כשלושה חדשים שהה ביאליק בא"י. הוא עבר את הארץ לארכה ולרחבה. בקר את רוב הערים ואת המושבות העבריות. ואת השבועות האחרונים בלה ביפו בחברת ידידיו משבי הגולה.
הגיעה השעה להפרד. הקהל חפץ לברכו בברכת הדרך. אמרו שבנשף הפרדה יקריא המשורר משיריו אשר בכתובים מימי היותו בא"י. והנה המקורבים ערכו את הנשף באולם אשר בשכונת הגרמנים ובתשלום שכר־כניסה. בזה כבר נפסק גזר הדין על הרוח העממי של הנשף. מאות אנשים מהמון העם ורבים מהפועלים לא יכלו להכנס מחוסר מקום וכסף, ויעמדו בחוץ מתמרמרים ומטים אוזן לקולות המגיעים דרך החלונות הפתוחים.
ובתוך האולם הקריא מר ביאליק מכתבי היד את הספור… “מרינקה”. הנה לפנינו שקורפינשטציכה הגויה, הגרה בחצרה אשר בקצה העיר. רואים אנו אשת־חיל זו עוסקת באמנות ובמרץ במשק ביתה הכפרי; כמו חי מעביר לפנינו המשורר סביבה את חיות הבית, שומעים אנו את נביחת הכלב ואת חריקת החזירים ורואים אנו את יהודי העירה, בשובם מבית התפלה ובעברם על יד הבית הזה מציצים לפעמים דרך חרכי הגדר לתוך חצר זו ונפגעים במבטם ב“ערלות”. והנה מרינקה בת שקורפינשציכה, ילדה בריאה גמישה ורעננה, והנער בן השכן העברי עוגב אחריה מאחורי הגדר ובתוך הגן תחת התפוח… אמנם תמונה מלבבת, המצוירה בריאליות גמורה…
אבל, מרא דעלמא כולא, האומנם לא מצא ביאליק באוצרותיו דברים אחרים לאמור לנו, בשעה שהוא נפרד מאתנו לפני נסעו מארץ ישראל? האמנם, זו היא פעולתה והשפעתה של הסביבה בתוך עולמנו המתהוה על משוררנו הלאומי? והלא זהו ביאליק! אלא סימן שאין אנחנו בני הדור ראויים לכך…
משום כבודו של ביאליק לא הפסיקוהו באמצע. ואולם לאחר ההפסקה הראשונה לא נתנו להמשיך את קריאת הספור. רבים הביעו את התמרמרותם, ומצב רוח מדוכא השתרר באולם. גם השירים שדקלם ביאליק אחרי כן כאילו אבדו את חנם, ואף שירת “התקוה” היתה כיתומה. אחד אחד השתמטו מן האולם כמתגנבים וכמתבישים להביט איש בפני רעהו…
ביום המחרת עזב ביאליק את חוף יפו ורק מעטים ממקורביו ירדו בסירה ללוותו.
בכליון עינים חכינו לשמוע מה יספר ביאליק בגולה מבקורו בארץ־ישראל. הידיעות שהגיעו אלינו משמחות מאד. הוא מדבר תמיד בהתלהבות וברגשי חבה מיוחדים על אודות הרבה מפרטי החיים המתהווים וביחוד על אודות תחית השפה. אולם בכתב לא פרסם עוד עד עתה שום דבר.
והלא ביאליק הוא בודאי אותו ביאליק שלנו, שאנו מעריצים כל כך.
וארץ ישראל היא בודאי אותה הארץ…
ואלא מאי? תיקו…
חפצים אנו להאמין כי א"י השאירה בלב המשורר רשמים עמוקים והוא יביע אותם כשתגיע שעת־הכושר.
*
את הקטע הזה מצאתי בין כתבי המנוח, רצוף לכתב־היד של “המשורר בארצו”. מנחם שיינקין דן אותו מטעמים מובנים לגניזה. אין עתה שום סיבה לא לפרסם את הקטע הזה, אין אנו חושבים את הקראתו של הסיפור “מרינקה” ביפו לפני כשלשים שנה לחטא שיכתים, חלילה, את זכרו של משוררנו. מצד שני חשוב לנו “תיקו” של שיינקין כהבעת אכזבה כנה וראשונית, שהוא נשא ימים רבים בלבבו.
א.ח.