניות קלות, לעיתים היית נתקל בכבישים בשיירות הארוכות שלהם. מטילים מצור על קיבוץ או מושבה או עיר, מחפשים נשק, בודקים תעודות ועוצרים אנשים.

"אתה סתם בּלוֹפֶר – " אמר גיורא, "אתה מַגְ’נּון האחוּ של ג’וּחַא העַקְרוּט. אתה שטיקע־ברויט שכל הבנות כבר צוחקות ממך, אתה שוויצר, שוואנצי, שמנדריק, שמוק עָלָא עֵרִי בַּזוּבִּי השחור של אַבּוּ־גִ’ילְדָה – – – "

ההערה של גיורא בקשר לבנות שינתה את נושא השיחה, וחרף הקללות לא פרץ ריב חדש. עניין הבנות היה חשוב ורגיש מאוד אצל כולנו ובייחוד אצל צבי הגאוותן. ועד מהרה מצאנו את עצמנו יושבים רטובים בתחתונים על גבול הצל של אחד מעצי השמוטי הסמוכים לבריכה, ליד הצינור העבה העטוף שִׁישׁמה ירקרקת, מחכים להתייבש. ואף שהיה עלינו להתלבש ולצאת לדרך, ולחזור למלונה אשר במִקשה כדי להכין ארוחת־צהריים – התעכבנו, כי מדובר היה…

היום, כאשר אני נזכר בשיחה ההיא, אני מבין שראשיתה היתה לפני־כן, בתחילת אותו קיץ. התפלשנו יחפים בחול החם: צבי, גיורא, איה ואני. לאיה היה עור שחום קלוי בשמש ועיניים כחולות מאוד ושערות רכות בגוֹן דבש כהה, ענברי. והיא היתה רזה מאוד. ושובבה. אבא שלה היה האחראי לתחנת־הנוטרים הגדולה אשר בחצרו של אדון רובינשטיין, והיה לו מפתח להיכנס לשם. לא פעם הִרשה לנו להציץ פנימה ואז ראינו את שורת הרובים השחורים האנגליים והמשומנים־היטב ניצבת על כן גבוה של עץ. אקדח הרקטות נחבא מאחורי שמשת זכוכית, מונח בארון קטן התלוי על הקיר. וארגזי תחמושת, וריח שמן־רובים, ואפלולית, ומתכת.

אולי דווקא משום שהייתי ילד חלש – אהבתי רובים והערצתי כלי־נשק. רק הגעתי לגיל שבו מותר לשאת נשק, חסכתי כסף מעבודות שליחות משרדית על אופניי במושבה וקניתי לי רובה טוטו זעיר, הזעיר והזול ביותר שראיתי מעודי, והייתי יוצא עימו באופניי למִטווחים בשדות שמחוץ למושבה. שאני איטיב לקלוע! – איזו בדיחה. הלא הייתי ילד שסבל מסחרחורות, ולאחר בדיקות רבות (תודה לאל, הפעם לא היה צורך לחפור בעכוזי כדי למצוא את הסיבה) הגיעו למסקנה שהתקלה היא בעיניי. אני רחק־רואי וצריך משקפי־קריאה, כי כל מה שקרוב לעיניי מטושטש אצלי ואז אני מסתחרר כי אני קורא הרבה.

וכך יריתי ויריתי אבל מעודי לא הצלחתי לראות בחדות את הכוונת התחתונה. ואם תאמרו – מדוע לא חבשת משקפיים! – זה לא היה עוזר כי אז הייתי רואה בחדות רק את הכוונת התחתונה, וכל השאר – העליונה ולוח־המטרה – כתם מטושטש אחד.

הרובה נמצא ברשותי עד היום, ברישיון, אך לא השתמשתי בו זה עשרות שנים, מאז יריתי בו בצפע במאפייה בעין־גדי, שם שימשתי כאופה, וכפי שכבר עמדתם על מנהגיי בספר הזה – קשה לי לזרוק דברים ישנים מן הבית. חברים שלי קוראים לי “הסופר־הפקיד” כי תיקי תכתובת וכריכות כרסתניות של דפי־נייר גודשים את ארונותיי ומדפיי כמו במשרד.

“כמובן שעושים לי חוקן לפני הצילומים, ועוד איזה חוקן, טוטאלי! הלא רק ממנו אני מגיעה בקלות לְרִיאֵל־אורגזמה! ומה אתה חושב שלא מורחים לי ברֶקטוּם שמן־סיכה וַגינאלי אַחֲלָה? אחרת איך היו יכולים לעשות לי בסוף הסצֶנָה אִין־אַאוּט אִין־אַאוּט לפחות חמש דקות בַּאַס עד שאגמור וכל הזמן הַפִּינֶס הלח של הפַּרטנֵר נשאר נקי בלי שיראו בַּטֵיק נמרח עליו אפילו פירור אחד שִׁיט שלי?”

[סליחה, הקטע השתרבב בקובץ־המחשב שלי מראיון גלוי־לב עם כוכבת סרטי פורנו אמריקאית שערכתי לצורך כתיבת ספר שבוודאי יתאים מאוד לדימוי הספרותי שלי בעיני הביקורת והקוראות המשכילות ואני מקווה מאוד שהתקלה במחשב לא תחזור].

איה אהבה את צבי.

התפלשנו בחול החם, הצהבהב. איה היתה לבושה במכנסי־התעמלות כחולים עם גומיות לירכיה, ובגופייה צבעונית. למדנו יחד באותה כיתה אך היא היתה הצעירה מכולם. והיו לנו שיחות ממושכות על – איך נולדים ילדים? מהי ברית־מילה? מהו זיון?

צבי אמר שברית־מילה היא כך: על הזין צומחת שערה, וקוצצים אותה, ליהודים – שמונה ימים אחרי הלידה, ולערבים בגיל שלוש־עשרה.

היינו תמימים. טרם הבנו הרבה בכל העניינים האלה. טרם התעוררו בנו הגבריות והנשיות על כל התענוגות והצרות שנִלווים עליהן מגיל ההתבגרות ואילך. אך ההבדל בינינו לבין צבי היה בכך שהוא מעולם לא הודה שאינו יודע דבר־מה. הדימיון שלו פעל והמציא כל הזמן, ובכלל, הרבה יותר מתאים היה שהוא יהיה סופר, ולא אני.

גיורא אמר שקוצצים חתיכה שלימה.

האם איה ראתה פעם ברית־מילה? התעניין צבי.

לא.

גיורא לא היסס והראה לה את שלו.

היא צחקה.

מה עוד שגיורא סימן למענה באצבעו את היקף טבעת אות־הברית שלו, מקום החיבור של עורלתו־לשעבר לבסיסה, וניער אותו, והיה מוכן אפילו להשתין בפניה.

“ואיך זה אצל ילדות?” המשיך לחקור צבי כמו איזה נַנְסֶן או אַמוּדַנְסֶן של הקוטב הגופני.

היא לא רצתה להראות לנו. אסור לה, אמרה.

“יש או אין?” היתמם צבי.

וגיורא הפציר. אם הוא הראה!

היא סירבה.

צבי: “ומה זה לזיין?”

“שמים את הפּיפּי בין הרגליים של הבת,” אמר גיורא.

“אבל איך?”

היתה שתיקה של מבוכה.

צבי: “אולי כדאי שגיורא יזיין את איה?”

לא. איה לא היתה מוכנה.

אבל גיורא הפציר בה, כבד־פה ועקשן. זה לגמרי לא כואב. היא רק צריכה לשכב והוא יֵשב עליה, קצת.

“רק אם צבי מסכים.”

קמנו מתוך החול, מנערים את הגרגירים שדבקו בבשרנו, והלכנו, רציניים ואיטיים, לתחנת האוטובוס. שם, בצריפון הלוחות הירוקים וגג הפח, לצד הכביש, בחול העמוק, רווי ריחות השתן, נראה לנו המקום המתאים. הקירות היו פרוצים־בחלקם, ובכתובות שהיו חרותות ומצויירות עליהם היה אפשר לקרוא

"בחצות הלילה

בצאת הכוכבים

איה וצבי

יצאו מחותנים!"

ו –

"לגיורא יש זוּבִּי גדול

להפחיד את שִירְלִי טֶמְפֶּל!"

ו –

"על העֱרִי של נוֹוַאר יוֹשְׁבָה נטלי

לא על של אורי, גם לא על שלי!"

(מה שהיה כתוב שם על גיורא, זה ברוסית – שיניים. ויש על כך כמה בדיחות. אבל לא בא לי לספר. אני קיבלתי צמרמורת מהלכלוך על נלי, שלא העזו לכתוב את שמה במפורש ולכן הוסיפו לו טי"ת).

איה נכנסה ראשונה. אנחנו חיכינו. כאשר נכנסנו היא כבר שכבה על הבטן.

“אבל רק לרגע אחד,” אמרה, “אני לא מרשה יותר.”

“צריך להוריד לגמרי,” אמר צבי, “אחרת זה לא נקרא זיון.”

“לא.”

הם התווכחו. למזלנו לא התקרב שום מבוגר לצריף התחנה. לבסוף הסכימה. אולי רצתה לעורר את קִנאתו של צבי? היא שכבה על בטנה והפשילה מעט את מכנסי־ההתעמלות הכחולים שלה כשהיא מגלה בפניו את ראשיתו של עכוזה הקטן והלבנבן, כי שם השמש לא שזפה אותה כאת שאר עורה החום־צהבהב והחלק כמשי. גיורא מיד התיישב עליה. הוציא את אברו העבה והרפוי, כמו שעושים כדי להשתין, ונגע בה. עורו היה חלק לגמרי. טרם צימח אפילו שערה אחת.

צבי ואני התבוננו בו מאחור ביראת כבוד. מצטופפים לצידו בצריף הקטן, נרגשים ולא כל כך מבינים. שם יושב גיורא, רציני, רְחב כתפיים ושְׁמַן־עורף, ומושך בכפתור ההשתנה הגדול שלו בחשיבות עצומה. ואיה רובצת תחתיו, כנועה בחול הצהוב שיש בו גם בדלי־סיגריות, סמוך לספסל־העץ החבוט שעל רצפת החול. ומבין החורים שבדפנות הצריף ראינו נשקפת את חומת חצר־האחוזה של משפחת פלז.

מרגע שנגע בסדק שלה, החל הכפתור של גיורא ולגדול ולהתעבות עד שניראה ארוך כמו של נוֹוַאר רק בהיר יותר, וניסה לפלס לו דרך בין עגבותיה שֶׁרָטטו קצת לקראתו והחלו נפערות.

האם תרשה איה גם לצבי ולי?

אך לא. פתאום נבהלה. אולי נשמעו צעדים מתקרבים? אולי בֶּנוֹ היֵקֶה המפגר, שאבריו רועדים כפּינוֹקיו, בא עם הטורייה להציף בערוגות את דרך החול המובילה לכביש כדי שהעגלות לא תשקענה בה? אולי נרתעה איה ממה שמתחולל בתוכה? מיד קמה ומשכה למעלה את מכנסיה המופשלים־מעט, פלטה “אִיחְס!” מתוק כמו אצבעות רגליה השחומות שיכולת לשים אותן בפה כל־כך מתוקות היו ואפילו יפות משל נלי אהובתי החיוורת, והסתלקה בהשמיעה פּוּקִיק, כמו הנקודה בסוף משפט – מותירה בזיכרוננו הנרגש את דמות הסדק הענוג שלה, וגיורא הִמְתִיז משהו לבן על רצפת החול הצהוב כשהוא קולע את טיפותיו בבדלי־הסיגריות. ואנחנו מיד כתיישים אחריה, “איה! איה!” – מבלי להשיגה. וגיורא, שכבר העלה את מכנסיו, מדביק אותנו בעודו מתנשף תוך כדי ריצה, ואומר:

“ראיתם? נגעתי לה! נגעתי לה! בִּחְיַאתִי שנגעתי לה! – ושלוש סֵקוּנדוֹת… על אמת… גם זִייַנְתוֹתָה!”

צבי אומר כי ככל שאנחנו מזדקנים אצלי זה מתבטא בכך שאני סובל מיתר לחץ מחשבות זימה שצובעות מחדש את זיכרונותיי ומסיידות לי את השכל בִּכְּחול זנאים מדאיג.

אני עונה שאני נהנה ממחשבות זימה מיום שצמחו לי שערות על הקטן וכי אין שינוי בזיכרונותיי חוץ מפרטים אחדים שקודם לא יכולתי לפרסם במלואם מחשש לפגיעה באנשים חיים.

צבי אומר שאני מפנטז על החיים והמתים גם יחד, ומספר את הסוף בגִרסה קצת אחרת:

פתאום נבהלה איה. אולי נשמעו צעדים מתקרבים? קמה ומשכה מיד למעלה את מכנסיה המופשלים־מעט והסתלקה. מותירה בזיכרוננו את דמות הסדק הענוג שלה. ואנחנו כתיישים אחריה, מבלי להשיגה, וגיורא מדביק אותנו ואומר:

“ראיתם? נגעתי לה! נגעתי לה! בִּחְיַאתִי שנגעתי לה – בשערות של האורווה!”

“ערווה, טַמְבַּל!” עצר צבי, “הגיע זמן שתבדיל – באורווה עומד הסוס, בערווה יושב הכּוּס!”

המילים השפיעו באופן מאגי על גיורא שהתרחק מאיתנו בדהרה כשהוא מדקלם: “בַּ־אוּר־ווה עו־מד ה־סוס! – בַּ־עֶר־ווה יו־שב ה־כּוּס!” – וככל שרץ מהר יותר כן היו הרווחים בין הברות המילים קצרים יותר, כמו ששרים את השורות האחרונות בבתים האחרונים של השיר “אחד מי יודע” בליל הסדר.

מאותו יום התפרסם הדבר בכיתה: “גיורא זִייֵן את איה.” והרי הם זוג לכל דבר, כאילו התחתנו. ועם צבי היתה “ברוגז” תקופה ארוכה. לא קשה להבין למה ומדוע. הלא אותו היא אהבה. ואילו עם גיורא רק שיחקה כדורגל, כמו בן, ואם במקרה נותרו רגע לבד, לא היה להם מה לומר זה לזה.

מעתה כבר היה ברור ומומחש לנו כיצד באים ילדים לעולם (אמנם, לא מאחור, כמו שנגע בה גיורא). כמו העז הדורשת בגעייה שאינה פוסקת, מדי סתיו, שיביאוה אל התיש. כמו פר השועט אל הרפת בחצר האחוזה. כמו תרגולות שכורעות תחת התרנגול בחצר הבית. כמו יונה תחת יון. כמו ברווזה תחת ברווז בעל זין דק שמסתלסל תחתיו כחולץ־פקקים ורוד.

בעל התיש בֶּרְל פֶּסִילוֹב, שהסופר יוסף חיים ברנר, שהתגורר פרק־זמן בפרבר של המושבה, הקדיש בשנת 1911 לאחיו המת הֶנִיך פסילוב את הרומאן החשוב והאמיתי הראשון של הספרות העברית בארץ־ישראל “מכאן ומכאן” – היה מרים (בֶּרל, לא ברנר) לאחר מעשה את רגליה האחוריות של העז, טופח על גבה ומלטף פעמים אחדות את עמוד־שִדרתה ומרעיד אותו כלפי מטה, לכיוון ראשה, כדי שהחומר שהכניס לה התיש יחדור היטב לתוך רחמה ולא ייפלט החוצה.

“גיורא,” אני זוכר ששאלתי, ברגע של אמת ופחד, כשחזרנו עם העז, “אתה חושב שכך עושה גם אבא לאימא, במיטה, אחרי ש…”

“השתגעת?” ענה, “מה הם, קופים? בהמות? אִיחְסִים כאלה? מזדיינים?”

ברור שהוא צודק במאה אחוז, אבל –

“אז איך?”

“אצל בני־אדם זה לגמרי אחרת,” אמר, “זה מוכרח להיות אחרת מפני שהם בני־אדם.”

והנה עכשיו אנחנו כבר יודעים בדיוק איך זה אצל בני־אדם, כמו גיורא ואיה. נוגעים בה בקטן, משפריצים משהו לבָן, וזהו. “על העֱרִי,” כמו שגיורא אומר. “שטיקע־ברויט,” וזהו זה. גם שירלי טמפל המתולתלת המתוקה יש לה כּוּס.

*

את העז שלנו, חבּיבּה, היה צריך למשוך בכוח אל התיש של ברל, כי טרם ידעה לאן היא מוּלכת, וגם בדרך חזרה היתה מתעקשת, המסכנה, מסובבת ראשה לאחור וגועה בתלונה פעם אחר פעם כמתגעגעת, וצריך שוב למשוך אותה בכוח, חזרה אל הדיר, על פני מחצית המושבה.

לתקופת חצי השנה, באביב, היתה חביבה ממליטה גדי אחד או שניים. בתקופת הריונה היו “מייבשים” אותה, חדלים לחלוב. ואילו לאחר ההמלטה היה החלב שופע מעטיניה, ולא היינו מניחים לגדיים לינוק אצלה פן יתרגלו אליה ולא תניח לנו לחלוב אותה. אני הייתי חולב את העז פעמיים ושלוש ביום, כך במשך רוב שנות נעוריי. ואת הגדיים הייתי משקה מבקבוק בעל פיטמת גומי המיועדת לתינוקות.

איזו אהבה עוררו עליהם הגדיים הלבנים המתרוצצים בחצר. שעות ארוכות היינו מלטפים אותם, מנשקים, מחבקים, מניחים להם לינוק אצבע כאילו היא פיטמה, לנשוך בה בשיניהם הרכות, הדגדגניות (כל חיי היכרתי רק אישה אחת שככה השתגלה), מריחים את הריח העיזי־תינוקי שלהם, ריח חריף של חלב ופרווה טרייה, ריח בהמה דקה, מפונקת.

אם נולדה גדייה – היה אפשר למכור אותה בבוא העת שתגדל לעז מניבה חלב. אך גדי, אחד היה גורלו – להישחט בבוא העת ולהיות למאכל. בשנים הראשונות היה אבא־של־גיורא שוחט אצלנו את הגדיים. וכך היה עושה – לאחר שהוגר כל דמו של הגדי ונספג בחול, היה תולה אותו באחת מרגליו האחוריות על מריש במחסן, ופושט את עורו ומנתח בסכין חדה את קרביו ופרקיו על פי סדר קבוע, ממש כפי שהיה עושה לארנבות שצד. מניח את כל הנתחים בקערת אמאיל לבנה עד שלבסוף לא נותר מן הגדי אלא בדל כף־רגל קשור למעלה בחבל.

הוא לימד אותי לשטוף היטב את עור הגדי, לפרוש אותו על קרש בצידו הפנימי, החלק, כלפי מעלה. למתוח אותו היטב במסמרים קטנים סביב שוליו, ולזרות עליו שִכבת מלח־בישול. כחודש ימים היתה הפרווה מתייבשת בשמש, ריח הצאן העז נפוג מעט – והיא כשרה לשימוש בבית בתור שטיח לרגלי המיטה, לקראת החורף המתקרב, שבו חביבה שוב מעוברת.

הייתי ילד חלש, וכאמור עם רגש נחיתות, אבל “כישרוני בידיים”, ולכן שלחו אותי ללמוד (יומיים) בבית־הספר המקצועי “שבח” בתל־אביב. למדתי מאבא־של־גיורא כיצד פושטים עור ובותרים ארנבת וגדי. וכיצד שוחטים. ובשנה שבה חדלתי לשחק שעות בפלסטלינה וכבר התחלתי להתבגר, עם החלומות הלחים ועם הכאבים בפטמות (ככה אצלנו, הבנים) וכל השאר – בשנה ההיא עזבה את שכנותנו המשפחה של גיורא ועברו לבית חדש, ולא היה מי שישחט את הגדי. ואז אני, במו־ידיי, שחטתי את הגדי הלבן שאותו יילדתי והנקתי מבקבוק ונשקתי ופינקתי. פשטתי את עורו מעליו וניתחתי את בשרו לכל חלקיו כבקיא ורגיל, והבאתי אותו בקערה אל אימא למִטבח, בתור נתחים־נתחים.

אף אחד לא האמין. “איך נער עדין כמו אוּרי מסוגל לעשות דבר שכזה?”

מסוגל גם מסוגל.

ובשבת גם אכלתי את הצלי. בשר עדין ודביק קצת, כאילו יצוק בו עדיין טעם החלב אשר ממנו נוצר.

 

פרק שלושים ושניים: עוד על בנות. מסע במורג. הרצון לעוף. מִשחקים בשדה קמה.    🔗

“בקיצור,” אמר צבי, “אתה חושב שאם נגעת לאיה אז אתה כבר יודע הכול? אידיוט שכמוך! אורי ואני קראנו ספרים אצל סבא שלו, וראינו תמונות! קראת את ‘השאלה המינית’ של אַבְגוּסט פוֹרֶל? אתה בכלל יודע מה קורה לבנות כשהן מתבגרות?”

“אני יודע אַחְסַן מִינַכּ גם בלי לקרוא בספרים,” אמר גיורא.

“אתה,” לעג לו צבי, "אתה אפילו לא יודע מה זה רגש נחיתות! אתה לא יודע שבנות יש להן רגש נחיתות בגלל מה שחסר להן! אפילו לשירלי טמפל – "

“לי יש רגש נחיתות ולא חסר לי כלום!” תרמתי את חלקי במין התלוצצות לא מוצלחת.

“כך אתה חושב, אורי!” קבע צבי, “אבל עוד הרבה דברים חסרים לך. אתה טיפוס רכרוכי. זהיר. כמו בת. רזֶה, ועדין. אין לך אפילו שערה אחת על החזה! בטח גם לא על הקטן! לא פלא שאף בת לא אוהבת אותך!”

“גם לא מי שהוא חושב עליה כל היום!” העיר גיורא בשמחה לאיד.

לפתע עשו יד אחת נגדי.

“בנות אוהבות בנים שעירי־חזה מפני שהם הכי מושכים וגבריים!” המשיך צבי להתפלסף, “ויביאו להן ילדים חזקים שיוכלו לנצח במלחמת הקיום!”

אכן, עניין השיער על החזה הציק לי מאוד. מטבעי אני לא שעיר (אם כי שערות ראשי עודן כולן עליי), וגם כיום יש לי מעט מאוד שערות על החזה. אני דליל. ואצל איש שמן כמוני זה בכלל לא מראה מרהיב. אבל בנעוריי גרם לי המחסור בשׂער־חזה סבל נורא. אני יודע שהדבר נשמע דבילי ואפילו בלתי־מוסרי – שבאותן שנים הרות־גורל, לאחר השמדת רוב יהודי אירופה, והפליטים שהגיעו לכאן, ומלחמת העצמאות שנפלו בה צעירים כה רבים – אצלי, אחד הדברים החשובים ביותר שהעסיקו אותי ושנִראו לי כקובעים את כל עתידי – היה אִם צמחה לי או לא – עוד שערה אחת על החזה הצר שלי.

חזה שעיר שמבצבץ מבעד לחולצה פתוחה היה סימן מובהק לגבריות. ואני הייתי משוכנע כי אילו התברכתי בחזה שעיר היתה נלי מתאהבת בי ונמשכת אליי ונעשית חברה שלי, כמו כלום, כמו במגנט.

אני האמנתי, אולי בהשפעת דבריו של צבי, שבן אמיתי, גברי, הוא כמו מגנט. וכי מבלי שיתאמץ, רק מעצם טבעו – הבנות נמשכות אליו.

בכלל, צבי היה חסיד גדול של מגנטים. הם מילאו תפקיד חשוב בתגליות ובהמצאות המדעיות שלו.

“אתם חושבים רק על גסויות!” רציתי להגיד, "באהבה אמיתית הבת היא קדושה, ומעריצים אותה. וכשרואים אותה, נעשה חם בלב – "

אבל לא אמרתי. אני לא חשתי שהם גסים כל־כך. חשבתי שבסתר־ליבם גם הם אוהבים את נלי באותה חרדת קודש, כמוני. הייתי נער מאוד מופנם, ושרוי לא פעם במעין הזייה־בהקִיץ. בשקט הכחול של הבריכה (כן, אנחנו עדיין בפרדס ליד הבִּירְכֶּה) רדפה אותי המחשבה – נניח שגיורא וצבי כלל אינם כאן, רק נלי, אני ונלי לבדנו במים הכחולים, הצלולים. והיא פורשת כלפיי את ידיה הצחורות ועיניה מביטות בי בתחינה אילמת, "אוּרי, אורי, מכל הכיתה אתה תהיה יום אחד האיש הידוע ביותר, המוצלח ביותר, ולכן אוהב אותך ואהיה שלך, תמיד. כי בעיניי אם אהובי יהיה גאון, אפילו עם רגש נחיתות כמו שלך, זה שווה פי כמה יותר מאשר אם יהיה גברי ותצמחנה לו הרבה שערות על החזה – "

“טוב,” אמרתי, "עם איה זה בכלל לא קונץ. היא אוהבת להתחכך עם הבנים – "

“מה אתה חושב, שהן עשויות מזכוכית?” אמר צבי, “גם את נלי שלך אפשר לנשק, אם רוצים! וגם אותה יזיינו פעם, ועוד איך!”

הפניתי את פניי הצידה כדי שלא יראו כיצד הסמקתי ואד חם עולה מן החזה הנטול־שיער שלי לעבר גרוני, כמו רחצה באמבטיה חמה.

“עד העצם יזיינו אותה!”

כשאני אוהב, אז כל מילה שנאמרת בפניי על האהובה שלי גורמת לי ייסורים: כאילו גם לאחרים יש חלק בה או כאילו התנהגותי המוזרה מסגירה לעיניהם את כל חולשותיי. ועם זאת הם גורמים לי בעצם הזכרת שמה הרגשה כאילו משהו מן הנוכחות שלה נגע בי לרגע. וכלום יש תחושה נפלאה מזו? – וכך, מאושר ומבולבל וסוטר על פניו של צבי במחשבותיי –

“אם רוצים לאכול צהריים,” אמרתי בקול הכי טבעי שיכולתי, “אז צריך כבר לזוז חזרה למלונה.”

היה קריר בצל עץ השמוטי בעל העלווה הירוקה הסמיכה, והגזע שעליו מטפסות צורות יבשות של פטריות־עובש צהבהבות. אני קמתי ופניתי לצד הבריכה לאסוף את החפצים שלנו, וכאשר חזרתי עמדו גיורא וצבי זה מול זה כשני תרנגולים רגוזים, בידיהם ענפים מסוקסים ועקומים, מעין מקלות קפא"פ (קְרָב פנים אל פנים) מאולתרים, והם מסתייפים בחצי־צחוק חצי־רצינות.

“מה קרה?” שאלתי.

לא שמו לב אליי. אבל עד מהרה הבחנתי כי כשגיורא מכה הוא לוחש בשיניים הדוקות – “איה!” – וצבי בשפתיים חשוקות – “נלי!”

“איה!” – “נלי!”

“איה!” – “נלי!”

וכך עד שגיורא הצליח לשבור במכה חזקה מאוד את הענף שהניף לעומתו צבי, ואמר –

“ניצחתי!”

“מה זה צריך להיות?” חזרתי ושאלתי.

“סתם משחק טיפשי,” ענה צבי כמו לצאת ידי חובה, משפשף את כפו הכואבת מרֶטט המכה.

אז לא הבנתי אבל היום, כשאני נזכר במעמד ההוא, עולה בדעתי הפתגם: “מחלקים את עור הדוב עוד בטרם ניצוד.”

למשל, קרובה צעירה שלנו, שחתנה נטש אותה שבוע לפני החופה, נהגה להתווכח איתו אם כל קיץ יֵצאו כבקשתו לבקר אצל הוריו בארה"ב יחד עם הילדים שייוולדו להם, או לא. “אתה תיסע איתם, אני אֶשאר בארץ!” אמרה. ונִשארה לא רק בארץ אלא גם בלי חתן ועם עתיד של רווקה.

*

למשל, מה רבה היתה אכזבתי כאשר התברר לי כי לא אוכל לעוף.

אלה היו ימים כמעט לגמרי אחרים. האוויר שקוף וצלול יותר. כל דבר צבעו וטעמו עזים יותר: אודם האבטיחים המָלָ"לִיִים ומתיקותם (איש לא נואל אז לגדלם בהשקאה, כפי שעושים היום, כשהאבטיחים נפוחים ופריכים כצמר־גפן, סרי־טעם וחסרי גרעינים), ניחוח תפוחי־הזהב (לא דִנגוּ את קליפתם, ואת השמוטי גידלו בפרדסי יפו, פתח־תקווה, כפר־סבא, גוש תל־מונד ובשרון עד חדרה, ולא באדמות הנגב על מי שופכין הקרויים קולחין, והיו בהם מתיקות, ציפה עסיסית וניחוח נהדר), ריח המלונים (לא קטפו אותם בעודם בוסר), געגועים לחמצמצות העגבניות (מהזן מֵרִימֶנְד, שכבר לא מגדלים אותו, ושהיה אפשר לקלוף את עגבניותיו הכרסתניות להכנת הסלט, או הבאלאדי), עסיס פלחי קלמנטינה זעירה ודקת־קליפה, ללא גרעינים, המתפקעת בנגיעת לשון. כן. סליחה. געגועים.

רציתי להשתחרר מהשפעתו של צבי ולא יכולתי. אבל ביום בו נודע לי כי לא נוכל לעוף – התחילה ראשיתו של ספק מכרסמת בי גם באשר להמצאותיו האחרות, ואותה שעה נזרע אולי זרע המשבר בידידותנו, משבר שהיה גם תחילתה המכאיבה של הפרידה מן השנים שבהן לא היה גבול להמצאות של דִימיוננו ולאמון אשר נתנו בהן.

שדה קמה צהוב ועצום השתרע בין ביתנו לשכונתו של צבי. במשעול החול, על גבול השדה, היינו פוסעים יחפים לבקר נער אצל רעהו. בצהרי יום מדלגים מפיסת עשב יבש אל כתם־ירק מעולף בחום, להציל את כפות־רגלינו מכווייה בחול הלוהט.

לאורך משעול החול התמשכה גדר עשויה עמודי ברזל ופרוצה פה ושם, והיא שהביאה בליבנו את מחשבת הטלפון והטלגרף. רעיון הטלפון היה פשוט למדי והתקנתו הוסברה היטב בחוברת “הטכנאי הצעיר” (די ברור שאהבתי את החוברות הללו, שערך אינג’ינר בשם פיינסוד, ולימים נודע לי שגם הדוד שלי מהנדס־החשמל שהוסמך בצרפת היה כותב בה, והייתי מחכה בקוצר רוח להופעת כל חוברת חדשה עם הכותרת בכחול־עמוק והנייר הלבן, הקשה והמחוספס, והמאמרים על ממציאים ומגלי־עולם, וההוראות המפורטות, בליווי רישומים פשוטים וברורים, כיצד להתקין דברים כה רבים במו־ידינו ומחומרים שאפשר בנקל להשיגם).

חוט־משיכה, שאורכו כמרחק בין בתינו, יהיה מושחל בכל אחד מקצותיו אל תוך נקב בתחתיתו של גביע עשוי קרטון מְדוּנָג (לא היו עדיין גביעים מחומר פלאסטי), והתחתית תשמש מֶמְבְּרַאנָה (איזו מילה נפלאה! – גילינו בהתלהבות מילים כאלה, חזקות, שלעיתים עצם השימוש בהן יוצר תחושה פיסית של מגע עם החומר).

את החוט נמתח לאורך עמודי הגדר, והוא יעביר את שיחותינו מאפרכסת לאפרכסת.

רעיון הטלגרף היה מורכב יותר. אורכו של חוט־המשיכה צריך להיות כפול. גלגלת אחת אצלי, גלגלת שנייה בביתו של צבי. וכשרוצים לשלוח טלגרמה קושרים פתק לחוט ומסובבים ומסובבים את הגלגלת על צירה – עד שהטלגרמה מגיעה אל הבית האחר.

ובדימיוננו כבר ראינו את הפתקים הלבנבנים נוסעים בנחת על גבי הגדר החלודה, מעוררים סקרנות, והערצה לממציאים.

אספנו חוטים, אספנו גביעי קרטון ששימשו כאריזות־מזון. ערכנו ניסיונות התקשרות בין עצי הזית – וחדלנו. כי כרגיל, בטרם התחלנו להגשים תוכנית אחת (ולהתאכזב…) כבר פיצינו את עצמנו בתוכנית אחרת, נועזת ממנה, והפעם – לבנות אווירון.

ממש אווירון.

אווירון ממש.

עונות השנה היו חולפות ועוברות על פנינו לפי המשחקים בשדה הקמה. באביב היינו רצים בהיחבא בין השיבולים הגבוהות מאיתנו, כובשים לַבִּירִינְת של שבילים בג’ונגל הירוק. וכאשר שיחקנו מחבואים בין השיבולים היינו צולבים בריצה איש את המשעול הרמוס של חברו, שואפים קדימה ברגליים יחפות, חשים את חריקת קני הקמה הנכבשים תחת כפותינו. וכדי להסתיר עקבות – מנתרים הצידה ומתעופפים בזינוק כדג שקפץ מתוך ים השיבולים הירוק־עדיין, וכובשים נתיב חדש, נעלם.

אך אוי לנו אם נתפסנו בהשחתת הדגן, כי השיבולים הרמוסות על הקרקע היו אבודות לשיני המקצרה. ואכן, בימי הקציר הייתי עוקב שעה ארוכה אחר המקצרה שהולכת ומגלחת פס אחר פס את השדה ואגב כך מגלה את מקומות מחבואינו ושרידי השבילים הנסתרים.

שעות רבות הייתי מבלה ליד המכונה לכבישת החציר, שהיתה ניצבת בראש גבעה, סמוך לביתנו. פרד קשור־עיניים מאורוות האחוזה סבב על מקומו, יצולו מחובר לציר המניע את קרביה החורקים של המכונה. החציר היה מונף בקלשונים אל משפך־פח רחב בראש המכונה, ומתוך שרוול עשוי מסגרות־ברזל זחלו ובאו החבילות המלבניות ונפלטו בזו אחר זו, מדיפות ריח חמצמץ ומשכר, ריח חציר כבוש, כִּצְנִים קלוי בשמש וכבצק בתסיסתו.

ובשנה שבה היה השדה זרוע חיטה בלבד, הייתי יושב ומחכה על שפת הגורן, שעבדו בה בעיקר ערבים. משלם מטבע גדולה וחומה שערכה שני מיל של ממשלת פלשתינה־א"י – לנער הנוהג בסוס (ולעיתים בפרד או בגמל), והלה מעלה אותי על המורג ומסחררני במעגל על פני גדישי הקמה. כך מסתובב עליך העולם כולו בצהרי יום קיץ, בחדוות הדיִש, בחריקת שיבולים צהבהבות ויבשות עם ריח זיעת סוסים ונשיפותיהם והבל־פיהם ועקיצות המוץ מתחת לבגדים, והאבק.

ואין כתענוג לשבת יחף עם רדת היום על ערימת הדגן המְזוֹרֶה, לחוש בגרגירי החיטה שניגרים בין אצבעותיך, ורגליך שוקעות ומשתעשעות במפלי הדגן.

ולרוץ יחף על פני שדה השלף, ולחוש בגבעולים הקטומים, היבשים, מתפצחים למגע כף־הרגל. שום דגדוג אחר, גם מן היפות בנשים שפינקו את כפות רגליי בקצות אצבעותיהן, לא נעם לי כל כך – גם לא התאילנדית החייכנית שעיסתה בחריצות את גופי הערום עד לקצות רגליי. מהתענוג הזה תפחתי והזדקרתי חרף כרסי הענקית שעוררה התפעמות במעסה, וכאשר הבחינה הקטנה בפגודה הנימולה שלי שאלה באנגלית בסיסית אם אני מעוניין בהרפיָה. חשבתי שביכולתה להפחית את הגירוי בלחיצה מיומנת, כמו ברפואה הסינית, ועניתי לתומי: “יֶס!” – מיד באו והתקינו לי… סליחה, מיד עלתה עליי שטוחת־החזה וקלטה אותי בתנוחת־כפפה ודהרה עליי כאילו אני סוס־המֵרוץ שלה, וחסר רק כובע־המצחייה לראשה. גמרתי בתוכה בלי קָנְדוֹן (בקולוניה, כלומר במושבה שלנו, לא היו אומרים קונדום) – בפחד גדול ובתקווה שהמעסות בבתי־המלון בבנגקוק נמצאות תחת פיקוח רפואי צמוד.

ואיך בכלל הגעתי למַסַג'? – בתור צאצא מיוחס של משפחות העלייה הראשונה נשלחתי לכנס ספרותי בינלאומי בבנגקוק להגן על עמדותיה הגזעניות והקולוניאליות של האימפריה הישראלית. לאחר שנחלתי כישלון חרוץ מול עליונותם המוסרית של הנציגים הפלסטיניים הכבושים, המנושלים והמדוכאים, שמשלחתם כללה גברת נמרצת אחת ממזרח־ירושלים ושלושה קצינים מוסווים של אש"ף, שנוכחותם הטילה פחד על באי הכנס, ושתי משוררות עבריות, אחת צולעת מפציעה בהפגנה במחסום קווטש והשנייה דווקא תומכת קיצונית של רפול, שתמיכתה בי הרעה את מצבי – העדפתי לרומם את מצב־רוחי על חשבון משרד החוץ ומשלמי המיסים בסדרת עיסויים שנעשו פרועים למדיי –

– ובסתיו, עם בוא המחרשה הגדולה, הרתומה לצמד סוסים, לרוץ על פני התלמים הטריים, הלחים, שצבעם חום, לקפוץ מתלם אל תלם בקרקע החריש המדיפה ריח אדמה טרי, ובעוד רגב אחד מתפורר תחת כובדה של כף־רגלך – וכבר אתה מתרומם על הרגבים המזדקרים לעומתך מן התלם הסמוך, שוקע בפריכותם הנעימה, הגמישה, ועף הלאה –

כאילו חלמת להמריא על פני השדות החרושים, בניתורים־ניתורים של רגלי־פלא מעופפות על פני רגבי העפר הטרי.

 

פרק שלושים ושלושה: נוצות. תוכניות אווירודינאמיות. (הוחרמו על ידי הבריטים?) חלום: אני שוקע באוויר הבוגדני. יותם הקַסָם    🔗

כדי לבנות אווירון, אמר צבי, עלינו לאסוף נוצות, שהרי ידוע כי נוצות הן חומר קל ביותר, מרחף באוויר, ובזכותן אין הציפורים נופלות במעופן.

נִבנֶה שלד של אווירון מקני־במבוק, שהם גמישים וחזקים. את הכנפיים נְצפה בנוצות. מלפנים נתקין פרופלור (המילה מדחף טרם נכנסה אז לשימוש) על ציר ארוך, והוא יונע בכוח רגלינו שלנו, הטייסים, היושבים באווירון פנימה כרוכבים על אופניים.

מלכתחילה ידענו כי התוכנית שלנו נועזת ומסוכנת עד מאוד, ועתידה לעורר התנגדות, ולכן שמרנו אותה בסוד כמוס. מאחורי פרדס הלימונים של אדון רובינשטיין, המרגל, לא רחוק מביתו של צבי, מצאנו פתח של ואדי חרב. קירות אדמה יבשה שנחתכו בשיטפונות וכמו מסתירים לועי מערות. בקעה רחבת ידיים ונטושה, סגורה גבעות משלושת עבריה, ורק צידה המערבי, הפונה לים, פתוח עד קצה האופק.

“כאן,” אמר צבי ונעץ מקלו בקרקע הפריכה כמו איזה וַאסקוֹ די־גאמָה, “נתחיל לאסוף את החומרים לאווירון.”

מצאנו שם מעֵין מערה קטנה, ששיחי קוצים אחדים כיסו את פתחה, והתחלנו לאסוף בה נוצות. נוצות של תרנגולות ופלומות של ציפורים נמצאו אמנם בשפע, אבל צבי אמר שהן אינן חזקות דיין למוטות הכנפיים, ויהיה אפשר לצפות בהן רק את דפנות המטוס. לכן עלינו לחפש היטב בחצרות ובכל מקום נוצות גדולות של אווזים וחסידות ונשרים. מצאנו גם וִינטלטוֹר נטוש במחסן שבחצרו של אדון רובינשטיין, וצבי החליט כי בינתיים נתייחס אליו כאל פרופלור של מֶסֶרשְמִידְט גרמני. היתה נחוצה לנו גם רצועת־גומי חזקה כדי שיהיה אפשר לסובב באמצעותה את הפרופלור, או שנעשה זאת באמצעות ידית וגלגל־שיניים או כפי שהסברתי קודם, באמצעות מערכת פֵּדַלִים (גם במילה דוושות טרם השתמשנו אז) של אופניים, אבל אז תהיה בעיה כי לפחות אחד מאיתנו יצטרך לשבת מן הצד, אלא אם כן… טוב, לא אטריד אתכם יותר מדי בפרטים הטכניים.

בניין המטוס העסיק אותנו תקופה ארוכה. מחוץ לאיסוף קני־הבמבוק והנוצות, שקדנו כל אחד בביתו על הכנת תוכניות. שִרטטתי כחמישה סוגים של אופניים־בתוך־מטוס עם אפשרויות לתמסורת־צד. באחד מציורי הדגמים נמצא הטייס במצב שכיבה, רגליו מניעות את הפדלים וידיו נוהגות במטוס כשעיניו צופות קדימה. צבי, שהעדיף את תורת החישוב, עשה חישובים רבים בקשר לאורך מוטות הכנפיים ומִספר סיבוביו של הפרופלור בדקה. יחד למדנו מתוך השרטוטים שנדפסו ב“הטכנאי הצעיר” את דרך פעולת ההגאים של המטוס, הגה־גובה והגה־כיוון, מעלה־מטה ולצדדים. אווירוֹדִינַאמיקה (כמו מֶמְבְּרַאנָה ומילים חזקות אחרות שגילינו) היתה מילת קסם, כאילו בכוחה בלבד להעיף חפצים לשמיים.

חיפשנו את עץ הקַאוּצ’וּק שהופיע בספרי הרפתקאות שקראנו. רצינו לפצוע את קליפתו ולהפיק ממנה שרף, וממנו לייצר גומי לרצועה הגמישה שתאגור אנרגיה סיבובית ותפעיל את הפרופלור של האווירון שנִבנֶה. חיפשנו בחלקת עצי הפרי הניסיונית שנטע דודי אלכס באחוזת פלז ושהיו נטועים בה עצים טרופיים וסוב־טרופיים, מנגו, אבוקדו, אנונה, אפרסמון, דובדבן, חבוש, אפרסק, אגס ושסק – אבל את עץ הקאוצ’וק לא מצאנו שם ולא בכל רחבי האחוזה, וגם לא בפרדס הלימונים של רובינשטיין המרגל, למרות שידענו כי לנאצים היתה בעיה קשה מאוד להשיג גומי לייצור הטַאיֵירים, הצמיגים. רק טבעי אפוא אם מרשל האווירייה הרמן גֵרִינְג שלח עץ קאוצ’וק לאדון רובינשטיין כדי שיספק ממנו בחשאי גומי לתעשיית הצמיגים למטוסי המֶסֶרשְׁמִידט של הלוּפְטוָאפֶה.

פצענו באולר קליפה של עץ כמו שעושים העבדים באפריקה, עץ חרוב, וניסינו לחלוב ממנו את השרף. אם מפרי החרוב עושים דבש חרובים צמיג, מקליפתו ודאי יֵצא משהו חזק יותר, כמו הקאוצ’וק, אבי הגומי.

באחד החופשים נסע צבי לשבועות אחדים אל דודתו שגרה בתל־אביב. כדי שלא נפסיד זמן החלטנו כי נחליף בינינו תוכניות בדואר וכל אחד מצידו ישקוד על שִכלול והמצאות. מִצְבי קיבלתי מכתב אחד שכולו חישובים מסובכים שלא הצלחתי להבינם, ומשפטים כמו:

“האווירון יוכל לטוס בשמיים פַּיי בריבוע רק אם תהיה רוח חזקה מאוד נגדו, כמו טַיַיארָה יחסית לאוויר.”

טאיירה פירושה בערבית אווירון, ואילו אנו כינינו בשם זה את מה שקרוי היום עפיפון. היינו מתקינים את הטאיירה ממְשׁוּשֶה של קני־סוף שנחתכו בזהירות לאורכם ונקשרו היטב יחד באמצעם, מצוּפּים בנייר צבעוני דק, שוליהם מודבקים נייר גזור ומרשרש וכך גם הזנב הארוך העשוי חבל מצופה לשונות־נייר, והוא נועד גם לייצב את הטאיירה באוויר.

עיקר המומחיות היה בהתקנת המִיזַאן, אותה נקודת־איזון בה נקשרים שלושה חוטי השׁפָּגט הקצרים של הטאיירה אל החוט המרכזי שאורכו עשרות מטרים והוא מגולגל בסליל עבה על מקל קצר. אם המיזאן אינו מדוד ועשוי נכון, לעולם לא תמתח הרוח ותרים את הטאיירה שלך לגובהי שמיים.

אבא עצמו שקד איתנו שעות על התקנת המיזאן, שאת עשייתו זכר מילדותו במושבה לפני מלחמת העולם הראשונה. כבר אז היו מעיפים טאיירות.

