קרוב הוא היום שבו יתחילו מלאכי־השלום לדבר באופן ממשי על גבולות ארץ־ישראל בתור מדינת היהודים. חשובים מאד בעדנו הגבולים שיציבו לנו עתה; כי מה שלא יכירו עתה בתור אדמת ישראל ינתן למורשה לעם אחר משכנינו, וקשה, ואולי אי־אפשר, יהיה לנו לרכוש אחרי־כן.

כבר העירו רבים, שעלינו להרחיב עתה את גבולנו בנגב; כי מלבד שקשה מאד להבחין עתה איזהו נחל מצרים – גבולנו המסורתי: אם זהו וָדי־אל־עריש, או נהר הנילוס, או נחל אחר, שהיה במקום תעלת סואיץ הנוכחית – מלבד הדרישה ההיסטורית הזאת בא עוד הרגש המוסרי ותובע. כי המקום, אשר בו היה ישראל לעם, שהיה ערש חנוכנו הרוחני, מדבר סיני, מדבר צין ומדבר פארן, מקום קבלת התורה ובנין המשכן – כי המקום הזה יהיה לנו לנחלה.

ואל נא יבהלו אחינו מפני השם “מדבר”. מי שראה את ה“מדבריות” של קליפורניה, של טכסס, יוטה וקלוַרַדה באמריקה: מי שראה את גני־העדן הנטעים שם בעזרת ההשקאה; מי שהתענין בהלכות ובמעשים שנתחדשו בשנים האחרונות בנוגע למטעים שונים הגדלים בחולות־המדבר ובשדות־השלחין המשתרעים שמה, – יבין שבקרב הימים לא יגביל המדבר את פעולת האדם. ועתידה גם ארץ ישראל להתפשט פי כמה על חשבון המדבריות של סיני וערב. עתידה ארץ ישראל, שתקוים בה נבואת החוזה: "וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ד' "; אלא שהמדבריות האלה צריכים להכנס עתה לתוך גבולה המדיני.

לא למותר תהיינה איפוא ידיעות אחדות הנוגעות למדבר סיני וסביבתו.

חצי האי סיני בחלקו הדרומי יש לו צורה של משולש שוה הצלעות: הצלע המערבי הוא מפרץ־סואיץ, שארכו 249 קילומטרים, הצלע המזרחי הוא מפרץ־עקבה באורך 214 קילומטרים, והקו שבין הערים סואיץ ועקבה הוא 241 קילומטרים באורך. מעקבה צפונה הולכים ונמשכים נחלי הערבה עד לים המלח. בחלק הדרומי הזה נמצאת טבעת הרי סיני – צורי שחם (גראניט) אפורים ואדומים.

הגיאוגרף המפורסם רֶקליוּ מתאר את הסביבה הזו בדברים אלה: “ישימון זה עם צוקי־היצורים הנוראים ראוי היה לעשות את הרושם היותר עמוק על דמיון־העם, שעבר בו. קשה למצא בעולם מחזה יותר איום ונאדר מזה של כיפי סלעי השחם האפור והפורפיר האדום, המתנשאים בגאונם והדרם מתוך לבנת החולות מול תכלת הרקיע עד לעבי שחקים; וטבעי הדבר, אם באיזה זמן קדום הרגיש העם, בחנותו לרגלי ההרים, כי משכנות אלהים הם בראשי הצורים”.

בבטן ההרים נמצאו לפנים שכבות־נחשת, שבתוכן היו גם אבנים יקרות כחולות, והעושר הטבעי הוא שמשך את לב עמים רבים למקום מדבר זה. עתה עזובים הם כל מקומות החפירות, כי מצאו העמים מכרות יותר עשירות בארצות בעלות אויר יותר ממוזג עם חבור־דרכים יותר נוח.

בעֲבי רוכסי השחם והפורפיר נוסדו מימים מקדם מקומות קדושים לנוצרים ולמחמדים. לרגלי “הר־משה” (גבהו 2244 מטרים) ישנו מנזר יוני, שנוסד על ידי יוסטיניאן בשנת 527; שלשה קילומטרים למעלה הימנו “במת אליהו הנביא”; בקרבתה, בקדקדו של ההר – “כנסת גלוי השכינה” ומקדש של מושלמים, ששם מקריבים הבדואים בקר וצאן לכבוד הנביא משה. רק לישראל אין שום זכר במקום קבלת התורה. “לא תעשה לך פסל וכל תמונה” נתקים בהר זה עצמו.

