השלמות הזאת. הפחד מפניה, הגעגועים אליה. חוסר־האונים לעומתה, ויצר ההתנקמות בכל מי שנראה לנו מגיע אליה, או משיג מדרגה עליונה בקרבתה. אחר הכל, כמה פעמים בהיסטוריה השיגו בני־אדם שלמות עליונה? למעשה אין אנו סובלים אותה כלל, משום שהיא בלתי מושגת על ידנו, ואנו חיים תמיד בידיעה שלא נגיענה לעולם. טְלוּ כמה מבחירי האדם שקרבו אל צד אחד שבה, אל האמונה, וראו מה עשינו בהם – העלינו אותם לגרדום, עינינו אותם במרתפי בּוּרוּתנו, או שצלבנו אותם והפכנום לאלוהים. אפילו כך! שיהיו אלוהים, ניחא לנו… לאלוהים אפשר לסגוד. אותו אפשר גם לא להבין, ולו מותר לסלוח. ובלבד שלא יהיו אדם.
אי־אפשר שיתהלך בינינו אחד משלנו והוא גבוה מאתנו ונפלא מאתנו, ושיא הסולם המוצב בתוכנו. כל האיבולוציה של תרבותנו וכל תמציתה, כל תורות החברה החדשות שלנו – כולן מכוונות נגד תפישה זו.