אני שלחתי לצבי את תוכנית הדגם האחרון של אופניים־מטוס או מטוס־אופניים ששרטטתי בשקידה רבה בסרגל ובמחוגה במשך יום תמים (ושרטוטים אלה אשמו לא במעט בהחלטה שהתקבלה בבוא הזמן לשלוח אותי ללמוד בבית־הספר המקצועי “שבח” בתל־אביב), ומה רבה היתה אכזבתי כאשר חזר צבי מן החופש והתברר כי מכתבי כלל לא הגיע אליו. הייתכן כי שיקר לי? קשה להניח כי המכתב הלך לאיבוד בדואר. תעלומה.

ורק לאחר שנים רבות עלה בדעתי כי אולי התעוררה תשומת־לב ה־סִי.אַי.אֵי., זו הבולשת הבריטית, למראה המעטפה הכרסתנית שהיתה מלאה שרטוטים מוזרים ומדויקים והם החרימו את מכתביי מחשש שזוהי תוכנית סודית של הטרוריסטים.

לצבי היה כבר אז הסבר בדוק: אדון רובינשטיין, המרגל הגרמני, מנסה לעלות על עקבותינו.

*

לימים ביקרתי באִימְפִּירְיַאל ווֹר מְיוּזִיאוּם, מוזיאון המלחמה של האימפריה הבריטית, הנמצא בלונדון. בחלל הכניסה המקורה, בחצר גדולה שיציעי הקומות העליונות פונים אליה, התנוססה תצוגה מרהיבה של כלי־מלחמה משתי מלחמות העולם. טנקים ממלחמת העולם הראשונה שעד כה ראיתי רק בסרטים, מטוסים עתיקים שטסו בשמיה של ארץ־ישראל במלחמה ההיא, והם תלויים בחלל הגדול, וגם מסרשמידט גרמני, ספּיטפַיֵיר אנגלי, מטוסי סילון ראשונים של בנות־הברית, מטוסים־ללא טייס וטילֵי יו־2 גרמניים שנשלחו לעבר אנגליה לקראת סוף מלחמת העולם השנייה. לכלי־הנשק הישנים הללו, הנטועים בהיסטוריה, היתה עליי השפעה מאגית, כחפצי־קדושה חילוניים, בכל אחד מהם ספוגות זעקות, פציעות והרג של עשרות אלפי חיילים במרוצת אלפי קרבות.

לאחר שהתבוננתי בטנק של פילדמרשל מונטגומרי מהמידבר המערבי במלחמת העולם השנייה, ועברתי בדגם של החפירות ממלחמת העולם הראשונה, עלה בדעתי שאבקש לראות את ארכיון הבולשת הצבאית הבריטית בשנות שילטונה האחרונות של אנגליה בארץ־ישראל. חיפשתי בו את שם משפחתנו, ומה רבה היתה תדהמתי שלא רק אבי ודודיי וסבי רשומים שם (אמנם לא בתור טרוריסטים, כפי שהיו מכונים אנשי האצ“ל והלח”י) – אלא גם שמי! – שהייתי אז סתם ילד! – ולפי מפתח המסמכים אף הוציאו לבקשתי מהארכיון את המעטפה הכרסתנית ששלחתי לצבי ולא הגיעה אליו לפני חמישים שנה ויותר –

עם הבולים של ממשלת פלשתינה־א"י והכתובת של דודתו בתל־אביב בכתב־ידי הילדותי – ובתוכה נמצאים עדיין כל השרטוטים שלי! –

עובדי המוזיאון, המאופקים בדרך־כלל, היו נרגשים כל־כך לתגלית – שאמרו לי שישלחו על כך דיווח מיוחד למלכה! –

ובאמת לא עבר זמן רב וקיבלתי ממנה מכתב התנצלות אישי בחתימת ידה. זה קרה בתקופת שלטונו של אביה קינג ג’ורג' השישי, הסבירה לי במכתבה (אני זכרתי אותו כי היינו חוגגים בבית־הספר את ימי ההולדת שלו ושרים את ההִמנון הבריטי “אֵל מלך נְצוֹר”). דברים כאלה קורים. הנה אחד הסופרים שלנו כתב רומאן שלם מחליפת מכתבים שלו עם המלכה.

*

יום אחד אחר־הצהריים חזרנו מהספרייה העירונית, צבי ואני, ובמקום ללכת בכביש עשינו קיצור־דרך לבוא אל ביתו של צבי מלמטה, מצד פרדס הלימונים של אדון רובינשטיין. דרכנו עברה על פני פתח הוואדי שבו אספנו את החומרים לבניית המטוס. בדרך מצאתי שתי נוצות גדולות, אפורות, של חסידה או איזו ציפור־טרף גדולה (אותה תקופה יכולת עדיין לראות נץ או עיט – מרחף גבוה בשמיים, קופא על מקומו, נטוע בחלל הכחלחל־זהוב, משחֵר לטרף, לצניחת־פתע כחץ שלוח ממעל).

עמדתי ליד פתח ה“מערה” שלנו, בידי הנוצות שרציתי לצרף אותן אל המחסן הנסתר, ופתאום אמר צבי:

“אתה יכול לזרוק את הנוצות. לא צריך אותן.”

“מדוע?” שאלתי. הייתי בטוח כי במוחו עלה רעיון אחר, מוצלח יותר, להרכבת המטוס.

“אף פעם לא נוכל לבנות את האווירון,” אמר, “דבר כזה לא יוכל לעוף.”

ניסיתי לדבר על ליבו, להוכיח לו, בנימוקיו שלו, בחישובים ובהסברים שרק אתמול, רק לפני כמה ימים שִכנע אותי בנכונותם – כי כדאי לנו להמשיך בבניית המטוס, כי אי־אפשר לדעת – אולי יש סיכוי, אפילו זעיר, שאכן יטוס, הלא רק לאחר שנבנה אותו נוכל לדעת זאת בדיוק –

והוא, באחת: גמרנו. לא יהיה אווירון. חבל על הזמן. יותר קל לפוצץ גשר או להוריד רכבת מהפסים. ובשביל אווירון אחד צריך בית־חרושת שלם שכמוהו אין בכל המזרח־הקרוב.

כך קראו אז לאזור – המזרח־הקרוב, ולא המזרח־התיכון.

במערב נטתה השמש לשקוע, וגוון חום כבד מאוד ומרגיע היה לכל הבִּקעה מסביב. האוויר היה שקוף כל־כך והגבעות ממול כה קרובות, כאילו אם רק נפרוש כפיים ונרוץ – נוכל לדאות ממקומנו אל־על, מרחפים על פני הבקעה, חופשיים להגיע אל כל מקום שנחפוץ.

לא. לא דמעות היו אלה שחנקו בגרוני אלא הרגשת הייאוש וקוצר־היד. אוזלת־יד מוחלטת. אם צבי אמר. והלא כה קרובים היינו להמריא. ואולי לא? אולי הכול שקר? חיים־צימוקי־היטלר, אדון רובינשטיין־גרינג, הטלפון, הטלגרף, הפרופלור, תורת האווירודינאמיקה ותרשימֵי האינג’ינר פיינסוד ב“הטכנאי הצעיר”? הכול! הכול? אז מה נותר אפוא לעשות? איזה ערך יש לידידות, למילים, לספרים, לתוכניות ולשאיפות־לעתיד –

זרקתי את הנוצות והלכתי אחרי צבי כשפניי כבושים בקרקע. עלינו בשביל המתפתל בין קוצים, למעלה, לעבר פרדס הלימונים. צבי, אם אתה קורא עכשיו את הדברים האלה אתה ודאי תזכור את הרגע ההוא. לא. אתה לא תזכור. עבורך זה לא היה רגע חשוב כל־כך. אני ניסיתי לדבר אליך. אתה ענית לי אך המשפטים שלך נותרו כמו תלויים מאחורינו בבקעה, למטה. כאילו משהו חשוב ויסודי נשבר בינינו ונותר מוטל שם, עם הנוצות וקני־הבמבוק והווינטלַטור־מסרשמידט החלוד של אדון רובינשטיין. אף פעם לא חזרתי לראות מה עלה בגורלם. לא רציתי להיזכר בכישלון שנבע מן התמימות שלי. אתה דיברת אליי כאיש מבוגר: כשנִגְדל נוכל ללמוד להיות מהנדסי־תעופה או טייסים. נוכל אפילו להתגייס לחיל־האוויר המלכותי הבריטי, ה־אַר.אֵי.אֵף., או לחיל־האוויר של המדינה העברית, אם תקום (עוד לא ידעו ששמה יהיה ישראל). אבל אני מעודי לא רציתי להיות טייס, ובוודאי שלא מהנדס.

אני רציתי לעוף, בכוחות עצמי, וכל המכונות שבעולם לא היו עשויות ולא תהיינה עשויות לפצות אותי על החלום שנגוז. אילו הצלחתי לעוף היה כל עולמי אחר. חסר גבולות. עולם שאין בו הבדל בין מציאות לחלום. וכנראה שהייתי מאוד מפונק – אם רק מאורע כה תמים וחסר־חשיבות העמיד אותי על טעותי וגרם לי להבין מה טבעו האמיתי של העולם אשר בו אני חי. והלא באותה תקופה, נעוריהם של ילדים אחרים בני־גילי עמדו בסימן התפכחות מכאיבה יותר, מרה פי כמה, באירופה, הקרועה וההורגת. רוב הילדים היהודיים בני־גילי באירופה לא נותרו כלל בחיים.

נכון, לי לא נגרם כל סבל ממשי לבד מן הסבל של ההבנה. ההבנה המכאבת. אותה ודאות שאין טעם להתמסר, לכשאגדל – לעבודה, למלאכת־כפיים, ללימוד מקצוע, לבניין, לדברים ממשיים – שהרי ממילא שום פעילות של האדם במציאות לא תצליח להדביק את המאורעות שהוא יכול להעלות בדימיונו.

אני בחרתי בנסיגה לממלכת הדימיון. ילד מופנם, חלש ובעל רגש נחיתות כפי שהייתי – פלא שנעשיתי סופר? “כמובן שעושים לי חוקן לפני הצילומים, ועוד איזה חוקן, טוטאלי! הלא רק ממנו אני מגיעה בקלות לְרִיאֵל־אורגזמה! ומה אתה חושב שלא מורחים לי ברֶקטוּם שמן־סיכה וַגינאלי אַחֲלָה? אחרת איך היו יכולים לעשות לי בסוף הסצֶנָה אִין־אַאוּט אִין־אַאוּט לפחות חמש דקות בַּאַס עד שאגמור וכל הזמן הַפִּינֶס הלח של הפַּרטנֵר נשאר נקי בלי שיראו בַּטֵיק נמרח עליו אפילו פירור אחד שִׁיט שלי?” ועוד במשך שנים רבות לאחר־מכן היה חוזר ותוקף אותי לעיתים חלום של הַמְרָאָה. הריצה מול הרוח היתה מעניקה לי מידה מפתיעה של קלות וחופש, ואני מתרומם, ולפתע נמצא גבוה מעל לבתי המושבה, תחנת הרכבת, בית־הספר, שדרת הדקלים של אחוזת פלז והטירה המרובעת עם מגדל המים במרכזה, וגגות הרעפים. הרחובות אפורים ומשעולי־העפר אפורים והאוויר אפור־כחלחל כמו בשעת בוקר מוקדמת או לפני גשם. ובכל אותה הרגשה נפלאה של חוסר־משקל בהליכה על גבי העננים – ממלא את ליבי גם פחד מפני נפילה פתאומית. אני יודע כי כוח מסתורי מחזיק בי בשמיים, ועם הִפסקוֹ יינטל ממני הכוח לעוף. פסיעותיי הנמרצות באוויר עוזרות להרים אותי עד לגובה מסוים, אבל אני יודע כי בוא יבוא הרגע בו אבוסס באוויר כבתוך ביצה טובענית, וככל שרגליי תרבינה לפרפר בחלל, כן יקרב רגע נפילתי. וזו הרגשה מחרידה. אם אחדל להתנועע – אפול. אני חייב להמשיך ולהתנועע כדי להחזיק עצמי בשמיים, דואה ומרחף. אלא שתנועותיי נעשות כבדות ואני שוקע, שוקע באוויר הבוגדני.

באותה תקופה קראתי פעמים אחדות ספר שהלהיב אותי יותר מ“רובינזון קרוזו” ו“גוליבר” ו“הברון מינכהאוזן” ו“אי התעלומות” ו“הירקון שבלב”, ואפילו יותר מספרי ז’ול וֵרן “שמונים אלף מיל מתחת למים”, “ילדי רב־החובל גראנט” ו“מסביב לעולם בשמונים יום” –

שם הספר היה “יותם הקסם” וכתב אותו הסופר היהודי־פולני יאנוש קורצ’אק, שנהרג שנים אחדות קודם־לכן יחד עם חניכיו בידי הגרמנים. יותם, שהיה גיבור־נעוריי, אכן הצליח לעוף ולהפוך גשרים, ומדוע אני לא?

 

פרק שלושים וארבעה: פרשת פאראשוט. שום מאורעות מיוחדים רק ששברתי יד ומצאתי נחש בתור חבל    🔗

אך היה לפרשת אווירון־הנוצות עוד המשך מרגיז.

“אווירון אמנם לא נצליח לבנות,” אמר צבי יום אחד, “אבל אין דבר פשוט יותר מאשר לעשות פַּרַשׁוּט.”

תחילה ערכנו ניסיונות באבן. קשרנו חוטים לארבע קצותיה של יריעת־בד לא־גדולה, ואת קצות החוטים – לאבן. עלינו על הגג של המחסן של אדון רובינשטיין המרגל, וצבי העיף את הפרשוט אל־על.

אחרי זריקות אחדות, ושינוי גודלה של האבן, הניסיון הצליח. חופת המצנח נפרשה והאבן צנחה במהירות פחותה ממהירותה של נפילה חופשית. ואפילו הוספנו שִיכלול. קשרנו חוט ארוך לאבן והיינו שבים וגוררים את כל המיתקן אלינו למעלה לאחר כל הטלה באוויר.

“שלב שני,” אמר צבי, “צריך להוריד בפרשוט איזה דבר חי. חתול או גור־כלבים או אפילו עכבר.”

לא מצאנו. לך תפוס חתול ונסה לזרוק אותו קשור בחבל מן הגג! אפילו הוא רתום לפרשוט המשוכלל ביותר במושבה!

אבל מצאנו – צב. ואין לך דבר קל יותר מאשר לתפוס צב. הצבים המתנהלים לאיטם בחצרות שימשו לנו במשחקינו מעין מנועים־מהלכים־על־ארבע. אתה רותם צב לעגלת־צעצוע קטנה והוא מטייל איתה מקצה החצר אל קצהָ ולבסוף משתחרר ממנה בהידחקו אל סבך הגדר והשיחים. אתה מדביק או מצייר דבר־מה על גבו ומניח לו ללכת – ומצפה למצוא אותו, אם בכלל, אחרי שבועות וחודשים, ולדעת שזה הוא. בדרך־כלל הייתי כותב על גבו של הצב את שם משפחתנו – “בן עמי”, ופעם כתבתי על צב שהיה נאה ושִריונו נקי וחדש וללא כל פגימה – “נלי”, ולא זכיתי לראותו פעם נוספת.

אם באמת חיים הצבים מאות שנים הריהם נושאים עד היום את כתביי הראשונים על גביהם בחצרות ובגינות המושבה שנעשתה לעיר.

לקחנו את הצב, רתמנו אותו היטב לפרשוט, זרקנו ו –

חופת המצנח לא נפתחה.

לא אתאר את התוצאה. לא המתים יהללו יה. זה היה די מגעיל. כמה אידיוטים היינו שלא הבנו את האזהרה שבדבר. לקחנו סדין גדול מביתו של צבי, עלינו על הגג, עמדנו על שפתו, מחזיקים כל אחד בשני קצות הסדין, כמו שמנערים שמיכה, ו –

הוֹפּ!

צבי טען אחר־כך שהאשמה היתה בי, שהרפיתי מן הסדין מיד כשקפצנו. אבל אני משוכנע כי גם אם הייתי מחזיק בו היטב – לא היה בולם כהוא־זה את תאוצת נפילתי כטובע באוויר.

נפלתי ושברתי את ידי השמאלית, ואילו צבי יצא בלי כל פגע. לא חשתי כאב, רק היד היתה כמעולפת. מיד קראו לאימא ולקחו אותי למרפאה ועשו צילום רנטגן והתקינו תחבושת־גבס סביב אמת ידי. כל מה שאני זוכר הוא דלי מים לבנבנים, ותחבושות־גבס שמרטיבים אותן ובין־רגע שולים אותן מן המים וכורכים על ידי, ואת השכבה האחרונה מחליקים כאילו הייתי קיר לטיוח.

הסתובבתי עם הגבס על ידי השבורה במשך כשלושה שבועות, מתגרד ובוחל בריח הרע העולה משם, ועד היום כואב לי מעט אותו מקום כאשר מזג־האוויר עומד להתחלף, ובייחוד בסתיו, כמו עכשיו.

זו היתה הצניחה הראשונה והאחרונה שלי בחיי. ואילו צבי, הוא צנח עוד רבות בתקופת שירותו הצבאי, כחייל וכקצין.

מוזר, איך ילד מופנם וזהיר ולא־ספורטאי ובעל רגש נחיתות שכמוני צנח כך ללא פחד מגג המחסן?

ובכן אני, במצבים שכאלה בחיים, מתנהג כמו החמור של בּוֹרִידַאן – פְּלוּס. מה זה פלוס? החמור של בורידאן מת ברעב משום שעמד בדיוק באמצע בין שני האבוסים ולא היה יכול להחליט לאן לפנות וכמו אחז בו השיתוק, ואילו אני במצב דומה, כשאיני יכול להחליט אם לפנות שמאלה או ימינה – קופץ קדימה, כמתאבד. כמי שמוציא את הנִצרה מן הרימון כדי לדעת אם באמת יתפוצץ.

פעם באמת כך קרה לי, בהיותי ילד. עמדתי לחצות את הכביש ליד ביתי. הסתכלתי ימינה ושמאלה, ראיתי מכונית מתקרבת, ובכל זאת קפצתי קדימה לחצות, כאילו נמאס לי לרגע אחד לעשות מה שצריך לעשות ואני מבקש לנסות איזו דרך אחרת.

ומה קרה?

כמעט נדרסתי. ברגע האחרון ממש עצרה המכונית, והנהג לא היה יכול להבין מדוע קפצתי לפני מכוניתו.

למי שמוצאים את עצמם לפעמים במצב דומה, אני מציע – תבלמו את עצמכם בכל הכוח, ויותר טוב אפילו שתיפנו אחורה ותברחו (או שלא תעזבו אף לרגע את האישה שלכם, והיא תשמור עליכם). אחרת אתם עלולים למצוא את עצמכם בבית־חולים, או מה שיותר גרוע – בבית־משוגעים, צורחים וכבר קופצים ככל אוות נפשכם ודופקים על הקירות עד שתוקעים לכם את זריקת ההרגעה.

והיו עוד מקרי סכנה אשר אני, בטיפשותי, הבאתי לא פעם על עצמי:

יום חורף אחד נכנסתי למחסן שלנו ומה אני רואה בפינה? איזה חבל עבה, מגולגל. מוזר. ניגשתי והרמתי אותו. כבד וחלקלק־משהו, חום־בהיר וקר. לקחתי את הפקעת וניגשתי אל אבא, שייצא אותו רגע מן המטבח לחצר.

“אבא, תראה!” התפארתי כמי שמביא לו אוצר, “מצאתי חבל מצוין!”

אבא העיף רגע מבט לעברי, תפס בידי ושמט עימה בכוח את ה“חבל” אל הקרקע, ומיד רמס את קצהו־ראשו בעקבו והשלים את המלאכה באבן גדולה שנמצאה לו בחצר. עיסה דביקה ומגעילה נתערבבה בעפר הלח מן הגשם.

“לא ידעת שנחשים ישנים בחורף?”

ברחתי הביתה בבכי. איזו זוועה! החזקתי נחש חי בידי. אמנם ישֵן, אבל חי. אילו היה מתעורר –

*

הנחשים העסיקו אותי רבות. את הנחש הראשון בחיי ראיתי, זקוף כמקל, מזדקר מִכַּר האִינְגִ’יל, זו היבלית, שצמח בצד המערבי של ביתנו – וגופו הצינורי ממש מקביל לקיר, כמו ברז. מסתבר שהיה בתנוחת־ציִד, ארב ללטאה שתעבור על פני הקיר.

אבא ניגש לקרוא לאבא־של־גיורא, אשר מיד הביא, מחדר־הנשק של אחוזת פֶלְז, רובה טוּטוּ וחצובה. נחשים אי אפשר לצוד ברובה־ציד, והנשק הטוב ביותר נגדם, אם אינם בתנועה, הוא רובה בעל קוטר זעיר.

אבא־של־גיורא התקין את החצובה בפינת הבית (אותה תקופה היו מתאמנים בקליעה למטרה מעל גבי חצובות גבוהות כמעט כקומת־אדם, אולי משום שחסכו בכדורים, ורוב האימונים היו “על רֵיק”. הגָפִיר, זה הנוטר, שהיה מעין חייל של אותם ימים, מטעם היישוב העברי, תחת פיקוד הבריטים ששלטו בארץ – היה מכוון את הרובה למטרה, וזז הצידה, והסרג’נט, הסָמָל, ניגש אל החצובה ומציץ מבעד לכוונות הרובה לבדוק אם אכן כוּוַן הנשק נכונה אל לוח המטרה).

אבא־של־גיורא כיוון לאט, ובשקט, אנחנו השקפנו כולנו, בנשימה עצורה, מתוך הבית, גבוה מבעד לחרכי־התריס. נשמעה נקישת־ירייה קלה, והנחש התפרפר והועף באוויר כשראשו ניתז, וצנח בעשב הגבוה.

והיו נחשים שאתה נתקל בהם בחצר או בשדה. נחש שחור שכמעט תחת רגליך היחפות חומק מן הגינה אל שדה הקמה, ואחר־כך אומרים לך שנחש שחור אינו ארסי ולכן אינו מסוכן, להיפך, הוא מביא תועלת רבה כי הוא משמיד את העכברים שמכרסמים את הדגן ומזיקים באסמים, במחסנים ואפילו במזווי־הבתים. אבל לך תחשוב על כל זה בשעה שהנחש השחור זוחל בדשא ממש לידך.

יום אחד הִשקה אבא ערוגה בחצר ופתאום הזדחלה ויצאה ממנו פקעת נחשים קטנה, כנִראה מילאו המים את החור שבו בקעו לבטח מביצי אימותיהם הנחשיות, וכך נזעקו החוצה ופִּרפרו בשלולית, רִשעונים שכאלה אך כבדי תנועה וחלשים עדיין, בבטניהם הלבנבנות ובגבות הכסף האפור־חום שלהם. אבא קצץ אותם בלהב החד, המבריק, של הטורייה. אבל הם חזרו והופיעו, חיים ורוחשים בסיוטי החלומות שלי, בוקעים מחורים רבים באדמה עד שאין לך מקום פנוי מהם להניח את כף רגלך. מין רחישה זדונית כזו של לחשנים שלשונם שלוחה ושיניהם מכישות ארס. אילו הייתי סופר סימבולי ומבקש לבטא בספריי את הדֵמוֹנִיוּת בסמלים – הייתי משתמש עוד רבות בנחשים של ימי ילדותי –

מה לעשות שאין בספריי גיבורים סימבוליים, ייצוגיים או גזורים מלכתחילה כדי לענות על ציפיות הקוראים, ספרים שאפשר למלא על אודותם במות ספרותיות במאמרים חשובים ובמחקרים מרתקים שגם מגלים בהם חוקים שאינם קיימים.

ספר שלי הוא כמו בֵּית מילים מרוהט בְּדימיון ובזיכרונות שאליו אני מזמין את הקורא. מי שלא נעים לו, שיישאר בחוץ ויחלום נחשים בלילות. "פְרוֹם דֶה שְׁרַיינְס אוֹף מוֹנטֶזוּמָה – טוּ דֶה שׁוֹרְס אוֹף

טריפּוֹלי!" – שהרי הספרות העברית איבדה כבר כמעט כליל את חוש ההומור. המלכים לא רק ערומים אלא גם אֵין להם זין. רק למלכּוֹת יש. כן, להן מותר לזיֵין. כמו שחווה אימֵנו זיינה את הנחש.

– והיו נחשים שמתחמקים ממך פה ושם במעבה שדרה, ברפידת עלים יבשים תחת השיחים, בצפצוף ציפורים עצבניות ממעל, בהלמות־לב שבהיתקלות פתע – ובתחושת רווחה עצומה על שלא הרגזת בלי כוונה את הנחש והוא חמק לו והסתלק, חושש מפניך!

את הנחש האחרון, כך אני מקווה, שראיתי בחיי (שלא מבעד לזכוכית העבה של בגן־החיות), פגשתי לפני שנים רבות במאפייה בעין־גדי. היצור המפחיד שכב צנוף על רצפת־המלט הקרירה, מתחת למָלוֹשׁ הכרסתני. צפע ארסי. הכּשה שלו עלולה להמית בתוך שעות אחדות. התבונַנו זה בזה שניות בודדות בעודי עומד על סף הדלת, ומיד הסתלקתי לחדרי, נרגש. לקחתי את רובה הטוטו שלי, טענתי בו כדור, חזרתי לצריף המאפייה, ומבעד לחלון הפתוח כיוונתי ויריתי אל ראשו של הצפע ומעכתי אותו.

היה לי מזל משום שהרִיקוּשֶט, נתז־הקליע, ואולי הקליע כולו, המשיך לקפץ פעם ופעמיים מגג הפח אל תנור הברזל, ומשם לדופן המלוֹש, שענה לו בצליל מתכתי אחד של פעמון ענק, אך עלול היה לחזור אל פניי ולהוציא לי עין.

אלה תולדותיי בתור צייד נחשים. עכשיו, כשאני גר בעיר, בעלי־החיים היחידים שאני רואה הם ג’וקים, ובייחוד כשאני נכנס בלילה, למטבח, ומדליק את האור כדי להכין לי כריך, פֶחְססס…

 

פרק שלושים וחמישה: מילים אחדות על הטורייה. כסף זה כסף. "חוֹרַנִי, חוֹרַנִי, הולך ברחוב ושר – ". הרדיו של מַחוּר בּוּכְשַר    🔗

עכשיו הזמן לומר מילים אחדות על הטורייה.

אבא חינך אותי כי לכסף יש ערך וכי עבודה אמיתית היא רק עבודה חקלאית קשה וכי העבודה בה"א הידיעה היא העבודה בטורייה. כל שאר העבודות נמצאות בדרגות שונות של התרחקות ממנה, שיא העבודה הגופנית – עד שאתה נעשה בטלן ופַּרַזִיט (כלומר טפיל) גמור – אם אתה בוחר להיות פקיד או סוחר. שלא לדבר על השאיפות הנלוזות שלי לעתיד להיות סופר ולהתפרנס מכתיבה בלבד.

יום אחד אמרתי לאבא, בהשפעת דבריו אלה:

“נכון שבמשפחה שלנו אין אף חנווני או סוחר?”

זה היה נכון. זה נכון גם היום, עד לבני בני־דודים. היתה לנו איזו גאווה משונה, שלא להיות “גלותיים”. וסבא־מצד־אבא, שהיה חקלאי כל ימיו, וממייסדי המושבה, אמר לנו, לכל צאצאיו, בערב פסח האחרון, בליל הסדר, לפני מותו:

“מִשאלתי היתה תמיד שאוכל להמשיך לעבוד גם הלאה, עד סוף ימיי, ושלא אשאר אבר מדולדל. במידה שהדבר נוגע לכם, בניי ונכדיי, משאלתי היא שגם אתם תמשיכו בחיים של עבודה מועילה. אין זה צו, אף לא צוואה. רק מִשאלה היא. שאתם תעסקו בחקלאות או בכל ענף אחר של יצירה מועילה. להווי ידוע לכם כי תמיד שנאה נפשי את אלה העוסקים במקצועות פרזיטיים. היותו אדם ישר, ממלא את חובת העבודה וההגנה במצפון נקי, חי חיים של יצירה ותועלת לאחרים כלעצמו, הרי כל תורתי על רגל אחת שהנני יכול להוריש להם, באם תרצו בכך, כמובן.”

ואז, על שאלתי, ענה אבא:

“נכון. אבל אף אחד גם לא הִכה מורה ולא גירשו אותו מבית־הספר.”

וגם זה היה, כמובן, נכון.

טורייה ולא מעדר.

טורייה היתה המיוחסת בכל כלי־העבודה שבחצר. ככל שמרבים לעבוד בה כן היא ממורקת ודקה יותר, ואם להבה נפגם אזיי יש לעמוד ולחדדו באבן־משחזת. הגב נשבר כשעודרים בטורייה. הידיים מתמלאות שלפוחיות מכאיבות של נוזל־מימי, שמתבקעות כאילו העור נקלף מעליך. ככוויות. אבא ידע לעבוד בה כחותך בחמאה ולא באדמה. זה הכול שאלה של יציבה נכונה ותנועות ידיים מדויקות. כאשר פתח באמצעותה תלם, לאורך או בחזית, היו רגבי האדמה מכסים את התלם הקודם, וחלקת אדמה תחוחה ופריכה ונעימה למגע תופחת ומצטברת. ואל הדלי או הכּוֹפָה, הסל שלידו, היה בורר ומשליך את שורשי היבלית שנחשפו מעומק הקרקע.

לפני שנים רבות, כאשר בעבודת העידור העמוק, הבַּחָר בערבית, היו מכשירים במושבה קרקע חדשה לנטיעת פרדסים, נהגו לשים בשורה חזיתית קבוצת פועלים עם טוריות. עבודת העידור נעשתה כך שכל אחד מכסה ברגבי האדמה שמעלה מעדרו – את התלם שפתח הפועל שלימינו, לראשון ולאחרון בשורה היו בוחרים בפועלים חזקים במיוחד. זה מושך, וזה דוחף, ומי שמפגר, באמצע, מסתכן שהפועל אשר לשמאלו יתקדם לעברו ויכה בטורייה על רגליו.

אני את הטורייה לא אהבתי. העסק הזה ניראה לי מההתחלה עבודת עבדים. אבל עצם קיומה חתר וחדר בי ויצר רגשות אשמה למשך שנים. היא היתה קנה־המידה לכל עבודה. ועבודה שׂכרהּ כסף. ולכסף יש ערך. אפילו כוס גזוז בקיוסק או מנה פַלָפֶל נחשבו לבזבוז.

אבא נהג לומר: “אפשר לשתות מים בבית, לפני שיוצאים לדרך, ולקחת סנדוויצ’ים.” (כמו הגמל שממלא את גופו במים לפני שהוא יוצא אל המידבר). והלא ממילא דברי המאכל הנִקנים בחוץ מלאים חיידקים. לשבת במסעדה? בבית־קפה? זה מתאים רק לעירוניים המפונקים ברמת־גן ובתל־אביב ולא לנו, בני־המושבה.

היחס החמור לעבודה ולכסף נטע בנו רגשות אשמה והשפיע לא פעם בדיוק להיפך. כאשר בגרתי ויצאתי מן הבית והתחלתי לעמוד ברשות עצמי, הייתי נהנה מכל קיוסק, מכל מסעדה מזרחית קטנה – גם כאשר התקציב החודשי שלי, בתור חייל ואחר־כך חבר קיבוץ ואחר־כך סטודנט – היה מאוד מצומצם. (כי אני, מגיל שמונה־עשרה נעשיתי “עצמאי” מבחינה כלכלית, כמעט שלא עזרו לי מהבית כי חששו פן הדבר ימצא חן בעיניי ואתרגל להיות פרזיט!) – חדוות הקיוסקים הזו: ללקק, לשתות, לאכול דווקא ברחוב, כל אלה נותרו אצלי עד היום כמין כֵּיף מיוחד במינו.

ובאשר לעבודה, המצב הוא כך – גם אם אשב ימים כלילות ואקרא ואכתוב רשימות ביקורת על ספרים של אחרים (זה חלק מהעבודה שלי) ואערוך ספרים של אחרים (זה עיקר העבודה שלי) ואכתוב ספרים משל עצמי (הלוואי שזו היתה עבודתי היחידה) – עדיין ארגיש עצמי במידה רבה כבטלן, שהרי כל אלה בוודאי היו נִראים בעיני אבא ובעיני סבא־מצד־אבא כבריחה מן העבודה בה"א הידיעה, החקלאית, בחום השמש.

נישאר בכל זאת, מילדוּת, היחס לכסף, כסף זה כסף. עובדים קשה כדי להרוויח אותו, ולכן כל מה שקונים בו ואינו נחוץ במיוחד, הריהו בזבוז, כך היה אומר אבא. וברור גם כי לולא יֵצר הבזבוז היה ניתן להשיג יותר בזול את רוב הדברים הקנויים. וברור גם כי חלק ניכר מן הדברים שקנית הם מזויפים או חיקויים, והרי לך סיבה נוספת לחרטה ולרגש אשמה על יצר בזבזנותך שאתה נושא בקִרבך.

עד שבאה תקופת ההוללות הגדולה, האינפלציה, בה"א הידיעה.

פתאום, כשהעבודה כבר לא עבודה וגם לכסף אין ערך קבוע, כבר לא היו גם שום רגשות אשמה כי עצם המושג בזבוז לא היה קיים עוד. כמה שלא תשלם היום, מחר או מחרתיים זה יהיה יקר יותר וכך, ככל שאתה מבזבז יותר כן אתה חוסך יותר. הכסף כבר לא היה כסף אלא איזו זרימה של ניירות בשמות שונים: לירות, שקלים, שקלים חדשים, סלעים, זוזים, צמודים, מטבע זר. וכפי שאמר הרקליטוס שאי אפשר לרדת פעמיים לאותו נהר, כך גם אי אפשר להחזיק פעמיים את אותו המטבע הישראלי משום שהוא משתנה כל הזמן ואבד לו כל ערך קבוע.

הכסף כבר לא היה כסף אלא עוד אמצעי נוסף, כמים בצינורות, כביוב, כניירת המשרדית המגיעה כסדר מדי יום מכל אותם מוסדות שאתה נזקק להם או הם לך, כמִכסת ימי המילואים שלך, כמזון המגיע אליך מן החנויות, כתשלומים שהממשלה משלמת לך, כתשלומים שאתה משלם לממשלה. אלה הם חייך בתוך קיזוז ענקי של מיסים ותשלומים ואוכל וימי מילואים וביוב וקצבאות ילדים וכל כיוצא באלה. והכול זורם ומשתנה מחוץ אולי לשמות ולמִספרי תעודות הזהות שלנו, כי אחרת לא היה לשום דבר, גם לא לכסף, כתובת מאין ולאן ועל שם מי לזרום, וגם למחשבים לא היתה עבודה.

בזכות תקופת האינפלציה השתחררתי סופית מכל המעצורים והעכבות של חינוכי מילדות. אם במקום בלירות או בשקלים או בשקלים חדשים או בסלעים או בזוזים או בשילינגים, בִּישְׁלִיקִים, מַטָאלִיקִים ופַארוֹת – היו משלמים לי בחרצני תמרים חתומים, ואם לקנות הייתי יכול בחרוזים ובגלעיני דובדבנים מונפקים, לא הייתי מרגיש שינוי כהוא זה.

אילו המציאו אז שיטה שבה כל אחד מאיתנו, האזרחים, היה מקבל כך וכך נקודות או תלושים לחודש, ומחלק ומקבל אותם כרצונו לשם סיפוק צרכיו וצורכי משפחתו, לא הייתי חש כלל בהבדל. אם היו אלה סוכריות במקום חרצני תמרים, או חרוזים, גלעיני דובדבנים, נקודות ותלושים, גם אז לא הייתי חש בהבדל אם אכלתי במקרה סוכרייה או השתמשתי בה באמצעי תשלום. הכסף איבד כל ערך בעיניי, וההמחאות או השטרות או הספרות בחשבוני בבנק נעשו רק מעין סמלים לישויות מופשטות אשר אמנם רצוי לדאוג כי יותר מהן ייכנסו מאשר יצאו ממשק ביתי מדי חודש, אך חס ושלום שלא יהיה מהן עודף גדול מדי, משום שמרגע שמחזיקים בהן יותר מיומיים־שלושה הן מתחילות להִפָּסד ולהתקלקל כמו גבינה. וכשיגיע יום הדין הקטן של הצהרת השומה השנתית ויום הדין הגדול של הצהרת ההון הרב־שנתית אזיי ישחטו אותך אם יש לך יותר מדי מהן. כי אללַה מַע אִס־סַאבִּירִין, כמאמר הערבים, אלוהים עִם הסבלנים, הממתינים באורך־רוח, ואילו הממשלה – עם הבזבזנים.

ורק דבר אחד לא הבנתי אז, באינפלציה. מדוע המדינה המשיכה להנפיק מטבעות מתכת? הלא הן עצמן יקרות יותר מכל מה שניתן לקנות באמצעותן? ומדי שעה הן נעשות יקרות עוד יותר, עד שאילו היו עשויות גבינה היה כדאי יותר לאכול אותן מאשר לקנות בהן גבינה! – נייר. רק נייר. כסף צריך להיות עשוי רק מנייר. ואם אפשר – דק ככל האפשר. נייר קרפ, עדיף. ובגלילים, שיהיה קל לתלוש. הלא עד לפני זמן לא רב התנגבנו בפיסות נייר עיתון שאותן היינו גוזרים ומשחילים על דוקרן ברזל, ולפני כן היינו מחרבנים בשדה ומנגבים באבנים.

*

שדה!

יום־השדה!

ודאי שמתם לב (ואני לא?) כי זה כמה פרקים סטיתי לגמרי מן הנושא ושכחתי אותנו שלושתנו צועדים מן הפרדס, ליד הבריכה, אל המלונה אשר במִקשה הנטושה. הבה נָפְנֶה אפוא שוב את המסרטה או המקרנה הסרבנית הזו שֶׁשְׁמָה – זיכרון, ובעצם רובה דימיון, אל “שלושת המוסקיטרים” (אהבתי את הספר הזה, וראיתי עצמי תמיד בדמות ד’ארטיניַאן) –

"חוֹרָנִי, חורני, הולך ברחוב ושר

ואחריו הולך כושי, קטן כמו עכבר

תפס אותו כושי קטן סתם לו את הפה

השכיב אותו על שפת הים, דחף לו מטאטא –

חורני צועק,

והכושי דוחף – "

גיורא הוא זה ההולך בראש עם נבוט ושר, ואחריו צבי ובידו אקדח־הנשים של סבא־שלי־מצד־אימא, ואחרון אני עם החרב של סבא־מצד־אבא ורגש הנחיתות שלי. את רגש הנחיתות אי אפשר לראות או לצייר, ובקושי ניתן לשמוע אותו, אבל אצלי הוא היה כבד מאוד, יותר מן החרב, ולי היה נִדמה שכל אחד יכול להבחין בי שאני נושא אותו על גבי או כְּתַו על מצחי. גיורא שר, ואנחנו עונים לו מדי פעם את סופי השורות בקצב ההליכה, בסנדלינו, במכנסי החאקי הקצרים ובכובעי ה“טמבל”. ואחרי מזמור החורני פוצח עבורנו צבי בהִמנון המארינס: "פְרוֹם דֶה שְׁרַיינְס אוֹף מוֹנטֶזוּמָה – טוּ דֶה שׁוֹרְס אוֹף

טריפּוֹלי!"

הזענו. ואצלי חזר גירוי־העור המציק. "איך זה, לכל הרוחות, שלא הגענו לירקון – " אמרתי בקול רם, מתנשף קצת, מאחוריהם. גם היה נדמה לי שאחת הרצועות בסנדל שלי עומדת להיקרע, ולא היה נעים לעצור.

בזיכרוני עלה ספר־ילדוּת, בכריכה חומה־בהירה, שמספר על שניים או שלושה ילדים שיוצאים לבלות יום באי על הירקון, כמין רובינזונים, וזוכים בתחושה מופלאה של חופש ועצמאות. יש להם באי הקטן כל מה שהם צריכים, נדמה לי גם רפסודה או סירה, והוא משמש להם מקלט מעולם המבוגרים. לימים חיפשתי את הספר ולא מצאתיו ואינני זוכר עתה אפילו את שמו ושם מחברו. אולי יעקב פיכמן? ורק נדמה לי שנחום גוטמן צייר אותו. אם מישהו יודע במקרה לאיזה ספר אני מתכוון, אנא, יכתוב ל־ת.ד. 22135, תל־אביב.

“מה יש לעשות בירקון?” אמר צבי, “להתרחץ אסור. גם לדוג לא כדאי כי אסור לאכול את הדגים. סכנה לשתות אפילו לגימה אחת מן המים. בילהארציה. הדבר היחידי שהירקון טוב בשבילו זה למתוח מעליו חבל בין האיקליפטוסים ולעבור בהליכת־זיקית או ביד־ורגל בגשר של שני חבלים. אבל לא הבאנו איתנו חבלים ארוכים כאלה.”

“יש לי חבל־אישי. יכולנו לבנות רפסודה ולשוט בה,” אמרתי, “אולי היינו מוצאים בירקון איזה אי ובונים בו סוכה.”

"ולשוט בקליפת אבטיח, ושהדבש ייזל על הצילינדר שלך ­– " ליגלג עליי צבי, מכירים את הסיפורים שלך – "

וגיורא החל שר:

"על ראש הגבעה

עומדת פרה –

פותחת סוגרת

התוּסיק שלה – "

וצבי הוסיף: “ולראות איפה סבא השובב שלך דפק את סבתך בעשב!”

(“המושבה שלי”, פרק שלישי: “סבא מטביל את סבתא בירקון כי אין עדיין מקווה במושבה”).

וכך הגענו־חזרנו אל המלונה שלנו, באיגוף (דרך שדה התירס), מפני שאולי נכבשה בינתיים בידי האויב, ואנחנו, הפרטיזנים, חייבים להתקרב אליה בזהירות, מחשש לאַמְבּוּשׁ, מארב. אך תודה לאל, איש לא מצא עניין לשדוד את המלונה שלנו, שעליה הסתערנו באקדח־נשים שלוף, נבוט ערבי וחרב עתיקה. חזרנו לשבת בה והוצאנו את הציוד מן הסליק, מתחת לערימת קליפות האבטיחים הנרקבות, והתחלנו להכין ארוחת־צהריים.

נותרנו בלי גפרורים (שלי האחרונים נרטבו בזיעה), והצעתי את המצת־הערבי שלי עם הפתיל, אך צבי הוציא מתרמילו הצבאי, המצויד לכל־עת, זכוכית מגדלת ומיקד בעזרתה את קרני השמש על ערימה קטנה של קמצוצי־קש וקליפות־שעורה צהבהבים שאסף ליד תל־נמלים סמוך, והצית מחדש אש במדורה. ואחר־כך המשכתי אני להשתעשע בעדשה וחרכתי בעזרתה על גבי קרש שתי מילים שחורות באותיות רוטטות ומסולסלות קצת ומדיפות ריח טרי של התפחמות –

“ספר הגעגועים”

ותליתי את השלט על פתח המלונה שלנו. והיום הייתי מוסיף עליו ומצייר:

“בצער רב וביגון קודר עלינו להודות שרוב מה שהיה לא רק שכבר לא יהיה אלא גם יישכח לגמרי!”

אילו הייתי מוכשר כמו הצייר גוטמן הייתי מוסיף ציור של שלושתנו, השלטים והמלונה.

*

עכשיו הגיע זמן לומר מילים אחדות על הרדיו שלא פעל אבל צבי התעקש שגיורא יביא אותו בתור “ראדאר”.

את הרדיו הביא הדוד־מאמריקה של גיורא. זה לא היה עדיין טרנזיסטור אלא רדיו ממש, אך קטן יחסית ונייד, מופעל בבַּטריות, סוללות, וקופסתו עשויה בַּקַלִיט ורוד. עד מהרה התקלקל. משומש היה כנראה כבר כשהובא.

לדוֹד־מאמריקה, אחי אימו של גיורא, קראו שם כלשהו שנשכח ממני, ארווין, מלווין, ברנרד או ארתור, אך אנו כינינו אותו בינינו “מַחוּר בּוּכְשַר” וזאת משום שאימא־של־גיורא חזרה ואמרה בקול על אודותיו שהוא בחור מוכשר, בחור מוכשר. וכששמעה אותנו פעם ממלמלים מחור בוכשר, ולא לטובה דווקא, שאלה מי זה מה זה וענינו שזוהי מילה ערבית, או פרסית. לימים אמר הסופר ש"י עגנון על אודות אחד ממנהיגי היהדות הדתית, שבדי עמל נחסך ממנו עונש מאסר ומישהו אחר ישב שנים במקומו – “פלוני הוא אדם מאוד מוכשר, מוכשר לכל דבר עבירה!”

דוד־באמריקה, או דוד שבא מאמריקה – זה היה במושבה חלום שכולו טוב. חבילות בגדים צבעוניים. קפה משובח. מתנות חשמליות. כמה הצטערתי שכל דודיי נולדו במושבה או באו אליה בגיל צעיר – ולאף אחד לא היה שׂכל לנסוע מבעוד זמן לאמריקה ולשלוח גם לנו משם חבילות.

עד שבא הדוד של גיורא, והוא ההפך מכל הדודים שדוֹדְדוּ משם מעולם.

המתנות שהביא התקלקלו או דהו תוך שבוע־שבועיים. המזוודה שלו היתה קטנה להפליא אבל תיאבונו היה, לעומת זאת, עז מאוד. שחטו גדי לכבודו והבשר, שהיה מספיק בדרך־כלל לכל המשפחה לחצי חודש, נגמר בתוך שלושה ימים. הוא היה “מורח לחם על הגבינות,” כפי שתיאר זאת גיורא מפי אביו. וככל שהיתה אימא־של־גיורא מגבֶּנת גבינות מחלֵב שתי העיזים שלהם – לא הספיקה להשביע את תאבונו של האח שהיה, אגב, בחור רזה.