החלק הצפוני של האי סיני הוא רמת מישור, שביסודה אבן סיד גבשושי לבן כשיש ולמעלה שכבת חול־סיד בתערובת חלקי אדמה פוריים. במקומות רבים ירבו שם החלקים הפוריים, ביחוד כשמתקרבים לנגב יהודה ואל שפת הים; וערכם יגדל עוד, כשישתמשו במקום הזה בתוצאות החקירות שנעשו על־ידי אנשי המדע בענף עבודת האדמה.

בחצי האי הזה אין נהרות תמידיים, אבל ישנם הרבה נחלים (וַדי), ובהם שופעים מי הגשמים בחורף. הגיאוגרף הגרמני שיינפלד, שבקר את המקומות האלו בראשית שנות התשעים של המאה האחרונה, מתאר בפרטיות אחת מנאות המדבר במדבר פארן לרגלי ההר סרבל: הסביבה הנוגה כאילו מתעוררת לתחיה על־ידי המים הנוזלים שם במדה הגונה; וישנן שם חורשות של קנה־סוף ממיני מטעי הבצות; במקומות אחדים נמצאים עצי שקדים, רמונים ותמרים. פרי התמר אשר שם, הוא מהמין המצוין. מתערובת של שקדים ותמרים מכינים הבדואים מאכל־תאוה, הנמצא למכירה גם בשוק חיפה.

בין העצים והשיחים הגדלים שם במצב פראי אנו פוגשים את האשל קשוא־המן (טאַמאַריסק מאַנופערא). על ענפי האשל הזה נמצא מין סם, כשדוקרים בקליפת העצים נוטף מהענפים מיץ, המתקשה בצאתו לאויר ונופל על הארץ בצורת גרגירים קטנים. המיץ הזה נוטף משך שלשה חדשים בשנה(תמוז־אלול), מראה הגרגירים הוא “כזרע גד” וטעמם מתוק. הבדואים שמים אותם בקפסאות קטנות למכירה. יש מחוקרי הצמחים החפצים למצא בגרגירים האלו זכר למָן, שאכלו ישראל במדבר¹.

לפעמים קרובות פוגשים שם את עץ השטה הפרנזית, כמו שנוטעים בארץ־ישראל בתור גדר חי לגנים; פרחי השטה הזאת משמשים לעשות שמן תמרוק. גדלה שם הלענה בעלת הריח החזק וכן גם שושנת־יריחו².

כנראה היו לפנים הרבה צמחי יער בסביבות האלו, אלא שבמשך הזמן השחיתו את העצים, ועדרי הצאן והעזים מוסיפים לאכול את השיחים והענפים. על־ידי חוסר המטעים מתמעטת גם כמות המים הנבלעת לתוך הקרקע, ועל כן ישנם עתה מקומות שאי־אפשר למצא שם מים במהלך של עשרות קילומטרים.

בפנות אחדות בחצי־האי נפגשים בזריעות ונטיעות שונות. שדות התבואה הם ביחוד בחלק הצפוני, ששם נמצאים שדות מעובדים יפה, מהם שדות חטה, אבל ביחוד שדמות שעורה. היבול מספיק לא רק לצרכי המקום, אלא גם למכירה. סוחרי התבואה ברובם יהודים מחברון, המביאים אתם מיני סחורות אירופיות ומחליפים אותן אצל הבדואים ביבול השדה. הנטיעות מצטינות בסביבות המנזר היקטריני. שם נמצאים לא רק זיתים וכרמים מצוינים, אלא גם תפוחים ואגסים. הנטיעות האלה גדלות על שטח, שגבהו יותר מחמשת אלפים רגל על פני שטח הים.

החי שבחצי האי גם כן איננו מצטין בעשרו. מחיות השדה היונקים מוצאים את השפן והארנבת, והחיות הטורפות – הצבוע (היאֶנה); ישנם גם מיני צפרים. החיות הביתיות הן: הגמל, העז והכבש. בגמל החד־חטטרני משתמשים פה גם לרתימה גם לרכיבה ולמשא. ישנם בדואים עשירים אשר להם עדרים־עדרים של גמלים, העז בעלת האזנים המפוצלות היא העקרית במשק הבית. מחלבה ישתו, מבשרה יאכלו ומשערותיה מכינים את הבגדים, את השקים ואת השטיחים. הכבשה בעלת האליה השמנה גדלה ביחוד במישור וגם היא נותנת לתושבים חלב, בשר וצמר.

