עַתָּה מִתְבָּרֵר, כִּי אֵין גְּבוּל לְאֶפְשָׁרֻיּוֹתֶיהָ שֶׁל הַמְּצִיאוּת,

הִיא הָאֱמֶת.

אֵיזֶה מִקַּח טָעוּת!

וּבְכֵן, הַכֹּל שׁוֹמֵט…

אֵין הִיא מֻחְלֶטֶת וְסוֹפִית

וְהִיא יַחֲסִית וּמִשְׁתַּנֵּית.

וּבְכֵן, מַה מֹּאזְנֵי־צֶדֶק

וּמָה אֲנַךְ הַמּוּסָר

וְאֻמְדַּן הַיֹּפִי?

וְכָל אֵלֶּה שֶׁאָמַרְנוּ תְּחִלָּה

אֵין בָּם דֹּפִי

וְאֵין לָשִׂים בָּה תָּהֳלָה?

וּמָה עִם הַתָּלוּי שֶׁתָּלִינוּ הַיּוֹם

וְהַבָּשָׂר שֶׁשָּׁגַלְנוּ בְּשֵׁם הַטִּבְעִי

וְהָאֲנָשִׁים שֶׁיָּרִינוּ בְּשֵׁם הַדִּין

וְהָאָמָּנִים שֶׁבִּיַּשְׁנוּ בְּשֵׁם הַנָּאֶה

וְהַכְּסִיל שֶׁבִּזִּינוּ בְּשֵׁם הַחָכְמָה

וְהַמִּלְחָמָה שֶׁאָסַרְנוּ בְּדֶגֶל הַחֵרוּת?

אֵיזֶה טִפֵּשׁ אֲנִי

וְאֵיזֶה רָשָׁע

וְאֵיזֶה רֵיקָן,

שֶׁמָּדַדְתִּי עַצְמִי בְּמִדּוֹת עוֹלָמִי,

שָׁעָה שֶׁאַמַּת־הַמִּדָּה עַצְמָהּ –

כָּךְ מִסְתַּבֵּר בְּפַשְׁטוּת –

אֵינָה אֶלָּא

מִקַּח טָעוּת.