כולם ציפו, כמובן, לדולרים שבארנקו. והיתה איזו הבנה־שבשתיקה כי בכסף שישאיר מחוּר בּוּכשר תוכל משפחתו של גיורא לקנות סוף־סוף בית גדול עם חלקת אדמה.

אפוא!

לא רק שלא היה לו, למחור בוכשר, כסף לתת, אלא שהתברר גם כי אין לו כסף לחזור לאמריקה, ואימא־של־גיורא היתה צריכה להלוות לו, ולִלְוות בעצמה לשם כך (אז עוד הבדילו בעברית בין לִלְווֹת ל־להַלווֹת, בין לשׂכּור ל־להשׂכּיר, וגם ניצחו במשחק ולא את המשחק וגם הלבישו על הקטן קנדון ולא קונדום!) – ובלבד שמחוּר בוכשר יסתלק בטרם יחסל את כל תעשיית הגבינות הביתיות שלה, שעליהן התבססה בחלקה פרנסת המשפחה.

שהרי לעבוד לא עבד. הוא ראה את עצמו בחזקת תייר. דוד מאמריקה. והיה מבקש לכבס לו את גרביו ותחתוניו ולגהץ את חולצותיו יום־יום. ובינתיים היה הולך־בטל ונוסע לתל־אביב מדי יום ומבקש דמי־כיס מאחותו וחוזר כשהוא נודף ריח בושם זול של פרוֹסְטיטוּטקוֹת (מילה שכבר אינה בשימוש מאז הפולניות שעבדו בתל־אביב הפכו לנשים הגונות).

אבא־של־גיורא נמלך בדעתו והתייעץ עם אבא שלי, הם הזהירו כמה מן השכנים שלא ייבהלו – ובחצות הלילה, מבחוץ, ליד חלון החדר הגדול שבו ישן לו בשלווה מחור בוכשר ובטנו מלאה גבינת עיזים מן המובחר והזין שלו רפוי אחר ביקור מוצלח אצל הפולנייה המוצצת בתל־אביב, שבמקום תשלום הבטיח לה הפעם שייקח אותה איתו לאמריקה – נשמעו שתי יריות עזות מרובה־הציד כפול־הקנה, ואחר־כך נביחות־כלבים ממושכות שהתפשטו והלכו, כלב אל כלב, עד לפאתי הכפר הערבי שבמרחק, שכלביו הפראיים התעוררו על מזבלתו והחלו עונים לכלבינו.

(בימים ההם עדיין הסתובבו חופשיים בשדות ובכפרים הערביים כלבי־בר שגם התרבו בטבע, כמו החתולים, והיו נובחים בלילות. הם נחשבו שְׁנִיִים בסכנתם לאחר הנחשים, מפני שנשיכותיהם יכלו להדביק בני־אדם, וגם גיבורי רומאנים כמו יצחק קומר – בכלבת).

גם התנים יללו.

למחרת בבוקר ארז מחור בוכשר את מזוודת הקרטון הדלה שלו – “בגלל המצב” – נפרד בדמעות מאחותו היחידה, אימא־של־גיורא, ליטף ברחמים את ראשו של גיורא, שבכה אף הוא, גם אני בכיתי עימם – ונסע לחיפה. ומשם הפליג עד מהרה באונייה, וכל מה שהותיר אחריו במושבה היו הרדיו המקולקל וניפוץ מושג הדוד־מאמריקה, וליבה השבור של אימא־של־גיורא, אשר עתה היה לה כפליים לחשוש לגורלו של בנה פן בהתבגרו יִדְמה לדודו, הבחור המוכשר.

 

פרק שלושים ושישה: ילדים הם כמו תרנגולות שמנקרות את התחת לתרנגולת פצועה והורגות אותה. החרם על פוּלִיק שוֹמרון    🔗

ארוחת־צהריים הכנו שוב במו־ידינו. קלי תירס. מלפפונים. נקניק. לחם קלוי. בישלנו קפה מתוק בסיר האמאיל הישן. צבי הביא אבטיח קריר שאותו טמן בבוקר בתעלת־המים בפרדס הסמוך, וגם ענבים צוננים שהסתיר שם. עם האבטיח והענבים חיסלנו גם חריץ גבינת־עיזים קשה ויבשה שהביא גיורא מביתו. צבי וגיורא הוציאו שוב את קופסת ה“מטוסיאן” ועישנו. שכבנו בצל המלונה. על ריפוד השקים. שתינו מים קרירים מן הג’ארה. וצבי אמר:

“עוד מעט נגמר החופש הגדול. מתחילים הלימודים. ונצטרך שוב לראות את הפרצוף של פוּלִיק.”

אביו של פוליק בא יום אחד אל אבא־של־צבי, לקח ממנו בהשאלה את הג’יפט, רובה־הציד, הלך אל בית־הבאר שבפרדסו, במערב המושבה, חלץ את נעלו ובבוהן־הרגל לחץ על ההדק ולוע־הקנה בפיו. פניו שוסעו ומוחו ניתז אל הקירות. אמרו שזו היתה תאונה. שרצה לנקות את הנשק ונפלט כדור. אמרו גם שהיה חולה ב“מרה שחורה”. מה זאת “מרה שחורה”? – היה במותו דבר סוד אשר לא ידענו. אולי פרשת אהבה ובגידה נוראה?

ביום בו הרג אביו את עצמו לדעת, אכל אצלנו פוליק ארוחת־ערב. אני זוכר במעומעם את הארוחה על המרפסת הפונה לרחוב אך אז לא ידעתי כי אותה שעה היה כבר פוליק יתום מאב. גם הוא לא ידע. אירחו אותו אצלנו כדי להרחיקו מן האסון שבביתו.

פוליק התגורר עם אימו ברחוב הראשי של המושבה, רחוב המייסדים. הוא היה ראשון בכיתה בציוניו אבל צבי היה תלמיד טוב ממנו, ואני הייתי השלישי, חוץ מאשר בחשבון ובאנגלית, שבהם היו עוד תלמידים שהקדימו אותי בציוניהם.

היתה בינינו תחרות עזה. היה נדמה לנו שהמורים מַפְלים את פוליק לטובה, ולא סלחנו לו על כך. ציוניו בחיבור היו תמיד הגבוהים ביותר, והמורה נחמיה גבעולי שיבח את התיאורים המשעממים (בעינינו) של זריחת השמש ושקיעתה, של השדות הירוקים, בעלי־החיים, עונות השנה. זה ניראה לנו בזבוז זמן. לנו היו רעיונות ודֵעות, והבענו אותם בקיצור בחיבורים. מתוך אותו דחף הוצאנו יום אחד שולחן מתקפל אל מתחת לעץ הזית בחצר ביתי, שם ישבנו עם ספר התנ"ך ועם הכרך הראשון של “דברי ימי ישראל” המנוקדים של גרץ, בכריכת עור חומה, והחלטנו להמחיז ולספֵּר את תולדות העולם עד לתקופתנו, ולכלול גם את ייסוד המושבה, אלא שקורות השבוע הראשון לבריאת העולם כה עייפו אותנו עד כי נואשנו עד מהרה מן ההמשך. כלומר, צבי נואש, ואילו אני ממשיך לכתוב עד עצם היום הזה…

בימים הרחוקים ההם עדיין היתה לַמוֹרֶה העברי היכולת הלשונית והשכלית לבדוק חיבור עברי ולכן לא היססו להטיל עלינו לכתוב חיבורים רבים ובדקו ותיקנו אותם, וקיבלנו עליהם ציונים – פעילות אינטלקטואלית פשוטה של תלמיד בשפת אימו, שלמיטב ידיעתי כיום אפילו סטודנטים באוניברסיטה מתקשים לעשותה. לא למדנו הבעה עברית כשם שלא לימדו אותנו לנשום. זה שכמה מטומטמים ומפגרים לא הצליחו גם אז לכתוב חיבור או משפט עברי בלי שגיאות – שייך לאחוז מסויים של פיגור שכלי שקיים בכל אוכלוסייה, אבל לפחות המורים ידעו לכתוב ולדבר עברית בלי שגיאות ולא גידלו דורות של עילגי לשון.

ועוד מידה מגונה היתה בו, בפוליק. לא רק שהיה תלמיד טוב אלא גם שמר בקנאות על מחברותיו ולא הִרשה לאף תלמיד להיעזר בהן, מה שנקרא בלשון פשוטה – להעתיק שיעורים, או אפילו סתם כך, להשוות. “מה פתאום שאני אתן למישהו מהדברים שלי?” – היה אומר בקולו המתפנק, הבכייני־מעט, כשהוא מסוכך בידיו על המחברות הפרושות על שולחנו ומחייך כאילו החזיק אוצר.

אוּך, כמה שנאנו אותו – למרות שלא היינו זקוקים לו כלל כדי להעתיק ממנו, אך העיקרון היה חשוב לנו. והמרגיז ביותר שאבא־של־צבי היה מפציר בנו שנתחבר עם פוליק ונשתף אותו במשחקינו. שבת אחת אף הופיע פוליק אצל צבי, במכנסיים קצרים, חגיגיים, לא מחאקי, עם כתפיות, צוחק מדי פעם שלא לצורך. מתפאר בספריו ובמשחקים שבביתו כדי למשוך אותנו שנבוא לבקר אצלו. לכאורה היינו שלושתנו חברים, אך בין שנינו לבינו רחשו קינאה עזה ואיבה. ביקרנו בביתו. הִירשה לנו לרכוב על האופניים שלו. צילם אותנו במצלמתו. היו לו משחקים רבים יותר מאשר לנו, אימו ביקשה כנִראה לפצותו על מות אביו בהרבותה לקנותם לו. כאשר הזמינה אותנו להישאר עימו לארוחת־ערב, ברחנו בלי לומר תודה.

ובינתיים נמשכו ההפליות־לטובה בבית־הספר. שבת אחת לפנות־ערב חזרנו, רוב ילדי הכיתה, ממסיבת יום־הולדת אשר פוליק, מִסיבה כלשהי, לא השתתף בה. כאשר צעדנו ברחוב, ליד ביתו, אינני יודע איזו רוח־שטות עברה בנו, ומי היה הראשון שהתחיל בכך, צעקנו יחד –

“פוּ – לִיק! – פוּ – לִיק!”

קריאה שלא היה בה שמץ של ידידות אלא מעין הוקעה ולעג. תהלוכה פרועה, בצלצול פעמון־אופניים, בצהלה אכזרית –

"פו – ליק! – "

וכשהתרחקנו חשנו איזו שמחה של גנבים.

אימא־של־פוליק התלוננה בבית־הספר. הדודות שלו באו לדבר עם הורינו. אבא־של־צבי שוחח איתו ואיתי. תחילה לא איים. לא הפציר. רק ניסה לדבר אל תבונתנו. כאשר נוכח כי לדבריו אין השפעה עלינו, החל מתחנן. פניו קדרו. היתה הרגשה שהוא חש עצמו אחראי לְמה שאנחנו מעוללים לבן ידידו הטוב. שעדיין מכרסמת בו אולי תחושת אשמה על שנתן את הרובה לאבא־של־פוליק.

גם אבא שלי דיבר, תחילה איתי בלבד ואחר־כך עם שנינו. דיבר על רוח רעה שנכנסה בנו. על עקשנות מטומטמת. על כך שיבוא יום ונבין, ונתחרט. “ילדים הם כמו תרנגולות שמנקרות את התחת לתרגולות פצועה בלול והורגות אותה,” אמר ושילח אותנו מעל פניו בארשת חמלה ובוז. “איזה רעל מפעפע בכם!”

כל זה אירע לפני החופש הגדול האחרון (בחיים אנחנו לא נקרא לחופש הגדול – החופשה הגדולה, ושיקפצו לנו חכמי האקדמיה ללשון העברית!). ועתה היה הזמן המתאים להתחיל לחשוב על האסטרטגיה שלנו לשנה הבאה. נפשנו, כך ניראה לי כיום, אכן נעשתה אז חולה באיזו הרעלה פנימית. אולי השפיעה האכזבה מן החלום לבנות אווירון. אם אין אנו יכולים לעוף, צרות אנחנו יכולים לעשות, ועוד איך. עוד יראו שאי־אפשר להתעלם מאִיתנו או לגרום לנו עוול. צבי התלונן בסוף השנה על כאבי־ראש עזים בגלל ה“הפלייה” של המורה נחמיה גבעולי.

כן, חוש הצדק שלנו היה מפותח מאוד, וכמובן, רק לגבי מה שעוללו לנו, ולא להיפך. “אם נחמיה גבעולי ימשיך להפלות את פוליק לטובה,” קבע צבי כשהוא משתרע על מרבד השק, ועשן הסיגריה מסתלסל מפיו אל חלל המלונה המוצל והחם, "אז תישאר לנו רק דרך אחת – שכל הכיתה תעשה ‘ברוגז’ עם פוליק. אנחנו נחרים אותו. ולא איכפת לי מה יגידו אבא שלי ונחמיה גבעולי, ואפילו אם יזמינו אותנו אל החדר של חיים־צימוקי והוא ישלח אותו משם ישר כעונש למחנה־ריכוז, ההיטלר הזה – "

“יותר טוב פעם אחת לתפוס אותו ולהרביץ לו מכות,” הציע גיורא, ומנחיריו מסתלסל גם כן עשן, "זה אמנם כואב יותר אבל עושה פחות בעיות אחר־כך. אם כולם יכריזו עליו ברוגז – בסוף, כּוּס־אֶמוֹ, עוד יכריחו את כולנו לבקש ממנו סליחה – "

“לא,” אמר צבי, “אם נרביץ לו אז הוא יקבל ציונים עוד יותר גבוהים מפני שכל המורים ירחמו עליו. אבל אם נחרים אותו אז כל הציונים שהוא יקבל כבר לא יהיו חשובים בכלל, והוא יֵדע היטב שאף אחד בכיתה לא חושב שהם מגיעים לו, ובצדק!”

צֶדֶק. צדק. גם אני השתתפתי בעשייתו. נגרפתי אחר צבי. אבל האמת היא כי בילדותו היה פוליק בא לא פעם לבקר אצלנו עם אביו כשהוא מחזיק בידו, ואנחנו הסתדרנו בינינו לא רע, ואפילו חיבבתי אותו אם כי היה בו משהו מוזר: צהלני מדי, משתדל להיות חבר טוב אך נותר תמיד סגור ומפונק. ביקרתי בביתו פעמים אחדות גם אחרי מות אביו ואכלתי אצלם, והאמת היא שרק כאשר החלה החברות ההדוקה שלי עם צבי – התחלתי לחוש סלידה מפני קירבתו של פוליק ומפני ניסיונותיו להיות נחמד אליי ולקנות את ליבי –

כן, אולי קינאתי בפוליק מחשש פן יתיידד הוא עם צבי ויחד יהיו מנהיגי הכיתה, ואני אֶשאר בצד. ואולי, וגם זו כנִראה אמת – חשתי עיוורון כלפי הסבל שלו וראיתי רק את הציונים הגבוהים שקיבל – וזאת דווקא משום שהייתי ילד מופנם, חלש ובעל רגש נחיתות, ולכן היתה בי רגישות עצומה לעניין הציונים. זה היה מִבחן הכוח היחיד שבו היה לי סיכוי להגיע להישגים. לכן הייתי ילד תחרותי מאוד בלימודים, ובייחוד באותם מקצועות שבהם הצטיינתי כגון עברית ודברי־הימים וידיעת־הארץ ותנ"ך וטבע ונגרות (כן, למדנו גם נגרות, ועד היום אשתי משתמשת בקופסת כלי־תפירה דו־קומתית שהתקנתי במו־ידיי בנגריית בית־הספר לפני שישים שנה).

ובייחוד הייתי רגיש לציונים שקיבלתי על חיבוריי. ראיתי עצמי, גם מכוח היותי מחבר הפיליטונים של ה“שִיכְבָה” בצופים, ככותב החיבורים המצטיין בכיתה. ואם אירע ומישהו קיבל ציון טוב משלי – היה הדבר ממלא אותי זעם ומרירות כי הייתי בטוח שכל מה שכתוב בחיבורו הן שטויות במילים יפות וחגיגיות כדי למצוא חן בעיני המורה נחמיה גבעולי. רק על צבי לא כעסתי אף פעם כי החיבורים שלו היו יבשים ותמציתיים, ולפעמים אפילו עם שגיאות כתיב, ואף שזכה לציונים טובים כי כתב בחוכמה, ראיתי כי כל העניין הזה של חיבור באמת לא מעניין אותו. אבל כשפוליק קיבל ציון גבוה ממני בחיבור הייתי בא הביתה וצורח ומאיים שלא אלך יותר לבית־הספר אם יימשך האי־צדק הזה.

“לא איכפת לי שאבא שלו מת,” אמרתי, “אבל גם לי מגיע טוב־מאוד בחיבור ולא כמעט־טוב־מאוד! אתם רוצים שבגללו אני אחדל ללמוד? זה יהיה לכם טוב?”

אימא לא התעצלה והלכה עם החיבור שלי למורה נחמיה גבעולי ואמרה לו, כך נודע לי אחר שנים, שבאתי הביתה והתחלתי לסבול מכאבי־ראש נוראים בגלל הכמעט־טוב־מאוד, ושגם לדעתה מגיע לי טוב־מאוד על החיבור שלי.

אבל המורה נחמיה גבעולי סירב בכל תוקף לשנות את הציון. הוא אמר שאם הדבר כל־כך איכפת לי, שאני אגש אליו בעצמי ואומר לו זאת, דבר שכמובן לא הסכמתי לעשותו כי ראיתי בכך ויתור על כבודי.

באותה שיחה בְּטֵלָה ביום־השדה, כשאנו מתייעצים בינינו בכובד־ראש כיצד להשליט צדק בכיתה ולהפסיק הפליות מצד המורים – הונח היסוד לתוכנית ה“ברוגז” עם פוליק. וכך אמנם קרה. כבר בשבוע הראשון ללימודים הרגשנו כי שוב חוזרת אותה תופעה – כל פעם שפוליק מצביע – הוא הראשון שמקבל את רשות הדיבור, ולא חשוב כמה פעמים דיבר כבר קודם, והאחרים – לא.

אז חדלנו לדבר איתו. קודם צבי ואני. ואחר־כך שאר הכיתה. הדבר חיזק בקִרבנו את הרגשת החשיבות העצמית. אם מתנגדים לנו – סימן שאנחנו צודקים. הלא כך ממש, למרות שהייתי ילד רזה וחלש ונמנע מתגרוֹת – היה תופס אותי לפעמים חשק מטורף להרביץ למישהו. הלא כך נלחמתי בשעתו מלחמת דוויד בגוליית בעתידי הבריון שרדף אחריי והרביץ לי על אם־הדרך, בחזרה מן הטיול לקיבוץ הסמוך למושבה. וזאת מפני שרציתי לחזור לבדי הביתה. לעיתים קרובות חשתי צורך ללכת לבד, להתחמק, להתבודד ולברוח. לא הייתי עז־פנים או חצוף, פשוט הייתי נעלם כי לא יכולתי לסבול שאני נתון למרותו של מישהו, שנותנים לי פקודות.

גם צבי לא היה כה חזק בילדותו, אבל הוא היה חכם מאוד וערמומי וידע לשמור את גופו ממכות, ולנַצֵח לא־פעם בהיאבקות בזכות תרגילי ג’ודו שלמד, לפי דבריו, מתוך חוברת שאף פעם לא הראה אותה לנו. ועם זאת ידענו כי הוא נער חולני, סובל מאסטמה, וכי אימו אוסרת עליו באיסור חמור לשתות מים מברז אלא רק מים רתוחים. במִטבח בביתו היתה ניצבת צִנצנת גבוהה, מכוסה מטלית בד לבן, ובה המים הרתוחים עבורו.

התחילה תקופה של שיחות ובירורים. והזמנת ההורים לבית־הספר. קראו לנו “המסיתים”, איימו עלינו בעונשים – שיעבירו אותנו לכיתות נפרדות אם לא נבטל את החרם על פוליק. ואנחנו בעקשנות – לא. זה לא רק אנחנו. זאת כל הכיתה. מגיע לו. שהמורים יפסיקו להפְלות אותו לטובה.

פוליק היה מתבונן בנו בעיניו העצובות. מסדר את הספרים והמחברות בילקוטו הגדול. כאילו כל רגע הוא מתוכנן לפנות אלינו בדברים ואינו כועס כלל עלינו. אבל אנחנו הפנינו לו עורף. התעלמנו ממנו. שנאנו אותו.

אולי, מפני שהיה מִסְכֵּן.

“בזויה חוכמת המִסְכֵּן,” היה אבא אומר לא פעם, ודאי כהד לכישלונותיו שלו, לכך שלא שמעו בקולו, לא הקשיבו לעצותיו, וגם מסנן מבין שיניו: “מַסְכִּין אַלְלָה יַחְרַבּ בֵּיתוֹ!” – ולא פעם המחיש דבריו בסיפור מהווי בני־דורו וקודמיהם, המשגיחים על הפועלים העובדים במושבה. כאשר בחבורה של פועלים נמצא אחד שעושה צרות, עַבַּדַאי, מוטב להיזהר ולא להגיע לעימות עימו כדי שלא לאבד את הכבוד והסמכות בעיני הפועלים האחרים. שיטה קלה ובדוקה יותר היא לחפש דווקא את החלש מביניהם, להתאנות אליו, לקרוא לו ולביישו ולחרפו לעיני כולם, אפילו על לא עוול בכפו, וכך להטיל עליהם פחד מבלי להסתכן הרבה.

אני לא מאמין שאבא נהג כך מימיו בפועלים שלו, אבל הסיפור ודאי מצא חן בעיניו, בגלל ההתאכזרות העצמית שבו.

אינני זוכר איך הסתיימה פרשת החרם על פוליק. ככל שאני מתאמץ לחזור לאותה תקופה ולהיזכר – יורד איזה קיר על אותה פרשה ומסתיר את סופה מפניי. אבל הייתי רוצה לסיים את הפרק במילים:

"פוליק, אם אתה קורא עכשיו את הדברים האלה, סלח לי. התנהגנו כלפיך כִּנְבָלִים. כמו תרנגולות אכזריות שכוחן בהיותן להקה והן מתנפלות על החלשה והפגועה מביניהן. פוליק, לא ארמה אותך, אני יודע שאילו היה עליי לחיות את ילדותי מחדש הייתי מתנהג כלפיך באותה אכזריות ממש. לא הייתי מסוגל לשנות את עצמי. ילדים הם באמת חיות צמאות־דם, לפעמים. לכן סלח לי, כי אתה האדם היחיד אשר חטאתי כלפיו בנעוריי, חטא נורא, למרות שמעודי לא הרמתי עליך יד –

"אתה היחיד אשר ממנו עליי לבקש סליחה – "

אבל פוליק אינו יכול לקרוא את הספר הזה. הוא נהרג בקיץ של שנת 1961 בתאונת־אימונים מוזרה, בעת שירותו במילואים. לפני כן נפגשנו לא פעם כי למדנו אותה תקופה יחד באוניברסיטה בירושלים, אבל אף פעם לא דיברנו על פרשת החרם. עד שבא היום ופוליק, כנִראה, בדרכו של אביו הלך.

 

פרק שלושים ושבעה: אי־אפשר להרגיע את הלב האוהב. מוכר הביצים הערבי הזקן. רפיק המציץ    🔗

אחר־כך התחלנו לדבר על “השאלה המינית”.

“השאלה המינית” – ! – דבר־מה מרגש ביותר היה בעצם צירופן של שתי המילים הללו: מצד אחד שלושת הכרכים של הספר בשם הזה מאת אבגוסט פוֹרֶל, בכחול־כהה של הוצאת “מִצְפֶּה”, שקיבלו הוריי מתנת־נישואים מדודי אלכס, ומהם שאבנו בלהיטות, צבי ואני, את ראשית ידיעותינו בנושא, ומצד שני – כל פעם שאחד ממדריכי תנועות־הנוער המושבה היה מחליט על מבצע גיוס חניכים חדשים, היתה מתפשטת שמועה כי הוא עתיד להעביר סידרת “פעולות” (שיחות־קבוצה) בנושא, ובהן היו משובצות פניני־חוכמה שעברו אחר־כך מפה־לאוזן כמו: "האדם הוא סרח־העודף של אבר־המין – "

גם אני, כאשר נעשיתי לאחר שנים אחדות מדריך בתנועה, העברתי סידרת שיחות בנושא לחניכים צעירים ממני בשנתיים־שלוש בלבד, כשאני נעזר במחברת מסודרת של מערכים וראשי־פרקים, ובניסיוני המעשי שהיה בתול ומבוטל.

שואלות אותי הנשים: האם אתה מוכרח לכתוב בספר גם דברים כאלה? – ואני עונה: כן. יצר הסקרנות הוא אחד הכוחות העזים והחיוביים ביותר בנפש האדם. אי אפשר להתבגר, לחקור, ליהנות מספר טוב, מסרט, מהצגה, להכיר אנשים חדשים, ללמוד משהו או לאהוב מישהו, ובוודאי שאי אפשר לכתוב ספר בעל ערך – בלי להיות ניחן ביצר הסקרנות. הייתי חוטא לאמת אם הייתי מסתיר את הצד המיני של הילדוּת שלנו (לא אכנה אותו, בשום אופן – הצד האפל), כי אני מאמין שכל מה שקשור במין, ואפילו הוא בראשית תקופת ההתבגרות, ומתבטא עדיין רק בכאבי בלוטות וצמיחת סימנים ראשונים ובחלומות שמביאים לשפיכת זרע בלילה, ובאוננות, ובמגעים חפוזים, מקריים, בנשיקות ראשונות, אפילו עדיין לא מזמוז – כל זה צריך להיות יפה ומביא עונג וללא הרגשת אשמה.

אותה תקופה הרגשתי כך: מצד אחד “השאלה המינית” והתשוקות שהיא מעוררת והדיבורים הידעניים על אודותיה, שהיה בהם הרבה העמדת־פנים כדי להיראות מבוגרים. ומצד שני, נלי, היפה והחלומית, זו אשר רק המחשבה על נגיעה מקרית בה או שיחה עימה מעבירה בך גלים של חום וגורמת להסמיק. ושני העולמות הללו נפרדים זה מזה וכל אחד מהם תוסס לפתע־פתאום מבפנים ומציק ואינו נותן מנוחה.

מי שלא מעמיק לראות חושב לפעמים שהזמנים השתנו, היחס ל“שאלה המינית” נעשה חופשי, ונערים ונערות מתנסים בהרבה דברים מוקדם יותר משהעזו הוריהם בצעירותם. כן, אבל – משעה שאתה מתאהב, אזיי דבר לא השתנה מימי אברהם אבינו. פתאום כל העולם מצד אחד, ורק היא, הנפש האהובה עליך – מצד שני. ואפילו אתה חולם בלילה על נשים אחרות ופוגש נערות שמוכנות להתמזמז קצת או הרבה בלי אהבה, רק בגלל התרגשות שבדבר, וכך גם היחס שלך כלפיהן – הנה עמוק בלב אתה יודע ומרגיש כי התענוגות הללו אינם אלא תחליף, והם אינם יכולים לשנות אפילו פסיק אחד כאשר מתעורר בך כוח־האיתנים הזה, ובייחוד כשזו אהבה ראשונה, אהבת נעורים.

אדם מגלה את הגוף שלו ואת גופו של הזולת בהרבה דרכים אשר לעיתים נִראות גם בעיניו “לא יפות” ו“לא טהורות”. לפעמים מתייסרים אחר־כך שנים רבות כי רוצים להסתיר מה שקרה, למרות שאין הדבר איכפת לאיש, ולמרות שאת גורל האדם, גם בתקופת התבגרותו, קובע הלב ולא “השאלה המינית”. אפשר להשׂביע בכמה דרכים, אפילו לבד, בסיפוק עצמי, את אברי־המין, אבל אי אפשר להרגיע, בסיפוק עצמי, את הלב האוהב ובוודאי שלא את הלב שאהבתו נכזבה.

הפגישה הראשונה עם “השאלה המינית” כך היתה:

רוכל ערבי זקן היה עובר מדי יום־יומיים בדרך העפר הסמוכה לביתנו, מתיישב ליד הגשרון וקורא בקול צרוד:

“בֵּייד! בֵּייד! חַמאמַה!”

כך היה מכריז על הסחורה שלו. ביצים־של־כפר שהטילו תרנגולות ערביות שחורות־חומות המהלכות חופשי ומלקטות חלזונות ותולעים למזונן ואוכלות ירק חי, והחלמונים של ביציהן כתומים וטעימים מאוד, לא כביצים החיוורות שמייצרים בלולים כיום. וכן היו מפרכסים בשקו זוג או שניים של גוזלי יונים, קשורים ברגליהם הזעירות. לבקשת הנשים, שחלקן לא דִקדק כלל בשחיטה כשרה, היה מולק את ראש הגוזל בשתי אצבעות כהות, שחורות־ציפורן, פושט נוצותיו ומנקה את הקרביים.

באחוזה של משפחת פֶלְז היה מכל טוב: פרדס, כרם, עצי פרי, כרם זיתים, רפת, גן־ירק ופלחה, ורק תרנגולות לא נראו בה מעולם. סבא־של־נלי שנא תרנגולות ולולים. הוא ראה בכך מעין תעשייה ולא חקלאות ממש. וכך, עד שקנינו את העז והקמנו להקה קטנה של תרנגולות־משלנו בחצר, אמנם לבנות מן הזן לֶגְהוֹרְן – היינו קונים ביצים במשקים שבסביבה או אצל הרוכל הערבי.

לפעמים היתה אימא שולחת אותי עם תרנגולת כפותה אל השוחט. הדרך לשם היתה מאוסה בעיניי. להחזיק תרנגולת הפוכה ברגליה הצהבהבות, בעלות הקשקשים המשומנים, כשהיא מדיפה ריח לַשְׁלֶשֶׁת – איזה גועל! ממש להקיא! – השוחט היה בוחן את החַלף על ציפורן אצבעו, ואת התרנגולת השחוטה היה זורק לעפר. שם היתה מפרפרת בחול אדמדם־חום ספוג דם טרי ודם יבש. הרגיז אותי אפילו להסתכל לשם. קשה להאמין כי לאחר שנים לא רבות כבר הייתי שוחט לבד תרנגולות וגדי והורג גורי חתולים ויוצא לצוד ציפורים ברובה הזעיר שלי.

מוכר־הביצים הזקן נהג להתיישב בכריעה בצד משעול החול, בין שיחי הקוצים, כשהוא מחטט בשק בציפורניו השחורות. גיורא, איה, אני ועוד ילדים היינו ניצבים לעומתו בחצי־גורן, מגמגמים אליו ערבית עילגת, מקנטרים בהססנות. הוא נחשב משוגע במקצת. לבוש כתונת ארוכה הקרויה תוֹבּ, תפורה מבד גס ואפור, כמין שמלה רחבה וסגורה, ופתח רחב לה בחזה, משם בִּצבצו שערותיו הלבנות. כאשר היה כורע נעשתה תחתית הכותונת פעורה כשק נפוח, כאילו גם משם הוא עומד להוציא ביצים גדולות וגוזלים.

פעם, ואולי יותר מפעם אחת, לאחר שְׁקִשקשנו אליו הרבה, והסקרנות הילדותית שלנו אולי עוררה אותו – והנה לפתע על פניו הזקנים (מן הסתם היה לא יותר מבן ארבעים) – שהיו חומים ורבי־קמטים כפני חרדון־הצב, עבר ונחרץ חיוך בטל וערמומי והוא רמז לנו להתקרב אליו ולהציץ, בעודו כורע – ואז שלף לעומתנו דבר־מה כהה וחי מחביון השמלה האפורה שלו. מעודו לא ניסה לגעת בנו. כל הנאתו היתה אם התבונַנו בו. ולאושר נחשב לו הדבר אם גם אַיוֹנֶת ועוד מישהי מחברותיה בהירות העור היו בין המתבוננות. אך אושרו היה נמשך להרף־עין בלבד, כי בהתגלותו בפנינו היינו מיד נפוצים לכל צד בצווחות של צחוק וצהלה נרגשת, כי ידענו שראינו משהו אסור אשר אף אחד מן ההורים לא היה מרשה לנו לראותו, אילו ידע.

בביתנו עבד משרת ערבי צעיר ושמו רָפִיק. הוא היה גבוה ומבוגר ממני. עיניו טרוטות במקצת וכאילו דלוקות באיזה חלום חולני. עיניים כחולות. לראשו היה נוהג לחבוש כיפה קטנה, טַקִיָה. עבודתו היתה לשטוף את הכלים, לטאטא ולשטוף את חדרי הבית, ולעזור לאימא בכל עבודותיה. הוא היה מאוד גאה על כך שכל היום הוא עובד בצֵל, בבית, והיה בז לחבריו בני־גילו שעבדו בכרם, בגן הירק ובפרדס. דבר־מה מאוד מעודן ונשי היה בהליכתו ובתנועות ידיו וגם בקולו הדק, בייחוד כשהיה שר שירי ערגה ואהבה בעומדו ליד הכיור במטבח.

רק לאחר שנים עלה בדעתי שבכפרו שימש אישה לחבריו ואולי לכן היתה ידו נשלחת לא פעם לאחור כדי להתגרד בפי־הטבעת שלו, ופעם אף תפס בכף־ידי כמו במקרה וניסה לדחוף אותה לשם. אני משער שזו היתה דרכו הנלהבת להראות לי שהוא מחבב אותי.

מתברר אפוא שאני הנני ממש התגלמות האמבִּיוולנטיוּת של תפיסת האחר, שאותה תיאר תיאורטיקן הספרות האמריקאי רב־ההשפעה הוֹמִי קֵי בַּאבַּא (הוא הַבָּאבָּא של הַפְּסוֹיְדוֹ העברי) – כמייחדת את הדימיון הקולוניאלי: יחס חיובי לפרט, יחס שלילי לקבוצה. אני אמנם באותו זמן אהבתי את הערבים גם כקבוצה, כפי שאני מחבב אותם מאוד גם כיום כל זמן שאינם מנסים להרוג אותי או את בני־עמי עכשיו ובימים האחרים.

אבל מה ערך לעדותי? הרי הייתי ילד קולוניאלי ובתור שכזה פסול לעדות לא רק אצל לא־יהודים אלא גם בעיני אוהבי שנאת ישראל שבקירבנו, שהם במקרה, לגמרי, לגמרי לגמרי במקרה, גם קובעי הטעם הספרותי…

יום אחד אחר הצהריים יצאה אימא מוטרדת מעט מחדר השינה. משהו הפריע את מנוחתה. כמעט באותה עת גם נפתחה בחשאי דלת המטבח ומן החצר חמק פנימה, גמיש ודק ועיניו שטופות שמש – רפיק, וכבר ניצב בסינָרו הלבן אל מלאכת שטיפת הכלים בכיור, תפקיד שהיה ממלא כל יום אחרי ארוחת־הצהריים.

הדבר קרה בקיץ. אור צהבהב כקש שטף את השדות אשר בחוץ, מלבין רגבים וגזעי עצים ואבנים כאילו היו מראות מחזירות אור. אפילו האבק בחוץ היה כמו מעולף, ושום רוח לא הרימה אותו מרִבצו. רק בבית פנימה היתה קרירות אפלולית נעימה. וכך קרה הדבר: ממטרה בודדת בעלת שתי זרועות כפופות היתה משקה את הדשא בגינת הבית, סמוך לחלון חדר השינה. צליפות המים היו שקטות וחד־גוניות וכמו מחליקות אותך אל שנת אחר־צהריים נעימה. אימא פשטה את החלוק ונִמנמה על מיטתה, אך מתוך תרדמה התעוררה בהרגשה כי עיניים זרות מתבוננות בה מבעד לחלון המרושת, הפונה אל הגינה. ועוד בטרם הבחינה אם חלום רע הוא זה או מציאות – חמקו עיניו העורגות של רפיק ממסגרת הרשת ונעלמו, כחמוֹק נמייה מלול העופות.

אני לא הבנתי מה קרה. לפנות־ערב חזר אבא. אימא התאוננה. רפיק כבר סיים את עבודתו לאותו יום והלך לכפרו, הסמוך למושבה. למחרת, כאשר הייתי בבית־הספר, נכנס אבא למִטבח וגער בו במילים קשות, בערבית, ואיים עליו כי יפוטר אם ייתפס עוד פעם במעשה שכזה. ימים אחדים הסתובב רפיק בראש מורכן, שותק כדג.

כך נפגשתי לראשונה ביצר הסקרנות לראות את גוף האישה, יצר המלווה אותנו, גברים וגם נשים – במשך כל ימי חיינו. אך תם הייתי ועדיין לא הבנתי מהו הדבר בדיוק. כיום אני מתאר לעצמי שפסגת חלומותיו של רפיק היתה להיכנס לחדר־השינה ולזיין את אימא שלי ואם אפשר גם בתחת.

יום אחד סיפר רפיק שאצלם בכפר שחט אח את אחותו הצעירה לאחר שהתגלה שהיא בהריון, ומצאו את גופתה הערומה ליד המזבלה. הייתי תמים ולא הבנתי את עומק הזוועה שבדבר. ממרחק השנים אני שואל לפעמים את עצמי – איך מסוגל אב, אח או בן לרצוח בת, אחות או אֵם בגלל “חילול כבוד המשפחה”? האם נתקף בטירוף הקִנאה הנוראה של בעל הרוצח את אשתו כשנודע לו שבגדה בו? ואולי היְכולֶת הנפשית לרצוח בת־משפחה נובעת מטשטוש האיסור על גילוי עריות, ומההתייחסות לַנשים במשפחה כשייכות מבחינה מינית לגברים של המשפחה? – ושעל כן אם גבר זר בעל מי מהן שלא במסגרת הנישואים – מיד מתפרצת בברברים האלה קינאת גבר בגבר, כשהיא ניזונה מיצר אפל וחזק להיות הוא־עצמו בעל הזכות לבעול את בנות־משפחתו – ותשוקה זו היא שמאפשרת לאב, לאח או לבן לרצוח את הבת, האחות או האֵם – רק מפני שהעניקה לְזָר את מה שהיה עליה להעניק בלעדית לבן־משפחתה הרוצח אותה בִּבְּעילה בסכין!

 

פרק שלושים ושמונה: יַעֲסֵר מראה את גברותו, ונוֹוַאר, שומר־השער, מקפיד על הטבילה במי־ליזול    🔗

עד מהרה חדל רפיק לעבוד אצלנו. אביו אמר לאבא כי הילד מתעייף בזמן האחרון וכי בקרוב גם צריכים לערוך לו ברית־מילה ויהיה חולה שבועות אחדים ועל כן מוטב שינוח עתה ויעלה מעט בשר על עצמותיו.

ואז הופיע לעבוד במקומו יַעֲסֵר, אף הוא מן הכפר השכן, אך טיפוס אחר לגמרי. נמוך מעט מרפיק ובעל מִבנה־גוף איתן ומרובע. גלוי ראש ולו שערות שחורות, עזות ומתולתלות, לא כשערות המשי הדקות־חומות של רפיק. ועיניו, עיניו של יעסר היו שחורות ומבריקות בהתרוצצות אישונים שכולה אמרה שמחת־חיים ותיאבון כביר ומזג טוב. שפתיו היו עבות וחושניות ולא דקות כשפתי רפיק, הנשיות־כמעט. כל זמן שהיתה עינה של אימא פקוחה עליו – היתה חריצותו מדהימה. תופס כל צלחת בכיור כאילו היא חמור סרבן, והיה צורך לצנן את התלהבותו הפראית ולבקש ממנו לנהוג בצלחות ביתר עדינות, “שׁווֹיֶה, שׁווֹיֶה,” פן תישברנה.

אך רק יצאה אימא מן המִטבח או הלכה לנמנם, כמנהגה בשעות אחר־הצהריים, מיד היתה עבודתו של יעסר נעשית מרושלת ואיטית מאוד כמו סרט בהילוך־איטי. לעיתים היה יוצא בשעות אלה לחצר הצפונית, ושם, בצל קיר־המִטבח וסוכת־העצים הקרובה, ליד הברז, היה שוטף דלי, קערת־פח וכד לחלב. עבודתו מעולפת, כחולם, והוא שר בלחש, כמזמזם אל עצמו, בעצימת עפעפיים, שירים של ערגה בניגון חדגוני, מזרחי, כמשוחח עם איזו אהובה נעלמת ומפציר בה ומבקש שתופיע מתוך חלומו כאן, עכשיו.

לא פעם, כאשר הייתי עומד ומסתכל במלאכתו, חומק מהכנת השיעורים שתמיד שנאתי לעשותה ובייחוד בשעה חמה זו של היום, לא פעם, כאשר ידע לבטח כי שנינו מצויים לבד לגמרי ושום עין זרה אינה מסתכלת בנו – היה שולף את אברו המגודל ומנערו בפניי. מתגאה עליי בגודלו. תחתונים לא לבש מעודו, וגם בהיותו לבוש חולצה ומכנסיים לא־חדשים, היה ניראה תמיד כאילו הוא הולך ערום. עד מה קינאתי בימים ההם בגברותו הגואה. שעות ארוכות הייתי בוחן אחר־כך את עצמי בסתר, וגם מול הראי – ונוכח, למרבה הצער, כמה דל ולבנבן אני לעומתו, חלשלוש כזה.

לפעמים היה מרשה לי לגעת.

“שלך כְּבִּיר מאוד,” הייתי אומר לו בערבית בלולה עברית, ככה דיברנו בינינו, “כמו של בַּחֲרִי, כמו של קוּנְדַרְרְגִ’י,” כמו של מלח, של סנדלר, “שלי עוד זְרֵיר, קטן. פעם יהיה גם לי אַכְּבַּר כמו שלך.”

בשרו היה חום כצבע האדמה. נרגש למגע ידי. לא הבנתי עדיין מה פשר השינוי שחל בו למגעי. חשבתי לתומי כי כך הם תמיד ממדי הענק המסתתר בחביון מכנסיו, אולי גם משום שאף־פעם לא התיז ולא צָמק בנוכחותי. עיניו יקדו כלפיי במבט אהבה מלטף. אחרי שנים הרהרתי שאולי לא בי חשק אלא ראה בי, ובעורי החלק הבהיר (אולי פִנטז גם על פי־הטבעת שלי) – את בן־דמותה של אימי צחת־העור. אני חושב שגם הוא, כרפיק, היה מאוהב בה וּוַדאי עוררה את דימיונו. וכך שאף בזהירות לקִרבתי, חושש פן יתגלה דבר משחקיו עימי.

היה לי שׁכל לא לספר על כך דבר לאבא ולאימא.

לאחר שסיים להתגלות בפניי לקח את הנֶצֶ’ה, זה שיח יבש של סירה קוצנית שמלופף היטב בחוטי־ברזל סביב מקל של מטאטא, והחל לגרד בה במרץ את אדמת החצר כמשפשף עליה את שארית תאוותו ומותיר אחריו חלקה נקייה ומקוּוקוֶת כמו במגרפה.

בימים ההם גם דימיתי בנפשי שאני יודע ערבית על בורייה. מעט המילים שהייתי צריך להן לשם השיחות בינינו – הספיקו כדי להביע בשלֵמות כל מה שרציתי לומר. ודיברנו הרבה.

כמה קינאתי ביעסר. חשבתי כי לעולם לא אתבגר ולא אגיע למעלת גברותו.

כאשר היתה נערכת חתונה בכפרו היה בא וכפות־ידיו צבועות בחִינָה אדמדמת־חומה. שיניו הבריקו בצחוקו. עומד שעות ארוכות ליד הכיור, שוטף כלים ומבריק ומצחצח את הקירות והשיש, ומזמר בלחש, כמו אל תוך שיניו, את השירים החדגוניים שלו, שזורי הכמיהה והגעגועים. אסרו עליו לשיר בקול רם כי זמרתו לא ערבה לאוזני אימי.

יעסר, יעסר, לאחר חודשים לא רבים, בהעיב צל המלחמה על יחסי המושבה עם כפרך, סיפרת לתומך כי אצלכם נערכה אסיפה חשובה בכפר, ובא איש כְּבִּיר, חשוב, מיפו, והבטיח כי אתם סופכם לרשת את כל בתי היהודים במושבה, לחלק את רכושנו ביניכם ולשבת בנחלותינו, וגם את הנשים כבר חילקתם אלא שלא תמיד הגעתם לעמק השווה. אני מתאר לעצמי שאתה דרשת את אימי. כּוּס־אֶמָכּ. אתה יודע מה היה עולה בגורלי אילו נפלתי בידיכם? הייתי משתלב במזרח־התיכון בתור גווייה.

יותר מכל מאכלי ביתנו אהבתי פיתת בצק לחה, אפויה־למחצה וממולאה באורז ומלוחה, שהיית מביא עמך מביתך ובוֹצע למעני פת ממנה. גם זה היה נעשה בינינו בהסתר, לבל תגלינה עיניה שוחרות־הניקיון של אימא את המזון הערבי.

מהיותי הבכור בבית הייתי מסתכל אליך כאל אחי הבוגר. מעולם לא העזת להרים יד עליי ואף אני לא הכיתי אותך, למרות שאולי יכולתי, ולך היה אסור להחזיר לי. היית מסתכל במחברות שלי בהערצה. מבקש ממני עיפרון כדי לשרטט את תווי האותיות של שמך, בערבית. יותר מכך לא ידעת. (ובי הבאת אז הרגשה, שחוזרת ומלווה אותי מאז במצבים דומים בחיי – שתמיד בהימצאי בחברת אנשים שהשכלתם פחותה משלי, פשוטי־עם, אני מעורר כלפיי איזו יראת־כבוד מהולה באהדה מסויגת ועימה מנוד־ראש כלשהו על “בטלנותי” – אך לא רגשי איבה, כאילו מוּנה לי איזה מעמד אכסטריטוריאלי ביניהם. אבל יש גם הסבר פשוט יותר והוא שהייתי ילד קולוניאלי).

