למעשה, לא בא האימאז', או ככל שנקרא לו, אלא לתאר מציאוּת אחרת, כדי לאשר ולשווֹת למציאות שלפנינו את דמותהּ הרצויה לנו. אולם מדוע אין המציאוּת שלנו כמוֹת שהיא מספּיקה לעולם, והלא היא המרשימה אותנו בראִיה ראשונה והיא הקובעת יחסנו אליה במפגש הפתאומי, הבלתי־אמצעי עמהּ. מסתבר שאין זה כך, שתמיד המציאוּת מפתיעה אותנו במקום ובשעה ובאופן שמִפגשנו עמהּ הוא בבחינת הלם קצר־מוֹעד, ורק האסוציאציה המרחיקה אותנו מִקַו־המִפגש, לעבר מחוז מוּכּר לנו ומוסבר לנו מלכתחילה, היא המאפשרת להשיג באיחור את מלוא משמעות המפגש עצמו. בחינת פרספקטיבה הדרושה לראִיה כוללת של ציור אמנותי.

הגוזמה היא אולי עיר־המקלט היחידה בעולמנו, שאליה אפשר לברוח כיום מן הסיוט המציאותי, שהוא מעבר לכל דמיון. אולי משום כך אנו ממשיכים עתה, גם בשנות בגרוּתנו המאוחרות, ליהנות מסיפורי הילדוּת שלנו. המדע כובש, בלי ספק, יותר ויותר את דמיוננו, אולם מדע בלי ליריקה הופך את מוחו של הילד למנגנון מיכאני הפועל בלֹא שֶׁמֶן, וסופו שהוא נשׂרף אחר כמה הרצות. להסתייג מן הקולות שבטבע ולהתיחד רק עם קולותיה של המכונה היא טעות גסה ומִסכּנה של קוצר המשיג.