תושבי המקום הם כשנים עשר אלף ערביים בדואים. ביניהם איזו עשרות נזירים ועוד איזה מספר של פקידי הממשלה, הגרים בשנים שלשה כפרים.

הבדואים נפרדים לשמונה שבטים: מהם ארבעה גרים בסביבות המנזרים בדרום וארבע בצפון. הראשונים נקראים בשם “גופארא”, כלומר שומרים או שוערים, שמגינים שם על רכוש המנזרים; הם משמשים גם לחבור הדואר עם הנמל טור אשר על חוף ים הסוף; מביאים צרכי אוכל מעיר סואיץ ומובילים את המתפללים.

הבדואים אשר בצפון נודדים. הם נשארים במקום אחד רק עד אחרי קצירת התבואה ודישתה, ולשנה הבאה חורשים וזורעים במקום אחר מתוך אדמת השבט. אדמת השבטים קבועה וזקנים (שיכים) משגיחים על שמירת הגבולים.

אם נשים לב לזה ששטח כל חצי האי סיני הוא 54.000 קילומטרים מרובעים נראה, שהישוב פה דל מאד; והתירים מעידים, כי ישנן כברות ארץ רבות וטובות שאינן מעובדות.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

במחוז זה של אל־עריש התענינה פעם ההסתדרות הציונית באופן רציני. בשנת 1902 בא הד"ר הרצל בהצעה לפני הממשלה הבריטית כי תרשה ליסד באל־עריש ישוב עברי מדיני. בא־כח ההסתדרות הציונית בקר אחרי־כן את מצרים ובא בדברים עם הכדיב, שהתיחס ברצון להצעה זו. בשנת 1903 נשלחה ועדה של מומחים לבקר את הארץ. החלטת הועידה היתה שלילית: לפי דעתה אין כל אפשרות להתישבות באל־עריש מחוסר מים. אפשר להביא מים רק מן הנילוס (להעבירם מתחת לתעלת סואיץ), וזה יעלה בקושי וביוקר גדול. גם הממשלה המצרית לא נטתה להרשות להשתמש במי הנילוס.

שתי שנים לאחר שנתפרסמה הודעתה של הועדה הציונית הדפיס פרופיסור איטלקי, גלאודיה גוסטלר, מאמר על אודות אל־עריש, והוא מעיד, כי גליל זה איננו משולל מים וכי לכל־הפחות חלקים רבים ממנו מסוגלים לישוב חקלאי.

לפי דבריו מתמלאים הנחלים הרבים מים בימות הגשמים בחדשי החורף ושוטפים לתוך הים הגדול. מקוי־המים הנמצאים שם במקומות שונים מעידים, כי אפשר להשתמש במי הגשמים להשקאה מלאכותית. מצאו שם חצוב באבן מקוה־מים אחד. המכיל קרוב ל־1700 הקטוליטר: הגשמים מרַוים שם את האדמה עד כדי להצמיח ולגדל חטים וביחוד שעורים. לפי דברי תירים אחרים נמצאים שם עצי־תאנים רעננים ופוריים, כרמי־גפן וגני־ירקות (בצל, גזר ועגבניות) מאלו המינים המסתפקים בכמות מועטה של מים. מתפתחים באופן מצוין גדולי המקשה, מלפפונים ואבטיחים. ויותר מכולם נפוץ פה התמר. תיר אחד מתאר יער גדול של תמרים, שהיה משותף לאלף בעלים; בצלו רעו 2000 גמל וגם כבשים כמספר כזה. את התמרים, ענבי אכילה ואבטיחים מוציאים משם גם למכירה.

מלבד החקלאות באל־עריש נחשב לענף־פרנסה ציד הדגים. המפרץ הארוך והצר הנמשך לאורך החוף עשיר מאד במיני דגים שונים. אם יפתחו ציד הדגים, ואם יצרפו לו גם את יבוש הדגים ועשונם, זה ישמש מקור־פרנסה להרבה משפחות עובדות.

לפי דברי המומחה הנזכר אפשר לסגל את גליל אל־עריש לתרבות כלכלית, לו רק העבירו שמה מסלות ודרכים. ודבר זה הלא הולך ונעשה שם בעת האחרונה.