במִסתרים היית מביא לי גושי חמאה צהובה שחוּבּצה ביד, חמאה מלוחה ושמנה מאוד, שערות־צאן שחורות בה, היא מדיפה ריח עשן וצמר־כבשים ועטופה במטלית כהה ולא נקייה ביותר. כל ימי המלחמה העולמית וגם לאחריה לא ידענו טעמה של חמאה, ובפי היא נמסה כמעדן מלכים, מגולגלת בפיתה טרייה ממאפה־ביתך.

יעסֵר, יעסֵר, כמעט בן־גילי היית, ומי יודע מה עלה בגורלך ובגורל חבריך – רפיק טרוט העיניים, ועלי מן הכרם, ונוֹוַאר שומר השער של האחוזה, וכל היתר, אשר השפיעו כה רבות על הילדוּת השקטה, החולמנית והמפונקת שלי –

מה שבטוח שאתה לא יעסר ערפאת, היית הרבה יותר יפה וגברי ממנו.

לאחר שנים רבות קראתי סיפור נהדר – “תחרות שחייה” מאת בנימין תמוז, והרגשתי כאילו הוא מספר גם עליך ועל התחרות הסמויה שהיתה שוררת בינינו אז, אתה בגברותך ואני בשרטוטי האותיות שלי –

חבריי־מילדות הערבים נִראו על כן בעיניי כמי שגבריותם היא עיקר גאוותם והם נוטים להתפאר בה בכל הזדמנות. עורו של נוֹוַאר היה שחור כמעט ככושי. (בימים הרחוקים ההם המילה כושי לא היה בה שמץ של גנאי אלא מילה תנ"כית שגם סופרים ומשוררים השתמשו בה). אף הוא בן גילם וכפרם של רפיק ויעסר. עבודתו היתה לשמור על הכניסה לאחוזה של משפחת פלז, ואת שני שערי הברזל הגבוהים האטומים, שצבעם חום מרוב חלודה, לפתוח לרווחה בפני כל מכונית, עגלה או צמד סוסים החוזר מן החריש.

באחד משערי הברזל היתה דלת לא־גדולה, כמין פשפש, מבוא להולכי־רגל. ומקומו הקבוע של נוואר היה מחוץ לחומת־החצר, בצד המבוא, בצל שיח הבוגונוִיליָה שפרחיו סגולים־אדמדמים ועלוותו הענפה יוצרת מעין מַעֲרֶה נסתר עד לקיר החומה. כשהיתה פורצת בארץ מגיפת הפה והטלפיים בבָּקר, היה נוסף לו תפקיד תברואי שעל מילויו היה משגיח במין אדיקות גאה שמעוררת סמכות שלטון הניתנת לנמושות: להקפיד שאיש מן הנכנסים לחצר האחוזה לא יתחמק מטבילת סוליות נעליו בתמיסת מי־ליזול, פן יעביר את המחלה לפרות אשר ברפת האחוזה. הוא נהג להכריח אותנו לטבול לא רק את סוליות סנדלינו אלא אפילו את כפות רגלינו היחפות, משתדל תמיד להחזיק ברגלך גבוה ככל האפשר, בשעת ההטבלה, בליטוף רפרפני כאילו הוא שותל אותה בפחית־הליזול, ובשיניים צחורות, צוחקות, במלוא כל פרצופו השחור ועיניו המבריקות בפראות עליזה וחייתית.

בימי הקיץ הלוהטים היה מערֵם בטורייה סוללות של חול זהוב לרוחב הדרך העולה מהכביש אל חצר האחוזה המוקפת חומה, בין דקלי הוואשינגטונייה המזדקרים אל־על ופורשים כפותיהם כמין זנבות של עופות־ענק, ודקלי־תמרים נמוכים שהניבו אשכולות פרי צהוב וחסר־טעם, בוסר מריר וקמחי ומקהה־שיניים גם בהבשילו. אל הערוגות המדורגות שנוצרו בחול היה נוואר מטה את זרם המים מן התעלה וכך מציף אותן זו אחר זו למען תוכל מכונית הסְקוֹדָה של אדון פלז הזקן, ומכוניות אחרות, לפעמים – להיכנס אל חצר האחוזה מבלי לשקוע בחול הרך והטובעני.

כשהייתי עובר את השער כדי להיכנס לחצר האחוזה, לבקר את אבא בעבודתו או להתבונן כך סתם באורווה ובמחלבה – היו עיניו של נוואר מתגלגלות־ממש בחוריהן, וכמין חלמונים שחורים נוצצים בתוך הלובן – מסתכל לצדדים, ואם אינו מבחין בדמות אדם כלשהו בסביבה – היה מעכב אותי ודוחק בי להיכנס עימו אל סוכת הבוגונוִילייה הפראית, בַּמַעֲרֶה, בצל החומה. שם, במסתור העלים היבשים־בחלקם, סמוך לעורקי הקוצים האדומים, היו גלגלי עיניו הלבנבנים מתרוצצים בחיוכו הלבבי ורב־המזימות, ושפתיו העבות נפשקות כלפיי בהבעת ידידות לחה. שיניו הצחורות טחנו אוויר בפטפוט בלתי־מובן, טרדני ומפציר. אף פעם לא שמעתי ערבית כזו, ואולי חשב שהוא מדבר איתי עברית? מי יודע.

ובטרם הבנתי מה רצונו ממני – וכבר מישמש בזרועי וקירב אותי אליו בבולמוס של חיבה, ודבר־מה כהה מאוד היה חומק בדרך פלא מבעד למכנסיו הרחבים החוצה ומציג עצמו לראווה, והוא מפציר בי ברמיזת־ידיים לגעת בו. לשפשפו. את מעשיו אלה היה מכלכל במהירות ובזהירות, שהרי כל רגע עלול לבוא מישהו לשער ולהזדקק לשירותו. ואם תתגלה התייחדותו החשודה עימנו, ילדי המושבה, בסוכה הפראית, ייכנס ודאי בצרה גדולה.

המנהג המטריד הזה נעשה כמין דיבוק אצלו, ואנחנו התרגלנו אליו מתוך סקרנות תמימה, כאילו הוא חלק מן ההצגה הקבועה, כשעוברים בשער, ולא ראינו בכך כל דבר יוצא־דופן. כמוהו כפר מיוחם ששועט אל הרפת וחוצה באלכסון את החצר. כתיש אשר אליו הייתי מושך מדי סתיו את העז המיוחמת. כיונים הצונחות ממקצוע גג־הרעפים של בית־האחוזה לאחר שאבא־של־גיורא יורה בהן ברובה־הציד שלו. כאבטיח במִקשה המנופץ אל דופן עגלה לפנות־ערב, בתום האסיף, ואל ליבו האדום נשלחות בצוותא אצבעות שחומות של פועלים ערביים ואצבעות דקות של נערי המושבה. ככלבים המתלקקים ומזדווגים להנאתם בפומבי. כחתולים בעונתם. כל שהוא בוגר ובשל ומזדווג ואוכל וחי ומת והוא חלק מן הטבע והכפר ומחזור העונות בשנה.

אבל יום אחד הרגיש אבא שאני מיודד יתר על המידה עם נוואר, ושאל אותי מה מעניין כל־כך עבורי להתחבר עם נער פשוט שכמותו. לתומי סיפרתי את פרשת ראווֹתיו וכי כולנו יודעים על־כך ונהנים לראות את הצגת האקרובט המתנודד שלו וגם לשפשף לו מדי פעם.

אבא שתק ולא אמר דבר. אך מאז חדל נוואר לפנות אליי בדברים כאשר הייתי עובר על פניו בשער, ומעמיד פנים שהוא מעמיד פנים שאינו מכיר אותי (חוש הומור שורשי היה לו, לשייגֵץ). ורק מעיניו המבריקות נשקפה לעיתים איזו תוכחה עצובה כלפיי, כמתלונן, כאילו בגללי נענש על לא עוול בכפו.

זהו. ניסינו לדבר במלונה על “השאלה המינית”, ואתם כבר מתארים לעצמכם על מה דיברנו.

ועל מה לא דיברנו.

לא דיברנו על האהבות שלנו.

ואין צורך להסביר.

 

פרק שלושים ותשעה: עומד על ערימה של קליפות־אבטיחים ונושא נאום על אודות האם היהודייה. פגז תורכי    🔗

סיפורנו מתקרב לסיומו ואין צורך להיות סופר או מבקר ספרותי כדי להבין שיום־השדה הוא “סיפור מסגרת” אשר באמצעותו רציתי לספר על עולם הילדות שלי.

כשגמרנו לאכול, ולשוחח, ושתינו את כל המים, נעשה קצת עצוב וריק. פתאום היה חשק לחזור דווקא אל החדר הקריר בבית. להתקלח וללבוש תחתונים נקיים עם פתח־חנות גדול ומאוּורר. לשתות מיץ פטל ולאכול פירות ממקרר הקרח. היינו חוזרים אולי עוד קודם אלמלא חששנו שנגרום לאימהות שלנו את התענוג לומר לנו – אתם רואים שצדקנו? תמיד אנחנו צודקות ולכן צריך לשמוע בקולנו. ועכשיו תעשו את זה, ואת זה, ואת זה, ואת זה –

מתחשק לי, ממש מתחשק עכשיו לצאת מן המלונה, לעמוד על ערימת קליפות האבטיחים הנרקבים, המכוסים עפר, מול שדה התירס הצהוב, הקמל, ולשאת נאום על אודות האימהות שלנו, ולומר:

האזינו שמיים ואדבֶּרָה, ותשמע הארץ אמרי פי, מאחורי כל ילד עברי מוצאים את אימא שלו, ובייחוד אם זו אימא שאפתנית ודאגנית ושתלטנית ממזרח־אירופה, ששם נוצר גזע אימהות יהודיות מיוחד במינו, שמצמיחות ילדים מוכשרים מאוד ומתוסבכים מאוד אשר כל ימיהם רצים קדימה בלי מנוחה, ורוצים להשיג עוד ועוד – ללמוד, להצטיין, להרוויח כסף, להרוויח כבוד, לדפוק את הבחורות הכי יפות ואף פעם לא להסתפק במה שיש אלא לשאוף הלאה, הלאה, אפילו אם זה עולה להם בהתבגרם בבריאות ובעצבים קרועים ובתיאבון לא־נורמאלי שמשמין אותם, ללא תנועה כמעט, בישיבה מאחורי הגה המכוניות החדשות שלהם עד כדי סכנה לחייהם בגלל עודף השומנים סביב הלב ובגלל תאונות הדרכים. ומאחר שהם רגילים לאימהות השאפתניות אשר דוחפות אותם תמיד קדימה והולכות אל המורים לדבר בעדם ושוכרות להם את המורים הפרטיים הטובים ביותר, אם צריך – לכן בבוא היום הם נופלים בפח (או באים אל המנוחה והנחלה, כמו שאומרים הזקנים) ומתחתנים עם הבנות של האימהות הללו (שנעשות דומות לאימהות שלהן כמו שתי צֶ’פַּצְ’קוֹת) ומרגישים כמו בבית כאשר אין בבית רגע של שקט אלא האישה דוחפת אותם כל הזמן קדימה, קדימה, להשיג עוד ועוד ולא לעצור, וככל שהם מתבגרים, האישה נעשית דומה יותר ויותר לאימא שלהם והם נעשים תלויים בה בכל מה שקשור לענייני הבית (“וככה כשאימא ביולוגית שלהם מתה הם לא נהיים יתומים כי אישה שלהם כבר נעשתה להם אימא יותר מאימא ביולוגית שלהם,” אומרת דודה ברטה המבטאת ה“א כחי”ת ומתעלמת מה"א הידיעה) – עד שאחדים מהם נתקפים לפתע רוח של מרדות מאוחרת, ולעיתים ממש טירוף – ובורחים החוצה, רחוק מן הבית, כמו נערים שזה עתה התבגרו ורוצים לעמוד ברשות עצמם והם מורדים בבית הוריהם ונוטשים אותו.

רציתי לשאת נאום בשבח האם היהודייה ויוצא שאני מגנה אותה, אבל חסרונותיה הם־הם מעלותיה. פעם השתתפתי בוויכוח על הפער העדתי: האם זו שאלה של כסף, של חינוך, של דיור הולם או של התארגנות פוליטית? – ואני אמרתי כי אם רוצים לשנות את המצב מיסודו בשכונת מצוקה כלשהי, צריך לשתול שם עשר, או מאה, או חמש מאות אימהות יהודיות מפולניה – (מין צֶ’פַּצ’קוֹת כאלה שמתנועעות כל הזמן) – והן לא תשקוטנה ולא תירגענה עד שרוב ילדי השכונה יסיימו את לימודיהם לפחות באוניברסיטה או בטכניון, מתוסבכים־לאללה, כמו שאומרים, אבל מסודרים בחיים ובלי שום הרגשה של תיסכול או קיפוח על רקע הפער העדתי.

וכך קיפלנו וארזנו כל מה שניתן להעמיס על שולחן־העץ של גיורא, שחזר להיות עגלה קטנה שגוררים אותה ביד, וגיורא אמר:

“היה די משעמם אתכם ביום־השדה. היה מתאים לכם יותר לשכב כל היום בצל ולקרוא ספרים שלכם. אני לא חושב שעוד פעם אצא אתכם. יותר מעניין לצאת לציִד עם אבא שלי, או לשחק כדורגל.”

גם צבי היה מאוכזב ובמצב־רוח רע למדיי, וכבר לא היו אויבים־מסתתרים ופַּרשוּטים ואפילו לא איזה סתם גנב פשוט לרפואה. לא פגשנו איש במשך כל היום כולו. אפילו לא כלב משוטט או חמור ללא־בעלים. אפילו לרובינזון קרוזו היה יותר מעניין על האי שלו. שלא לדבר על שירלי טמפל.

הלכנו לאיטנו, חוצים את שדה החריש העמוק המשתרע מפסי הרכבת ועד לגבול בתי המושבה (בקיץ היתה המסילה שוממה כמעט והיא התעוררה לחיים רק בעונת קטיף ההדרים), ומבטינו נעוצים בשתיקה ובמין עקשנות מצחיקה ברגבים המצוחצחים מברק הלהב, סכין המחרשה, שפילח אותם.

שמתם לב בוודאי שיש מדי פעם קפיצות מרגיזות בסיפור מנושא לנושא כאילו אין קשר ביניהם. יכולתי לתרץ זאת ולומר שזוהי טכניקה של מוֹנְטַאז', חיתוך, כמו בסרט קולנוע, ומטרתה לשמור על קצב מהיר ועל גיוון בכל פרק, ולהבטיח שהקורא לא ישתעמם. אבל האמת הרבה יותר עגומה, ואלמלא הייתי כה גלוי־לב על פני הספר הזה, לא הייתי מעז לספר אותה כאן:

מדי פעם, בשעת הכתיבה, אני חש רעָב, ואז אני עושה הפסקה והולך למטבח ולוקח תפוח עץ או אשכול ענבים או פלח אבטיח או פרוסת מלון או שלגון או מנה גלידה או עוגה או פרוסת לחם שחור־שחור בחמאה עם זעתר ומלח בזוקים עליה כמו גבעה קטנה וריחנית של ארץ־ישראל, וכשאני חוזר סוף־סוף לשולחן הכתיבה שלי, כבר ניתק חוט הסיפור הקודם ואני מתחיל לכתוב מעשייה חדשה, ולכן ניראה הספר הזה כאילו הוא עשוי טלאים־טלאים. חמישה קילו כבר הוספתי על משקלי מאז שהתחלתי לכתוב אותו, ואם זה יימשך כך (וזו בלבד סיבה טובה עבורי למהר ולסיים את כתיבת הספר) אני אוכל להתקבל בקרוב בתור חבר כבוד במדינת המישמנאים. ואל תגידו שאינכם זוכרים את הספר “המישמנאים והמירזנאים” שכתב הסופר היהודי־צרפתי אנדרה מורואה. מי שקורא בו פעם אחת לא ישכח לעולם אותו ואת הרישומים הנילווים עליו. אַחְלָה סֶפֶר. קִילִימַנְגַ’רוֹ. הַפְּטְשִׁי! – הַ־הַ־הַפּטשִׁי! – יִלְעַן־דִינַכּ! איפה הייתי? שוב נפל לי זַעתר על המִקלדת…

*

פתאום גיליתי באחד התלמים ראש פגז ישן, מלא חלודה, צורתו חרוט שבסיסו רחב וגובהו מועט. בשדה הזה עברו אל מעברות הירקון צבאות התורכים והגרמנים בנסיגתם, ואחריהם הצבא הבריטי שהניס אותם. מכאן עלה אולי הגנרל אלנבי בראש מחנהו צפונה. כאן נפלו גם פגזי התותחים שהומטרו על המושבה במלחמת העולם הראשונה (פגז אחד פגע באמצע הרחוב בדודה ברטה וחתך לה חצי תחת, ולכן בצליעה ובזר פרחים קידמה את פני הגנרל המנצח אלנבי בביקורו במושבה. סיפרו שהיא התלמדה להשתין בעמידה אבל הולכת לחרבן עם בלוק כדי שלא תיפול מן האסלה. בימי שישי היינו מתגנבים לקיר האחורי של בית־המרחץ כדי להציץ בַּאחוֹר שאבד לה. זה היה קטע! – פליני היה משתגע לכלול אותו באחד מסרטיו). ומדי שנה, לאחר החריש העמוק, פולט השדה רסיסי פגזים אכולי חלודה.

והפעם – ראש־פגז שלם!

צבי קבע מיד כי זהו פגז תורכי ואם נצליח לפרק אותו – אולי נזכה סוף־סוף באבק־השריפה המיוחל, ונוכל לגשת לביצוע כמה פיצוצים רציניים. למשל, להעיף את הגשר הבריטי שעל הירקון, גשר ביילי, וכך לנתק את צפון הארץ מדרומה, אם יהיה צורך בכך, כדי לעצור את נסיגת האוייב, ואז להשמיד אותו בחיצים מורעלים בזַרְנִיך או באוהלים לבנים של צִיאַן־קַלִי אשר בהם היו עוטפים ואוטמים עצי הדר חולים בלב הפרדסים ו“מעשנים” אותם בגז הקטלני.

יום אחד השגנו כדורים חיים של רובה בריטי לי־אנפילד (אלה שכרכובם בולט ואין בו חריץ־מסילה המצוי ברוב כדורי הרובים, המקלעים, התת־מקלעים והאקדחים), פירקנו אותם והוצאנו מַקַרונים צהבהבים של אבק־שריפה. זו היתה מציאה! – צרבנו באמצעותם את אותיות שמותינו על גבי קרשים, כמין יצירת אמנות. ואני, בחשאי, גם צרבתי לוח־עץ “נלי”.

צבי ביקש שאחביא את האוצר במחסן שבחצרי, וכי לא אגלה לאיש את סוד המציאה ומה אנו מתכוונים לעשות בה. למחרת מיהר לבוא אליי אחרי הלימודים, ויחד ישבנו על מדרגה לפני המחסן עם פטיש ביד וניסינו לפרק את ראשו החלוד של הפגז בתקווה לגלות בקרביו אבק־שריפה. צבי הסביר משהו על שַׁרְפְּנֶל שמתפוצץ פעמיים, והקליע שלו ממולא אף הוא בחומר נפץ.

אבא עבר במקרה בחצר ושמע את הנקישות. הוא הציץ מעבר לגדר הלוחות, שהיתה בקומתי לערך, ושאל:

“מה אתם עושים עכשיו?”

אולי קיווה כי סוף־סוף אני יושב ומעשן את שארית חפיסת ה“מטוסיאן” בחברת צבי.

“מפרקים,” עניתי.

אבא פתח את הפשפש הקטן שבגדר ונכנס פנימה. כאשר הבחין בראש דמוי החרוט, אשר פצלוֹת חלודה אחדות כבר ניתזו ממנו, נחשקו שפתיו והוא אמר:

“אמנם נשבעתי שלא אעסוק יותר בחינוך שלך, אבל אם אתפוס אתכם עוד פעם אחת, ילדים, שאתם משחקים בפצצות – אמרוט לכם את הלחיים!”

וזרק את הפצצה (בימים הרחוקים ההם טרם הבחינו בשם בין פגז לפצצה, והיו אומרים שהתותח יורה פצצות) רחוק אל סבך קוצים ומשוכת שיחי צבר עוקצניים.

“אנשי מדע!” הפטיר בבוז, בטרם הסתלק. “‘הטכנאי הצעיר’!”

אך גם זו לא היתה הפעם היחידה או האחרונה שנמצאתי בסכנת מוות.

 

פרק ארבעים: האם נישקת עֵז? איה בירושלים. הפר שכמעט והרג אותי. הפסקת גלידה    🔗

לא רחוק הייתי מדריסה ברגלי פר מיוחם השועט בדרכו אל הרפת.

חצר הפרים היתה האזור המסוכן ביותר באחוזת פלז. היה לפרים מדור בקצה המערבי־דרומי של האורווה. דלת־ברזל אטומה בקיר־החומה סגרה על המעבר לחצר הפרים, שהיתה גדורה צינורות־ברזל ועמודי־ברזל עבים וחזקים. את המִכלאה הזו, לרגלי החומה, במורד־כלשהו של גבעת האחוזה, היה אפשר לראות ממרחקים. תמיד הסתובבו בה שני פרים מבוגרים מגזע הולנדי, מנומרים כתמי שחור־לבן וחחים באפיהם. לעיתים היה פר צעיר מסתובב עימם בבוץ המסריח ולועס ומעלה גירה ומחכה בסבלנות ערמומית ליום שבו יִכְבד משקל גופו כשלהם ויוכל להשתתף עימם במלאכת ההרבעה של כשבעים עד מאה הפרות שהיו ממתינות בסבלנות ברפת הגדולה, זו שצורת רי"ש לה ומקומה בקצה הצפוני־מזרחי של חצר החומה.

אלה היו ה“חיות” המפחידות ביותר שהִכרנו. גם כיום קשה לי לכנותם – בהמות, כי למילה בהמה יש איזה צליל כנוע וצנוע שאינו הולם כלל פר הרבעה. אמנם ידענו כי מי שתופס את הפר בחָח, זו טבעת הברזל התקועה באפו, בקרום־הבשר הדק שבין נחיריו – יכול להשתלט עליו בקלות – כי הפר הפראי ביותר נעשה חסר־אונים כאשר מושכים אותו בנקודה רגישה זו שבפניו. אבל לך תפוס גוש־שרירים כבד שכזה באפו! – היינו מתקרבים בלב חרד אל גדר־הברזל של המִכלאה ומתבוננים בהם והם משיבים לנו מבט ערמומי כלשהו בראש מורכן, כמפתים – נסו רק להיכנס, ונמעך אתכם אל העמודים או נשקיע אתכם בנגיחת־ראש בתוך עיסת הזבל השחור, הבוצי, אשר בה אנו בוטשים יום אחר יום ברגלינו.

מעודי לא ראיתי מבט ערמומי ומסוכן שכזה בעיניה של פרה. הבדל אופי ומזג מוחלט שכזה בין זכר ונקבה מאותו מין לא פגשתי מעודי. להפך, באיזו סבלנות היתה עומדת פרה, גם בשעת לידתה, וקרום־השִלייה הלבנבן, התפוח ככדור, בולט מאחוריה והיא גונחת וגועה וזה אינו זז כמעט. באיזו סבלנות היא מניחה לרופא הווטרינר לשלוח יד פנימה אל תוך רחמה כדי לבדוק את מצב ההמלטה. וכמה היינו חרדים על כל פרה פן תמלא כרסה בעשב רטוב ותתנפח ויהיה צורך לתקוע סכין בבִטנה כדי לשחרר אותה מן הגזים ולהצילה.

גם את חביבה, העז הלבנה שלי, שחיבבתיה והייתי מלטף אותה ומנשקה על לחייה ומדגדגה בגרונה ומניח לה ללקק מלח מכף־ידי ומושך בשובבות בִּזְקָנה וגוזם במזמרה את ציפורניה – הייתי בודק שבע פעמים ביום ומקיף את ביטנה ולוחץ מעט ומאזין בהצמדת אוזן – אולי התנפחה והתקשתה מאכילת עשב רטוב שאני ברשלנותי הנחתי לפניה? וחס־ושלום יהיה צורך לקרוא לווטרינר דוקטור פָרְבֶּר שיתקע סכין בכרסה? – דבר שלא קרה אף פעם, תודה לאל. אבל אני, החבר הצעיר ביותר בסניף המקומי של “עזיזה”, אגודת מגדלי עיזי־בית בישראל, אני שקיבלתי ספרון עם תמונת עז לבנה על כריכתו ופירוט כל הטיפולים והפגעים האפשריים – הייתי חרד, חרד מאוד, לשלומה.

ולא פעם הייתי מדבר באוזניה שעה ארוכה על צרותיי ועל אהבתי הנכזבת לנלי, והיא היתה מניעה כלפיי באוזניה כמגרשת זבוב, וכאילו היא מחייכת אליי בעינה הלבקנית, הנִראית מצד פניה הקרוב אליי. וכששואלים אותי לפעמים איך זה שאני יכול להרצות כמעט בפני כל קהל ואין בי שמץ של אימת־ציבור, אני עונה: “מי שהִרצה בילדותו בפני עיזים כבר יש לו ניסיון עם בהמות!”

*

לאחר שנים, ואני כבר סטודנט לספרות באוניברסיטה העברית בירושלים, פגשתי שוב את איה, שנעשתה יפה עוד יותר בעורה השחום, האשכנזי והמשגע, ובעיניה הכחולות, כן, עדיין היתה כלחמנייה טרייה, ונדלקנו. לא אהבתי אותה אבל נדלקנו.

בימים הרחוקים ההם לא היו סרטי פורנו זמינים, לא היה פחד איידס, ולכן מין מזדמן בפגישה ראשונה, או לפחות מזמוז רציני בלי חדירה – היה מתרחש לעיתים קרובות אפילו באמצע היום אחרי ארוחת־צהריים של קציצת דג פילה ומרק קלוש במֶנְזָה שברחוב מַמִילָא, כאשר מן האצבעות נודף עדיין ריח דג ותבשיל זול, ומתמזג בהמשך עם ריח הכּוּס.

היה זה כמעט עלבון לסטודנטית שהסכימה לבוא לחדרךָ, אם במשך ישיבתה אצלך לא ניסיתָ לתקוע בה מבט חודר שלעיתים גם הצליח לפעור מולך את עיניה הנוצצות במין הרשאה רטובה ואילמת להתקרב אליה, אם לא למטה מזה.

היו שהתמסרו בהנאה גלויה והיו שהגיבו כאילו רק גופן נוכח בחדר. יַעֲנִי, קדֵשוֹת מעוּנות. ומי בכלל חשב על הטרדה מינית? להפך, מי שלא ניסו להשכיב אותה חששה שמשהו פגום בה וחשה עצמה דחויה, מה־זה דחויה – חוּי דחויה! – היתה מטפלת במראה החיצוני שלה עד כדי הגזמה. פנים. בגדים. חזייה מרופדת. אני עצמי, רק מטוּב־לב, בעלתי מבוגרות ממני וגם מכוערות, מָמֵש טבלתי והשרץ בידיהן ומעולם לא הברחתי מישהי ולא ברחתי ממנה בתואנה של שלשול, כפי שנהג דודי אלכס בנשים שלא נשאו חן בעיניו.

ואיה, למרות שלא אהבתי אותה וגם היא לא החשיבה אותי מי־יודע־מה בתוכניותיה לעתיד – אבל כנראה ששנינו היינו אז בתקופה קצת נואשת ודחויה כל אחד בחיי האהבה שלו, בודדים במֶנזה אותם צהריים עצובים, כורעים תחת עומס עבודות סמינריוניות משעממות ושיעורים שמייבשים את השכל –

אבל איה, טרייה וצחקנית כתמיד, וכאילו טיפות זרעם של כל הגברים שעימם התעסקה לא באו אלא לרענן ולהעניק נעורֵי־נצח לעורה הקטיפתי וללחייה החלקות –

ונאחזנו זה בזה בחדרי (שהיה לא רחוק משם, ברחוב עקיבא 4), ובעברנו המשותף, ולא פסקנו להעלות זיכרונות משעשעים מהמושבה גם כבר כשהיינו ערומים לגמרי, ואחרי מקלחת בסבון־כביסה, שלא חדלתי להשתמש בו כל ימיי כדי לשמֵר את ריח המושבה, ואיוֹנֶת החזיקה את האבר שלי ושִפשפה אותו כשהיא מתפוצצת מצחוק:

“אתה זוכר איך התנודד לו הזין השחור, למוכר־הביצים הערבי הזקן שכרע מולנו?”

והרפתה משלי כשהיא מכה בו קלות ועוקבת איך הוא מיטלטל מצד אל צד.

“בֵּייד! בֵּייד! חַמאמַה!” חיקיתי את הערבי כשאני ניצב על ברכיי ומפציר בה לנשק לי את הביצים.

איה יקרה ומצומקת, השנים לא היטיבו עימך. סלחי לי על גילוי הלב. אני מבטיח לך שאיש לא יזהה אותך בדפים האלה.

איה על ארבעתיה ופניה טמונות במבושיי הנודפים ריח סבון־כביסה, עושָׂה בהם כחפצי. ליטפתי את שערותיה הדבשיות, אף הן בריח סבון־הכביסה, את גבה החלק ללא מתום, את עכוזה הבהיר שכמו שמר עדיין על בתוליותו מאז ניסה גיורא להשחיל בו לעינינו את הזרג על החול בצריפון הירוק של תחנת “אגד” ומאז ירדה כף־ידו של דוקטור קסלר על גבה עד ששרטה לה את פי הטבעת ולדבריה נגעה לה בקקי.

“אתה זוכר את חַבִּיבָּה הלבנה שלך?” הִמהמה מבין אשכיי, “בוא נשחק בעֵז ואתה!”

“מה זה?”

“עֵז, אני, ואתה, אוּרי!”

והיא הרפתה מתותחִי המוּטס על צמד גלגליו שנותרו תלויים באוויר כְּלִפנֵי נחיתה, נִשארה על ארבעתיה, ואני ירדתי לצידה והתחלתי ללטף את צווארה ולנשקה על לחייה ולדגדג לה תחת הסנטר. איה נשאה ראשה כלפי מעלה ונהנתה עד שהשמיעה קולות הנאה של עז הולנדית לבנה שמעלה גירה וצוחקת, ואני שאלתי אותה אם היא רוצה ללקק גרגירי מלח־גס מכף־ידי כמו שאהבה מאוד חבּיבּה בדיר שלה, והיא אמרה שתודָה לא, הספיק לה “ללקק לי את הבֵּיצוֹת.”

ואחר־כך חלבתי אותה בתנועת האצבעות שבה הייתי חולב בוקר וערב את פְּטַמות עטינֶיהָ הוורודים והמנומרים כתמי שחור של חביבה. תופס בשד בין אגודל לאצבע ומכווץ בזו אחר זו את שאר האצבעות בתנועת מניפה נסגרת כלפי מטה, וכך סוחט פעם פטמת ימין פעם פטמת שמאל הנתונות בשתי כפות־ידיי – עד ששדיה התקשחו ממש כתותחִי ולא יכולתי להמשיך לחלוב לה.

“חבל שאני לא שומעת את סילוני החלב הדקים מצלצלים על דופנות סיר האמאיל שלכם מתחתיי ונבלעים בקצף הלבן, שממנו אימא שלך היתה עושה גבינה נהדרת,” צחקה, מגוּרה, ותפסה באצבעותיי הסוחטות אותה, כמבקשת להרגיש את שדיהָ־שלה דרכן, “אוי כמה הייתי רוצה להניק אותך!” גִרגרה, “כמה אני מתגעגעת לגדיים שחביבה שלכם היתה ממליטה באביב, לריח שלהם, אתה יודע מה? בוא נשחק עכשיו בעז דורשת ותיש מיוחם ונגיד שהיית סוחב אותי כל סתיו לאדון פסילוב, אבא של נָתִי [לימים אלוף נתי שרוני]! אוֹי כמה שאני מתגעגעת…”

“מה, אַת התיש?”

“לא, אני העֵז שלך, טֶמְבֶּל! בוא נעשה זיון אמיתי של בני־המושבות!”

“כמו במֶסְחָה? שהורידו את הקָנְדוֹנִים רק אחרי שלושה ימים כדי שהעירונית ששכבה איתם לא תיכנס להריון?”

“תפסיק שטויות. אמרתי של בני־המושבות! ושילכו לעזאזל כל האמיגראנטים החיוורים! אני רוצה אותך כמו תיש על עז! אני רוצה שתמלא אותי חלב מהביצים שלך!”

הרבצתי קול חרחור מיוחם מהאף כמו שזכרתי את התיש של פסילוב, ועליתי על איוֹנֶת מאחור.

“אל תפחד, אני לא בימי הביוץ שלי,” הסבה ראשה לאחור כלפיי, כשאני שוקע לא רק בַּכּוּס הלועס שלה אלא גם בעיניה הכחולות, “אתה יכול להזריע אותי בלי חשש.”

“עיזים לא מדברות על ביוץ, עיזים עושות מֶה… מֶה…”

“מֶה… מֶה… מֶה… רק לא בתחת, בבקשה… בהמות דקות לא עושות בתחת, נמאס לי מֶ… מֶה… מֶה…”

התפעלתי מהידע שלה בִּלשון המקרא ובתאוותיהם הנלוזות של הגברים שהיו לה, והנחתי שתי ידיים קשות על שכמה כמו תיש את גפיו הקדמיות. “סליחה שאני לא מסריח כמו התיש של פסילוב בתקופת הייחום.”

“זה בסדר. מֶה… מֶה…”

“בפעם הבאה אשׂים לך על הראש גבינת צאן, כי מוסיפים להן באופן מלאכותי תמציות המחקות את הסירחון הנודף מהגוף ומהאשכים של התיישים בעונת הייחום, ריח שמגרה את העיזים, ועוד קוראים לזה גבינת צאן, למרות שמעולם לא היה לגבינות שאימא עשתה מהחלב של חביבה – ריח ייחום שכזה.”

“תפסיק להרצות ותעשה משהו. לא תהיה פעם הבאה. מֶה… מֶה…”

ואכן, המחשבה שאני בא עליה כדרך תיש בעז החזיקה אותי בתוכה הרבה יותר, אני חושב, משהיה מחזיק התיש של בֶּרְל פּסִילוֹב (שקיבל מאיתנו תשלום) בחבִּיבָּה שלי. “מעולם לא הרגשתי כל־כך תיש,” נחרתי לאוזניה של אַיוֹנֶת, והייתי שעיר־עיזים, והייתי אל יווני עם ראש תיש, ויכולתי לבעול עדר, את כל מכלאות הצאן של הסטודנטיות פעורות הפות הפועות אליי מכל הפקולטות ודורשות: “מֶה… מֶה…”

קטונתי מדעת אִם עֵז מגיעה לאורגזמה, אבל נִראה שהמחשבה עליי כתיש הועילה מאוד לאיה. וכשסיימנו תפסתי בידי השמאלית את שני קרסוליה, קרוב לכף הרגל, והרמתי אותם גבוה כשהיא נסמכת רק על ידיה, והתחלתי לשפשף בכף־ידי הימנית את גבה בתנועה קבועה מלמעלה למטה, רק מלמעלה למטה, לכל אורך הגב, מלמעלה למטה, כשאני טופח וסוטר מדי פעם על שיפולי־גבה ואחוריה המורמים –

ועקביה המפונקים ורכי העור נוגעים־לא־נוגעים בשפתיי –

“מה אתה עושה, משוגע?”

"מה שבֶּרְל פסילוב היה עושה לחבּיבּה שלי אחרי שהתיש גמר – כדי להיות בטוח שֶהַדוֹזָה [המנה] שקיבלה תְעַבֵּר אותה – "

ומרחתי לה את התחת ושיפולי הגב בשִיוּרֵי טיפות הזרע כדי שלא תתקמט.

איה, איוֹנֶת, למרות שאהבתי את נלי, אני מתגעגע אלייך! – עומד לי כשאני נזכר בך.

ניסיתי להתקשר איתך עוד פעם־פעמיים, כשהרגשתי תיש מאוד. ויום אחד ראיתי ב“הארץ” מודעה שהתחתנת. תגידי, הבת שילדת אז היא גדייה שלי?

אחייני שפגש את בתך בצבא סיפר שאלונה דומה לי ומסר לי דרכה דרישת־שלום ממך אליי, לתיש. (מה תיש? היום אני גבינה!)

הוא גם ראה אותך פעם, כשביקר עם אלונה בביתה, ואמר שאת נראית זקנה מאוד. ומקומטת כּוּלֵך. אוֹי וֵי.

*

בבוא העת להזריע פרה היו נסגרים כל הדלתות והשערים בחצר־החומה של האחוזה ובקומותיה התחתונות. במדור הפָּרים, שמשום־מה המשיך להיקרא כל השנים על שם דודי ההולל “חצר אלכס” – היה נפתח שער נמוך עשוי צינורות־ברזל הפונה פנימה אל החצר, ופר אחד היה שועט בנתיב אלכסוני לאורך כל החצר הפנימית, חולף על פני מגדל המים העשוי בטון שבמרכזה ונבלע בפתח הרפת. שם בפנים חיכתה לו בתא מיוחד, מוקף צינורות־ברזל כך שלא היה אפשר לה לזוז ממנו – הפרה המיועדת־להרבעה. את הדרך חזרה היה עושה כנִראה רגוע יותר, כשהוא מובל בחח.

יום אחד אחר־הצהריים נכנסתי לחצר האחוזה, התחומה בחומה גבוהה המסויֶדת בחום־כתום (כך היו צבועים בתי האחוזות של האצילים בהונגריה, שממנה עלה סבי, בצבע הזה סייד את ביתו במושבה, וממנו הושפע דודי אלכס שבנה את האחוזה עבור אדון פלז הזקן). באתי עם גיורא כדי ללקק את גלידי קרח־השמנת מן הסֶפַּרָטוֹר הצורמני הפועל במחלבה שבקומה הראשונה, מתחת לדירתו הגדולה של אדון פלז.

משום־מה השתהיתי קצת מאחורי גיורא, שכבר את חצה את החצר ונכנס למחלבה, והנה לפתע אני מבחין באיזו דממה מוזרה מסביב, כאילו אני יחידי בכיכר ענקית, סגורה, ומהקצה שלה שועט למולי גוש של פר מתנשף, שנחיריו רוטטים ונוטפים מים וכתמי עשב לעוס, ומישהו שרץ אחריו, כנהוג, צועק אליי מה אני עושה פה ומזהיר אותי לזוז הצידה מנתיב הזיונים של הפר –

התחלתי לרוץ אך הפר רץ מהר ממני. כל זה נמשך אולי שניות אחדות – וכשהגעתי קרוב למגדל המים, אשר בבסיסו המרובע היתה קבועה רצפה וסביבה מעקה־אבן נמוך – הִטלתי עצמי בבת־אחת לרגלי המעקה מבחוץ, שוכב ונצמד אליו, ובעוד רגע רעדה האדמה שעליה שכבתי ועלה לעומתי אבק פסיעותיו של הפר השועט, אשר אילו סטה רק סנטימטרים בודדים ממסלול ריצתו המיוחמת היה מועך אותי כליל ושובר את עמוד שִדרתי.

קמתי.

סוּפת הפר כבר נבלעה בפתח הרפת המוצל. גיורא התבונן בי ואמר:

“מה קרה לך?”

אבל אמר זאת באורח סתמי, כאילו לא הבין כלל מאיזו סכנת מוות נחלצתי. ואולי זה פשוט לא היה כל־כך איכפת לו. גם אף אחד אחר לא ניגש אליי, כאילו איש לא נמצא סביב או לא הרגיש במה שקרה.

ויותר לא דוּבּר על כך בשום מקום ואיש לא ידע, גם לא אבא. עשרות שנים חלפו מאז הרגע ההוא ועדיין אני זוכר הכול, פרט אחר פרט, ולא סיפרתי את הדבר לאיש עד עצם היום הזה.

ניערתי את האבק מבגדיי ונכנסתי עם גיורא אל המחלבה ללקק את ה“גלידה” של גלידי־השמנת. ואם טעמת פעם מעדן שכזה אחרי שפר־הרבעה כבד ומהיר ניסה לדרוס אותך – ודאי תבין מדוע אני מוכרח עכשיו לעשות הפסקה וללכת אל המטבח ולהוציא מתא־ההקפאה מנה נכבדה של גלידה ו – ו –

*

“אנשי מדע!” הפטיר אבא בבוז, בטרם הסתלק, בסוף הפרק הקודם.

יצאנו שנינו מבויָשים והלכנו, ובדרך הצטרף אלינו גיורא אשר היה סקרן לדעת מה עלה בגורל הפצצה, ושלושתנו עלינו בשתיקה על צלע הגבעה, מחוץ לחומה המקיפה את חצר האחוזה של משפחת פלז. שם, בצד הצְפוֹן־מזרחי, השתרעו בריכות בטון מרובעות אשר אליהן זרמו מי־הזבל מן הרפת. המים השחורים רבצו על עומדם במין דממה מסריחה וחלקה כראי, והשמיים נשקפו בהם שחורים אף הם. מכלאת הבקר גבלה בבריכות, ופרוֹת כבדות־מראה, רובן הולנדיות מנומרות כתמי שחור ולבן, ואחדות גם בחום־אדמדם, דמשקאיות, דִשדשו בה, מתיזות בוץ ורפש על כרעיהן. טיפסנו ועלינו במגדל־עץ רעוע שהיה בנוי בלב הבריכות, ואליו הוביל מזח צר שהפריד בין מים למים. עמדנו והסתכלנו סביב.

“כאן מסוכן,” אמר צבי בסיפוק, "ומהמים האלה אפשר להוציא גז מרעיל ו – "

רכבת־משא הפליגה לעבר תחנת רָאס־אִל־עֵין, ולכל מלוא העין נראו שדות, פרדסים, וחומת האיקליפטוסים הרחוקה אשר על גדות הירקון.

“אתה חושב שנוכל יום אחד לייצר באמת אבק־שריפה?” שאלתי.

“למה לא?” אמר צבי, "אבל אפשר לפוצץ גשרים גם אם קודחים בהם חור ומכניסים לתוכו יתד של עץ ושופכים עליה מים ואז – "

“אני,” אמר גיורא, "נמאסו עליי כבר כמו צנון כל המשחקים־שבדימיון שלכם. אבל אם אתם רוצים להקים קבוצת כדורגל – "

“טוב,” אמר צבי, "זה רעיון מצוין. ואפשר גם לבנות סירה ולשוט בה על פני הירקון – "

ואני שתקתי.

קמה קבוצת כדורגל ולי קנו כדורגל פרטי עשוי עור ריחני שאותו הייתי מְשַמֵן ומבריק, ועימו משאבה לנפח את ה“פנימי”, ושרוך־עור לקשור מעל לַפִּיָה – אבל אני לא השתגעתי להניח לכל ילד לבעוט בכדור שלי ולפצוע בו שריטות, ולכן שיחקתי בו לרוב לבדי, והייתי מלטף אותו ונהנה ממגע עורו הצהבהב. ועד מהרה עזבתי את קבוצת הכדורגל של גיורא, אך שמרתי עד היום תצלום של כולנו בגופיות עם הכדור.

היה לי יותר טוב לשחק עם עצמי בממלכת הפְּלַסטֶלִינָה ולקרוא ולבלוע ספרים בכוח ריכוז שהיה מעצבן את שאר בני־הבית, כי בהיותי שקוע כך בספר, לא הייתי שומע כלל שמדברים אליי, או שהייתי עונה בלי מחשבה תשובות שלא לעניין ובלבד שיניחו לי. ובני־ביתי כיום אומרים שכנראה דבר לא השתנה בי וכזה חירש־לְמַה־שלא־מתחשק־לו נשארתי מאז ועד עתה.

 

פרק ארבעים ואחד: “יש לך אִישׁוֹ?” בערוגת הגזר. "התדעי אהובה כי אני דון קישוט הוא – "    🔗

חלפה תקופת־זמן למן אותו יום־שדה ואנחנו לא שטנו בקליפת אבטיח וגם לא צדנו דגים בירקון וגם קבוצת הכדורגל התפרקה ומשהו אחר החל להעסיק אותנו ולהציק לנו במִסתרים כאילו הוא כובש מבפנים את מוחותינו וממסמסם להנאתו –

צבי אמר: “אני יודע שיש חלשי־אופי שעושים את זה,” ועיניו העמיקו חדור בפניי, כמנסה לגלות את צפונותיי, “אני עוד לא עשיתי את זה אף פעם ואני מאוד מקווה שאוכל להחזיק מעמד. זה בניגוד לטבע. ואם אתה מתחיל אתה לא יכול להפסיק, כמו מחלה.”

