מַרְבֶּה רַעַשׁ,

אַךְ קְצַר־יָמִים, תּוֹדָה לָאֵל,

מַזְקִין בְּלֹא עִתּוֹ.

יוֹצֵא תָּמִיד חוֹצֵץ,

מָתוּחַ וְנוֹצֵץ,

נוֹשֵׂא תְּאָרִים וְשֵׁמוֹת

כְּאֶחָד גִּבּוֹר לַמִּלְחָמוֹת,

סָבוּר בְּעַצְמוֹ כִּי אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ

שֶׁהוּא מְתַעְתֵּעַ,

שֶׁכֹּחוֹ אֵינֶנּוּ אִתּוֹ.

כְּכָל רַךְ־אֹפִי הוּא אָדִישׁ

וּמְצַיֵּת לְכָל פַּטִּישׁ

וְנֶאֱמָן רַק וְנִכְנָע

לַהַלְמוּת הָאַחֲרוֹנָה…

לוּזוֹ שָׁבִיר וּמִי יִסְמֹךְ

עַל עֶבֶד כִּי יִמְלֹךְ?

אַף כִּי אֵין לְהִתְעַלֵּם

מִן הָעֻבְדָּה שֶׁמִּתְגַּלֵּם

בּוֹ מִין גֻּזְמַאי אֲשֶׁר שְׁקָרָיו

יָפִים מֵאֲמִתּוֹ…

בְּעוֹלָם שֶׁבּוֹ עוֹמֵד

כָּל דָּבָר עַל הָאֱמֶת,

וְהָאֱמֶת עָצְמָהּ עוֹמֶדֶת

עַל כַּרְעֵי בְּדָיָה מוֹעֶדֶת,

יֵשׁ סִכּוּי שֶׁגַּם בַּדַּאי תָּמִים

עָשׂוּי לְהַאֲרִיךְ יָמִים,

מִשּׁוּם שֶׁאֵין אוֹיְבִים לוֹ וְאוֹרְבִים

לְהַצְמִיתוֹ.

וְהוּא מֻדָּח אֶל צַד, שָׁמוּט,

חָלוּד, קָרוּעַ וְקָמוּט,

וּמְצַפֶּה לְאַחֲרִיתוֹ.

הַמַּתָּכוֹת לֹא יְצָרְפוּהוּ לַמִּנְיָן.

הַבּוֹנִים לֹא יְשַׁתְּפוּהוּ בַּבִּנְיָן.

בְּבוֹא יוֹמוֹ, אֲפִלּוּ לַתַּלְיָן

אֵין עוֹד בּוֹ כָּל עִנְיָן.

זֹאת וְעוֹד –

יֵשׁ לִפְעָמִים מִשּׁוּם פְּחִיתוּת־כָּבוֹד

בַּנִּסָּיוֹן לַהֲמִיתוֹ.