מי יודע, אולי יוָסד באחד הימים בקצה גבול הנגב מרכז עברי חשוב שיהיה לאחת מאבני הפנה לבנין הבית הלאומי העברי בארץ־ישראל.

 

חלומותינו    🔗

(מתיורי בנגב)

א. המעפילים    🔗

בשעה זו הרת־עולם, אשר תביא חליפות ושנויים בחיי עמים וממלכות, וגם בהתפתחות הישוב בארץ־ישראל, – אמרתי להביא לזכרון את אשר הרו והגו בלבותיהם זה שנים רבות אחדים מבני יסוד המעלה בארץ־האבות, אלה שלא מצאו ספוק בצעדים האטיים והרשלניים ביותר, שהיו נהוגים אצלנו בעבודת הישוב.

חשודים היו המעפילים האלה, ולפעמים גם שנואים בחוקים הרשמיים, על חלומותיהם ועל דבריהם. ואולם היו מקרים, ששמשו לעבודת הארץ מעין שאור שבעיסה, להביא לידי גרוי, והיה זה שכרם. עדים הם הגימנסיה העברית ותל־אביב.

חולמים אחדים יסדו את הגימנסיה העברית הראשונה בארץ־ישראל, וקבוצת יחידים נספחה אליהם. רובם של בני העליה הביטו אחריהם במנוד־ראש, ומהם גם קראו לזה בשם מעשה רשע ובליעל. יחידים, הוזים אחדים, הם שהעיזו ויסדו את תל־אביב, למרות האזהרות של בעלי־המעשה, שגם בזה ראו פזיזות יתירה וסכנה להתפתחות הטבעית. מובן הדבר, כי עתה, כשהתגשמו החלומות והנסיונות הצליחו, אינם מתביישים הלועגים השאננים לעמוד בראש, והחולמים הראשונים מפנים את הדרך, באונס או ברצון, לבעלי־המעשה. גם זו לטובה: “הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו”.

עתה אולי הגיעה השעה להתגשמות חלומות רבים אחרים. ידעו־נא הקוראים העברים, וביחוד אלה מהם, הצעירים בגופם ובנשמתם, את החלומות, אשר טפלו בהם המעפילים והזינו אותם בלשד עצמותיהם ובדם לבבם. אולי יספגו אל תוכם מן האמונה והמרץ – ויעפילו גם הם לעלות.

ב. בנגב.    🔗

זה היה לפני אחת עשרה שנה. בימים ההם לא היה עוד משרד ציוני ולא לשכת מודיעין בארץ־ישראל. הבנק העברי היה המרכז הציוני היחידי; אבל מנהליו הלא היו טרודים בעיקרם בעניני המשא־והמתן המסחרי, שהם אחראים בעדם. אמנם מזמן לזמן היו נזקקים גם להבאים לשאול בעניני התישבות בכלל, ואת שעות־הפנאי בעתות הערב הקדישו גם לאספות ולוכוחים בענינים ישוביים; ואולם בכל זה לא היה טפול עיקרי וסדור פנימי שיטתי, כדי לנהל את עבודת הישוב לפי תכנית קבועה מראש. איש לעברו פנה וסלל מסילה לעצמו.

והימים הם אחרי מלחמת רוסיה ויַפּן, ובעיקר – לאחר הפרעות, שבהן החתמה תנועת החופש ברוסיה. אלפי מתישבים חדשים באו לארץ ישראל, ועוד כאלה וכאלה חכו לידיעות נכונות משם, קודם שיבואו להשתקע; הרבה מהם כבר הגיעו עד הגבול והתישבו באופן ארעי בבירות ובמצרים, בכונה לעבור באפשרות הראשונה לארץ־ישראל.

ודא עקא, כי האפשרות היתה קטנה מאוד. כבר אז נוכחו, כי לפי תנאי ההתישבות, השוררים בסעיפי עבודת האדמה והנטיעות, יכולים לעמוד על הקרקע רק אנשים אמידים ביותר; מי שאין לו סכומי כסף הגונים צריך להשאר פועל תמידי, העובד כל ימיו אצל אחרים. גם בעניני מסחר ותעשיה מעטה היתה האפשרות לאנשים פרטיים לתפוס מקום, באין הסתדרות כללית. שתשתדל לסגל את תנאי המקום למתישבים ושתעזור להבאים להסתגל אליהם.