אני שתקתי. התביישתי. וגם קינאתי בצבי על אופיו החזק. הדבר התחיל אצלי בכתמים לחים מדיפי ריח מתקתק על מכנסי הפיג’אמה כשהייתי מתעורר מדי בוקר, זוכר תמונות עמומות של מחזות חמדה שראיתי בשנתי. מה תגיד אימא? שטפתי בחשאי את מכנסיי וקראתי שוב ושוב במסתרים את שלושת הכרכים החולים בהוצאת “מִצְפֶּה” של “השאלה המינית” לאבגוסט פורל. סופּר שם על גבר אחד, בווינה, שהכריח אם ובתה לשתות את זרעו מעורבב בשתן וקפה וקִיֵים איתן יחסים שלא כדרך הטבע.

חלומותיי, אשר טרם ידעו על בורייה את דרך הטבע, נעשו פרועים. משכו אותי בייחוד הפרקים על המִשגל והסטיות. שאלתי את עצמי אם הווינאי הִרשה לנשים לשים גם סוכר. העניין נראה מושך, מלא רגשי אשמה, ומבטיח עיסוק לכל החיים, אך לא התקשר בדימיוני עם גופה הנכסף של נֵלִי ומראה פניה האהובות.

עד מהרה גיליתי כי לאותו פורקן לילי אפשר להגיע גם בהקיץ. התביישתי. הרגשתי שאני מתרוקן. חוטא. נחלש. הכול קוראים על מצחי את מעשיי המגונים. אך כבר בשבוע הראשון לתגליתי חזרתי עליה מדי יום, ולבסוף נדרתי שאם עוד פעם אחת זה יקרה לי – אשרוף את אוסף הבולים שלי.

יום התאפקתי. כמעט פחדתי להיכנס לבית השימוש. למחרת, מעשה שטן, נשארתי לבד בבית. תחילה הבטחתי לעצמי רק דפדוף חטוף בספרו של אבגוסט פורל. כשהגעתי לפרק על צמיחת השדיים כבר לא יכולתי להתאפק. מיד אחר־כך יצאתי בהחלטה סהרורית ושרפתי את הבולים, גם את אלה שקיבלתי מאדון פלז הזקן שהיה אספן בולים, ושהיו יפים ויקרים במיוחד. וזמן רב לאחר מכן הצטערתי על כך, מאחר שהעונש לא עזר ואילו את הבולים לא היה אפשר להחזיר.

יום אחד נשארתי לבדי בבית עם העוזרת. הערבים הצעירים כבר פסקו לעבוד אצלנו, כי במקום לקבל שלל־מלחמה את הבתים והנשים שלנו, שלא לדבר על מה שהיו עושים בחדווה לגרונותינו – רובם נאלצו, איזה אסון, לברוח מהבתים שלהם. חלק ניכר מהם אף עזב מרצון, בהשפעת מנהיגיו שהבטיחו, כפי שסיפר לנו יעסר לתומו – לחזור בקרוב ובגדול, לאחר שאנחנו נושמד. האמת האכזרית של בעיית הפליטים היא – שרובם ברחו מפני שהיו משוכנעים לחלוטין שאנחנו נעשה להם כל מה שהם התכוונו לעשות לנו! – ועד היום מנהיגיהם ובראשם רוצח הילדים והנשים חתן פרס נובל לשלום, אינם מבינים איך זה שאנחנו, ששרדנו במחיר מיטב בנינו שנהרגו במלחמה ההיא, אפילו סליחה לא מוכנים לבקש ממי שקמו עלינו אז להורגנו!

העוזרת היתה אישה מזרחית, אולי תימנייה, לא נאה, מבוגרת ואם לילדים. לבושה היתה סמרטוטים צבעוניים באדום ושחור. שערה אסוף במטפחת כהה. פניה דמו לצב. כרעה כמנהגה בישיבה מזרחית ליד פח הנפט במטבח, מתחת לכיור, ובמשאבת־פח חורקנית, צרה ודקה, שאבה נפט לתוך בקבוק ירוק.

אני הסתובבתי בחדרים חסר מנוחה, הוזה בהקיץ על עלמות צעירות ויפות תואר אשר שירתו רוזנים צעירים ובני אצילים, כמו שכתוב בספרים. והלא אנחנו אנשים קולוניאליים? לא? מותר לנו לדכא בני עמים נחותים, לשעבֵּד מעמדות נמוכים, לזיין את נשותיהם המשרתות אותנו. הלא אנחנו אדונים. אנחנו אריסטוקרטים. אנחנו חלק מהרומנטיקה הקולוניאלית של הגזע הלבן באפריקה ובאסיה –

(ובהתנהגותי הקדמתי אסכולה שלמה של היסטוריונים חדשים – פוסט־מודרניים, פוסט־קולוניאליים, פוסט ־ציוניים וניאו־קאקרים – שגם לאחר שאזלה קרן השפע של תמיכת הכסף הסעודי וקרנות־המחקר של משפחת בן־לאדֶן הנאורה באוניברסיטאות אוקספורד, קמברידג' והַארוַרד – עדיין היטיבו מחקריהם להסביר אצלנו ובעולם – שקיומי הקולוניאלי הורתו בחטא, והלגיטימיות שלי מוטלת בספק! – הלא אני ומשפחתי בארץ־ישראל אשמים בהתנכרות התנועה הציונית ליהדות הגולה, ששיאה היה הפקרת יהודי אירופה בתקופת השואה. הלא בעיית הפליטים הערבים היתה תולדה של רעיון הטרנספר, שכידוע מצוי בתשתית המחשבה הציונית שלנו וגם מומש בשנת 1948 במדיניות מכוונת של טיהור אתני שהיתה מלוּוה במעשי רצח וביזה. והלא אנחנו, המִמסד הציוני־האשכנזי – למשל סבי יהודה שזכה לחרוש את התלם הראשון באדמת המושבה בשלהי שנת 1878 ומת שבועיים לאחר קום המדינה, או משפחת נחמיה ושושנה ישראלית ששכלה את שני בניה באותה “מלחמת שחרור” שלא היתה אלא כיבוש, או דודתי הרווקה סלה ליפסקי, שהתחתנה רק באחרית ימיה ולא היו לה ילדים – כולנו ניצלנו את פרויקט בנייתה של מדינת ישראל כמזימה גזענית לביצור מעמדנו תוך דיכוי והדרה של קבוצות אחרות ובייחוד של היהודים המזרחיים (“היהודים הערבים”) שהיו קורבנותינו לא פחות מהערבים!… ומי מעודד את הפצת ה“אמת הפוסט־ציונית” הזו על אודותינו? כתב־העת “תיאוריה וביקורת”, עיתון “הארץ” וכמוהו מרבית האוניברסיטאות העבריות ובייחוד חוגי המחקר הסוציולוגי וההיסטורי שלהן.

לעיתים אני שואל את עצמי אם ראוי שאבזבז מילים בספר הגעגועים שלי על שטויות אופנתיות כאלה, אבל אולי הן תצחקנה את הדורות הבאים!?)

– טוב. באחד הסיפורים קראתי כי המשרתת היא רכוש המשפחה והבנים הבוגרים מתגנבים לחדרה ובועלים אותה בלילות. שיהיה מה שיהיה! – כרעתי לבסוף לצידה ושאלת בערבית משובשת, כי עברית כמעט שלא ידעה:

“אַנַא בַּעַתִינַכְּ זוּבִּי, טוב?”

“לַא, לַא!” השמיעה נהמת סירוב מעל לפח־הנפט כשהיא ממשיכה בשאיבה מבלי להפנות ראשה לעברי. אחוריה בלטו מבעד לכותונת השחורה, אשר לתוכה שלחתי יד ותפסתי בין אצבעותיי פיטמה קשה, ונרגש, אני שאלתי:

“לֵישׁ, לָמה?”

“הַאדַא חַרַאם, אסור, מִן־אִ־תוֹרָה!”

“בּעַתִינִי…” כמעט התחננתי, לָשׁ את שׁדָה הכהה ומתיז מתוך מכנסיי הקצרים על הרצפה הספוגה כתמי נפט המדיף ריח חריף.

“רוּחְ, לֵך, יַא חַרְבַּן אִבְּן אִל מְקוּלְקַל אחד!”

הדפה אותי מעל פניה בתנועת ירך כשהיא מסתכלת בפליאה באברי הזקור שאינו חדל להתיז לגובה טיפות לבנות שאחת מהן גם פוגעת בעין שלה ונמרחת עליה.

ואני יצאתי מלא פחד פן תספר לאימא על הצעתי המגונה.

חליתי. שכבתי ימים אחדים, וכאשר העוזרת שטפה את רצפת חדרי, התבוננתי ממושכות באחוריה המורמים במהלך הסְפּוֹנגָ’ה – כשאני מכוסה היטב בשמיכה ומשתעשע עם עצמי בהרגשת חמדה גנוזה ומתיז במטפחת למראה תחתוניה שלא היו נקיים ביותר.

וכדי להסתיר את המעשה הקשתי בג’ולים. היתה לי קופסה מלאה גולות צבעוניות. פשוטות נקראו בשם פושטיות, ומיוחסות – גָזוֹזוֹת, אולי מפני שבשקיפותן נכלאו בועות־אוויר, כמו גזוז. והיו גם גדולות יותר, בַּלוֹרוֹת. מעודי לא סיכנתי אותן במשחק עם חברים. (הייתי קשור בכל נימי נפשי לכל אחד מחפציי, ולא הייתי יכול לעמוד בחשש לאובדנם. וכשנשבר משהו הייתי מגיב בהתפרצות של רוגז ומחפש דבק. דבק־לכול היה אצלי כמין שיגעון־לדבר־אחד אשר לוּוָה בניסיונות חימיים רבים, ורק לאחר שנים הבנתי שאולי לא רק צעצועים וכלים שבורים ביקשתי לתקן ולאחות אלא גם את חיי הוריי). שתיים מבין הג’ולים, זו החזקה וזו היפה ביותר, היו אני ונלי, ונהגתי לגלגל אותן על מיטתי בהיותי חולה ולשחק בהן שעות ארוכות כשאני מקיש אותן זו בזו, או מחביא אותן מתחת לכרי וחולם על מעשיהן.

*

ישבתי בכיתה בשעת בחינה מטופשת במתמטיקה אשר לא הבנתי בה הרבה. התרגשתי. הזעתי. העתקתי מגיורא, ולשווא. אפילו את צורת הסְפרוֹת לא קלטתי. זה היה יום סתיו מחניק, חמסיני. ואילו האוויר היה דווקא לח.

לקראת סוף השיעור הגיעה התרגשותי לשיא. גיורא כבר גמר לכתוב וקם ממקומו. גל חום עבר בכל גופי. הרגשה מוזרה, שלא ידעתיה קודם. חמימות מתוקה. כמו נמס דבר־מה בקִרבי. חשתי פתאום פעימות נרגשות שמתפשטות בכל גופי, ותחושה של חום רטוב עולה ממפשׂעתי. לא הבנתי מה מתרחש בי, בגופי, שעד כה הִכרתי ונדמה לי שגם שלטתי על כל פעולה שלו. מעולם לא קרה לי כדבר הזה. היה לי שׂכֶל להניח מיד את הילקוט על הכתם. ואולם ריח זר וחריף, כריח פריחת החרובים בסתיו, עלה מגופי והוא מעורבב בריח הגיר והזיעה וילקוט העור, ולאן שאַפנֶה את ראשי אני פוגש בריח החדש, הזר, העולה ממני.

למזלי בא הצלצול הגואל. איש מכל התלמידים הסובבים אותי לא הבחין במה שקרה לי. ואני קם, מניח את הילקוט לפניי כמגן לי. נרגש ומסמיק אני משאיר על שולחן המורה את המבחן, ובורח הביתה, משתדל ללכת לבד, לבל יעצרו אותי חברים בדרך. בחשאי אני חומק לחדר האמבטיה, מתרחץ ומחליף בגדים.

*

הבטלה היא אם כל חטא. אתה עצל. הוזה. ישן יותר מדי ואינך עושה דבר. אני קראתי את מחשבותיהם. היה נדמה לי שאני נופל עליהם למעמסה. בהוצאות חינוכי, בכלכלתי.

ובחופש הקיץ שוב נכנעתי, והלכתי לעבוד.

היכן אעבוד? האחוזה של משפחת פלז נמכרה, ובשוליה החלו נוגסים השיכונים הראשונים. אך לדודי אלכס היתה חלקה באדמת הביצה, בקרבת הירקון. שם גדלו מלפפונים, קישואים, גזר, עגבניות, תירס, תפוחי־אדמה, ומדי קיץ גם מִקשת אבטיחים. החלקה היתה מוקפת דממה של פרדסים ירוקים, שמפכפכת בהם כמו בחשאי רטיבותה של השקאת הקיץ ב“צלחות” העפר הפריך. שדרות איקליפטוסים. קולות עמ ומים, כמין צפירות קטועות וחדגוניות, של מנוע באר סמוכה. רכבת העוברת פעם או פעמיים ביום במסילה הקרובה, שנבנתה במקביל לכביש התורכי הישן. צהלת סוס רחוקה.

מדי בוקר הייתי מגיע באופניי אל החלקה, מביא עימי כריכים לשתי הארוחות ומתבל את סעודתי במלפפון צעיר על קליפתו, או בעגבנייה טרייה. את עיקר העבודה עשה יוּסֶף (במלעיל), תימני מבוגר שהיה פועל קבוע אצל דודי אלכס. מן הבוקר היה עודר, מדלל ומשקה, ואני עוזר על ידו. ובימים בהם נאספו הירקות למשלוח, היה יוּסף מביא נשים אחדות מהמעברה, עטופות מלבושי צבעונים, להגניות ושחורות־עין, והן היו פושטות על הערוגות, כפופות, ונִראו בתוך גן־הירק כחיפושיות מנומרות שחור ואדום, פרות־משה־רבנו.

בתום היום הראשון לעבודה חזרתי הביתה צרוב־שמש, התקלחתי וישבתי על המרפסת לאכול. עייפות כבדה פשטה בגופי, אפילו המקלחת והבגדים הנקיים לא יכלו לה. אבא ישב על כיסא־נוח, קרא את עיתון “הבוקר” והיה מרוצה. אני אהבתי מאוד בעיתון הזה את המדור “מבוקר עד ערב בערים ובמושבות”.

צבי הופיע, שזוף מן הרחצה בבריכה. אמר שמתארגן בשבת טיול באופניים לחוף־הים בנתניה, וירכיבו בנות. רגע ראיתי את עצמי מרכיב לנתניה על הרמה פועלת תימנייה מן המעברה. שובל חלוקה הצבעוני נסרך ומסתבך בפֵּדַלִים. שערותיה מבריקות, כאילו הן רטובות, וריחה חריף. כוחותיי אוזלים. אנו נשארים מאחור. לפני גשר־הברזל שעל הירקון אנו פונים הצידה, ושם לרגלי האיקליפטוסים הגבוהים, בסתר קנה וסוף, היא נופלת על גבה. לובן רגליה, כעין השנהב, ירכיים ערומות, עם ריחות הכּמוֹן, החִילוֶה והעשן הספוג בבגדיה. כמו שסבא דפק את סבתא על מצע העשב, אחרי שטבלה בירקון, כי טרם בנו אז מקווה במושבה.

“מה קרה לך, נרדמת?” שואל צבי.

“לא,” התעוררתי מהזיותיי, עבר והווה, בחיוך אווילי. צבי המשיך ודיבר על בנות, ספרים ומִטווח. אני לא הייתי שותף להתלהבותו. עד מהרה עזב אותי כשאני מנמנם וכבד־פה. הקדמתי ללכת לישון בהרגשה רעה. אני כאחד מאותם שוליות, נערים עובדים, שעל אודותיהם קראתי ברומאנים של דיקנס. ממש רחמנות עליי. בערפל שִׂכְלי יעברו עליי כל חיי אם אמלא אחר צו המשפחה להיות חקלאי ולהתפרנס מעבודת־כפיים.

ביום השני או השלישי לעבודה נמצאתי רכון על ערוגת גזר צעיר ומדלל אותה, ומן הצד השני כרע מולי יוּסֶף ועסק באותה עבודה. ידינו כמעט שנפגשו. זה היה יום קיץ, יום חם. השמש יקדה מעלינו. הערוגה היתה מלאה מים ובוץ והדיפה לחות חמה, לא נעימה. שעת הצהריים עברה זה מכבר. שנינו לבד בשדה, ודממה חמה וכבדה לכל מלוא העין, לבד מפעימות המנוע של מכון השאיבה על שפת הנהר ליד פרדס בַּחַרִיָה. הפרדס ניטע בשנת 1905 על שטח שנרכש מהערבי אלכסנדר רוק, שהיה אחד מבעלי הנכסים הגדולים ביפו. השטח נקרא בערבית “בּוּכריָה”, ובעצת רבי יחיאל מיכל פינס, ידידם הוותיק של הקונים, קראו לו בעברית “בַּחָר־יָה” ובשפת הדיבור – בַּחָרִיה. אני הזעתי. עורפי היה צרוב שמש. ובחריצי צווארי נִקוו קווים שחורים של מלח רטוב ועפר.

נדמה היה שאין לעבודה סוף. החלפנו בינינו מילים כבדות, שבורות, מזרחיות, המושכות את הראש כלפי מטה.

“יש לך אִישׁוֹ?” שאל יוסף.

“לא,” אמרתי, אין לי.

“עשית לְאִישׁוֹ זִיג־זָג?” המשיך יוסף בקולו הצפצפני.

“לא,” הייתי כולי ציפייה, “אף פעם.”

“רוצה אביא לך מחר אישו תעשה זיג־זג?”

השמש מכה ואד חם עולה מן הערוגה. מחשבותיי מתערפלות. ללכת לפרדס עם אחת הפועלות התימניות. בחורה אמיתית, סוף־סוף, לתקוע בכּוּס השחור שלה. הייתי מלא תקוות. תלשתי עלעלי גזר ירקרקים, חמצמצים, עלים שנמעכים באצבעות. זיעה זלגה על עיניי. ויוסף ממולי, עיניו מבריקות, שואל:

“זוּבִּי שלך גדול?”

הייתי נרגש. הנעתי בראשי לאות הן.

“כמה גדול? בשביל אִישׁוֹ צריך גדול!” קִרטע כלפיי בכריעה, מעבר לערוגה, “גדול כמו זה? רוצה לראות?”

ואני שתקתי הייתי משועבד לציפייה מכאֶבת ולא היה בי כוח מוסרי לסרב. יוּסֶף יביא פועלת. ילמד אותי. שלושתנו יחד, בפרדס. בכּוּס השחור שלה. יביא לי. יוסף התקרב אליי בישיבה מזרחית, שיניו צחורות, ידו צונחת קרוב למפשעתו, הוא התגלה בפניי. “רוצה תחזיק?” קולו ניחר. תפסתי בגיד שלו שהתנודד שחום וזקוף מאוד מבין הסמרטוטים, כצוואר של איזה עוף עיוור, שחור. אצבעותיי נלפתו בצינור זה, חם ורך ונוקשה, שנסחט כמבקש לצווח בקול – “קוקוריקו!”

ובאותה שעה נשלחה יד לעבר מכנסיי הקצרים, פורעת כפתור, ממשמשת מושכת. אצבעות פועל מחוספסות תופסות באברי המפרפר ומלטפות וסוחטות אותו. נוגעת בו חמצמצות ירוקה, ומדגדגים אותו פירורי עפר צונן ולח. רגע כרענו שנינו על גבי ערוגת הירק המהבּילה ומשכנו זה במבושֵי זה. הייתי סחרחר בשמש ובבוץ, נרגש עד עילפון, מתיז ומשפשף, משפשף ומתיז, כאילו התחשמלתי, ומשהו בתוכי צווח ונשבר ללא תקנה.

וכאשר נגמר הדבר הסתובב יוּסֶף לצד אחר ומחה ידו בבוץ והמשיך בעבודתו כאילו מאומה לא קרה. הערוגה התגבהה בינינו. שנאתי אותו. ואת השמש, העבודה, החקלאות, האדמה, הכול! כאילו איבדתי את בתוליי. והלא החיה הרעה הזאת, יוּסֶף, הבטיח לי אישה, אִישׁוֹ! יביא לי בכּוּס השחור שלה. הרגשתי עצמי מזוהם וטמא. רגליי בבוץ. מכנסיי לחות ומדיפות ריח משונה. על ידיי פירורי בוץ וירק, אפילו לקנח עצמי איני יכול. רציתי לחדול מיד מן העבודה, לברוח הביתה, להתקלח, לשבת בצל, לרבוץ כל ימיי נקי בחדר ולא לראות מעדר, ירקות ושדה נֶעבַד. וכמו כדי להעניש את עצמי המשכתי לדלל את הגזר עד לשעה ארבע, אך עם יוסף לא החלפתי מילה.

לאחר העבודה חזרתי על אופניי הביתה. רוח קלה הניעה גלים ירקרקים בשדות האיקליפטוסים, ופניי להטו. התקלחתי היטב. אכלתי במרפסת קציצת־בשר ואפונה ירוקה. אבא ישב בכיסא־נוח וקרא את “הבוקר” מהבוקר.

“איך היתה העבודה?” שאל אבא.

“אני לא הולך לשם יותר.”

“מה קרה?”

“אין לי חשק.”

“אלכס פיטר אותך?”

“לא.”

“יותר טוב לגדול פַּרַזִיט?”

“אתם יכולים לדבר עד מחר. אני לעבודה לא אלך יותר. אני שונא לעבוד.”

“מאיתנו אל תקווה לשום עזרה בחיים.”

“לא צריך. אסתדר לבד.”

“גיבור גדול!”

“כן, אם אני רוצה.”

ואז התחלתי לכתוב שירים. עשרות שירים. ורובם מוקדש לנלי –

התדעי אהובה כי אני דון קישׁוט הוא

המעריץ בהזיותיו דמות מלאת יופי

שבחיים אינה אלא אפס ותוהו

ועמוק בנפשה – דוֹלְצִינֵיָה טוֹבּוֹסִית?

והייתי שולח לה את השירים בדואר או טומן בילקוטה, בבית־הספר. ועל אהבתי הגדולה לנלי, שהתחדשה אז – עוד אכתוב ביום מן הימים.

 

פרק ארבעים ושניים: אהוד בן עזר. בטעם זיתים מריר. קָלְמָנִיָה (א)    🔗

לפני שנים פנה עיתון “הארץ” אל סופרים אחדים בהצעה לכתוב על הבית, הרחוב או המקום שהטביע חותמו בחייהם. כתבתי רשימה בשם “בטעם זיתים מריר” (מוסף “תרבות וספרות”, 28 באוקטובר 1977), והיא אינה חלק מ“ספר הגעגועים” כי מספֵּר אותה אני, אהוד בן עזר, ולא אורי בן עמי, שהוא אמנם בן דמות שלי ושל ילדותי ברומאן, אבל כפי שוודאי כבר חשדתם – לא כל מה שקרה לו – קרה לי, ולהיפך.

הרבה דברים צירפתי והמצאתי ושיניתי לצורך הסיפור הזה, וחלק מהם אפשר לגלות אם משווים את “ספר הגעגועים” עם הרשימה המקורית “בטעם זיתים מריר”. מי שמבקש ללמוד על חייו של הסופר מתוך הגיבורים בני־דמותו בספריו – עלול להגיע גם למסקנות מאוד משונות ולא־מדויקות. אחד המעשים החביבים על סופרים, גם הרציניים – הוא לבדות את חייהם בספריהם וככה להתל בקוראים ובמבקרים שלהם. אפילו יוסף חיים ברנר הרציני נהג כך.

שנים רבות חלפו מאז נדפסה הרשימה “בטעם זיתים מריר” המקורית, והיה צורך להרחיבה קצת.

בטעם זיתים מריר

למקומות לא היה לי מעולם יחס, אלא אם כן היתה בהם התרחשות כלשהי, בימה לאנשים, לעלילות ולמשחקים. כך שמבחינה מסוימת נותרתי “יהודי נודד” אשר ההיסטוריה של פתח־תקווה ושל ארץ־ישראל במאה וארבעים השנים האחרונות היא לו מקום ממשי יותר מאיזה בית או מקום שגר בו מימיו. (אגב, האמת היא – לָעָבר אין בי שום געגועים, רק סקרנות עזה ומידת־מה של הנאה שבהיזכרות).

המקום המוכר והזכור לי ביותר הוא חצר ביתנו ברחוב פיק"א 10 בפתח־תקווה, מקום גידולי מיום הולדתי, אשר גבלה מצידה האחורי בחצר ביתו של סבי, ר' יהודה רַאבּ (בן עזר), שהיה לי ידיד ילדות. הוא נהג לשחק עימי ולספר לי סיפורים, שרובם טרם הבנתי, על לילות שמירה בפרדסי המושבה, על שריפות וגניבות ומארבים. הוא אף התקין לי במו ידיו “אווירון” עשוי עץ, עליו נהגתי לרוץ־לרכוב ולהרכיב חברים.

פעם אף הרכבתי עליו ילדה קטנה שגרה במורד כמה בתים ברחובנו, ואשר אביה הרופא עסק בגידול דבורים וברדיית דבש, ושמה רות לוּמפּ, היום – אלמוג. (אגב, בניגוד לסברה המקובלת, לא כל הסופרים בני פתח־תקווה נולדו ברחוב אחד. את יהושע קנז, למשל, שנולד ברחוב הרצל, בקצה האחר של המושבה, הִיכרתי רק לאחר שנים רבות, ועד היום נראית לי המושבה שתיאר, מן הצד שלו – שונה לגמרי מזו שנִראתה מן הצד שלי).

לחפצים אני קשור. לימים ניסר סבא את האווירון שהתקין לי, וקבע את הקרש למראשות הכיסא־נוח שלו, למען לא יישמט הכר שלמראשותיו. הכיסא, שהוא כבר בן עשרות שנים, משמש אותי עד היום, על המרפסת, בערבי־קיץ, עם אותם המסמרים והקרש שקבע בו סבא יהודה. וכדרכם של חפצים שוּלִיִים, הוא יותר אותנטי מן “המחרשה הראשונה” המפוברקת, המוצגת כיום במוזיאון המקומי של המושבה וגם בכניסה אליה מצד מערב, ליד בית־החולים בילינסון, שהיום הוא המרכז הרפואי רבין. [לימים מסרתי את כיסא־הנוח של סבא עם הקרש המקורי למראשותיו – למוזיאון המושבה, יחד עם ה“דוק” והג’ולים ועוד הרבה חפצים שלי].

לעיתים היה מופיע בחצר אחיו הצעיר של סבא, ר' משה־שמואל ראב, צעיר־ברוחו היה, נמוך וצנום ועיניו שובבות, ומצחיק אותי בזריזותו, דוקר ומנופף באוויר את מקל־ההליכה שלו, כמשחֵק עימי ב“פַּרטִיזָנִים”. וכשהיה מסובב את ידית המקל, היה זה מתפרק ומתגלה כרובה לעת־מצוא ובו בית־בליעה לכדור אחד. מכשיר מוזר זה מצוי עד היום בבית אחד מנכדיו, דוד בן עזר, בפתח־תקווה.

[לימים שוחחתי בבית הספר בצופית עם תלמידי כיתות גימ"ל, ופגשתי ילדה נחמדה בשם פלג ראב, שמשה־שמואל ראב הוא סבא של סבא שלה! – והיו שם עוד שתי ילדות וילד ממשפחתנו, שהיכרתי את סבא של סבא שלהם! – וחשבתי שנחמד שכל זה מתרחש בבית הספר שבו למדתי בכיתות ג’־ה' וממש תחת אותה קורת־גג, אף כי לי עצמי אין נכדים].

האווירון שבנה לי סבא, כמו שאר צעצועים ומשחקים, נוצר על רקע מלחמת העולם השנייה. כשפרצה, הייתי בן שלוש, והמעמד זכור לי. אבי בנימין עמד ועדר בטורייה במגרש הריק, סמוך לחצרנו, שאותו חכר בשנה ההיא כדי לזרוע בו תפוחי־אדמה. המגרש והחצר היו גבוהים מן הרחוב. פתאום בא דודי שמחה זילברווסר, ועמד למטה ברחוב ואמר לאבא –

“המלחמה פרצה.”

אבא הפסיק מיד את עבודתו. ניגב זיעתו בידיו. פניו השחומים והרציניים תמיד, כמו קדרו עוד יותר. והוא חשק שפתיו ו“ירד למושבה”, כלומר הלך למרכזה, והביא שני שקי קמח, אחד לבן ואחד שחור, ושק סוכר. זו היתה ה“אגירה” שלנו. כולם אגרו. דומה שעדיין חזקים היו זיכרונות הרעב והמחסור מתקופת מלחמת העולם הראשונה. ואימי היתה אופה, במשך שנות המלחמה, שתי חלות קטנות מקמח לבן (שלא היה אז כלל בנמצא) מדי שבוע. ביתנו, וכל אורח חיינו, היו חילוניים לגמרי. אך מאכלים – זה היה עניין שונה, מקודש כמעט, של מִטבח ארצישראלי־ערבי, ופולני (מצד אימי) גם יחד, שאם אתחיל למנות אותם (כי למאכלים, בניגוד למקומות, אני קשור) – לא יהיה לדבר סוף. אמחיש זאת רק בדוגמא.

זיתים הם אחת מאהבותיי הגדולות. עצי זית. שמן זית ערבי טרי (עם זעתר בזוק). וזיתים “דפוקים” בנוסח מקומי, ארצישראלי. ביתנו ברחוב פיק"א, ככל הבתים בסביבה, ניצב על כרם זיתים שנטעו הגננים – כלומר האגרונומים – של הברון רוטשילד. בכל חצר היו כארבעה־חמישה עצי זית עתיקים. מבט על הסביבה ממעוף הציפור היה מגלה ודאי את קווי הנטיעה של הכרם, שתי וערב. ומאחר שהכרם היה ניסיוני, היו הזיתים צמוקים ובלתי־ראויים למאכל. אבל המחילות העמוקות שבתוך הגזעים, והטיפוס על הענפים (על אחד מעצי הזית, שנגדע בהסתעפות ענפי־גזעו, ניצב שובך־היונים שלנו, וענפי זית צעירים צומחים סביבו ומעטרים אותו) – כל אלה היו חלק מעולם המשחקים הדימיוני של ימי ילדותי.

התמונה המצויֶרת הראשונה הזכורה לי היא ציור־שמן של עצי־זית ותחתיהם רובצות שתי עיזים, מאת הצייר אריה אלוואיל, תלוי מעל למזנון, במקום הנכבד ביותר בביתנו. מדי סתיו היה אבא קונה זיתים אצל הערבים, משרה אותם בגיגיות בחצר, ומשתף אותי בכתישתם ובכבישתם בפחי נפט ריקים ורחוצים היטב, שיהיה מה לאכול במשך השנה כולה.

ההכנה פשוטה: תמיסת מי־מלח, שביצה טרייה עשויה לצוף בהם. רבעי־לימונים ופלפלים ירוקים חריפים. וטעם זה, של זיתים “דפוקים” בני יומיים־שלושה, בעודם מרירים לגמרי ובטרם הסתיימה תסיסתם, הוא אחד מתאווֹת־החיך החזקות ביותר אצלי. ושום זיתים “דפוקים” שבשווקים, אפילו אצל הערבים, אינם די מרירים לטעמי, אלא כאילו עברו איזה תהליך של סירוס, בתוספת סודה־לשתייה. וכך, מדי שנה, הגם שאני גר בקומה שלישית בבית־דירות בתל־אביב, אני משתדל להשיג כמה קילו זיתים ירוקים, ולכתוש אותם בעצמי ולשמֵר בצנצנות. והזיתים שלי בהחלט אינם הליכה בעקבות הזמן האבוד, וגם לא עוגיות מַדלֵין (אולי משום שלימים הייתי אני עצמי אופה בעין־גדי). הזיתים הם חלק מן ההווה. אני נהנה מהם כיום בדיוק כשם שנהניתי אז. ובני בנימין, שעזר לי לכתוש את הזיתים מדי סתיו מאז היותו בן שנתיים (“תוּק־תוק זית” בלשונו אז), כרוך אף הוא אחר טעמם.

אכן, יש אנשים המורישים לבניהם אוצרות תרבות וחומר. אני, שלא בכוונה – את האהבה לזיתים. אני מרגיש כי כשאוכלים זית מריר מבינים את ארץ־ישראל. אבל אצלי אכילה אינה סמל, אלא מציאות, הנאה, הרפתקה קטנה של הלשון.

*

הזיכרון הראשון שלי – שהלכתי לאיבוד. מול ביתי ניצב בית ובו ילד בן־גילי, יריב אליצוּר. ילד חולני. חבר ראשון למשחקי ילדות. ולו אחות בוגרת בעלת שם שמעודי לא פגשתי כמוהו – סָפִידָה.

יום אחד, יריב עם קורקינט ואני עם גלגל מחובר למקל, שכּנִראה גם אותו התקין לי סבא יהודה, יצאנו לדרך. עברנו את החצר של סבא, עם שׂדרת שיחי הטוּיָה, ועצי הברוש, הדובדבן־היפאני, הוואשינגטוניה והאשכולית – בסך הכול היו שם שני עצים מכל מין, ועץ חרוב אחד, שלא נשא פרי, שהביא דודי ברוך מתחנת הניסיונות החקלאיים של אהרון אהרונסון בעתלית, אצלו עבד בזמנו, ומשום כך היה אסור לכרות את העץ עד שלא נפטרו כל בני הדור ההוא, ונמכרו החצרות, ועתה ניצבים עליהן בתים משותפים.

ירדנו מן החצר והמשכנו במורד רחוב ביל"ו (כן, חיי התנהלו בין ביל“ו לפיק”א), שגבל אז במגרש גדול וריק, שרק איזו חורבה מסתורית בת חדר אחד ניצבה על גבעה במרכזו. הלכנו והלכנו (ולא ידענו שאנחנו הולכים לאיבוד) בשדה הגדול, עד שהגענו לגבול גוש הפרדסים שהיה קרוי “פרדס סביסלוצקי” (ליד אחד מעציו, כך סופּר לימים בביתנו, היה טמון “סליק” נשק גדול של המושבה, אשר מקום הימצאו המדויק נשכח, ולא נמצא גם לאחר שנים, כאשר כל הסביבה נבנתה שיכונים־שיכונים).

על גבול הפרדסים ניצבו בתים אחדים, ורפת באחד מהם. ניגשנו. קיבלו אותנו בחביבות. נדמה לי שגם נתנו לנו לשתות מים, ולא חשדו בנו שאנחנו הולכים לאיבוד. אחרי שתרנו סביב־סביב כל צורכּנו, חזרנו במעלה רחוב ביל"ו, והנה ההורים, כולם, עומדים שם דואגים ורגוזים.

“איפה הייתם? הלכתם לאיבוד!”

ואז נודע לנו לאן הלכנו: לאיבוד. וזה כמובן הוסיף איזה נופך מוזר, מסתורי, לטיול התמים.

לאחר שנים אחדות, ומשפחתי כבר גרה בקלמניה, ואני מטפס ומטייל על עצים ובפרדסים אחרים, אומרת לי אימא:

“אתה יודע שיריב, החבר שלך, מת. מדלקת קרום המוח.”

ואני שותק. וממשיך לשחק.

“לא איכפת לך שהחבר שלך מת?”

ואני שותק. אדיש. לא רציתי שיהיה איכפת לי.

*

שובב לא הייתי. ובקטנותי אף פחדתי לטפס על עצים. מדי חורף היה סבא יהודה, בן השמונים ויותר, קוטף את האשכוליות שבשני העצים בחצרו. סבי, כמו אבי, לא הוריש לבניו אחריו שום חלקת אדמה, שום פרדס או כרם, לבד מחצרו. אני, בגיל צעיר, הבנתי שלהיות חקלאי ותלוי בתהפוכות מזג־האוויר, בכ ימשון, בקִימחון, ובזבוב ים־התיכון – זה לא עתיד בשבילי. ולהיות חצי־איכר וחצי־משהו־אחר, כמו אבא, כמו סבא, כמו עוד מבני משפחתי, פירושו להיות אדם קרוע. ולכן, מנעוריי, וחרף התנגדות כל המשפחה, החלטתי לעסוק רק במשהו האחר. וזאת עשיתי ואני עושה עד היום, בחדרים הקטנים שבהם כתבתי כל ימיי וכיום בדירה מרווחת בקומה השלישית, רחוקה מהאדמה, תלויה באוויר, אבל בעקשנות של בן־איכרים. ופעם אמר לי אבי: “סבא שלך פתח את התלם הראשון, ואתה סגרת אותו.” אכן, אני, אפילו על סוס לא רכבתי מעודי, חוץ מהפעם האחת כשהעלה אותי עליו שבוי איטלקי, שהיה סייס אצל מייג’ור נורדי, הבּוּרי הענק מדרום־אפריקה, שאצלו עבד אבי בשדות התבואה של הצבא הבריטי ברַאס־אל־עֵין.

סבא יהודה הזקן מטפס על העץ ומַזמרה בידו, ואני עומד למטה ומתבונן בו ובמעשיו, ומקבל ממנו את האשכוליות הצהבהבות ומניח אותן בזהירות אחת־אחת בסל של נצרים, שדופנותיו הפנימיות מרופדות שק. בל“ג בעומר תש”ח, כשמת סבא, כבן תשעים, והוא היחיד מבין מייסדי פתח־תקווה שעלו על אדמתה בסתיו תרל"ט, שלהי 1878 – שזכה גם לראות בהקמת המדינה, ורק אז נחה דעתו ונעצמו עיניו – בא תלמידו, שומרה האגדי של המושבה, אברהם שפירא (על אודותיו כתבתי לימים את ספרי “ג’דע”), זקוף וחגיגי, ושפמו זקור ולבן, עמד בפתח החדר שבו היתה מונחת הגופה, הצדיע ושר את “התקווה”.

*

החצר היתה הממלכה שלי. אהבתי לשחק בה עם עצמי. ולגן־ילדים הלכתי רק בשנה האחרונה לפני בית־הספר. החצר שקקה חיים – עֵז (בזכותה הייתי חבר באגודה הראשונה בחיי, אגודת “עזיזה” של מגדלי עיזי־בית), תרנגולות, יונים, כלב, חתול, ומדי פעם גדיים ואפרוחים. ועצים, ולפעמים גם ערוגות של ירקות. ומחסן שהיה לי “מעבדה” פרטית. אהבתי לשחק לבדי, או עם חבר טוב אחד, שותף לדימיונות, זאב קליין, לימים הרופא ד"ר זאב קינן. קווים אחדים בדמותו של צבי לקוחים ממנו.

ואם בחבורה – אז לא מִשחקי תחרות, אלא המצאה. לא כדורגל. אלא “פרטיזנים”. את הג’ולים שלי מעולם לא סיכנתי במשחק עם ילדים אחרים, כי היה חבל לי להיפרד מהן. הן שימשו אותי במשחקי דימיוני, כמייצגים דמויות של בני־אדם, של אהבות־סתר ועלילות גבורה.

החומר שאהבתי ביותר היה פלסטלינה. ולא מתוך נטייה לאמנות הפלסטית, אלא משום שהיה אפשר לבנות באמצעותו עולמות חדשים. להסתגר ולחלום. את רוב חלומותיי בניתי בפלסטלינה – אנשים זעירים, מכוניות, בתים, וזאת בתוספת קסמי־עץ, נייר, מסמרים, חוטים, גיגיות־מים, שפופרות־זכוכית, וחומרים וגרוטאות נוספים שנמצאו בחצר ובסביבה. והמשכתי לשחק כך, במין “דיבוק” שכבר כמעט החשיד אותי באיזו מופרעות נפשית, עד גיל ארבע־עשרה לערך.

מאחר שהצטיינתי במעשה־ידיי, שלחו אותי ללמוד בבית־הספר המקצועי “שבח”, משם ברחתי אחרי שבוע, וכשהפסקתי, לערך באותו זמן, לשחק בפלסטלינה, התאהבתי בנערה נהדרת אחת מן ה“שיכבה” שלנו בצופים, והתחלתי לכתוב פיליטונים ולקרוא אותם, בין היתר גם כדי לעשות רושם עליה. וכאשר הפסקתי בהם, כבר התחלתי לכתוב שירים וסיפורים.

הייתי מחכה בקוצר־רוח לכך שבני הקטן יגיע לגיל שבו נוכל לשחק יחד בפלסטלינה מבלי לחשוש שיאכל אותה. (אבל הוא העדיף לשחק ב“לגו”, ועד מהרה עבר למחשבים ונישאר שם).

*

בקלמניה גרנו שלוש שנים. תיארתי אותה בדייקנות כפייתית־כמעט ברומאן הבִּדיוֹני “הלילה שבו תלו את סרג’נט מוֹרטוֹן”, שמתרחש במשך יממה אחת בלבד בשנת 1947 לערך, ומופיעים בו גם המושבים שדה־וַרבורג וצופית, הסמוכים לקלמניה. זו היתה אחוזה פרטית שבנה דודי, ברוך רַאבּ (בן עזר), למען איש עשיר מאנגליה, משה גְרֵיידִינְגֶר שמו, שקרא אותה על שם אביו, קַלְמַן – קלמנְיָה. וכותרת־מישנה – “גן עצי פרי ומשק בריטי”. ויש המבטאים דווקא – קַלְמָנִיָה.

קלמן גריידינגר, יהודי מן העיירה זְלָטוֹפּוֹל, היה סוחר בביצים ומסחרו פשט והצליח ועד אנגליה הגיע. לימים עקר האיש את ביתו ועבר לגור באנגליה ועימו בנו משה. המסחר בביצים התפתח עד שנקרא משה גריידינגר בשם “מלך הביצים” של אנגליה. הוא נעשה איש עשיר אך נִראה שלא זכה לכבוד החברתי שאליו שאף בארצו החדשה, ולפיכך חשב לעשות משהו חשוב בארץ־ישראל, שבזכותו יקנה לו כאן מעמד שלא זכה לו שָׁם.

בשנת 1928 לערך פנה משה גריידינגר וביקש מיצחק רוקח שימצא לו אדם מהימן לממש את חלומו להקים משק חקלאי בארץ־ישראל. רוקח המליץ ואמר שיש רק אדם אחד בארץ־ישראל שיעשה את העבודה במקצועיות וביושר – והוא ברוך ראב מפתח־תקווה.

התנהלה חליפת מכתבים בין גריידינגר לדודי ברוך, ולא היתה התקדמות. שלח גריידינגר כרטיס־אונייה מיוחד לדודי שיבוא אליו לאנגליה. דודי בא, שמע את דברי גריידינגר – התנהל כבר אז משא־ומתן עם ערביי מיסקי על קניית האדמה – ופרש בפני גריידינגר את תוכניתו להקמת משק חקלאי, בתנאי שיבדוק קודם את האדמה וימצא שהיא ראויה לקנייה.

גריידינגר התרגז. “הכסף שלי ואתה אומר לי מה לעשות בו?”

אמר לו דודי: “הכסף שלך ואתה יכול לעשות בו כרצונך. לחפש לך מישהו אחר. אני מוכן להקים את המשק החקלאי רק אם תיתן לי יד חופשית, ולפי התוכנית שפרשתי לפניך.”

השניים נפרדו מבלי שדודי ברוך יקבל עליו את המִשרה, שמשכורתה היתה הון־עתק באותם ימים – 40 לא“י (שהיו שוות־ערך ללירות שטרלינג) לחודש. דודי חזר ארצה. התעקשותו נבעה בין־היתר מכך שחלומו היה לבנות משק חקלאי בהשפעת תחנת־הניסיונות החקלאיים שיסד בעתלית אהרון אהרונסון, מורו־ורבו בחקלאות. דודי שימש מנהל העבודות החקלאיות של התחנה בשנות מלחמת העולם הראשונה, עד שפרש בגלל מעורבותו של יוסף לישַנסקי, שניראה לו קל־דעת וחסר־אחריות – בפרשת הריגול של ניל”י.

במשפחת דודי היה מתח. יקבל את העבודה, או לא? לבסוף, לאחר שכנראה לא הצליח גריידינגר למצוא אדם מהימן אחר שייקח עליו את העבודה, הוא אישר לדודי לסיים את קניית אדמת קלמניה ולבנותה לפי תוכניתו. ברוך תִכנן את חלוקת השטח, הנטיעות, הענפים השונים, החומה ובנייני־המשק השלובים בה, בית־האריזה הגדול, המודרני, רשת פסי־הברזל והקרוניות להובלת הפרי מהפרדס, הכול. הוא לא אהב תרנגולות, לכן מעולם לא היו לולים בקלמניה, חרף העובדה שגריידינגר עשה את הונו באנגליה ממסחר הביצים.

דודי ברוך הִתנה תנאי נוסף. לו־עצמו לא תהיה שום נגיעה ישירה לענייני כספים. את התשלומים יבצע מישהו אחר. גריידינגר מינה לשם כך את גיסו שישב בארץ, פבריקאנט, וכך היה במשך כל התקופה שעבד בקלמניה – החשבונות היו עוברים לפבריקאנט וזה היה משלם, ולדודי לא היתה שום נגיעה בכספים עצמם.

עם ייסוד קלמניה עבר דודי להתגורר במשך השבוע בכפר־סבא, (שם היו לא־מעט פועלות שהעריצו אותו), ורק בימי שישי היה חוזר בכרכרתו לפתח־תקווה. לימים קנה מכונית טו־סיטר של פורד, והיה חוזר מדי יום למושבה. ברוך ייסד וניהל את קלמניה במשך כעשר שנים, עד 1939 לערך. בחסכנות רבה נהג בבנייתה. שלושים אלף לי"ש בלבד עלה המשק כולו, כולל האדמות, הבנייה, האינוונטאר לסוגיו ושכר־העבודה.

