“וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר…”. מסתבר כי אף שרגילים אנו בברק שבא לפני הרעם, הרי לאמיתו־של־דבר הקדים האומֶר את האור. אמנם במסגרותיה של הפיזיקה הידועה לנו, גדולה מהירות־האור בהרבה ממהירות־הקול, ואפעלפיכן אחיזת עיניים ואוזניים יש כאן לגבי מי שחושב במושגים מטאפיזיים, שאינם בהכרח בדיוניים. כל היווצרות בטבע נעשית באמצעותו של המגע. הכימי, או הפיזי. מגע – משמעו נקישה של חומר בחומר, אפילו הוא דקדק שבדקדק. משהושק לראשונה חומר בחומר – שלא באמצעות האוויר – היה הקול ראשון להיברא, ואילו האור שני להינצת. באין אוויר, המוליך את גלי הקול – לא נשמע רעמו. אבל הלא דברים כה רבים מתרחשים בעולמנו – מעבר לקליטתם של החושים – והם מחכים לצירופו הבלתי־אמצעי של המקרה, כדי להתגלוֹת. זהו צלו הנסתר של הבורא, הקיים תמיד והמחכּה תמיד לפקחון עינינו. הקול, שהיה כוחו המשלח של האור, מסתבר שהיה ראשון לו ומהיר ממנו, שכן כל דבר היוצא מחלצי קודמו – קודמו כולל ממנו.

הקולות עצמם אינם אלא שבריו של האֵלם, שהוא הקדמון בביטויי ההוייה ואחד מעיקרי סימניו של הבורא. אין אנו מכירים עוֹצמה גדולה משלו בהכרתנו. כל צורה משבריו של האלם: צחוק, בכי, זעקה, לחש, רעם, ילל, נהי וכיוצא בהם – אינם אלא פרוטות מן המטבע השותק. כל שברי־התרועוֹת יש להם טווח מדוד, ואילו האֵלם הולך מסוף העולם ועד סופו.