ארגון הכחות ורכוזם – הנה השאלות שעמדו אז על הפרק: לסולל מסילות חדשות, לקבוע שיטות ישוביות אחרות בעבודת האדמה, ליצור ישוב עירוני ותעשיה של עבודת־יד, שאינה זקוקה לקפיטלים גדולים.

בלב אחדים מאתנו עלה הרעיון על דבר ישוב עברי בדרום הארץ, בחלק זה של ארץ־ישראל, הנכנס לגבול אנגליה עד נחל מצרים – הוא וַדי אל־עריש.

ידענו כי בהרצאת הועדה, שנשלחה בזמנה בשם ההסתדרות הציונית לוַדי אל־עריש, נאמר: כי את השטח הגדול ממזרח תעלת סואיץ עד וַדי־אל־עריש אפשר להַפרות ושיכולים לפתח שם ישוב גדול, רק אם ישקו אותו במימי הנהר נילוס, שיביאו מן המערב בצנורות מתחת לתעלת סואיץ, וכי בנחל מצרים נקל לעשות סכר בשביל מי הגשמים ולהשקות בזה שטחים גדולים מסביב. ידענו, כי ממלכת מצרים ואנגליה לא התנגדו לישוב עברי בסביבה זו, אבל לא הסכימו להרשות לקחת ממימי הנילוס, הדרושים למצרים עצמה; וההסתדרות הציונית לא מצאה לנכון לפניה לטפל רק בסביבת אל־עריש לבד.

ואולם חשבנו, כי מה שאינו ראוי להסתדרות הציונית בכלל, אולי ראוי יהיה לקבוצה של מתישבים. אם אפשר יהיה באמת להפרות על־ידי השקאה ככרות ארץ הגונות משני עברי הנחל, כדי להושיב שם על הקרקע כאלף משפחות עובדות; ואם בקצה הנחל, על חוף הים, תבנה עיר חדשה, ששם יתפתחו המסחר והחרושת, בהיותה קרובה וקשורה על־ידי אניות (מרחק ארבע שעות) עם פורט־סעיד רוכלת העמים ועם אלכסנדריה של מצרים, – והיו מזה תוצאות טובות גם לעבודת הישוב בארץ־ישראל עצמה, וביחוד בנגב יהודה.

כדי שלא להפיץ שמועות מוגזמות וכוזבות, היה הדבר שמור בסוד וידוע רק לשלשת בעלי האיניציאטיבה הזאת (מר טריטש, מר פוגלסון וכותב הטורים האלה), שנתנו מכספם לכל הוצאות הנסיעה, והודיעו רק למנהל הבנק העברי, לשני אכרים מפתח תקוה (אברהם השומר הידוע ושני, שאיני זוכר את שמו עתה) ולשני אכרים מגדרה (מר הורוויץ ומר חזנוב). האחרון הוזמן בתור מומחה לזריעות ונטיעות.

למחרת הפסח (תרס"ו) עזבנו את יפו, ובחשאי עברנו את מושבות ראשון לציון, רחובות וגדרה. התחנה הראשונה היתה לנו אשקלון.

העיר העתיקה הזאת מקום־משכן לאחד מסרני פלשתים לפנים, היא עתה חרבה ובמקומה – כפר ערבי קטן. חרב גם המבצר, שבנו פה נוסעי הצלב סמוך לשפת הים. במפרץ הקטן שבחוף הים משתמשים רק הדייגים שבסביבה, החוכרים את רשות ציד הדגים מאת הממשלה ומובילים את סחורתם ירושלימה. לעתים רחוקות מתקרבת הנה איזו אנית־מפרש קטנה טעונה סחורות.

גרמני אחד בנה פה טחנה של קיטור, וכנראה, הוא עושה עסקים טובים. כי יש לו בית יפה, שחלק ממנו הוּעד למלון־אורחים, גם רכש לו גנים ושדות בכפר ובסביבה. מאליה מתעוררת השאלה: מדוע אין היהודים מתישבים בסביבה זו, שיש בה קרקעות למכירה ומקום למסחר ומלאכה? ואולי היו יכולים להשתמש במפרץ־הים לעשותו מעין נמל, כי לא רבים כמותו בחוף המזרחי של הים הגדול.