יושרו של דודי ברוך היה קיצוני. בשעתו היה צורך לקנות צינורות־ברזל כדי לרָשֵת את קלמניה. סוחר־צינורות גדול היה בתל־אביב, גליקמן, ואצלו קנו אותם. יום אחד הופיעה מכונית בביתו של ברוך בפתח־תקווה, עדיין דירה קטנה, לא הבית שניבנה לימים ברחוב רוטשילד – וממנה פרקו אמבטיה, כיור ואסלה. אותה תקופה לא היה בבית דודי בית־שימוש אלא רק תא־עץ בחצר, והיו מתרחצים באמבטיה גדולה במִטבח.

בא ברוך ביום שישי מקלמניה ושאל את רבקה אִשתו: “מה זה?”

“אני לא יודעת,” ענתה, “שלחו לנו מתל־אביב.”

לא היסס, וביום ראשון בבוקר הזמין משאית, הטעין עליה את כל ה“עמלה” ושלח חזרה לגליקמן בתל־אביב.

במשך שנים היו באים תלמידי מקווה־ישראל ללמוד ולהשתלם בקלמניה. לא אצל גריידינגר “מלך הביצים” למדו חקלאות כי אם אצל דודי ברוך. קלמניה, שאותה הקים וניהל, היתה הגשמת חלום־חייו – המשק החקלאי הפרטי הגדול והמשוכלל ביותר בארץ. כל מה שלמד אצל אהרונסון יישם והמשיך בכוחות־עצמו. הפועלים, שחלקם היה לימים ממייסדי המושב הסמוך צופית, עבדו ולמדו אצלו חקלאות.

לקלמניה היתה גם חשיבות ביטחונית והיא שימשה בסיס למודיעין על הנעשה בסביבה ומקום אימונים בנשק לחברי ההגנה. אחד מראשיה הנסתרים של ההגנה, חיים קרמר, גר בבית סמוך לשלנו בקלמניה. אשתו רבקה היתה המורה שלי בבית־הספר בצופית.

האחוזה קלמניה היתה שם־דבר בשעתה. דוגמה כמעט יחידה למשק חקלאי מגוון, מתוכנן היטב, רִווחי ומוצלח מכל הבחינות.

ומדוע עזב דודי את מִשרתו? במלאת לאחוזה עשר שנים טען שהקמתה הושלמה וכי אין צורך במשכורת גבוהה של מנהל משיעור־קומתו כדי להחזיק הלאה את המשק!

בכניסה לחצר קלמניה, שהוכרזה אתר שימור היסטורי, מְסַפּרוֹת אותיות חקוקות באבן את תולדותיה, הקשורות כולן למשפחת גריידינגר. רק שמו של מתכנן ובונה האחוזה – ברוך בן עזר (רַאבּ), אינו נזכר שם. אבן עלולה יום אחד להישבר או להיזרק. אותיות חקוקות בספר לא תיעלמנה לעולם.

*

בין פתח־תקווה לבין כפר־סבא וקלמניה שׁכָן כפר מָלָ“ל. שמו הראשון היה עין־חי ובו גר תקופת־זמן הסופר הצעיר התימהוני יוסף לואידור, שחיזר אחר דודתי אסתר ואשר נרצח יחד עם הסופר יוסף חיים ברנר במאורעות 1921. שנים אחדות לאחר מכן, כאשר ביקשו המוסדות הלאומיים לתת שם חדש למקום, הציע דודי ברוך למתיישביו את ראשי־התיבות מל”ל, על שם משה לייב לילנבלום.

המל“ליים הם לא רק בני הכפר שבו נולד וגדל ראש־הממשלה אריאל שרון (שיינרמן) אלא הם זן האבטיחים הנפוץ ביותר בארץ־ישראל, פרי הכלאה מִקרִית בין הזן צִ’ילִי לזן הערבי המקומי, הבַּלָדִי, הוא כנראה הזן אִמְחֶסְנִי שעליו מספר דודי ברוך. הזיווג המוצלח התרחש במִקשה של אחד האיכרים בכפר־מל”ל, שהיום על מקומו עומדת העיר הוד השרון. בטעות קראו ברבות שנים לאבטיח המָלָ"לִי – אבטיח הגליל, שגם הוא כבר כמעט שנעלם.

האבטיח המל"לי הוא פרי כדורי בגודל בינוני, קליפתו קשה, צבעה ירוק כהה ובעלת לחי לבנה מפני שבעת גידולו היא מונחת על הקרקע, מוסתרת מהשמש. הוא נשמר היטב במשך ימים רבים. ציפתו אדומה ומכילה עד שמונה וחצי אחוז סוכר, שזה הרבה מאוד בשביל אבטיח, והזרעים לבנים עם שוליים שחורים. אפשר לשוטפם, להמליחם, לייבשם בשמש או לקלותם כפיצוחים.

אבא של המל“לי – הזן צ’ילי שמוצאו מארה”ב, גם הוא אבטיח בגודל בינוני אבל קליפתו דקה ונוטה להסתדקות, צבעה ירוק עם פסים כהים, ציפתו מכילה שמונה אחוז סוכר וזרעיו שחורים לגמרי.

כן, זו היתה הכלאה מופלאה של צ’ילי בַּבַּלַדִי. איפה הימים היפים שבהם זני פירות וירקות חדשים לא נוצרו באופן מדעי בתחנות הניסיונות החקלאיים (כמו העגבניות הנוראות שאנחנו אוכלים היום) אלא נולדו כפרי אהבה בין שיחים בשדה או בין עצים במטע?

הלא ככה גילה דודי ברוך את זן התפוזים שַמוטי־דם, שמוטי שפלחיו אדמדמים, וקרא אותו “שרה” על שם שרה אהרונסון גיבורת ניל"י, שאותה העריץ ואולי גם אהב כבר בהיותו נשוי ואב לבנות (ברומאן “המושבה שלי” הקדשתי לשניהם פרק שבוּסס על סיפור זיכרונות אמיתי שכתב).

טוב, מי שלא יכול להבדיל בין הטַבּוריים (וואשינגטון נַאוִיל) של תחילת העונה והוַלֶנסיה של סוף העונה – לבין כַּדִיוּתוֹ וטעמו של מלך התפוזים, השמוטי, המבשיל באמצע העונה (הבדל שאפילו מרבית הירקנים כבר לא מבינים היום) – יותר טוב לו שלא יקרא את הספרים שלי כי לא אליו הם מכוּונים. אני כותב את ספריי לקומץ קוראים שמֵבין אותי ומֵבין בְּתפּוּזים, בעוד אשר הבנתן של האקדמיה, הביקורת והתקשורת בְּספרות ארצישראלית כשלי – נמוכה לעיתים ברמתה מהבנת הירקנים בני תקופתי כיום בַּתפּוּזים. או כפי שכתב על ספריי המבקר פרופ' איזידור לְבוֹנָה, שחלם כל ימיו להיות רקדן בלט:

“מדוע סבור בן עזר שתיאורי שנות ילדותו צריכים לעניין אותנו? הלא ממש פתטיים הם ניסיונותיו של הסופר השמן המזדקן להמציא מִיגדָר לוקאלי, ערטילאי, ספק־לֵגיטימי וללא ספק טריוויאלי – של ספרות צאצאי המושבות העות’מניות של פלשתינה־א”י.

“ועוד החוצפה שלו להציג את נרטיב הספרות שלו כשווה־ערך לעולמם האותנטי, המיוסר והמקופח של יוצרות פמיניסטיות בחוגי־הבית של ויצ”ו הצעירה ובאקדמיה; של מזרחיים/יוֹת (שפרופסור שֵׁנהוּדָה הבבלי קורא אותם בשם: יהודים ערבים); של יוצרים/רוֹת שׁוֹאָתִיִים דור שני ושלישי שגם מלקקים/קוֹת לגרמנים; של סופרים/רוֹת מוּכּי רגשות אשמה כלפי ערבים מצפוניים שאינם מסוגלים לרצוח אפילו ילדה קטנה או תינוקת; של רומאנים למשרתות שכותבות סופרות דתיות; של הגיגי סַפְּפוֹאִיוֹת על חוף האי תל־אביב־יפו עם פריחת הדגדגן; של פַלסטינים/יוֹת מֵאָשָׁפוּת שיטת הסאלאמי של השיבה הביתה אל השלום הצודק; של אִינְצֶסְטִיוֹת ואכסהיביציוניסטיות (אבא או אח התעללו בהן ואחרי עשרים שנה יוצא ספרן הראשון לאור ומתבשר בתקשורת שהפיפי שלהן עודנו סובל מאוד או קטום); של אַנַלִיִים (שמביאים בְּהַפוּכָה), ושל סדומיים ושל פדראסטים, כולם עבריים למהדרין.

“והלא בן עזר עצמו מודה שילדותו המַנדַטוֹרית עומדת בסימן גזעני, קולוניאלי, לְבַן־עור (לְבַן עור – לְבֶן עזר, שימו לב למשחק המילים שלי. – א.ל.) זימתי, ומקפֵּח. והלא בטח יש בו בבן עזר משהו גזעני נגד יוצאי עיראק, מרוקו ותימן – בגלל סטירת הלחי שחטף בנעוריו מהמורה לפיסיקה העיראקי צָדְקָה בגימנסיה אחד־העם בפתח־תקווה. והלא הרושם מתחזק אם בוחנים את משפחתו הפרדסנית והמנַשלת לאור הגדרותיו של הסופר הצדיק הנודע ר' טַאהְר אִבְּן־גָ’אלוּן, מוח אינטלקטואלי ופדגוגי פריזאי מבריק – שגילה כי יש מקבּילה בין הגזענות כלפי המוסלמים הצפון־אפריקאיים בצרפת – לבין הסכסוך בין ישראל לַערבים…”

עד כאן מקצת דברי פרפ' לְבוֹנָה עליי, שמקצתם אולי סאטירה עליו־עצמו. ראוי לציין גם כי ר' טאהר הצדיק, בספרונו “הגזענות כפי שהסברתי לבתי” (שבביקורו בישראל ליקקו לו בְּגינו מקצת התקשורת וצמרת הספרות את התחת) – הסביר כי בשואה נשמדו רק חמישה נקודה שלושה מיליון יהודים. אולי הסתמך על עדויות פקידי־ממשלה צרפתיים מתקופת וישי ותעודות משלוח יהודי צרפת ברכבות לאושוויץ (העשויות לשמש גם כיום מורי־הלכה לְאספסוף בִּריוני אנטישמי של מוסלמים בצרפת) – וכמובן שהכחיש נמרצות ואמר כי מימיו לא העסיק שפחה חרופה בחדריו ולא נִיצל אותה ולא עינה אותה ולא גֵירשָה בעוני ובחוסר־כל חזרה לאלג’יר כדרך אפֶנדי בעבדיו וכפי שפירסמו על אודותיו בעיתונים בצרפת.

ועדיין אני עושה הנחה לקורא שאינו בקיא בטקס קילוף השמוטי משום שבימינו קל אולי יותר למצוא אהבה אמיתית, או לפחות זיון טוב – מאשר תפוז שמוטי טעים, וכאשר אני שומע שמוכרים את המותג העולמי המפורסם ביותר לפרי־ההדר שלנו, גָ’אפָה – לסינים… אז אולי טוב שיאשימו אותם בהרס שֵׁם השמוטי, שהרי אצלנו הפרי כבר מזמן הוא רק בגדר געגוע!

ארץ־ישראל בלי תפוזי שמוטי זה אסון גדול יותר מאשר… אני לא יודע מה. פטרוזיליה.

שמעתי כי פרדסי השרון זקנים, וחדשים אינם ניטעים, ובשנים האחרונות מנסים לרמות את עצי השמוטי בהקטנת כמויות המים הניתנות להם בקיץ. לכן התפוזים בחורף יבשים. אתה לועס את ציפת הפלח, ולאחר שמיצית את מעט עסיסו, אינך יכול לבלוע אותו אלא אתה יורק את שרידיו כעומד להקיא. יותר טוב כבר לשתות מיץ תפוזים טרי, אבל לֵך דע אם לא מייבאים אותו קפוא מברזיל!

בפרדס ילדותי בקלמניה היתה חפורה לכל עץ “צלחת” רבועה של עפר תחוח, גודלה כהיקף נופו, והיו ממלאים אותה עבורו בשפע מים פעמים אחדות במרוצת הקיץ.

לא היתה עבודה נעימה יותר מאשר לעמוד עם הטורייה בצל חופת העלווה הסמיכה, הירוקה, האפלה והקרירה, באמצע הקיץ, להעביר את זרם המים מתעלת הבטון ל“צלחת”, עץ אחר עץ, לחכות בסבלנות ש“הצלחת” תתמלא, לתקן פה ושם את דופנותיה כדי שהמים לא יגלשו מעבר להן, כמו לבנות סכרים לנחל. ואת המים הצלולים, הקרירים, שנשאבו מבאר האחוזה, היה אפשר לשתות ללא כל חשש.

ובחורף יושבים בחבורה או במשפחה ואוכלים תפוזים. עשרה, עשרים במכה אחת. ויורקים רק חרצנים, לא את הציפה!

והיום צריך לקלף עשרה תפוזים כדי למצוא מהם אחד ראוי לאכילה!

*

קדיש יהודה סילמן, סופר ירושלמי ומחבר פזמונים (“שם שועלים יש”) וספרים סאטיריים, היה איש עגלגל ואוהב צחוק שהתגורר עם משפחתו בשכונת בית־הכרם. במאי 1931 יצא למסע מתל־אביב לקלמניה, ואת רשמיו פִּירסם בעיתון “העולם” גיליון ל"ב מיום 18 באוגוסט 1931. הגיליון אינו מצוי תחת ידי, ואני מעתיק את כתב־היד המקורי ששלח סילמן לדודי ברוך. אינני בטוח אם כל המובא כאן אכן הודפס בעיתון. הדברים נכתבו כשלוש שנים לאחר ייסוד קלמניה וכשלוש־עשרה שנים טרם בוא משפחתנו לגור שמה.

 

פרק ארבעים ושלושה: בשדות ארצנו, בשרון הצפוני, בקלמניה, על פי קדיש יהודה סילמן    🔗

יודע אני כי בסביבת השרון הצפוני נִבנה, לפני שלוש שנים בערך, משק חדש, משק אדם פרטי, ו“קלמניה” שמו. ויודע אני כי השם הזה “קלמניה” אינו ידוע כלל לקורא בחוץ־לארץ ואינו ידוע גם לרוב הגדול של תושבי הארץ.

ולפיכך – החלטתי לנסוע שמה. כדי לעמוד גם על טיבו של משק פרטי בארץ־ישראל! ובייחוד, לאחר שהגיעו אליי ידיעות, שזהו משק מיוחד במינו, מסודר ומעובד ומבוסס מאין כמוהו!

ובחרתי לי יום מימי האביב האלה – להפליג בו קַלְמַנְיָתָה.

ואולם לא בנקל מגיעים למחוז חפץ יקר זה. עדיין אין דרך כבושה בין מושבותינו ומושבינו, ולהגיע לקלמניה בקלות, בוודאי ובוודאי שזה מן הנמנעות.

אין אני אשם בדבר. שאלו את ממשלת ארץ־ישראל, שמכניסה מיליונים, ששילמה כבר מהכנסות הארץ את כל החוב העוֹתוֹמַנִי שהיה מוטל עליה – שאלו אותה: מדוע איננה משלמת חוב זה, חוב פשוט זה, למושבים היהודים, שהם נשמת הארץ, שהפריחו נשׁמות הארץ, שהפריחו נְשַׁמוֹת והעשירו את האוצר שלה, מדוע אין היא מַתְקנֶת, לכל הפחות, דרכים למושבינו הבודדים, הנטושים בערבוֹת?

אני אינני אשם בדבר. רצוני הטוב לבוא היום לקלמניה. אבל איזה דרך יבוֹר לו האדם לכך?

המוֹביל [המכונית] הנושא את חלב קלמניה לתל־אביב רק לפנות־בוקר הוא בא, וחוזר מיד, ומובילים אחרים מקלמניה לתל־אביב וחזרה לא ירצדוּן ולא ידוּדוּן־ידוּדוּן עד למחרת לפנות־בוקר, ואני עומד עתה בשעת צהריים. השמש, כמדומה, מכה עתה יפה־יפה על ראשי.

אני נמלך בדעתי ומחליט לנסוע ל – כפר־סבא.

אסע ואחנה ברמת־גן, משם אסע ואחנה בפתח־תקווה, משם אסע ואחנה בכפר־סבא, ומשם – ה' ירחם.

בכלל, אני אוהב מאוד את הדרך מתל־אביב לפתח־תקווה. מרוצת המוביל בכל הדרך הזו כחמישה־עשר רגעים תימשך, ואנחנו עוברים את כל הרגעים האלה בין שכונות ופרדסים יהודים.

מה מתוק מאלה?

מתל־אביב עד פתח־תקווה כרחוב יהודי ארוך, בין חופים ירקרקים. כאן שכונת מונטיפיורי, נחלת יצחק, שכונת בורוכוב, רמת־גן, בני־ברק, פרדסו של י.ל. גולדברג, פרדסו של הברון די מנשה ממצרים, בכול – פרדסים בני חמש שנים, בני שלוש שנים, וגם פרדסים בבחינת תינוקות בני שנה. בכול – ירקרק רענן, עלים טובלים בזוהרי צהרי יום.

אילו יכולתי הייתי נוסע כל הימים, הלוך ושוב, בדרך הזאת, בין שדרות הפרדסים היהודים, והייתי מזין את עיניי ומענג את נפשי תמיד.

מה לעשות – ואני אוהב פרדסים של יהודים. “חולשה” בלבבי אליהם. אל נטיעתם ואל פריחתם ואל ריחם ואל פריים.

שונים הטעמים של בני אדם: אחד אוהב גבינה הולנדית, אחד אוהב להתרגש ב“פרים הנשרפים” [אולי שם של סרט או מופע אחר? – אב"ע], ואני אוהב לעבור בין פרדסים של יהודים.

ואני מודה, שאני שוביניסט גמור בעניין זה. פרדס ערבי בארץ אינו אומר לי כלום. פרדס גרמני או אנגלי, לוּ ראיתיו בארץ, והיה מעורר בי גם צרוּת־עין ורוגז. אבל פרדס יהודי – נפשי יוצאת אליו באהבה. אני נכון לחונן עפרו ולנשק את עליו.

מפתח־תקווה לכפר־סבא נמשכת מרוצת המוביל כארבעים רגע. כחצי הדרך – בטוב. כביש סלול, מזופת כהלכה, וגם גשר בנוי לחוסן על פני הנחל. לפני ימים מועטים היה הכרח לנסוע בדרך “שבע הטחנות”, העתיקות, הפרימיטיביות, הטוחנות חיטה ושעורה בכוח זרם מי הירקון השוטפים פה בעוז. והדרך ההיא דרך אבנים מושלכות ונערמות, דרך סלעים מעורים בקרקע. עתה, משהותקן הגשר החדש, נוסעים חצי הדרך בטוב, כמו “על שולחן”, אבל מאחרי הגשר והלאה, עם הנטייה שמאלה, הדרך מאוד מקולקלה, והמוביל עולה ויורד על חתְחת ואבן, על שׁיח וסלע, ומטלטל את הנוסעים לפנים ולאחור ולצדדין, וכתפיים זו לזו נוקשות, וחוטם בחוטם נתקלים ונפגעים.

לחברים הנוסעים עימי במוביל אני מגלה את סוד מחוז חפצי: קלמניה. אבל הם מנענעים בכתפיהם: “קלמניה? עוד היום בקלמניה לעמוד? ספק גדול,” אומרים הם, “אם יעלה בידך הדבר. מכפר־סבא לקלמניה כמהלך שעה ברגל. אם ‘יש רגליים לדבר’,” אומרים הם, “הלוך תלך במחילת כבודן. אין שום חשש בדרך ההיא. כל הסביבה יהודית היא. ואם לא תאבה, האיש, ללכת – ולנת בטובך בכפר־סבא, ולאור הבוקר תצא במוביל ההולך לתל־מונד ועובר על פני קלמניה, ובהגיעו לקלמניה והעמדת אותו וירדת ממנו למחוז חפצך.”

“ואולם” “ובכל זאת” – הוסיפו לדבר אליי בסגנון המאמרים הראשיים של “הארץ”, שהיו פתאום לשנינה בפי הציבור הקורא [שהדי במרומים שלא הוספתי מילה לדברי קדיש יהודה סילמן ברשימתו. – אב"ע] – “אפשר שיקרה לך נס בכפר־סבא ומצאת שם מוביל או עגלה או חמור, ועוד הערב תגיע לקלמניה.”

“אין סומכים על נס ואין סומכים על חמור,” אמרתי, “וקל וחומר: על נס של חמור!”

“אבל סומכים על חמישה־עשר גרושים,” אומרים הם, “במחיר זה תשיג תמיד בכפר־סבא מוביל טכּסי שיובילך לקלמניה.”

“חמישה־עשר גרוש!” קצת נתחמצו כליותיי, “מירושלים לתל־אביב נוסעים בשמונה גרושים, ומכפר־סבא לקלמניה ט”ו גרושים."

אני לובש צורה קפדנית. זאת לא אעשה.

ובינתיים אנו עוברים את רמתיים, את מגדיאל, “כרכים” גדולים שבארץ־ישראל. והמוביל חונה בכל כרך וכרך, מוריד ומעלה נוסעים, משפיל אף מרומם. טנאים וסלים וסלסילות ושקים וכל מיני כלי קיבול מתחלפים ובאים. הללו מורדים מגג המכסה של המוביל מלמעלה, והללו באים אל פנים המוביל מלמטה, תנודה ותנועה. אנשי הסביבה: רמתיים, מגדיאל, כפר־סבא, רעננה, עין־חי, הרצליה וכו' נוהגים פה בכלל מנהג חרוּת. כל הרוצה עולה על המוביל ונוסע חינם אין כסף בין מושב למושב. ילדי המושבים האלה, בשעת חופשתם, משתמשים ביותר בהנחה מתוקה זו, והם מרנינים את כל האוויר השקט.

וכאשר חשבתי כך הווה, ברדתי לכפר־סבא.

אין מוביל ואין עגלה ואין חמור, שייקחני לקלמניה.

ובינתיים עוֹרב היום, ובין־השמשות מתחילים מדמדמים, והאוויר נעשה כה נעים ונוח, ואפשר לבלות בו גם – בכפר־סבא.

קיימא לן: כל מקום בארץ־ישראל טוב ונעים ונחמד עם דמדומי ערב ועם זהרורי הבוקר.

והיום ל"ג בעומר, ובכפר־סבא יש כבר מסעדה גדולה על יד תחנִית המובילים, בית משקה גזוז (סימן של כרך!) ובית גלידה, ואנשים יושבים מסובים אל שולחנות קטנים, אוכלים ושותים מטוב הארץ, מסתכלים מבעד החלונות הירוקים אל הפרדסים הירוקים העוטרים את הכפר ונהנים מזיו העולם.

זוכר אני את כפר־סבא מימים רבים לפני המלחמה [העולמית הראשונה, אב“ע], עת הונח יסודה. נקנה אז כפר ערבי שהיה פה בסביבה בשם זה: “כַּפַר־סבּא”, שדות בּוּר של בני אדם יושבי חושך וצלמוות, אסירי עוני ורעב. ונקראו יהודים מיפו, ביום זה, כמדומה: בל”ג בעומר, לחוג את חג עליית המחרשה היהודית על שדות הבור העומדים שוממים שנים רבות־רבות מאוד. קניית מאות דונמים אחדות היה אז חידוש גדול, וקבוצות יהודים הגיעו אז מיפו לשמוח בשמחת היישוב.

כאן, על אחת הגבעות, נתאסף קהל לא גדול והועמד שולחן רעוע, ועליו הועלה כל נואם ונואם בכבדות, בסכנת רגליים, והם נאמו נאומים נלהבים לרוח היום והשעה ושפכו ברכות לראשי המתיישבים הראשונים הנועזים לעלות על השממה.

אחר־כך, אחר־כך היה כאן יישוב יהודי דל ועלוב, שלא יכול לשאת את עצמו, והיה מטריד בבקשות עזרה את המשרד הארץ־ישראלי של הימים ההם.

אחר־כך, אחר־כך היתה המלחמה הגדולה, ומתל־אביב ויפו גורשו אוכלוסיהן, ובאו היהודים ונאחזו בכפר הזה. כאן נטו אוהלים, כאן רעבו, כאן חלו בטיפוס הבהרות, כאן, בצל מחצלאות, פתחו בית־ספר, כאן נחפרו קברות דוממים, בודדים (עיין בספר המופלא בפשטותו ובציורי החיים של הימים ההם בכפר־סבא, הנקרא “ספר חיי” ליהודי הספרדי בן השישים, מר יוסף אליהו שלוש, שיצא בימים האלה). “כפר־סבא” – הלא זו פרשת העינויים הגדולה שלנו בארץ!

והיום – כפר־סבא – כפר צעיר. עולם חדש נבנה. באו לכאן, בעיקר, מיהודי ליטא ופיתחו כאן פרדסים צעירים נחמדים, נושאי פירות (שנַיים במשמעות!), וחלוצים יהודים רבים עובדים, עודרים, נוטעים, מטפלים בפרדסים הללו, וכפר־סבא פרושה כבר על שטח גדול מאוד ורחובות מרחובות שונים בה ובתי מלון וחנויות ובית־כנסת ובית־קולנוע ובית מועצת־פועלים (המועצה נקראת גם על שם רעננה, בפי רבים, וראשי תיבות שלה, כמנהג שלמדו ממנו אומות העולם, הם: מרכ"ס: מועצת רעננה, כפר־סבא…) ובית־ספר גדול של הסוכנות היהודית, ובית־ספר קטן של “המזרחי”, ועוד ועוד…

הנה ירד כבר הערב כהלכה על כפר־סבא. ממורד הרחוב, מעל המגרש שעל־יד בית־הספר, עולה משאת המדורה שנערכה לכבוד ל"ג בעומר, ושירת מצהלות הילדים עם מוריהם וריקודיהם בעיגול סביב למדורה. ועל גבעת המושב, במעלה הרחוב, נתאספו צעירי כפר־סבא וצעירותיה, הנאהבים והנעימים בערביהם תמיד ובמדורתם לא נפרדו. מנשרים קלו להביא ערימת קוצים וחרולים וזמורות לאספם כעמיר גורנה, ומאריוֹת גברו להביא בקבוקי נפט גדולים לשפוך על הערימה ולהדליק גפרורים להצית בם את החרולים, השולחים לשונות אש עצומות, אש בהירה, מאירה לכל מרחקי הסביבה. וכל הדור הצעיר הזה אינו נותן לאש להִדעֵך, ובהורגש תשישות הלהבות כמעט, ובנפול לרגע ההתלקחות הגדולה, והנה הם, הדור הצעיר שבכפר־סבא, מוסיפים ומביאים חומר שריפה ומלהיטים להבות חדשות, ולא יחדלון.

כך תמיד דרכו של דור צעיר.

ואולם אני לא באתי היום לשם כפר־סבא, כי הולך אני לקלמניה, ועליי להשכים קום מחר לפנות־בוקר, כי בארבע וחצי (כך אומרים במסעדה שעל יד תחנית המובילים) מפליג המוביל מכאן קלמניתה־תל־מונדה.

כל הלילה נהיתה עליי שנתי בכפר־סבא. לא רק משום שישנתי במקום חדש, ולא רק משום שנשקוני כמה יתושים באהבה, עד כדי מציצה, אלא גם משום שהיה עליי לקום בארבע כדי להיות מוכן למוביל המפליג בארבע וחצי, ובשנתי הרסוקה דימיתי בכל שעה כי היא ארבע.

ובארבע קמתי, לפני “קום השמש”, והלכתי לבדי בכל דרך החול האפלה, ממלוני ועד תחנית המובילים. מכל העברים לִיוותני מקהלה גדולה של תרנגולי כפר־סבא העצומים (כן ירבו!), וכשהגעתי לתחנית לא מצאתי עוד סימן של נוסעים ונהגים, ורק מוביל אחד עמד עזוב לבדו, ועליתי בו והשתטחתי בו כדי להשלים את שנתי.

מקץ שעה, כצאת השמש עוד בחולשתה, כבר היה הכול בסדר, כלומר: כבר נאספו כעשרים איש לנסיעה, מן הפועלים העובדים בתל־מונד ומעונם בכפר־סבא או שהיו בדרך כי הלכו לנשף בתל־אביב, וחוץ מן האנשים הוכנסו אל המוביל כלים מכלים שונים של העבודה: האת, המעדר, הקלשון ועוד, ועליהם צינורות להעברת מים בגדלים שונים, ועליהם ארגז מלא זכוכית, וסביבו ארגזים מלאים (ולא ידעתי מה בם) וארגזים ריקים, ואחרי ככלות הכול הלך המוביל אל המאפייה ולקח משם שישה־שבעה שקים גדולים, מלאים ככרות לחם (כמאה פועלים בתל־מונד!) ובשובו אל התחנית העמיס עוד כעשרה כדי חלב גדולים עדויים אבץ, ההולכים ריקם לתל־מונד, על מנת לשוב מלאים משם.

העיקר – מבין אני – למוביל זה הם הכלים והכדים, והצינורות והשקים. אלה כולם דברים נחוצים, ואולם האנשים הנוסעים הם מין תוספת, בחינת “ספחת” לכאן. ולפיכך נתפנו המקומות לעיקר לכלים ולשקים וכו', ואנחנו נתונים ביניהם, נחבאים אל הכלים, כפשוטן של מילים אלה.

ואף כאן הדרך של חתחתים ושׁיחים [מלשון שׁוחה, בור. – אב"ע] וחריצים ונעיצים וערוצים.

המוביל עולה ויורד ונוטה לצדדים באלכסון, אלא שהנהג מומחה, בקיא בהטייה [משמעות הביטוי במקורותינו: מזיֵין מאחור. – אב"ע], והוא נוהג ביד חרוצים ובאומץ לב, והמוביל חותך בחול ובעפר האדום־האדום, חותך וחותר, עולה ויורד, כך, יום־יום, וכאילו נתנסה יפה בדבר ואפשר לתיתו לבדו ללכת.

הנוסעים עימו, הרגילים יום־יום בנסיעה במקום זה, “יושבים” בדוחק, אבל במנוחת־נפש, ומספרים על הצגות “הבימה” ו“האוהל” שראו אמש וליל שלשום ולפני שבוע, ומסתבכים בוויכוחים בענייני אמנות ובהערכת המחזות ומגלים פנים בהם כהלכה ולא כהלכה. ואני, טירון בהלָכוֹת הלִיכוֹת מוביל בין מעקשים אלה, בכל רגע, שהמוביל נוטה על גבו, נבהלת נשמתי ורוקדת בקצה אפי, ובכל רגע שעוברת הסכנה אני מברך בלחש ברכת הגומל לאל עליון ומארֵר בקול את אלה שבידם להיטיב את הדרך, דרכנו, ואינם עושים.

אכן, במקום שעת נסיעה כזו, מוטב היה, מוטב היה הרבה יותר, ללכת ברגל.

וכשאני בא למחוז חפצי ודופק על שער הברזל הגדול של קלמניה, מתברר לי מיד שלא לשווא היה דרכי.

שער ברזל גדול, ארבעה־חמישה בניינים גדולים, איתנים, ומגדל בריכת־מים גדול באמצע המגרש ועליו מאירות האותיות הגדולות: “קלמניה”, ורפתים לבהמות ואורוות לסוסים ומחסנים למכשירי עבודה ולתוצרת המשק, ובתים בנויים בשביל הפועלים למשכנות, ומִטבח גדול וחדר אוכל גדול ובנייני מקלחות מים וכו' לפועלים, ועל הכול – ניקיון וטוהר וסדר שמורגש בכל פינה.

מיד אחרי בואי ואחרי אוֹכלי עם הפועלים ארוחת־ירק של בוקר (מלוּוָה ביצים וחמאה וכו' כהלכה) צִלצל הפעמון לעבודה, וכהרף־עין, בלי עין משגיח נוגש, רק מתוך הכרה עצמית בסדר ובחריצות הדרושים, נתפזרו כל הפועלים לעבודה בשדות המשק, מי ומי לכרמים, מי ומי לפרדסים, מי ומי לגנוֹת הבננות, מי ומי לחריש ומי ומי לקציר, לפי התוכנית שניתנה לכל הפועלים עוד אמש. קרוב לארבעים פועלים במקום, ובעונת העבודה כשישים.

"אלך לי אל הכרמים, אמרתי, “לראות אם פרחה הגפן…” ופניתי דרומה.

עד שהגעתי לשם כבר היו הפועלים בעבודתם. אותו יום עבודה קלה היתה לכורמים: קשירת הגפנים בחוטי פִּשְׁתַן אל סמוכות של עץ, לבל יישברו הנטיעים הרכים בכוח הרוח.

אני רואה את גבעת הכרמים החמודה. רוח קלה מלטפת מנשבת עליה בנעימות והגפנים משתחווים ומברכים אותה ברכת בוקר. הצעירים היהודים שבאו מפולין ומליטא והגיעו לאדמת אבות פזורים על כל שדה הגפנים הגדול, בעיניהם רואים בין הכרמים כל מה שדרוש תיקון, ברגליהם כורעים לפני הגפנים ארצה ומטפלים בהם בקשירה, בסמיכה, ביישור, בליטוף העלים. עוד צעירים כל־כך בחורי העבודה כאן, בני שמונה־עשרה ובני עשרים, והם יודעים כבר את רגש האבהות על העץ, והנטיעים כבניהם. מעץ לעץ ילכו ומשורה לשורה יעברו ומכּרם לכרם יגיחו.

הנה נתקלו בשעת עבודה בחורים עובדים צעירים אלה, שהם חברי “ברית טרומפלדור”, עם בני־גילם שהם חברי “אחדות העבודה”, ומאליה מפכה שיחת ויכוח ביניהם על הסוציאליוּת ועל הרֵבִיזְיוֹנִיוּת. שני מחנות מתנגדים בשדה כרמים אחד… ואולם, מובן, שלא כדרך הוויכוח בעיר, בין כותלי עולם מזיעים בשעת מיטיניג, דרך הוויכוח בשדה החופשי, המרוּוח, לקול זמרת ציפורים בין עפאים. עם העבודה כאן הכול מזדכך ומִטהר יותר. גם המחשבה, גם אופן הביטוי. נעימה יפה נשמעת גם מכאן וגם מכאן, וכל הוויכוח מתנהל בלי כל הפסקה בעבודה, וגם בלי כל היסח הדעת מעץ הגפן. הפה בשלו, המוח בשלו (זה אולי עסוק בזיכרונות מולדת רחוקה, בגעגועים ללטיפת אימא. הן כל כך צעירים עוד הפועלים במקום הזה!) והידיים בשלהן.

אל עיקר הבנת החיזיון “קלמניה” אני בא, בהגיעי אל הכרמים. מנהל המשק, איש כארזים, חֲסִין בְּנֵי פתח־תקווה, מר ברוך ראבּ. אני מכיר את המיוחס הזה. הוא דור רביעי לשלמה ראבּ, שעלה לארץ־ישראל (מהונגריה) ברגל לפני שישים שנה [שלמה ואסתר ראב עלו לירושלים בשנת 1863 ולא ברגל. רגלי עלה נכדם יהושע שטמפפר בשנת 1869. – אב"ע]. הוא דור שלישי לאלעזר ראב שבא אחר־כך לארץ־ישראל בספינת מפרש [בשנת 1875 או 1876 ולא בספינת מפרש אלא בספינה רגילה דרך טריאסט ואלכסנדריה], והביא עימו את הילד יהודה ראבּ [יהודה נולד בהונגריה ב־1858 והיה בעלותו כבן שמונה־עשרה. עימו עלו אחיו הצעיר משה־שמואל ואחיותיו חנה וטובה], שהיה השומר הראשון של פתח־תקווה ונתפרסם בכוחו וגבורתו בין כל ערביי הסביבה. וזה ברוך בן יהודה בן אלעזר בן שלמה יליד הארץ בקדושה ובטהרה ובגבורה הוא, ממיטב הצעירים שילדה לנו ארצנו. כל ערבי נושא את עיניו אליו, כי משכמו ומעלה גבוה הוא ממנו, והוא תמיד נשמע ומציית לכל אשר ייאמר לו. אילו נמסרה הפוליטיקה הארצית שלנו – לאנשי הארץ, ילידי הבית, המכירים את הערבים ואת רוחם ואת טיבם ואת מנהגיהם ואת לשונם, היו מצליחים בוודאי יותר בכל העניינים שלנו מכל הפקידים הגבוהים ובעלי המשכורות הגבוהות שהבאנו עימנו מלונדון וניו־יורק, ועוד יודע אני שאחותו של ברוך זה היא המשוררת העברייה, אסתר ראב, שהוציאה ספר שירים בשם “קמשונים” [1930]. היא בשירה: “קמשונים”, והוא בעבודת שדה: כרמים ופרדסים, נוטע גפנים ועוקר קמשונים.

מפיו אני שומע מה עניין זה הנקרא “קלמניה”. יהודי טוב, לפנים בעיירה בזלטוֹפוֹל, ושמו ר' קלמן גריידינגר. והיה האיש הזה סוחר בביצים ומסחרו פשט עד אנגליה. לימים עקר האיש את ביתו ועבר לגור באנגליה, הוא עם בנו משה. והמסחר בביצים באנגליה גופה הלך וגבר ופרץ מאוד, עד שנקרא האיש משה גריידינגר בשם “מלך הביצים”. בקיצור – אלה היו ביצים שנולדו להרבות עושרו של האיש הזה. ולפני שלוש־ארבע שנים עלה ר' משה זה מלונדון ישר לתל־אביב ופנה כה וכה וקנה את המקום הזה, בן אלף וארבע מאות דונם, וקראהו על שם אביו: “קלמניה”. עוד זמן־מה המשיך ר' משה את עסקי הביצים באנגליה, אבל לאחר שבאו המאורעות בשנת תרפ“ט [1929] עמד וגמר את כל עסקיו בלונדון ומיהר לבוא אל הארץ, וקנה לו בית בתל־אביב לשבת בו [הוא בניין בית־ספר פיטמן ברחוב בלפור כיום. – אב”ע], והאחוזה בקלמניה עולה ועולה כמו “על ביצים”…

“ר' משה גריידינגר מחייב עשירים!”

“והעלייה דווקא אחרי המאורעות, בה יש ניצוץ של גבורה וקידוש השם של ארץ־ישראל!”

“על כל עשירי אנגליה ואמריקה הלוואי כך!”

מן הביצה יוצאת עצה, לכל היהודים בעלי היכולת שבכל תפוצות ישראל.

וכיצד חוּקלו [נעשו למטע, כלשון חקל תפוחין קדישין. – אב"ע] וסודרו אלה אלף וארבע מאות דונם? ומה היתה האדמה הזאת קודם לכן? ומה הן ההלכות הקבועות במסכת המשק הזה?

ומנהל המשק מעבירני על כל האחוזה, ואנו עוברים ותרים את כל השטח של אלף וארבע מאות דונם, הגובל את “תל־אָשֶׁר”, הוא חלק מ“גן־חיים” (אשר על שם חיים וייצמן):

שלוש מאות דונם נטועים פה תפוחי־זהב, מאה ועשרים דונם כרם ענבים, שישים דונם חרובים, חמישים דונם איקליפטוסים, ארבעים דונם זיתים, עשרים וחמישה דונם תאני־חווה (בננות), עשרה דונמים עצי־פרי שונים, ירקות ומשתלה. מגרש חצר המשק עשרים וחמישה דונם. שאר האדמה – החצי לתבואות קיץ (תירס, אבטיחים, דלעת ועוד) והחצי לתבואות חורף (שעורה, שיבולת־שועל, בַּקְיָה, תִלתן למספוא).

כל השטח מעורר השתאות בתוכנית עיבודו. אין אף מטר אחד שאינו מעובד. והקרקע מחולק לפי טיבו המתאים לכל מין של נטיעות. בקעות נתמלאו פה מעפר ההרים ורכסים היו לבקעה. ועקוב היה למישור. דרכים נמתחו לאורך ולרוחב האחוזה, ביצות שהיו – מימיהן נִקווּ לתעלות והן נתייבשו. נחלים הוקדשו לאיקליפטוסים, לחרובים (שש מאות עץ), שיימכרו לדבש [חרובים] ושישמשו מספוא לבהמות (אמיתיים הסיפורים בגולה שהחרובים מאכל לבהמות בארץ־ישראל).

והכול בסדר, כמעשה מלאכת מחשבת אמנותית.

יער הזיתים מול החרובים, והחרובים מול האיקליפטוסים, והאיקליפטוסים מול תפוחי־הזהב. שורה מול שורה, מין מול מין. טוֹל חבל והעבר בשורה ארוכה אחת מקצה האחוזה ועד קצהָ, והוא יעבור בין כל מיני הנטיעות. גם ערימות הקציר מוטלות בשורות ישרות מחושבות, מדויקות זו מול זו. גם כרמי הגפן כל עץ ועץ במקומו, כל שורה מחושבת ומדויֶקת. לא רק עבודה כאן אלא גם מוח ומחשבה ודיוק קפדני:

וכל האחוזה מכל רוחותיה גדורה חוטי ברזל!

“מה היה כאן לפני שלוש שנים?”

"שממה אחת! האדמה היתה שייכת במקצת לכפר הערבי קילקיליָה ובמקצת לכַּפְר־סַבַּא הערבית. אדמת שמיר ושׁיִת היתה. אלפי שנים לא עברה המחרשה במקום הזה. הכפריים הערבים חשבו את האדמה הזאת לבלתי מוכשרת לשום חקלאות. בימי המלחמה האחרונים שימש המקום למְקום תחנותיו של הצבא התורכי. כאן היה מרכז צבאי, והמפקדה התורכית עשתה פה את תוכניותיה להרוג ולהשמיד אדם. כאן עמדו תותחים ומכונות־ירייה גדולות. עדיין נמצאים בסביבה שִׁיוּרֵי פצצות ורימוני־יד, והיום כאן פרדסי תפוחי־זהב וכרמי ענבים וזיתים ושאר המינים שנשתבחה בהם ארצנו, עולים ופורחים כאן ומביאים ברכה לאדם השלֵיו והעובד (חמישים משפחות מתפרנסות במשק זה), היום לא מכונת־ירייה מוצאת כאן את מקומה, כי אם מכונת חרישה וכלי עבודה. הטרקטור הוא הכובש את המקום! ועם הטרקטור מכונות הדישה, והמקצצות והמגרסות, ומכונות השמנת והחמאה. כאן כּוּתְתה החרב לאת והחנית למזמרה, בפשטות, כדבר הנביאים ישעיה ומיכה.

לא היתה טיפת מים במקום הזה בתחילת ימי העבודה. מים הובאו בחמורים מכפר־סבא, והיום יש כאן באר חפרוהָ שָׂרֵי המשק, והיא שופעת שבעים מטר מעוקב מים לשעה, ומשקָה את כל השטח, ועתידה להשקות עוד שטחים שייקָנו על הגבולות.

במקום רימוני יד – רימוני העץ, ובמקום כדורי תותחים – דלעות ואבטיחים (צומחת כאן דלעת במשקל שלושים קילו ואבטיח במשקל עשרים וחמישה קילו) ואשכול בננות כמשקל הזה ויותר).

פרי העץ הראשון שכבר בשל במקום הזה היא הבננה וכבר הוכנסו שמונה מאות לירות ממכירה בשנה זו.

כאן מפרנסים ארבעים ראש בקר וצאן, עשרים סוסים וסוסות וסייחים, והם משיבים פרנסה. המחלבה מכאן ממציאה יום־יום מאתיים ליטר חלב לתל־אביב (רֵגִ’יסטֵר מתנהל יום־יום לכל פרה ופרה למען דעת את הפרוֹדוּקטיביות של כל אחת מהנה).

והפרדס הגדול לתפוחי־זהב והכרם הגדול לענבים – צא וחשוב – כמה הם מבטיחים תנובה וברכה לימים הקרובים הבאים!

כמה יתנו העיבוד והעידור והטיפול והשמירה של כל עץ ועץ במקום הזה.

ואנו מוסיפים ומהלכים ותרים את המשק לחלקותיו, לאיכותו, למיונו, לתנאי עיבודו. אנו מגיעים לבניין בית הבאר העמוקה, אשר ממנה עולים המים במשאבה וקולחים אל תוך צינורות ההשקאה. ערבים בודדים נפגשים לפעמים על הדרך, והם משתחווים בדרך ארץ רב לפני מנהל המשק ומברכים אותו ואת אשתו ואת זרעו ואת כל אשר לו. אני מכיר שיש כאן הדרת דרך־ארץ בפני היהודי גיבור החיל אשר עשה את כל החיל הזה.

“כמה עולה כל המשק הזה?”

“כשלושים אלף לירות.” [לא“י, הלירה הארץ־ישראלית, היתה זהה בערכה ללי”ש, הלירה שׂטרלינג הבריטית. – אב"ע].

“רק?”

“רק. הקימוץ והחיסכון (ולא הכּילָאוּת) הם יסודות להנהלת המשק כאן. עשרים גרוש ליום מקבל הפועל, מלבד דירה וצורכי רפואה ועוד. לפועלים מיטבח משותף, והם אוכלים יפה ומזונם עולה להם בזול, וגם חיים חברותיים נוחים ומסודרים להם. מנהל המשק [ראבּ] הוא גם המדריך בעבודה, המלמד ומאמן את הפועלים חסרי הניסיון בעבודה. וכיוון שהמשק מגוון (פרדס, כרם, מחלבה ועוד) – מקום יש כאן לפועלים להתמחות במקצועות עבודה שונים, ולפיכך יחס של הכרת טובה שורר כאן בין העובדים ומנהל העבודה, הוא המדריך והמאמן. שלוש פעמים ביום, כשלוש פעמי התפילה של יהודי כשר, עובר המנהל על כל המשק, על כל הפועלים בעבודתם, מיטיב ומתקן בעצמו, מתבונן ומאלֵף לעובדים, והדאגה למשק והטיפול בו אינם יודעים הפסקה.”

“שלושים אלף לירות,” אני מהרהר, “מה הן לעומת המפעל היישובי הזה? כסכום הזה עלה ליהודי אחד בניינו של בית האופרה [מוגרבי] ברחוב אלנבי־אליעזר־בן־יהודה שבתל־אביב. מה ערך המפעל הכּרכִי ההוא לעומת המפעל הכפרי הזה? וכלום אין האופרה האמיתית כאן, במקום ירננו כל עצי הפרדס והכרם והבננות והזיתים והחרובים והאיקליפטוסים בלוויית זמירות הציפורים בין עפאיהן ושירות בחורי ישראל? כלום אין סימפוניה גדולה עולה מקולות המקהלה הגדולה הזאת, בה נתאחדו בעבודת שירה אחת הצומח, החי והמְדבֵּר…”

ומנהל המשק (נידמה לי, שהוא עצמו מתרגש מהמחזה החי אשר יצר בשממה הזאת בעצם ידיו) פונה אליי בעברית צחה, בלשונו של בלק לבלעם:

“לכה נא איתי אל מקום אחר אשר תראנו משם…”

והוא עולה ומתייצב על הגבעה, ואני עולה אחריו שֶׁפִי.

ומלמעלה ניראה כל מחזה הנוף. בַּדרום כל כפר־סבא ופרדס היהודים האנגלים אשר על שם אידילמן בא־כוחם. במערב מנצנץ לנו תל־מונד, תל־אשר, וכל סביבת גן־חיים. בצפון, מעבר לכפרים מוסקה וקילקיליה – הרי אפרים וגם החרמון השׂב. במזרח – הרי יהודה…

והאיש מלמד אותי “בלק”:

“לכה ארה לי יעקב ולכה זוֹעמה ישראל! שפוך חמתך על היהודים היכולים לעלות לארץ־ישראל ואינם עולים, היכולים לבנות את ארץ־ישראל ואינם בונים, היושבים בגולה אל עקרבים ולארץ־ישראל אינם נקרבים, והגויים אכלו את ארץ יעקב ואת נווהו הֵשׁמוּ. שפוך עליהם זעמך…”

ואני עונה ל“בלק”:

“לָקוֹב את בני עמי קראתני, ואני אברכם בָּרֵך. היכול אני בנוף הוד זה לארֶר גם את אויבינו? ראה, נִתנו לנו במקום הזה החיים והברכה.”

ומפי נמלטות מילים עתיקות:

"מה טובו פרדסיך יעקב, כרמיך, ישראל!… כִּנחלים נִטיו, כגנות עלי נהר, כאוהלים נטה ה', כארזים עלי מים, יִזָל מים מדליוֹ, וזרעוֹ במים רבים…

“מה אקוב – וקבה אותו אל, ומה אזעם – וזעם עליו ה' והִכהו בסנוורים ובלֶקְיוֹן [ליקוי] חושים ואינו רואה ואינו יודע ואינו מרגיש את אשר עליו לעשות לארצו ובארצו.”

ו“בלק” השתקע גם הוא במראה שלפניו, ואחר אמר מילים אחרות בשנותו את טעמו:

“לכה עורה לי יעקב, נואמה ישראל…”

“להעיר ולעורר ולנאום לישראל… השכם ועודד, הערֵב ונאום…”

ושמש ארץ־ישראל השתפכה עלינו בזהרוריה ובחוּמה. עוד מעט ושעת הצהריים הגיעה. ובגמרנו את התיור, ואני מרגיש עצמי עייף וכושל אין אונים, אלף וארבע מאות דונם תרתי, אני שמח, שאנו מתקרבים כבר אל סוף התיור, אל בית המשק. והנה מנהל המשק [ראב] קוראני שוב ללכת אחריו אל מקום אחר.

“לא, לא, לא!” אני ממרה עתה את פיו, “כבר כשל כוחי כולו, ואינני יכול לעמוד על רגליי. התִקחני שוב שדה צופים, אל ראש פסגה?”

“לא, לא, לא!” עוֹנֵנִי גם הוא, “ידעתי כי עייפת, ולכן לא אקחך שדה צופים, כי אם שדה תות… התראה? פה כל השדה מלא תות אשר אהבת בוודאי. בוא ואכול מן השדה, מן האדום הזה.”

לא האמנתי למשמע אוזניי ולמראה עיניי. מיד נמצא בי כוח עלומים, כוח חדש, ואני עליתי במדרגות־אבן והשתטחתי על השדה ואכלתי חופנֵי־חוֹפנים מן התות הגדול והעסיסי, מן התות האדום. עפר התות היה לי למעדנים ומדם התות שתיתי חִמֶר.

מה יקר תות־השדה לעייף בדרך!

וכענבים במידבר, כתות בערבה, מצאתי קלמניה.

 

פרק ארבעים וארבעה: קלמניה (ב). בפתח תקווה אחרת. אבותיך מרחו גופם בריר־גמלים    🔗

אחוזת קלמניה היתה בעיניי כטירה מוקפת חומה ובה שני שערי ברזל כבדים, גגות רעפים אדומים לכל בנייניה, והיא עטורה פרדסים וכרם ושדות פלחה וחורשות זיתים ואיקליפטוסים ובית־אריזה גדול ומערכת מסילות־ברזל פנימית, שעליה הועבר הפרי לביתה אריזה בקרוניות רתומות לסוסים, וגם רפת גדולה ומודרנית בקומת־הקרקע, בבניין שבקצה המזרחי־צפוני של החצר.

כל כך נחרת בזיכרוני בית־האריזה של האחוזה שבה ביליתי את שנות ילדותי היפות ביותר עד ששבתי ועשיתי אותו בימת חזיון לפרקיו האחרונים של הרומאן “הלילה שבו תלו את סרג’נט מורטון”, שבגלגולו הראשון קראתי לו בשם “תפוזים במלח”, ועד היום אני מצטער שוויתרתי על השם הראשון.

בעל האחוזה משה גריידינגר ומשפחתו גרו מעל למחלבה, בדירה מרוהטת בטעם אנגלי אמיד, בקומה הצופה מול פני הפרדסים והלאה לעבר הרי אפריים. הוא היה איש קצת שמן (בעיניי ניראה תמיד דומה לצ’רצ’יל), מעשן סיגרים עבים ואוסף בולים נלהב. לאחר שנים רבות הרציתי בחדריו אלה, שנפתחו לכדי אולם, על ברנר, בפני תלמידי בתי־ספר תיכוניים, שבאו למקום במסגרת ימי־עיון. גם אכלתי צהריים באולם ששימש בשעתו כרפת, ועתה הוא חדר־האוכל של המקום.

הגענו לאחוזה כשהיתה כבר בשיא פריחתה, כשלוש־עשרה שנים לאחר ביקורו של סילמן, וגרנו בה בין השנים 1944 ל־1947, כאשר אבי מנהל את המשק. סך כל ימי חייה של קלמניה בתור משק חקלאי פורח ועצמאי היו פחות מעשרים! – מתוכן כאחת־עשרה שנותיה הראשונות בייסודו ובניהולו של דודי ברוך, וארבע האחרונות בניהולו של אבי בנימין.

הפרדס של קלמניה, שלימים היה ידוע יותר בשם הפרדס של מפא“י (ליד בית־בֶּרְל כיום), היה היער של שנות ילדותי. שעות ארוכות הייתי מטייל בו, לבדי, משתדל לאבד כיוון, לתעות, לעקוב אחר זרימת המים בתעלות־הבטון וב”צלחות" העצים, לשמוע את השקט. לחלום. שנאתי אז את תל־אביב. אלה היו ימי ילדותי המאושרים ביותר. בימי הקיץ שלח אותי אבא לעבוד בכרם, עם כל ה“שקצים” הערביים מן הכפרים מיסְקי וטירה הסמוכים, כדי שאלמד לדעת היטב את ערכו של הכסף. כל יום שישי הייתי עומד עימם יחד בתור בחצר האחוזה, מקבל שִׁילינג ליום־עבודה (אולי בגרוש יותר מהם), וחותם בגאווה את שמי בגיליון התשלום, ילד עברי אחד בין עשרות טביעות־אגודל של נערים ערביים.

היה לי אפילו חמור פרטי, מוכה־שחין, שבעליו הערביים, כנִראה מן הכפר מיסקי הסמוך, התייאשו ממנו וזנחו אותו. בתקופה ההיא, כרגיל, היה לי שוב חבר טוב אחד, שמוליק (שמואל) גולדשמידט, שלא פגשתי בו מאז נפרדנו בגיל עשר לערך. ילד שחרחר, ערני, ובעל דימיון בלתי־רגיל, שגר בשכנות, במושב שדה־וַרבורג. שמוליק הצליח, בין היתר, לשכנע אותי שמנהל בית־הספר שלנו בצופית, ששמו היה חיים וכינויו – צימוקי, הוא היטלר המתחפש שברח מגרמניה, וכי האיש שאצלו גרה משפחת שמוליק בשדה־ורבורג, אדון רובינשטיין – הוא מרגל גרמני, ובביתו מוסתרים משדרים ואנטנות. שעות ארוכות בילינו בעיקוב אחרי השניים המסוכנים האלה, משוכנעים כי רק אנו לבדנו יודעים את הסוד הנורא. זה היה כשנה־שנתיים לאחר צאת הספר “שמונה בעקבות אחד” שכתבה ימימה טשרנוֹביץ וצִייר נחום גוטמן, ושאותו קראנו בשקיקה רבה והאמנו לכל המסופר בו.

הקטטה בַּבריחה מטיול הכיתה לא אירעה, כפי שסבורים כותבי תולדותיי – ליד הכפר הערבי פֶגֶ’ה, בין קיבוץ גבעת־השלושה (שגם בו היתה מאפייה) לבין פתח־תקווה (הקיבוץ נמצא אז במערב־המושבה, בגבעה שהיום היא מוסד לקשישים ליד בית “יד לבנים”) – אלא התרחשה על הכביש הצר מול הכפר הערבי מיסקי, שנמצא בין קיבוץ רמת־הכובש לקלמניה. שם נאבקתי על אם הדרך בעתידי מכטינגר המבוגר ממני, בן מושב צופית, שמיבנה גופו היה כפסל יווני, תואם, שרירי וחזק.

והיה לי בקלמניה חבר ושכן, אהוד אקסלרוד, לימים אלמגור, בנו של השומר ישראל, שגר ממש בית מולי, ודמותו עמדה במידה רבה לנגד עיניי כאשר תיארתי כאן את חברי גיורא. גיורא הוא שם אחיו האמצעי של אהוד. לי קראו אז אהוד ראבּ ולפעמים ובקיצור – אודי ראב.

אהוד אלמגור היה חקלאי למופת במושב צופית. הוא מת לפני שנים רבות.

*

ואולם בדמות גיורא בספרי יש, בין השאר, גם אִפיונים אחדים של בן־כיתתי בבית־הספר פיק"א בפתח־תקווה, נחום סטלמך. מיד עם הישמע הצלצול להפסקה – היה נחום תופס את הכדורגל השׁחוּק, שאותו החזיק על הרצפה בין רגליו בחוסר סבלנות במשך כל השיעור – ונעלם כחץ מקשת אל המגרש המאולתר שנמצא בקצה כרם הזיתים הגובל עם בית־הספר. המגרש התאים למשחק כדורגל כמו ששדה חרוש מתאים לריקודים. הוא השתרע על מדרון. הגשמים בחורף חרצו בו תעלות עמוקות ואלכסוניות לכל אורכו. הכדור היה מוחזר מהן בזוויות מפתיעות. לא פעם היה מישהו נוקע או שובר רגל – אבל נחום והשחקנים האחרים לא התחשבו במגבלות הקרקע. הם ניצלו כל רגע פנוי למשחק, ונחום הפליא כבר אז לעשות. מכדרֵר, נוגח מכות־ראש מפתיעות, זריז כשד, משתחל בין גבוהים וחזקים ממנו, הכדור רץ לפניו או הוא מוליך אותו – כאילו הם מחוברים בשרביטים בלתי־נראים, שאין לשום שחקן אחר שליטה עליהם. כל פריצה שלו – גול!

ההתמכרות של נחום למשחק הלכה וגברה גם על חשבון הלימודים. לא היה איכפת לו אם הוציאו אותו מהשיעור, כי אז היה מתרוצץ בחצר בית־הספר ומחזיק שעה ארוכה את הכדור באוויר רק בנגיחות־ראש או חוזר ומעיף אותו למעלה בבעיטה ברגל ימין או שמאל וגם בבעיטת עקב, מאחור, ממש להטוטן־רקדן.

ככל שגדל והתבגר היה נחום מבלה יותר ויותר שעות ברדיפה אחר הכדור: בהפסקות, בצהריים, אחר־הצהריים, לפנות־ערב, רץ אחרי הכדור בדביקות מדהימה. הוא היה חזק בהתקפה, חלוץ ומקשר ומבקיע שערים מזוויות מפתיעות ובעיקר בנגיחות־ראש.

נחום סטלמך נעשה עד מהרה לשחקן הכדורגל הידוע ביותר במושבה שלנו, אשר בשתי קבוצותיה: “מכבי אבשלום” ו“הפועל”, כבר היו שחקנים שקנו להם שם בארץ – האחים כרמלי, האחים בן־דרור, האחים ויסוקר, גרף, שפיגל, לַמין, מַן, קופלמן, איכילוב, בוך, ויסוקר, קרני, חלדי, נהרי, רצאבי, קרמר וקופמן. בשנות החמישים זכתה קבוצתו של נחום, “הפועל” פתח־תקווה, חמש או שש פעמים רצופות באליפות הליגה! – ונחום נעשה שחקן, חלוץ ומקשר בנבחרת ישראל. לא היה משחק בינלאומי שלא השתתף בו. לא היתה ארץ של משחקי כדורגל שלא ביקר בה. הוא נעשה קפטן הנבחרת הלאומית. תמונותיו, בייחוד נגיחות־הראש המפורסמות, “ראש־הזהב” שלו – התנוססו בכל העיתונים.

במשחק־הגומלין של ישראל נגד נבחרת ברית־המועצות, שהתקיים באצטדיון רמת־גן ביום חמסין בשנת 1956, לאחר שהפסדנו להם 5:0 במוסקבה – הבקיע נחום גול מדהים בנגיחת־ראש, ואלפי הצופים זרקו מרוב התלהבות את כובעיהם באוויר. הוא אמנם לא הכריע את גורל המשחק, שנסתיים בתוצאה 2:1 לרעתנו, אבל הגול שלו נכנס להיסטוריה של הכדורגל הישראלי.

במשך שנים רבות היתה המושבה שלנו ידועה בארץ בעיקר בזכותו של סטלמך. הוא נעשה לאישיות המפורסמת ביותר שהמושבה הוציאה מקִרבה. מפורסם יותר מראש השומרים האגדי אברהם שפירא שאמר “אתם נוער אתם…” – ואפילו יותר מהיפהפייה המתוקשרת בעלת העסקים הקוֹסמטיים פנינה רוזנבלום, שנולדה בשכונת הצריפים ליד השוק הגדול, מקום שהיה פעם הכרם של סבי.

נחום מת בספרד לאחר טיסה. מתו גם שתי אהובות ליבי, ורדה וגבריאלה, ששימשו לי השראה לדמותה של נלי, אך לא רק הן.

*

פוליק שומרון, גיבור הרומאן שלי “לא לגיבורים המלחמה” (1971), הוא דמות של גיבור בדוי, המבוסס בין השאר על חיי ואהבותיי באותה תקופה, ועל דמות חברי גלעד, סטודנט שלמד איתי פילוסופיה באוניברסיטה העברית בגבעת רם, ומתוך מצוקה נפשית, שנבעה מצירוף של סיבות אחדות (הוא חשב שהוא בנו הבלתי־חוקי של בן־גוריון ובעקבות זאת שירות הביטחון עוקב אחריו, שמרצה באוניברסיטה גנבה ממנו עבודת־גמר, ובנוסף לאהבתו הנכזבת ליפהפייה קטנה וקוקטית, היתה בעברו גם פרשה טראגית של פליטת כדור) – הוא התאבד בריצה אל מול חיילי הלגיון הירדני בגבול שהיה בלב ירושלים לפני 1967. עד היום שמור עימי גזיר עיתון המספר על כך. לימים עמדה ריצת אמוק זו ברקע מחקרי “פורצים ונצורים”, על תחושת המלחמה והמצור בספרות העברית הצעירה, שנדפס ברבעון “קשת” בקיץ 1968; במחקר מצאתי מקבילות ספרותיות לסופו של גלעד, מבלי להזכירו.

ואולם תיאור ילדותו של פוליק ב“לא לגיבורים המלחמה”, ובעיקר בפרק השלושים ושישה על אודותיו ב“ספר הגעגועים”, מבוסס גם על דמויות שני נערים שלמדו איתי בבתי־ספר שונים ובתקופות שונות, ולא אוכל עדיין לנקוב בשמותיהם האמיתיים.

אוֹמַר רק ששָנִים רבות יִסֵר אותי ליבי, כפצע פתוח בבשרי – על מה שעוללנו לחברנו יו“ד ולחברנו אל”ף, שאביו אכן התאבד. עוד אזכור, כילד, איך בא אלינו האב לפני כשישים שנה, גבוה, יפה ואצילי, ולקח את הרובה שלו, שהופקד אצל אבי, חברו־מילדות, והלך לפרדס וירה בעצמו. פצעים שכאלה נותרים פעורים למשך כל החיים. גם אבי לא סלח לעצמו על שהחזיר לו אותו יום את הרובה.

ורק באשר ליו"ד נרגעתי קצת כאשר לאחר חמישים וחמש שנה פגשתי חבר מאותה כיתה ושיתפתי אותו בלבטיי, והוא צחק ואמר לי:

“מה, אתה לא זוכר שהוא היה מלשין עלינו למורים? הלא מכך התחיל החרם שלנו עליו!”

*

הבית שלנו בפתח־תקווה, אליו חזרנו לאחר תקופת קלמניה, לא היה בנוי היטב. גגו דלף בחורף, רצפתו שקעה, תריסיו לא נסגרו היטב. והחצר מלאה אינג’יל, יבלית, שהיתה צצה לעיתים בגבעולים חיוורים גם בתוך הבית, מבין המרצפות השוקעות. תמיד היתה בו בבית איזו הרגשה שהחיים סדוקים מעט, פרוצים לתהפוכות ולפגעים. ללא הגנה מספקת. וכך הוא מופיע לעיתים גם כיום, בחלומותיי.

לעומתו היה ביתו של דודי ברוך, שניצב ברחוב רוטשילד למעלה, ליד המרפאה האזורית של קופת־חולים כיום – בית־מבצר כחלחל. שתי קומות. חדרים גבוהי תקרות. סורגים עבים. מרבדים צבעוניים של צמר־גמלים על הרצפה והקירות. ריהוט מַהַגוֹני כבד. שני תרמילי פגזים ממורקים ממלחמת העולם הראשונה. ברומטר. ספרייה חקלאית עשירה. אף לא תמונה אחת על הקירות. מִטבח גדול. חצר ענקית, ריקה כולה, ובה רק עצים מעצים שונים, גבוהי־קומה כולם. אחד מהם עץ מנגו גדול ועתיק שהיה בשעתו האחד והיחיד במושבה ואולי בכל ארץ־ישראל.

ודוד גבה־קומה, עקשן, הדור ונאה, ואיש־חמודות, שעל פי גילו היה יכול גם להיות סבי. הוא וגד מכנס נחשבו לשני הבנים הראשונים שנולדו במושבה. עד היום אני מצטער שלא רשמתי מפיו את שפע סיפוריו מהווי המושבה, שכללו מעשיות עממיות ערביות, סיפורים מחיי האיכרים בפתח־תקווה ותוספות מפרי דימיונו שלו, והכול מתובל באידיש ובערבית ובכושר חיקוי מופלא של אנשים ומצבים.

לפני שנים עברתי במקום, בתקופה שבה גם הבית הזה כבר נהרס אך טרם בנו במקומו את רב־הקומות הניצב שם כיום. ואז הִדהדה בי שורה – “מה נשאר ממשפחת בן עזר? – האוויר במקום שם עמדו בתיהם…” וכאשר חזרתי לביתי בתל־אביב, השלמתי את השיר:

בְּפֶתַח תִקווה אַחֶרֶת

מָה נִשְׁאָר מִמִּשְׁפַּחַת בֶּן עֵזֶר? הָאֲוִיר בַּמָּקוֹם

שָׁם עָמְדוּ בָּתֵיהֶם. רֵיחַ פְּרִיחָה בְּפַרְדֵּסִים שֶׁאֵינָם

שֶׁלָּהֶם. יְרֻשַּׁת מֵאָה שָׁנִים שֶׁל חַמְסִין בְּעוֹרְקֵי

נִינֵיהֶם. חֻפַּת עֲנָנִים מִדֵּי חֹרֶף עַל תֶּלֶם רִאשׁוֹן

בְּפֶתַח תִּקְוָה אַחֶרֶת. רְחוֹב מְיַסְּדִים בְּגִבְעָה

קַדִּישָׁא. גַּרְגְּרֵי חוֹל שֶׁהָיוּ מִדְרָךְ לִפְסִיעָתָם

בְּאַדְמַת חוֹרְזָרְזוּר. בּוֹץ שֶׁלָּשׁוּ רַגְלֵיהֶם בְּפַרְדֵּס

בָּחַרִיָּה. קָטִיף מֻקְדָּם שֶׁנִּקְטְפוּ בּוֹ עִם הַיַּרְקוֹן

שֶׁבְּלִבָּם. פַּרְסוֹת סוּסֵיהֶם בְּקַרְקַע מְלֶבֶּס. חֲלַל

הַבְּאֵר שֶׁחָפְרוּ בַּאֲחֻזַּת קָאסָאר. תרל"ח תְּפִלּוֹת

שֶׁמִּלְמְלוּ בְּנַחֲלַת טָאיָאן. הֵדֵי יְרִיּוֹתֵיהֶם

בְּקַרְקַע אַבּו־קִישְׁק. אוֹפַנֵּי כִּרְכַּרְתָּם

בְּאַדְמַת מִיר. מִזְרָחָם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת הַגָּדוֹל.

נַרְקִיסִים שֶׁרָאוּ בַּבִּצָּה. רֵיח יַסְמִין בּוֹ נָגְעוּ יְדֵיהֶם.

דָּמָם הַמַּאדְיָארִי. קֶמֶט מִצְחָם שֶׁהִשְׁחִים בַּחַמָּה. שָׁרְשֵׁי עֵצִים

שֶׁנָטְעוּ וְשָׁחָה צַמַּרְתָּם בָּרוּחַ. אָפְיָם הָרַךְ, לִבָּם הָעִקֵּשׁ.

מָאלַארְיָה. יָשְׁרָם. פֵּרוּרֵי אַהֲבָה בְּמִשְׁעוֹלֵי הֶעָפָר.

מוֹשָׁבָה קְטַנָּה שֶׁל מַצֵּבוֹת בְּצֵל פַּרְדֵּסִים. אֵל

מָלֵא רַחֲמִים שֶׁל אִכָּרִים. מִשְׁפַּחַת רַאבּ שֶׁל

זִכְרוֹנוֹת. אֵהוּד בֶּן עֵזֶר שֶׁל מִלִּים.

עד כאן “בטעם זיתים מריר”, ורק זאת עוד – לבני בנימין, אשר לו אני מקדיש את הספר, כתבתי עם היוולדו שיר אשר בו גם הייתי רוצה לסיים את סיפורי.

חֶסד אבותֶיך

לְוָאדִי אִל־עָסָל הוּא גֵּיא־הַדְּבַשׁ וּמִשָּׁם

בִּשְׂחִיָּה עַל סוּס דֶּרֶךְ הַמּוּסְרָרָה הַמִּשְׁתַּפֶּכֶת

לְהָבִיא מִיָּפוֹ חִינִין וְשֶׁמֶן קִיק

לְחוֹבְבֵי צִיּוֹן בְּפֶתַח תִּקְוָה –

וְאַתָּה נוֹלַדְתָּ בְּעִיר שֶׁהֶחֱלִיפָה

פָּנֶיהָ וְנוֹסְדָה עַל פַּרְדֵּסִים

כְּרוּתִים וְשָׂדוֹת שֶׁנִּזְרְעוּ בָּתִּים –

אֲבוֹתֶיךָ מָרְחוּ גּוּפָם בְּרִיר גְּמָלִים

כְּנֶגֶד קוֹצֵי הַצַּבָּר וְהוֹבִילוּ חִטָּה

לְטַחֲנוֹת שֵׁיח' אַבּוּ־רַבָּח –

וּלְךָ מִשְׁפָּחָה שֶׁל אוֹתִיּוֹת פּוֹרְחוֹת

קֹמֶץ שָׁרָשִׁים לְלֹא מַרְגּוֹעַ

בַּאֲדָמָה אַחֶרֶת וּבְעוֹרְקֶיךָ

יְרֻשַּׁת חַמְסִינִים וְקַדַּחַת –

סַגְ’ר אִל־יַהוּד הוּא עֵץ הָאֶקַלִיפְּטוּס

הֵמָּה נָטְעוּ לְאֹרֶךְ חוֹפֵי הַיַּרְקוֹן

וָאדִי אַבּוּ־לֵיגֶ’ה וּבִצַּת הַגָּ’מוּסִים –

פַּרְסוֹת סוּסֵיהֶם רְשׁוּמוֹת בַּשָּׁמַיִם אִם יֹאהֲבוּךָ

תִּזְדַּקֵּן וּבֵינְתַיִם דָּמְךָ צָעִיר וְהַחוֹל זוֹרֵם

וּבֵין צְרִיחָה רִאשׁוֹנָה לְמִלְחָמָה חַיָּל

תִּהְיֶה גַּם אַתָּה וְאִישׁ מִלּוּאִים

וְהָאָרֶץ לֹא תִּשְׁקֹט אַרְבָּעִים וְלֹא

מֵאָה שָׁנָה – – – – – – – – – –

רַק רְגָעִים שֶׁל חָלָב חַם וּנְשִׁיקוֹת וְחֶסֶד

אָבוֹת לְאִטָּם אוֹזְלִים בִּשְׁעוֹן חַיֶּיךָ, בְּנִי.

*

ובכך תמו, בינתיים, קורות ילדותם ונעוריהם של גיורא, צבי, אורי, פוליק וחבריהם, ואם תרצה אתה, הקורא, לדעת מה אירע להם בהתבגרם, תוכל לחזור ולפגוש אחדים מהם בספריי: “אנשי סדום”, “לא לגיבורים המלחמה”, “הפרי האסור”, “השקט הנפשי”, “ערגה”, “הלילה שבו תלו את סרג’נט מורטון”, “שלוש אהבות”, “המושבה שלי”, “חנות הבשר שלי”, ובמידה מסוימת גם “פרשים על הירקון” ו“ג’דע” – כי רוב הספרים שכתבתי, וגם השירים בספר “יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר” – הם כמו פרקים בספר אחד.

ואם תשאל – למה? – יש לי סיבות אחדות, אבל אסתפק באחת: עוד כשהייתי ילד היה אחד התענוגות שלי לחזור ולפגוש בספר חדש דמות שכבר הִכרתי בספר הקודם. וכיום, כשאינני תלוי רק בספרים שאחרים כותבים אלא כותב להנאתי ספרים משלי – אני לא מוותר על תענוג־הפגישה מספר לספר, וגם לא על עוד תענוג אחד, בטרם אכּנס למטבח לאכול פרוסה עבה של לחם שחור־שחור עם חמאה כפרית צהובה וזעתר בַּזוּק עליה, וזיתים טריים שרק שלשום כתשתי במִשׁרת מי־מלח, פלפלים חריפים ופלחי לימון,

והוא התענוג לשים כאן עכשיו נקודה. ולכתוב למטה:

סוף

(בינתיים…)

 

אחרית דבר: עוד נתגעגע. רקוויאם לרבין. אם תבוא היונה אחרי המבול    🔗

שלהי סתיו. סיימתי לכתוב מחדש את “ספר הגעגועים”, עשרים וחמש שנים אחרי שכתבתי אותו בראשונה ושמו היה אז “לשוט בקליפת אבטיח”.

סיימתי גם למלא ארבע צנצנות גדולות של זיתים ירוקים משובחים שאותם קניתי טריים בשוק הערבי בשכונת עַגַ’אמִי ביפו, בדוכן של משפחה עברית בעלת מטע זיתים במושב צלפון שבהרי ירושלים. ארבע, שיהיה מה לחַלֵק למשפחה ולחברים שאוהבים אותם מרירים – עשויים בפלחי לימון, פלפל חריף ותמיסת מי־מלח שביצה טרייה צפה בהם.

סתיו שבו כבר לא אוכל לדפוק זיתים ירוקים עלול להיות הסתיו של חיי.

הסתיו הביא עימו גשם מוקדם, קנקן ועוד קנקן תה חם מתערובת אֶרְל גְרֵיי עִם קֵנְיַאתִי שחור, סוף עונת האבטיחים, ריח גויאבות, קילוף קלמנטינה, ערגה לְשמוטי, יום השנה לרצח רבין, וגעגועים רבים לא רק לַילדוּת הארצישראלית שלי – אלא לראש הממשלה ה“צבר” הראשון, שדירתי בתל־אביב מרוחקת חמש דקות הליכה ממקום הירצחו. כמעט אין יום שאינני עובר שם ונזכר בו.

גם רבין כלול ב“ספר הגעגועים” שלי. אני משתדל להפריד בין כתיבתי הספרותית לבין הצורך בתיקון העולם ופגעיו – מלחמות, עוני, רעב, גזענות, רצח, אנטישמיות, דיכוי נשים, ומה לא? – הלא עמוסה מאוד היא מגילת העוולות ומעשי האכזריות שלא מעט משוררים רגישים וסופרים חשובים עבריים מתפרסמים וגם מתפרנסים לא רע מהוקעתם – למשל, להתריע על עינוי מחבּל בחקירה כדי להוציא מפיו הודאה אם הוא או חבריו נמצאים בדרך להתפוצץ, לפוצץ או לרסס ביריות אוטובוס, מסעדה או אולם שמחות – או למשל, להוקיע חיילים מחפשים בידיים תאוותניות חגורת־נפץ על בטנה, מתחת לשדיה, של שאהידה פלסטינית בתולה ומתאבדת.

בספרים שלי אני מתקשה לכתוב על נושאים כלליים ותקינים־פוליטית – אהבה, מוות, אלוהים, שואה, שלום, עוני, יופי, סִפְרות נשים, ירושלים, סבל פלסטיני, אשמה יהודית, פּוֹצִים ישראליים שוחרי שלום בכסף זר שמקור קבורתו לא נודע.

סיפוריי מורכבים מפרטים, מהם בִּדיוניים ומהם אוטוביוגראפיים ותיעודיים. לפעמים נידמה לקורא שאני מספר בהם רק על עצמי, אבל הוא אינו משעֵר כלל כמה מן ההמצאה והדימיון יש בַּעצמי הזה, וכמה בספר שלי יש יותר מנפשו של הקורא שנכנסה בי – מאשר נתתי בספר ממני־עצמי.

החשוב בעיניי בכל מעשה אמנות הוא הפרטים. הנצח של הספרות טמון בַּפרטים. הזיכרון מורכב מִפרטים, כמו זנבות הסיגריות על החול הזהוב לצד איה חשופת־השת שרובצת על ביטנה בצריף־התחנה הירוק של “אֶגֶד” בהמתנה לדגדוג הזרג של גיורא, וכמו שנחום גוטמן אומר: “גם במילים אני מצייר.”

לפעמים אני כבר מתבלבל בין תולדות גיבוריי הדומים־לי בספריי השונים, אבל אפילו אם אני מספר אותו סיפור חמש פעמים – זה עדיין לא אומר שלא המצאתי אותו. (לכן אל נא תאמין, הקורא, שכל מה שאורי בן עמי מספֵּר בְּסִפרי – באמת התרחש, ובייחוד כאשר הוא מתחזה לי ומדבר בשמי על חיי ומשלב בהם את הזיותיו הארוטיות).

הסופר הזקן מהמושבה, אלימלך שפירא, מחבר הרומאן “הירקון שבלב”, אמר לי פעם: “רַאבּ, כל זמן שאתה גונב מעצמך, מילא, אבל אם תתחיל לחקות את עצמך, זה לא! – דִיר בַּלַאכְּ, היזהר, מותר לסופר להתממזר אבל שלא יְמחְזר!”

כבר שנים שמידת ה“התקבלות” של סופר וספריו נעשתה חשובה יותר, גם בעינֵי הביקורת והאקדמיה – מאשר ערכּוֹ של כל ספר כשלעצמו. וכך ספרים שהם גרועים לפי כל קנה מידה (אבל “מקובלים”, לעיתים בעיקר על שוטים) זוכים להתייחסות רצינית מעבר לכל מידה, ואיש אינו מעז לכתוב ולומר את האמת על אודותיהם פן ימצא את עצמו גם הוא מחוץ לקונצנזוס של התקינות הפוליטית ושל ה“התקבלות”:

“כל האדונים הללו בעלי הכישרון הבינוני, שבחייהם הם נחשבים כרגיל לגאונים כמעט, – לא זו בלבד שלאחר מותם הם נעלמים פתאום וללא עקבות מזיכרון בני־האדם, אלא שיש אשר גם בחייהם, אך גדל מעט דור חדש, הבא במקום אותו דור שבו פעלו הללו – הם נשכחים מלב כול ונעשים מזולזלים בעיני הכול ובמהירות שאין לשער. הדבר מתרחש אצלנו ממש כשינוי התפאורה בתיאטרון. הו, כאן כלל וכלל לא כמו בעניין הפּוּשׁקִינִים, הגוֹגוֹלִים, המוֹליֵירִים, הווֹלטֵירִים וכל אותם האנשים רבי־המעש שבאו להגיד מילה חדשה משלהם! אף נכון הדבר, שאדונים אלה עצמם, בעלי הכישרון הבינוני, כיוון שהגיעו אל סף הזִקנה, נעשים אצלנו תשושי כוח־יוצר בצורה עלובה ביותר ואפילו בלי שירגישו בזה כלל. לעיתים לא רחוקות נמצא, כי סופר, אשר ימים ארוכים, ייחסו לו עמקות־רעיונות בלתי־רגילה וסברו כי צפויה לו השפעה רצינית ומובהקת על חיי החברה – מגלה לבסוף מין קלישות ופעיטות כזו בבדל־רעיונו היסודי, עד שאיש אפילו אינו מצטער כלל על שכה מהר דלל מעיין־יצירתו. אולם הישישים בעלי־השיבה אינם מרגישים בזה וכועסים. אהבת־עצמם מגיעה דווקא עם גמר פועלם למימדים שיש בהם כדי להתמיה. אלוהים היודע כיצד הם נראים בעיני עצמם – לכל הפחות, כאלים.”

את הדברים האלה כתב דוסטוייבסקי לפני מאה ושלושים שנה בספרו “שדים” (1871־1872), שהוא אולי הרומאן הטוב ביותר שנכתב בכל הזמנים. הקטע הוא בתרגומו המופתי של ש. הרברג.

ספריי מצויים בדרך־כלל מחוץ לַגָדֶר של ה“התקבלות” ושל התקינות הפוליטית, ואני משער וגם מקווה שכך ימשיכו להתקיים גם בדורות הבאים. מעודי לא ידעתי רגע של מנוחה על זרי התהילה של ה“התקבלות”. אין לי חסידים שוטים שמְקָדְשים ממני כל דבר הבל. אולי לכן אני בודק ומלטש בשבע עיניים כל מילה ומשפט שיוצאים מתחת ידי. לפעמים נידמה לי שרק כך נוצרת ספרות אמיתית, אבל אולי אני הטועה.

יש רוחניות גם בַּטריוויאליוּת, באלפי המחשבות והשיחות עם עצמנו, אפילו הטיפשיות־כביכול, שפוקדות אותנו ללא־הרף במהלך היממה, והן חשובות לא פחות מההתייחסויות האינטלקטואליות שלנו לספרים, ליצירות אמנות ולרעיונות מופשטים. משעשעים במיוחד הם הדיבורים הריקים על פילוסופים אופנתיים. מה שנותר מהגותם הוא לפעמים שמם הצרפתי המתגלגל בלשונם של מאחזי־עיניים אקדמאיים ונשים משכילות הנהנות להפגין בקיאות־כביכול בְּדְרִידֶה אבל סולדות מפורנוגראפיה. פַלצָנִים כמו אלה כלולים בעשרה המיליון שקנו בארבעים שפות את “קיצור תולדות הזמן” לסטיבן הוקינג ושיודעים לשוחח על אודותיו אך לא מסוגלים לקרוא בו אפילו משפט אחד גם כשהוא מתורגם לשפת־אימם.

כאשר אני חש צורך להתמודד בצורה לא־בִּדיונית עם המציאות ועם נושאים קרובים לי, אני כותב ספרים עִיוניים: “אין שאננים בציון”, “במולדת הגעגועים המנוגדים”, “סדנת הפרוזה”, “ברנר והערבים” וגם את “להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה”.

כאשר אני חש צורך מיידי להגיב אני מְממֵש את זכותי וחובתי כאזרח ישראלי ומפקסס או שולח בדואר אלקטרוני רשימות ומכתבים למערכות העיתונים, אפילו אחרי חצות הלילה. כי כל הזמן כוססת בי ההרגשה שחיינו בארץ מתנודדים בין אסון לבין טמטום, וצריך להתריע.

בעשרה באוקטובר 2000, ימים אחדים לאחר שפרצה אינתיפַאדת אִלאַקצָה, כתבתי למערכת עיתון “הארץ”:

שונאים בבית

חשבנו שיש לפחות מקום אחד בעולם שהוא כולו ישראלי, כולו שלנו ועליו אין ויכוח, והוא בית – יחד עם ערביי ישראל שהם חלק בלתי נפרד מן החיים והנוף. ופתאום גם הוא מלא גיִס חמישי, שונאים חמומי־מוח שלא איכפת להם שתיהרס מדינת ישראל, ואם לא היה כוח צבאי ומשטרתי לעצור בעדם היו שוטפים גם את תל־אביב ושורפים אותה.

ואם חשבנו שבמלחמות הבאות ישבו ערביי ישראל בשקט, הנה גם תסריט זה עלול לקרות: מלחמה עם מדינות־ערב על הגבולות, טילים שמשגרות למרכזים העירוניים בישראל איראן, עיראק, סוריה ולוב, ובמקביל חלק ניכר מכבישי הארץ סגורים בגלל מהומות והתפרעויות של ערבים ישראלים, שלא לדבר על מה שמתרחש בגדה וברצועה. כלומר, מלחמה מבית ומחוץ בעת ובעונה אחת.

זה תסריט לא בלתי אפשרי, והוא מראה שהתחושה היסודית, שנשקפת עדיין סכנה לעצם קיומנו כאן, היא הנכונה והיא מאפילה על כל הטעויות שלנו, החל מההתנחלויות וכלה בביקור של שרון בהר הבית. אולי צריך “להודות” לו שביקר שם, כי בכך חשף את המציאות האמיתית שבה אנחנו חיים, את הסכנות ואת התחזית הקודרת לעתיד.

ושוב חוזרת אותה תופעה היסטורית, שהפלסטינים פוגעים קודם כל בעצמם, בתשתיות ובתדמית שלהם, בסיכויים שלהם להיטיב את מצבם כמדינה־בדרך ולזכות בשִגשוג, בעזרה כלכלית ובתיירות הודות למדינות מערב אירופה ובעיקר ארה"ב. אהדת העולם למתפרעים אינה מביאה שום השקעות כלכליות.

וערביי ישראל, ככל שהם פוגעים בתשתיתם, וגם בנו, כך הם מפסידים, ומרחיקים את סיכויי השלום בדחותם מעליהם את רצונו הטוב של מרבית הציבור היהודי בישראל. אני לא חושב שאשכח להם אי פעם את הימים האלה שבהם ניסו למשוך לנו את הארץ מתחת לרגליים.

*

בעקבות המכתב התחלתי להיחשב “פאשיסט” בעינֵי אחדים מן הסופרים הערביים בישראל (שבדומה לרבים בציבורם כבר ממעטים להזדהות כ“ערביי ישראל” ומעדיפים להגדיר עצמם בתור “פלסטינים” ועוד מתפלאים שאנחנו רואים אותם כנוטים לצד אויבינו). ונעשיתי “ימני” ר“ל בעינֵי חבריי מהשמאל, וכך הוזמנתי ל”דיבורים ועוד" בהגשת זוֹהֵיר בַּהַלוּל בטלוויזיה הישראלית בערבית, יחד עם סופרים עבריים וערביים.

זוהיר בהלול: אהוד, אתה כתבת בעיתון “הארץ” בעשירי באוקטובר: “חשבנו שיש לפחות מקום אחד בעולם שהוא כולו ישראלי, כולו שלנו ועליו אין ויכוח והוא בית, יחד עם ערביי ישראל שהם חלק בלתי־נפרד מן החיים והנוף…” בבית הזה יש ערבים, והשאלה, מדוע אתה מכנה את הערבים – שונאים בבית?

אהוד בן עזר: לא אמרתי שונאים לגבי כולם. תראה, הבעייה של הדיון איתי היא קשה יותר, אני איש שמאל, אני חבר מועצת מרצ…

זוהיר בהלול: אבל עברת מטמורפוזה.

אהוד בן עזר: לא עברתי שום מטמורפוזה. אני מאמין בשלום, אני בעד מדינה פלסטינית, אני בעד מעמד למוסלמים בהר־הבית, אפילו חלוקת ירושלים…

זוהיר בהלול: אז ממה נובעת האכזבה שלך?

אהוד בן עזר:…אבל אני בשוֹק! ואני מבטא כאן, אני חושב, את רוב אזרחי ישראל. אני לא מקבל את הרגשת העליונות הישראלית, שכאילו רק בנו ובמעשינו הסכסוך תלוי. אבל, אני אומר לך: אנחנו מרגישים כבעל שאשתו בגדה בו בפעם הראשונה! – זאת עוצמת הזעזוע של אזרחי ישראל, של יהודים בעולם שדיברתי איתם, של מרבית החברים שלי.

זוהיר בהלול: אולי זה נובע מאי הכרת המציאות.

אהוד בן עזר: אנחנו שמענו כל הזמן, ונפגשנו עם חברים ערבים, והופענו, אני הופעתי בבית־לחם, אחרי מאורעות מנהרת הכותל, עם נתן יונתן, נזי ח’יר ומוחמד עלי טאהה, ועמדנו דום לזכר שבעים ההרוגים הערבים בעקבות מנהרת הכותל, וניהלנו דו־שיח עם אנשי בית־לחם…

זוהיר בהלול: כשאתה מדבר על…

אהוד בן עזר: רגע, נענינו לכל בקשה…

זוהיר בהלול: אהוד, אהוד…

אהוד בן עזר: (אני משתדל להתגבר על המנחה ולומר את דבריי ברצף אחד, עד שהמנחה קוטע אותי, ובכך נגמר חלקי בתוכנית)…ואמרו לנו כל הזמן שהם, ערביי ישראל, הם הגשר לשלום. עכשיו יש לנו הרגשה שהם שומטים לנו את הארץ מתחת לרגלינו, שהקו הירוק איננו שונה מהגדה ומהרצועה. שאם תהיה עוד פעם מלחמה מבחוץ, היא תהיה גם מבית, היא יכולה מחר לפרוץ. תוך חודש, תוך שנה, תהיה לנו מלחמה עם הערבים מבית, התערער האמון שלנו בערביי ישראל, למרות הרצון שלנו בשלום…. רגע, גם עכשיו, אנחנו מוכנים לשבת ולהמשיך בדו־שיח, אבל אתם עִרערתם בנו ביטחון יסודי, חלום אולי – שיש לנו תרבות ישראלית אחת פה, ואנחנו חיים פה יחד ושאתם מפגינים ולא יורים בשוטרים ולא עושים פרובוקציות שמסכנות אותנו ואתכם. ניראה אתם חיים תחת ערפאת או תחת סדאם חוסיין! אתם רוצים להרוס את מדינת ישראל שאתם חלק מאזרחיה! אנחנו בסירה אחת! לא, אני לא מרחיק לכת!…

התוכנית שודרה ביום 21 באוקטובר, ובאולפן הירושלמי, לאחר ההקלטה, התבדח איתי סופר ישראלי־ערבי, שכבר מכנה עצמו כיום פלסטיני: “מה זה שאמרת, אהוד – ‘כמו בעל שאשתו בגדה בו בפעם הראשונה אחרי יותר מחמישים שנה’? – עד עכשיו לא גילית?! – כבר יותר מחמישים שנה שהבגידה הזאת נמשכת!”

*

בשנה האחרונה לחייו הותקף ראש־הממשלה יצחק רבין בתקשורת ובציבור ונרדף, לא רק מימין אלא גם משמאל, בצורה מבזה ומעליבה. אני זוכר מאמר ובו ביטויים מתועבים, מתנשאים ורוויי־ארס כלפי ראש הממשלה על שאינו ממהר להחזיר לערבים את הכול, והוא פרי עטו של משורר עברי נאור, שהיו בו החוצפה ועזות המצח לפרסם לאחר שבועות לא רבים ובאותה במה נכבדה שפתוחה בפניו תמיד – שיר מספֵּד על רבין!

בשמונה בפברואר 1995, כעשרה חודשים לפני הירצחו, התפרסם ב“ידיעות אחרונות” מכתב ששלחתי למערכת בשם “אין מציאות אחרת”. המכתב נדפס במלואו באותו יום, תחת הכותרת “לתמוך ברבין במאה אחוז”, גם בעיתון “דבר”.

אין מציאות אחרת

אני לא שותף למקהלה היללנית שמתגוללת על רבין, בעיקר בעיתונות, מקהלה שיש בה קולות שכבר “קברו” את רבין ואת ממשלתו בשנתה הראשונה, לפני הסכם אוסלו, ואחר־כך היתה להם החוצפה להסביר לנו שההסכם היה פרי רוחם ועצותיהם שלהם.

עכשיו הם שוב מתגוללים על רבין – כאילו ישנה מציאות אחרת, אידילית, שבה ניתן ליישם הסכם כה סבוך; וכאילו רק אנחנו, הישראלים, אשמים בכך שהאִסלאם הקיצוני מסרב להשלים עם קיומנו.

טחו עיני האנשים מלראות איזה מהפך אדיר חל במעמדה של ישראל במזרח התיכון. כיצד, לראשונה בהיסטוריה, אנו עומדים בחזית אחת עם מדינות ערביות התומכות בשלום, ואויבנו כבר אינו כל העולם הערבי והמוסלמי, ששלל את קיומנו, אלא רק אותו חלק ממנו שמתנגד לתהליך השלום, וחותר גם נגד המשטרים הערביים שמצויים עימנו יחד בחזית השלום.

מעניין לראות כיצד מישהו מהדברנים הגדולים ואוהבי־עצמם, מימין ומשמאל גם יחד, היה עומד במעמסה שרבין עומד בה, וממשיך קדימה, חרף הספקות, ובהתמדה ובזהירות, ומבלי להיות מושפע מתנודות דעת הציבור.

זה הציבור שחולם אולי על ה“גאולה” שתבוא לנו אם יחזור הליכוד לשלטון. אבל למה להמליך את ביבי? הלא אפשר להחזיר את שמיר. שמיר יותר מוכשר בלא לעשות כלום, יותר זהיר וקר־רוח, ואינו עוטף את האינרציה, את המבוי־הסתום שאליו מוליכה אותנו השקפתו הפוליטית – בדיבורים ריקים נוסח נתניהו, כאילו ישנה דרך אחרת לשלום עם הערבים.

חרף הצער והכאב על קורבנות הטרור – יש לי תחושה, שמרבית אזרחי המדינה שותפים לדֵעה זו, ותומכים ברבין ובדרכו.

*

בתגובה על פִרסום דבריי קיבלתי מכתב איוּם עברי ובו איום אנונימי בסגנון של “הערבים יהרגו אותך ואת בני־משפחתך,” עם גזיר־מאמר מודפס מאת חגי סגל, בתוך מעטפה של המחלקה לקשרי חוץ של אוניברסיטת ת“א, ודאי מעטפה גנובה או ממוחזרת. היתה לי הרגשה שהאנשים שעומדים מאחורי משלוח המכתב מתפרנסים ברובם על חשבון תקציבים ממלכתיים וציבוריים אך זה לא מפריע להם לזרוע אווירה של הפחדה וטרור. אמרתי לעצמי כי אם קבוצות אנונימיות כאלה תפחדנה ב”טיפול אישי" אזרחים שמביעים תמיכה פומבית בראש ממשלה נבחר במדינה דמוקרטית – נגיע מהר מאוד למציאות מאוד לא סימפאטית. קיצונים כאלה ניסו בשעתו להצית את דירתו של הסופר חיים באר. את המכתב האנונימי העברתי למוסדות המוסמכים, לטפל בנושא. אני לא שומר אצלי דברים טמאים.

*

בעיתון “הארץ” מיום 21 במאי 1995, כשישה חודשים לפני הירצחו, התפרסמה רשימה שלי, שהיתה אולי הביטוי החיובי היחיד על אודותיו בַּעיתון, בַּתקופה הרת־הגורל שבה בימין התירו את דמו ובשמאל בעטו בו ברגל גסה.

עוד נתגעגע לרבין

זה לא כבר נעשה ל“בון טון”, לא רק מימין אלא גם משמאל – ללגלג על רבין, להספיד את ממשלתו, ולחכות באיזו מין חדווה משונה לעליית ממשלת הליכוד לשלטון, ובראשה הגאון הכל־יכול נתניהו, שכביכול אפילו הוא עדיף על רבין המסכן, ה“סוס המת”.

מי לא משתלח ברבין? – מי לא עולב בו? – מי לא בא אליו בדרישות אבסורדיות? – מי לא חושב עצמו חכם ממנו, יעיל ממנו, מביא את השלום מהר ממנו, מדכא סופית כל התנגדות ערבית טוב ממנו, מדביר את הטרור טוב ממנו, עושה שלום עם הסורים טוב ממנו – כמובן, בלי להחזיר שעל־אדמה אחד.

בקיצור – כל אידיוט מעביר ביקורת ונותן עצות לראש־הממשלה, שהפך כבר, לפחות בתקשורת אך גם בשיחות־סלון, למין אסקופה נדרסת שאיש אינו חייב בכבודו. ולא עוד אלא שמי שקם להגן עליו זוכה למנת לגלוג, זאת במקרה הטוב – או למכתבי־איום סהרוריים, זאת במקרה הפחות טוב, איומים אנונימיים, מן הסתם מצד חוגי המיליציות הסהרוריות־משיחיות של המתנחלים, אנשים שעובדים במרץ על חשבון תקציבים ציבוריים כדי לפרק את מדינת ישראל ולעשותה ללבנון שנייה.

ואני רוצה לומר במלוא האחריות, וישפטוני הדורות הבאים: אנחנו עוד נתגעגע לרבין. הוא אחד מראשי־הממשלה המוצלחים ביותר שישראל זכתה בהם. הוא מנהיג ללא שמץ של פולחן אישיות, ללא שקרים, ללא זריית חול בעיני הציבור, ללא פראזיולוגיה, ללא משיחיות, ללא טיפשות שנובעת מביטחון־עצמי מופרז, ללא צדקנות, ללא העדפת הטפל על העיקר, ללא חנופה לציבור, ללא פחד מהלכי־רוח של שנאה ובוז מימין ומשמאל גם יחד. הוא פְּרַגמַטיסט בעל חזון פנימי, הוא “משרת הציבור” במובן הנעלה והמדויק של המושג, הוא באמת רואה כך את תפקידו – לשרת את עמו כראש־ממשלה בצורה הטובה ביותר. והוא אינו מאותם מנהיגים שזקוקים לעם רק כדי לעמוד בראשו, כי אחרת האגו שלהם מתרוקן ונמוג.

את רוב הטענות שהטיפשים והנוכלים טוענים כלפי רבין, ויש בהם גם עיתונאים, וסופרים, וזמרים, ואנשי־צבא בכירים לשעבר, ועומדים־על־הדם מקצועיים, ומטורפים מימין ו“יפי נפש” משמאל – את רוב הטענות הללו יש להפנות למציאות שבה אנו נתונים, לא לרבין.

אין פתרונות קלים. מי שחושב שאחרי יותר ממאה שנות סכסוך דמים עם הערבים, עם הפלסטינים – אפשר לעשות שלום בהינף־יד – הוא טיפש או נוכל. מי שחושב שרק אנחנו אשמים בכך שתהליך אוסלו נסחב לאיטו, ואם מחר נצא מכל השטחים – נחיה בגן־עדן של שלום – הוא טיפש או נוכל. מי שאינו רואה, מעבר לכל המעקשים והמעצורים שבדרך – את התקדמותו האיטית של התהליך, את הבלתי־יאומן שמתרחש בעטיו – לעומת כל מה שמישהו מאיתנו לא העז אפילו לחלום לפני כשנתיים, הוא כנִראה עיוור.

רבין מנווט כיום את ישראל בדרך האפשרית, האמיצה והבטוחה ביותר שבאפשר. מנווט לקראת שלום ששנים תעבורנה עד שתתממש בו נורמליזאציה מלאה. הוא דורש מאיתנו סבלנות, קור־רוח, שכל ישר, יכולת להעריך נכונה את המציאות, וגם להשוותה ביושר לתקופות קודמות – ולמזלנו התכונות הללו, שחסרות כנִראה לרבים מאיתנו, התכונות הללו מצויות בו, ובזכותן הוא מנהיג את מהלכיה של מדינת ישראל בדרך שאני משוכנע ומקווה שהדורות הבאים יראוה כאחת משעותינו היפות ביותר.

*

בעקבות הרשימה הוזמנתי לשיחה בת חצי שעה בארבע עיניים עם ראש הממשלה בלשכתו בירושלים. באתי אליו ביום שני בבוקר, ה־17 ביולי 1995, כחמישה חודשים לפני הירצחו, ובשובי לתל־אביב רשמתי ביומני:

הפגישה עם רבין

בבוקר אני נוסע באוטובוס לירושלים ומגיע לקראת 9.30 מהתחנה המרכזית, במונית, למשרד ראש הממשלה. המקום מאוד צנוע ופונקציונאלי. אין שום גינונים של שלטון ופאר. איתן הבר השמנמן מכניס אותי לחדר־העבודה של ראש־הממשלה, מבלי להציג את עצמו בפניי.

רבין ניראה בדיוק כפי שהוא, בחולצה לבנה ובעניבה. משתדל מאוד להיות חביב. אנחנו יושבים זה מול זה על שתי ספות־הסבה בצורת רי"ש, בפינה. מאחורינו שולחן הכתיבה שלו ועל הכיסא בעל המשענת הגבוהה מונח הז’קט שלו. רבין מתנועע כל הזמן כאילו לא נוח לו לשבת רגע אחד בשקט במקום אחד, מעשן שתי סיגריות במרוצת השיחה, מחטט באפו, מגרד באוזניו ופוכר את ידיו. אבל הוא משדר הגינות, ביטחון וחוכמה. אין הברקות ניסוח, ובעצם כמעט שאין בשיחה גילויים מעבר למה שמתפרסם בשמו בעיתונים, וכמעט גם אין בה הומור. יש גם הרגשה שהוא אינו מסתיר סודות מי־יודע־מה בקשר למצב הפוליטי. היובש הענייני של דבריו עומד בסתירה גמורה לניסוחים המבריקים של פרס, למרות שהם אומרים, לפחות בנושא השלום, כמעט את אותו הדבר.

רבין שואל אותי מה אשתה ומביאים קפה בוץ לשנינו.

בהתחלה אני נותן עם הקדשה שלי לו את הכרך “כל השירים” של דודתי אחות־אבי, המשוררת הארצישראלית הראשונה, אסתר ראב. אני עושה זאת למרות שאני יודע שהיא היתה בשנותיה האחרונות קרובה יותר להשקפה של “ארץ ישראל השלימה”.

ליצחק רבין היקר,

ראש הממשלה הצבּר הראשון –

יבול חייה של המשוררת

הצבּרית הראשונה

אסתר ראב –

וברכה להצלחת דרכך –

הוא שואל אותי, למקרא ההקדשה, “מה, באמת זה כך?” – ואני מאשר.

עוד קודם הוא מקדים ואומר שנידמה לו שכבר נפגשנו פעם, ושהוא מכיר וקורא את דבריי. אולי הוא מתכוון למאמר שכתבתי עליו ב“הארץ” ב־21.5.95, “עוד נתגעגע לרבין”, והוא עילת הפגישה. כי האמת שלא נפגשנו מעולם. פעם אחת טִלפן להודות לי כאשר כתבתי ב“דבר” מאמר תמיכה בו בהתמודדותו עם פרס על המועמדות בבחירות לראשות הממשלה, זה היה מזמן, והשתמשתי אז בדברים שכתב בספרו סעדיה עמיאל נגד פרס, וזה דווקא אחד הדברים שאני לא גאה בהם כי במשך השנים למדתי להעריך את פרס, ולכן לא הזכרתי את הנושא לרבין.

בעקבות אסתר אנחנו משוחחים קצת על קורות המשפחה שלי. הוא מספר שהתלווה פעם לבן־גוריון לאחד מחגי היובל של פתח־תקווה ושמע אותו מדבר בחיוב רב על ראשוני המושבה. אני מספר על הראיון שהיה לי עם בן־גוריון לסִדרה “מחיר הציונות” ב“מאזניים”, שנדפס מאוחר יותר בספר “אין שאננים בציון”. כיצד בן־גוריון שאל אותי מה גרם ליהושע שְׁטַמְפְּפֵר, ממייסדי פתח־תקווה, לעלות לארץ־ישראל ב־1869, ועוד ברגל, וכיצד אמר כי הוא, יהושע שטממפר, היה הראשון, ואיתו מתחיל כל הסיפור של ההתיישבות. ואני מספר לרבין גם על הסיור שעשיתי בהונגריה בסתיו האחרון, בעקבות עליית משפחת ראב משם ב־1875, אבל אני לא מאריך כדי שלא לשעממו בהרצאה היסטורית־משפחתית.

כשאני מזכיר את הפגישה שלי עם בן־גוריון נופל רגע קצר של שתיקה, שבו אני חושב, ונידמה לי שאולי גם רבין חושב, שהנה עכשיו אנחנו נפגשים, ויש בכך איזה שמץ של תיעוד היסטורי.

אחר כך הוא מספר שנשלח ללמוד בגבעת השלושה בשנים 1935־1934, והכיר את רחובותיה של פתח־תקווה, אבל לא הכיר את משפחת שכטמן, בת דודי שמחה ובעלה צבי, שגרו על גבול הקיבוץ דאז, היכן שעומד כיום בית האבות. הוא גם אינו מכיר את בן דודי המנוח אהרון בן עזר, שהיה מג"ד במלחמת השחרור.

בתקופה שרבין היה בגבעת השלושה, אני טרם נולדתי.

הוא שואל מה אני עושה וממה אני מתפרנס, ואני מספר לו שאני פרי לאנס כל השנים, כותב את הביוגראפיה של דודתי אחות־אבי המשוררת אסתר ראב, עורך ספרים וגם כותב ספרים בהזמנה כמו הביוגראפיה המיועדת גם לנוער על משה דיין.

את כתיבת הספר על דיין אני מזכיר בקצת התנצלות, שלא להיראות כמי שמחפש דמויות מפורסמות לכתוב עליהן, וגם כדי שלא לעורר קינאה, שהנה אני עוסק דווקא בדיין.

רבין מרגיע אותי ואומר שזה לא נורא לכתוב על דיין: “לא, לא, הוא בהחלט דמות חינוכית. חשובה. אמנם היו לי כמה פעמים התנגשויות איתו. מה שלא הבנתי אף פעם אצלו זה חוסר ההקפדה שלו על דברים כאלה כמו לקיחת עתיקות ארכיאולוגיות. בן־גוריון קרא אותו פעם אליו ודיבר איתו, ואז דיין ענה לו – אם אתה רוצה להעמיד בראש הצבא מומחה למוסר, תפנה לישראל גורפינקל (גורי) שיהיה רמטכ”ל, אבל אם אתה רוצה איש שמומחיותו היא לנהל נכון את הצבא, זה אני. אני מומחה לצבא, לא למוסריות."

כשאנחנו מזכירים את גורי האב, וגם את חיים גורי, רבין מספר על ילדותו בתל־אביב, ואני אומר ששמעתי על ילדותו מפי חברו הטוב משה נצר, כאשר כתבתי את הביוגראפיה של שרגא נצר. רבין מספר על ידידותו רבת השנים עם משה, עימו למד בתל־אביב מכיתה אל"ף.

אני רואה שעברו כבר כעשר דקות ואין לרבין הרבה מה לומר לי באופן אישי, אבל הוא חפץ להראות שהוא מקדיש לי את מלוא הזמן. מצד שני, גם לא נעים לי להרצות לו על עצמי או על ספריי. ולכן אני מתחיל לשאול אותו, ממש לראיין, בעיקר על תהליך השלום. אני מספר לו את דברי יהושפט הרכבי על שיגעון העליונות של הימין הישראלי, שסבור שרק בכוחנו הצבאי לכפות את השלום על כל האזור, ועל תסביך העליונות של השמאל הישראלי, שסבור שרק בכוח ויתורינו אפשר להביא את השלום לכל האזור, ולא חשוב מה עוצמת ההתנגדות הערבית לנו. ועוד אני מזכיר לו את אשכול, שטבע את האִמרה הידועה – “כל אחד מאוהב בפשרות שלו!” – ולכן אם בעיתונים (בעיקר ב“הארץ”) כותבים בימים אלה ביקורת עליו, על רבין, על כך שהוא מנהל את תהליך השלום בזיגזג, הרי שהוא יכול לענות להם שכל אחד מאוהב בזיגזגים שלו. וכי טועה מי שחושב שיש דרך קלה וישרה לשלום, ללא זיגזגים.

אני שואל אם ההתנחלויות יכולות להיות מעין “נייר לקמוס” לתהליך השלום, דווקא בכך שהצד הפלסטיני מוכן להתקדם לשלום כאשר הן עדיין על מקומן.

רבין מתאונן בעיקר על כך שפריסת ההתנחלויות היתה מלכתחילה מכשול לשלום, ושהן אינן יכולות להיות נייר לקמוס לתהליך השלום, כי האנשים היושבים בהן, לפחות בחלק מהן כמו חברון ותפוח – יעשו הכול כדי לטרפד את התהליך ואת היחסים בין יהודים לערבים. הטקטיקה שלהם היא להפחיד מפני שלבים נוספים בתהליך השלום, אך אין להם שום פתרון לטווח ארוך. הוא מאמין שהפתרון פירושו המשך התהליך אבל לא חזרה לגבולות 67'.

לדבריו, כל הקיום של ההתנחלויות הוא מלאכותי. האנשים הגרים בהן עובדים בתוך הקו הירוק ונוסעים כל יום לעבודה מחוץ לאזורם. החינוך בלתי אפשרי כי אלה נקודות קטנות וצריך מערכת של מאות הסעות כל יום. והכול בליווי ביטחוני והכול על חשבון המדינה והציבור.

לגבי אסד, אם אסד מבטיח משהו לאמריקאים, ואינו עומד בו – והכוונה לתחנות אתראה קרקעיות, אין כל סיבה שאנחנו נצעד לקראתו במשהו נוסף בתהליך השלום.

כאשר אני שואל אותו אם ערפאת הוא כיום נכס עבורנו, הוא אומר שלא צריך להגזים, ערפאת הוא פארטנר למשא־ומתן – אבל לא נכס, כי ערפאת רוצה מדינה פלסטינית ממש כפי שאנחנו רוצים דברים מנוגדים מצידנו.

בחיוך הוא מספר שדו"ח אמנסטי האחרון, שהיה תמיד ביקורתי כלפי ישראל, הוא ביקורתי הפעם כלפי ערפאת, וקובע שאנשי ערפאת מענים את אסירי החמאס. כאשר הוא, רבין, שאל על כך את ערפאת, מדוע הוא לא מוסר אנשים אלה למשפט מסודר? – ענה לו ערפאת: “כאשר אתם עוצרים מתנחלים, אתם שופטים אותם אחרי ארבע שנים והם יוצאים בלי כלום. כאשר אני מוסר עצור של החמאס לבית משפט מקומי בעזה, הוא יוצא לחופשי לאחר חצי יום. לכן אני קובע את המשפטים, ואני מערב בכך את כל האנשים שלי, כדי שכולם ישאו באחריות לחקירות ולהטלת העונשים, ואין סנגור ואין קטגור, והאנשים שלי מבצעים בדיוק את מה שצריך. מה אתם רוצים, שאני אנהג אחרת, ואז תטענו נגדי שאני לא נלחם בטרור?”

הזמן מתקרב לקיצו. אני רואה שרבין מעיף מבט לשעון. יש לו איזו שיחת טלפון קצרה, ולאחריה אני ביוזמתי מתחיל לקום ולהיפרד ממנו, וזאת אפילו דקות אחדות לפני שמסתיימת מחצית השעה. אני שואל אותו במה אפשר לעזור לו, לקראת הבחירות, כדי שהוא עם ממשלתו ימשיכו להנהיג את תהליך השלום. ומה ואיך לדעתו צריך להסביר לשם כך לציבור.

“את האמת,” הוא אומר, “צריך רק להגיד את האמת.”

ואכן, לבד מהסיפור על ערפאת, שאותו הוא מבקש בחיוך שלא אפרסם, אין בשיחה איתו שום דבר שלא ידוע כבר ולא התפרסם בעיתונים ובוודאי כבר נאמר פעמים רבות בראיונות עימו.

אני אומר לו שבוודאי קשה לו מאוד, אין יום בלי פגע. כל יום קורה משהו בלתי־צפוי, הלא גם הפגישה שלנו נדחתה כבר פעמיים, פעם בגלל השריפה בהרי ירושלים. והוא מנחם אותי על תמימותי ואומר בחצי חיוך חמוץ שלו, כדרכו, ובעקימת שפתיים, שזה לא כל כך נורא ויש גם דברים נעימים.

אני מרגיש שאין שום סיבה או הצדקה להזכיר בפניו איזשהו נושא שקשור לבעיות של הסופרים והיוצרים, כגון המו“מ של אקו”ם עם רשות השידור. למה לי להופיע פתאום כמבקש משהו כאשר בעצם אין לי צורך לבקש שום דבר ואני אפילו מרגיש טוב בכך שהוזמנתי לראיון מבלי שביקשתי אותו, וכי אני הוא המנסה לעזור לראש הממשלה, אבל אינני זקוק לעזרתו בשום דבר. בעצם גם לא עלה בשום חלק של השיחה קשר כלשהו לספרות ולסופרים. ובוודאי לא פוליטיקה של הספרות והסופרים.

אני מתרשם מאוד מבריאותו, מיושרו, מנחישותו להמשיך בתהליך השלום, ומביטחונו שיזכה להוליך את המדינה גם אחרי הבחירות הבאות.

זהו, פחות או יותר, מה שקורה בעשרים וחמש הדקות של הפגישה הלבבית הזו, שבה אני מנסה, בכוחותיי הדלים ובצורה קצת מגושמת, לעזור לראש הממשלה שלי, ומודאג מכך שהעובדה שהוא הזמין אותי במחווה כה יוצאת־דופן מראה אולי שמצבו קשה מכפי שאני מתרשם מהופעתו הבטוחה, הצנועה והסמכותית.

רבין מלווה אותי לדלת ולוחץ את ידי, הוא ממש יוצא מגדרו כדי להיות לבבי, ואני יוצא. אני חושב אם להתעכב בלשכתו של הָבֶּר, אבל מאחר והבר לא ביקש זאת ממני אני פשוט יוצא, וזהו. אני מניח שאילו הייתי סופר מן הצמרת היו מכרכרים סביבי ומזמינים את התקשורת. ואכן, עיתונאים אינם ממתינים בחצר לשמוע הצהרות מפי. אני מעיף עין לעבר החלונות הנמוכים של הלשכה של רבין, בקומה הראשונה, ממש אל החזית, ואומר לעצמי שזה די מסוכן כי מחבלים ערבים היו יכולים לירות מתוך מכונית בכביש טיל ישר לתוך החלון.

*

האמת, הייתי מודאג. אם רבין זקוק לי – סימן שאין לו תומכים רבים בקרב גדולי הספרות העברית ונביאיה, ובקרב מחבריהם החשובים של רבי־המכר. גם לא עידוד ממעצבי דעת הקהל הנאורה והיוֹנית, אשר לזכותם ייאמר שרובם – בייחוד רודפי השלום שכה הִרבו לרדוף אותו בחייו – היטיבו מאוד להספיד אותו לאחר הירצחו, כאשר כבר לא היה יכול להיעזר בתמיכתם וגם לא לקרוא אף אחד מן השבחים שהרעיפו עליו.

ימים אחדים לאחר הפגישה עימו, שלח לי עמירם גיל, נכדו של המשורר והמתרגם שלמה טנאי, מכתב שקיבל מרבין בתאריך 25 ביולי 1995, ובו נאמר בין היתר:

“קיבלתי וקראתי מכתבך אליי מיום 15.6.95. בינתיים, אגב, נפגשתי עם הסופר אהוד בן עזר והתרשמתי עזות מתמיכתו. לא אכחד: מכתבך עורר בי התרגשות. דבריך החמים הם לי מקור עידוד להמשך הדרך.”

*

יומיים ושלושה ימים לאחר הרצח כתבתי למערכת “מעריב” (6 בנובמבר 1995) ו“דבר ראשון” (7 בנובמבר 1995).

עקדת יצחק

ראש הממשלה ה“צבר” הישראלי הראשון, שמסמל את כל היקר לנו והאופייני לנו בדור העברי החדש – נרצח בידי צעיר יהודי דתי פאנאטי, שגדל כנִראה על ערכי הקיצוניות הדתית המזוויעה, זו שכולנו עדים לה, ואשר לא בברוך גולדשטיין התחילה.

ייאמר נא מעתה בפירוש: הקיצוניות הדתית והחרדית, השקועה במשיחיות שקר ומנותקת מן המציאות – היא הרוצחת של הציונות ושל ההוויה העברית והישראלית החדשה שצמחה כאן לתפארת – היא הרוצחת שלה ולא הממשיכה שלה.

*

בסופו של חודש נובמבר הנורא ההוא חיברתי תפילת אשכבה וגעגועים ליצחק רבין. במשך שנים הדבקתי את דפיה על עמוד הבטון־התומך של בניין העירייה, ליד מקום הירצחו, לקראת כל רביעי בנובמבר.

רקוויאם לרבין

מִי לֹא הִשְׁתַּלֵּחַ בְּךָ?

מִי לֹא עָלַב בְּךָ?

מִי לֹא בָּא אֵלֶיךָ בִּדְרִישׁוֹת אַבְּסוּרְדִיּוֹת?

מִי לֹא חָשַׁב עַצְמוֹ חָכָם מִמְּךָ, יָעִיל מִמְּךָ, מֵבִיא אֶת הַשָּׁלוֹם מַהֵר מִמְּךָ

מְדַכֵּא סוֹפִית כָּל הִתְנַגְּדוּת עֲרָבִית טוֹב מִמְּךָ

מַדְבִּיר אֶת הַטְּרוֹר טוֹב מִמְּךָ

עוֹשֶׂה שָׁלוֹם עִם הַסּוּרִים טוֹב מִמְּךָ

כַּמּוּבָן, בְּלִי לְהַחְזִיר שַׁעַל־אֲדָמָה אֶחָד –

הָפַכְתָּ לְאַסְקֻפָּה נִדְרֶסֶת שֶׁאִישׁ אֵינוֹ חַיָּב בִּכְבוֹדָהּ.

יָדַעְתִּי שֶׁעוֹד נִתְגַּעגֵּעַ אֵלֶיךָ

שֶׁהָיִיתָ אֶחָד מֵרָאשֵׁי־הַמֶּמְשָׁלָה הַמֻּצְלָחִים בְּיוֹתֵר,

מַנְהִיג לְלֹא שֶׁמֶץ שֶׁל פֻּלְחַן אִישִׁיּוּת,

לְלֹא שְׁקָרִים,

לְלֹא זְרִיַּת חוֹל בְּעֵינֵי הַצִּבּוּר, לְלֹא פְרָזֵאוֹלוֹגְיָה,

לְלֹא מְשִׁיחִיּוּת, לְלֹא טִפְּשׁוּת שֶׁנּוֹבַעַת מִבִּטָּחוֹן־עַצְמִי מֻפְרָז,

לְלֹא צַדְקָנוּת, לְלֹא הַעֲדָפַת הַטָּפֵל עַל הָעִקָּר, לְלֹא חֲנֻפָּה לַצִּבּוּר,

לְלֹא פַּחַד מֵהִלְכֵי־רוּחַ שֶׁל שִׂנְאָה וּבוּז מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל כְּאֶחָד.

(זָכִיתִי לוֹמַר לְךָ זֹאת עוֹד בְּחַיֶּיךָ – )

אֵין פִּתְרוֹנוֹת קַלִּים.

מִי שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁאַחֲרֵי יוֹתֵר מִמֵּאָה שְׁנוֹת סִכְסוּךְ דָּמִים עִם הָעֲרָבִים,

עִם הַפַלֶסְטִינִים – אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בְּהֶנֵף־יָד –

הוּא טִפֵּשׁ אוֹ נוֹכֵל.

מִי שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁרַק אֲנַחְנוּ אֲשֵׁמִים בְּכָךְ שֶׁתַּהֲלִיךְ אוֹסְלוֹ נִסְחָב לְאִטּוֹ,

וְאִם מָחָר נֵצֵא מִכָּל הַשְּׁטָחִים – נִחְיֶה בְּגַן־עֵדֶן שֶׁל שָׁלוֹם –

הוּא טִפֵּשׁ אוֹ נוֹכֵל.

מִי שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה, מֵעֵבֶר לְכָל הַמַּעֲקַשִּׁים וְהַמַּעְצוֹרִים שֶׁבַּדֶּרֶךְ –

אֶת הִתְקַדְמוּתוֹ הָאִטִּית שֶׁל הַתַּהֲלִיךְ, אֶת הַבִּלְתִּי־יֵאָמֵן שֶׁמִּתְרַחֵשׁ בְּמַהֲלָכוֹ –

לְעֻמַּת כָּל מָה שֶׁמִּישֶׁהוּ מֵאִתָּנוּ לֹא הֵעֵז אֲפִלּוּ לַחֲלֹם –

אַתָּה נִוַּטְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל בַּדֶּרֶךְ

הָאֶפְשָׁרִית, הָאַמִּיצָה וְהַבְּטוּחָה בְּיוֹתֵר

שֶׁבָּאֶפְשָׁר,

וְתָבַעְתָּ מֵאִתָּנוּ סַבְלָנוּת, קֹר־רוּחַ, שֵׂכֶל יָשָׁר,

וְיָכֹלְתָּ לְהַעֲרִיךְ נְכוֹנָה אֶת הַמְּצִיאוּת –

לְמַזָּלֵנוּ הַתְּכוּנוֹת הַלָּלוּ,

שֶׁהָיוּ חֲסֵרוֹת לְרַבִּים מֵאִתָּנוּ,

הָיוּ מְצוּיוֹת בְּךָ,

וּבִזְכוּתָן הִנְהַגְתָּ אוֹתָנוּ בְּדֶרֶךְ

שֶׁהַדּוֹרוֹת הַבָּאִים יִרְאוּהָ כְּאַחַת מִשְּׁעוֹתֵינוּ הַיָּפוֹת בְּיוֹתֵר,

הֵרָצְחֵךָ בִּיְדֵי יְהוּדִי מִמַּחֲנֵה הַמַּאֲמִינִים –

כָּמוֹהוּ כִּבְגִידַת שַׁבְּתַאי צְבִי בְּמַאֲמִינָיו, כַּאֲשֶׁר הִתְאַסְלֵם.

אָמְנָם הַסַּהֲרוּרִיִּים בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה הַדָּתִי יַמְשִׁיכוּ,

כְּשַׁבְּתַאִים שֶׁיָּרְדוּ לַמַּחְתֶּרֶת,

לְהַאֲמִין בְּצִדְקַת הָרֶצַח הַנּוֹרָא, לְעַוֵּת אֶת הַהֲלָכָה,

לְהַכְפִּיפָהּ לִמְשִׁיחִיּוּת הַשֶּׁקֶר

שֶׁל “רֵאשִׁית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ”,

אֲבָל הָרֹב יִתְפַּכֵּחַ,

כְּפִי שֶׁהִתְפַּכְּחוּ הֲמוֹנֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל מִמְּשִׁיחִיּוּת הַשֶּׁקֶר שֶׁל שַׁבְּתַאי צְבִי,

וְזֹאת לֹא מִשּׁוּם שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ בּוֹ וּבְדוֹמָיו,

אָז וְעַכְשָׁיו,

הֶאֱמִינוּ

וְעוֹד אֵיךְ –

אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁיִּגְאָל עָמִיר, כְּמוֹ שַׁבְּתַאי צְבִי –

אִכְזֵב אוֹתָם וּבְכָךְ גָּאַל אוֹתָם מִן הַגְּאֻלָּה הַכּוֹזֶבֶת,

הִמְחִישׁ לָהֶם אֶת הַמְּחִיר הַנּוֹרָא שֶׁל הַמְּשִׁיחִיּוּת,

וְהֶחֱזִירָם עַל־כָּרְחָם לְקַרְקַע הַמְּצִיאוּת הַהִיסְטוֹרִית.

פִּתְאוֹם עוֹלָה בִּי פִּתְאוֹם מְלוֹא תְּחוּשַׁת הָאָבְדָּן וְהַהַשְׁפָּלָה שֶׁבְּמוֹתְךָ,

הַהַרְגָּשָׁה שֶׁבֶּאֱמֶת, בֶּאֱמֶת שׁוּם דָּבָר כְּבָר לֹא יָכֹל לִהְיוֹת כְּפִי שֶׁהָיָה –

גִּבּוֹר מִלְחֶמֶת שֵׁשֶׁת הַיָּמִים

נוֹרָה בְּגַבּוֹ עַל יְדֵי חֲתִיכַת חָרָא קָטָן

שֶׁהִשְׁתַּחֵל בְּעָרְמָה בֵּין אַנְשֵׁי הַבִּטָּחוֹן לְאַחַר שֶׁיָּצַר רֹשֶׁם שֶׁהוּא אֶחָד מֵהֶם.

זֶה מַמָּשׁ מַבְחִיל. מְזֹהָם.

זֶה כֶּתֶם עַל הַהִיסְטוֹרְיָה הַיִּשְׂרְאֵלִית שֶׁיִּשָּׁאֵר לָנֶצַח,

כְּמוֹ חֵטְא תַּנָ"כִי.

זֶה מַשֶּׁהוּ שֶׁמְּעוֹרֵר שִׂנְאָה תְּהוֹמִית לְחֵלֶק מְסֻיָּם בָּעָם אֲשֶׁר מִשּׁוּרוֹתָיו בָּא הָרוֹצֵחַ.

מַרְאֵה פְּנֵיהֶם הַמְּתֹעָבִים שֶׁל אֵלֶּה שֶׁיִּחֲלוּ לוֹ

וְאֵלֶּה שֶׁמְּבַרְכִים עָלָיו גַּם כַּיּוֹם

גּוֹרֵם לִי לַחְשֹׁב עֲלֵיהֶם דְּבָרִים שֶׁשּׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל טָפְלוּ עַל יְהוּדִים בְּמֶשֶׁךְ דּוֹרוֹת

כַּעֲלִילַת־שָׁוְא.

עֲלִילַת־שָׁוְא.

זְדוֹנִית.

אֲבָל אֶצְלֵנוּ, בְּיִשְׂרָאֵל, בֵּין יְהוּדִים – זוֹ אֵינֶנָּה עֲלִילַת־שָׁוְא וְזוֹ

אֵינֶנָּה עֲלִילַת־דָּם אֶלָּא זוֹהִי שְׁפִיכוּת דָּמִים בַּעֲלִיל.

הַיַּהֲדוּת הַדָּתִית אוּלַי רַק מַתְחִילָה לְהָבִין אֶת

קְצֵה־קָצֵהוּ שֶׁל הַשֶּׁבֶר הַנּוֹרָא שֶׁהִתְחוֹלֵל בָּהּ,

שְׁנֵי הַקְּלִיעִים הַמְּשֻּׁפָּצִים שֶׁנִּפְּצוּ לִרְסִיסִים אֶת עַמּוּד־שִׁדְרָתָהּ הַמּוּסָרִי.

זֶה צַד הַשָׂטָן שֶׁהִתְגַלָּה בִּמְלוֹא כּוֹחוֹ בָּעָם הַיְּהוּדִי הֶחָדָשׁ שֶׁנּוֹצַר בְּיִשְׂרָאֵל.

זוֹהִי יְרִיקָה בְּפַרְצוּפוֹ שֶׁל כָּל יִשְׂרְאֵלִי הָגוּן.

הָרֶצַח הַזֶּה זִהֵם אֶת כֻּלָּנוּ.

אֶת הָעָם, אֶת הָאָרֶץ, אֶת הַמְּדִינָה, אֶת הַתְּקוּפָה שֶׁאֲנַחְנוּ חַיִים בָּהּ.

רֶבַע מִילְיוֹן הָאֲנָשִׁים,

שֶׁשָּׁרוּ בָּעֲצֶרֶת הָאֵבֶל עִם דּוּדוּ פִישֶׁר אֶת “כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ גֶּשֶׁר צַר מְאוֹד”

וְעִם מִירִי אַלּוֹנִי אֶת “שִׁיר לַשָּׁלוֹם”

וְעִם אָבִיב גֶּפֶן (“רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה שִׁכּוֹר”) אֶת “לָנֶצַח אָחִי” –

שָׁרוּ צְרוֹר תְּפִלּוֹת נִשְׂגָּב,

שֶׁטֶּרֶם נִשְׁמַע כְּמוֹתָן בְּיִשְׂרָאֵל.

הַשְּׁכִינָה הָיְתָה אִתָּם,

הָיְתָה אִתָּנוּ בְּאוֹתוֹ עֶרֶב.

אֱלֹהִים הָיָה בְּפִינוּ, בְּלִבֵּנוּ, בְּדִמְעוֹתֵינוּ,

אֱלֹהִים הָיָה אִתָּנוּ

וְלֹא עִם הַגִּמְגּוּמִים הָרְפוּיִים שֶׁל הָאֲחֵרִים,

מַעֲשֵׂה רְצִיחָתְךָ שִׁחְרֵר אֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִלְפִיתָתָם

וְהֵבִיא אוֹתוֹ אֵלֵינוּ,

כְּשֶׁהוּא נָקִי וְטָהוֹר וּבְלִי כָּל הַסְּחִי וְהַמִּאוּס וְהַטֵּרוּף

וְהַנְּבָלָה שֶׁחֲסִידָיו בַּעֲלֵי “אֹרַח־הַמַּחְשָׁבָה הַפְּרִימִיטִיבִי”

הִדְבִּיקוּ לוֹ בְּשֵׁם הַדַּת.

גַּם אִם יַמְשִׁיכוּ לְדַבֵּר בִּשְׁמוֹ,

אֱלֹהִים נָטַשׁ אֶת מַרְבִּיתָם.

הַפָּארָאדוֹכְּס שֶׁל הָאֱמוּנָה הַיְּהוּדִית לְאַחַר הֵרָצַחְךָ

שֶׁאֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל

עָבַר לִשְׁכֹּן בַּמַּחֲנֶה שֶׁלָּנוּ

הַחִלּוֹנִי

וַאֲנַחְנוּ נָגֵן מֵעַתָּה עַל כְּבוֹדוֹ

וְעַל כְּבוֹד הָעָם הַיְּהוּדִי.

29 בנובמבר 1995

רבע מיליון אנשים השתתפו בעצרת האבל הראשונה בכיכר רבין.

לאחר פרוץ האינתיפאדה בספטמבר 2000 הפסקתי להדביק את תפילת האשכבה על עמוד הבטון ליד מקום הירצחו.

בעצרת לזכרו, ביום השנה השמיני, התנוססו בכיכר כרזות הקוראות ליציאה מהשטחים ולקידום יוזמות שלום חדשות־לבקרים, ונישאו נאומים מ“מחנה השלום” נגד ממשלת אריאל שרון, אך קשה היה להשתחרר מהרושם שכל אלה לוקים בהבנת המציאות שבה אנו חיים, ובסילוף דמותו ההיסטורית של רבין.

רבין לא היה טיפש. תהליך השלום נעצר כבר כשנה לפני הירצחו, והוא הגיב בהתאם, וחיכה. וניתכה עליו אז ביקורת חריפה, ארסית, רוויית בוז ושנאה – משמאל, ולא רק מימין, וכמובן מסיבות הפוכות – מדוע אינו מחזיר במהירות את הכול.

אילו נשאר בחיים והיה ממשיך לכהן כראש ממשלה, האם היה משתנה בהרבה מצבנו מול הפלסטינים? הלא בספטמבר 2000 הם היו בשיא פריחתם כפרטים וכמדינה־בדרך תודות להסכם אוסלו, ובכל זאת שברו את הכלים, פנו למסלול רצחני ובכך סתמו את הגולל על ההסכם. ומי היה ראש הממשלה הישראלי באותה תקופה? אהוד ברק, שהלך באדיקות בעקבות רבין, ברוח אותו “שלום של אמיצים”, הסיסמה שֶׁזוֹרֶה ערפאת בכל הזדמנות כְּחוֹל בעינינו, כאילו חסרי זיכרון אנו.

מה חושבים אלה העושים מרבין גיבור השלום, לאחר שזנח כביכול את דרכו הקודמת, את המלחמה? אילו פרצה אינתיפאדַת אל־אקצה בימיו, האם היה נוהג אחרת מברק ומשרון? והרי אנו יודעים כיצד נהג רבין כשר ביטחון באינתיפאדה הראשונה. לכן הדיבורים הנמלצים ותוכניות החינוך העוסקים במורשת השלום של רבין, הם בחלקם ריקים. הלקח הייחודי מרצח רבין הוא שאין לרצוח נבחרים פוליטיים ואין לשנות בכוח ובדם ובדרכים בלתי חוקיות תהליכים דמוקרטיים. וזה נכון באותה מידה גם אילו היה יהודי רוצח מנהיג מהימין.

רצח רבין, עם כל הכאב שבדבר, אינו הופך אותו למנהיג גדול יותר וחקוק יותר בזכר האומה הישראלית מבן־גוריון, אשכול, דיין ובגין בשעתם. ההיסטוריה לימדה אותנו לקח מר עם התפוררות הסכם אוסלו. לכן אסור להפוך את רבין למי שהיה כביכול דָבֵק לנצח באותו “שלום” ערטילאי גם אם וכאשר היה מתברר לו שהפלסטינים רימו אותנו ולא התכוונו לסיום הסכסוך, אלא רק לקבל כל מה שאפשר ואז לפתוח במלחמה חדשה ולגייס את הטרור ואת הקיצונים האיסלאמיים בכל העולם – כדי לשים סוף־סוף קץ למדינה היהודית האחת והיחידה בעולם.

כוססת בי הרגשה נוראה שאולי הייתי נאיבי בתפילת הרקוויאם לזיכרו, שאולי רבין לא היה רק קורבן־על־מזבח־השלום אלא גם קורבן־חינם! – כי אין שלום, ולא יהיה שלום, ושלום לא היה בא גם אילו היה עדיין חי איתנו היום ומכהן כראש־ממשלה. כי היו ותהיינה אולי רק תקופות ביניים של הפסקות אש, שביתות נשק ומשא־ומתן בין מלחמה למלחמה.

אנשים מבוגרים כמוני, שכבר אינם חייבים לסכן נפשם במילואים (אם כי לא אפסו סיכוייהם להירצח בפעולת טרור או ממטח טילים) – להם קל יותר להשלים עם המציאות האומרת כי “שלום” עם הערבים אינו אלא פסק־זמן עבור האוייב להתאוששות ולאגירת נשק לסיבוב הבא, עד שיביא, כתקוותו – לסילוקנו הגמור מן האזור. אילו הייתי משרת עדיין במילואים אולי הייתי נדחף להאמין שהשלום אפשרי ותלוי בנו ורק בנו, נאחז בכל בְּדַל תקווה ל“שלום”, אפילו לטווח קצר, ושותף להאשמת־עצמנו במצב – ובלבד שלא אצטרך לסכן את נפשי במלחמה וגם בפעילות הביטחונית הקשה שבין מלחמה למלחמה.

לא פשוט לומר שאין סיכוי להסדר שלום בדורנו ואולי גם לא בדור הבא. ישראלים בסדיר, במילואים ובקבע, רובם צעירים, שנדרשים להשתתף ללא הרף במלחמה מתישה נגד הטרור הפלסטיני, ויש המשלמים בה בחייהם – אינם מוכנים לשרת ולהילחם ללא תקווה שאפשר גם אחרת. הם מוכרחים להאמין שיום אחד ישרור שלום ושוב לא יידרשו להשליך את נפשם מנגד.

מי שצריך לעצור בגופו את הטרור, או לשלוח בני־משפחה למלחמה, אינו מוכן להשלים עם התחזית הקודרת והפסימית. לכן באות ההאשמות וההכאה על חזה הממשלה – כל ממשלה – כאילו בכוחה להביא שלום עם ממלכת הרצח וההסתה האיסלאמית, וכאילו כל הוויכוח הוא על “כיבוש” ו“פשעי מלחמה” (ישראליים כמובן).

אך מה לעשות אם הסכמי אוסלו ותהליכי השלום התבררו כדיבורים ריקים. אם אין אור בקצה המנהרה. אם העולם הערבי, המוסלמי והפלסטיני טרם נואש מהאפשרות להשמיד אותנו בהזדמן לו שעת הכושר, ובינתיים קוטל בנו יום אחר יום בתקווה לערער את עצם קיומנו?

איך אפשר להיות עיוור לנוכח המציאות? המלחמה בטרור הפלסטיני מבית ומחוץ היא מלחמה על עצם המשך קיומנו כַּמדינה היהודית האחת והיחידה שבעולם. העובדה שאין שלום, וכנִראה גם לא יהיה שלום בטווח הנִראה לעין, אינה באשמתנו. כל מי שסבור שאשמתנו היא שאין שלום, וכי אם היינו מתנהגים כמלאכים היינו מקבלים את השלום כִּפְרס מהערבים – אינו מבין היכן הוא חי.

אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר געגועיי כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול.

תל־אביב, 1979, 2004, 2008