לעת ערב באנו בקרבת עזה. דרך־המלך עוברת פה בין שדות פוריים וחרשים מצִלים של זיתים עתיקים. עברנו על פני המקום, אשר עליו התאספו הפלשתים להתעלל בשמשון הגבור. הבטנו על סביבנו – ומאום לא ראינו ולא שמענו, אפילו לא את הד הקריאה: “תמות נפשי עם פלשתים!”… רק רגש כמוס מרעיד איזה מיתר פנימי: איפה גבורינו, הענקים הגדולים, אשר נקמו נקמתם גם בעת נפלם?… עם שקיעת החמה באנו עזתה.

בערב נודע לנו מאת פקידי־הממשלה המקומיים, כי מפני הסכסוכים שבין אנגליה ותורכיה בנוגע לקו־הגבול בדרומה של ארץ־ישראל אי־אפשר ללכת עתה שמה, מבלי רשיון מיוחד מאת הפחה שבירושלים. מהרנו לבקש בטלגרם את הרשיון לנסוע נגבה לשם ענינים מסחריים; ובימים, שהיה עלינו לחכות לקבלת הרשיון, השתמשנו כדי לבקר את סביבות העיר ולבוא בדברים עם יהודי המקום.

צפונה, מזרחה ודרומה לעזה משתרעים שדות־בר דשנים ופורים. השעורה שבעזה ידועה בכל העולם, שיפה היא ביותר לעשית השכר; וספינות מיוחדות באות בסוף הקיץ לחוף עזה לטעון את כל השעורה שבסביבה, העולה בשויה לסכום של כמה מיליונים פראנקים. במערבה של העיר³ מגבילה אותה רצועה צרה של גנים וגני־ירקות, ומאחרי רצועת הגנים – שטחי־חול ברוחב של שלשה קילומטרים עד לשפת הים. דרך סלולה מחברת את העיר עם המקום שעל שפת הים, אשר שמה תבאנה האניות. כנראה, כוונה הממשלה בסלילת מסילה זו לפעול על אנשי המקום, שיבנו בתים וימשיכו את העיר עד החוף. ואולם אין הערבים שבעזה זריזים בדבר, ובזול גדול היו יכולים לרכוש את המגרשים שבשני עברי הרחוב החדש הזה.

לפנים היה ישוב עברי גדול בעזה, ועתה ישנן בין ארבעים אלף התושבים רק כשלושים וחמש משפחות של יהודים. מהן שלשה אשכנזים והשאר – ספרדים. רק בעלי מלאכה וסוחרים יהודים אחדים יושבים תמיד בעיר; המבלים את רוב חדשי השנה בין אהלי הערביים שבסביבה. הם מוכרים שם סחורות וכלים שונים, ובעת הקציר הם מקבלים את שכרם בתבואה, שהם מביאים העירה ומוכרים לסוחרי יפו וירושלים, הפותחים בעזה מחלקות של מסחר בעונת הקציר. הנשים והילדים נשארים בעיר ונמצאים תמיד בסביבה זרה ומושפעים ממנה. אפשר היה להגדיל הרבה את הישוב העברי בעזה, והתנאי העיקרי לזה הוא – רכישת שטח של קרקע לפרבר עברי; ומוטב שיהיה פרבר זה בדרך המוליכה לשפת הים.

רשיון הנסיעה אחר לבוא. הפקידות המקומית הודיעה, כי יכולה היא להרשות לנו את הנסיעה לאל־עריש בסירות מפרש דרך הים (כשש שעות). ואולם אנחנו חפצנו לראות את הסביבה אשר בדרך היבשה. בערב יום השלישי לשבתנו בעזה באה ידיעה מאת הפקיד, שיכולים אנו לעשות את דרכנו הלאה בחשאי, מבלי שיכירו בזה גם אנשי המקום. קשה היה להשיג עגלה, ואף לא סוסים לרכיבה. הסתפקנו בחמורים ויצאנו בחצי הלילה.

עם אור בוקר באנו לסביבות חן־יונס. משני צדי הדרך הרחבה והישרה גנים של עצי פרי שונים: זיתים, אפרסקים ושקדים. לא קוינו למצוא כאלה בנגב, כי עברנו כבר בערבות החול, ואולם חן־יונס נאות מדבר היא. ארבּעה כפרים התאחדו במלחמה של עבודה נגד החול, הבא אליהם מן המערב ומקרן דרומית־מערבית של הים. גדרו, נטעו עצים, עצרו בעד החול, ויהיו להם הגנים היפים האלו בין הבתים, הרחובות והשוקים בתמונת עיר־גנים, העיר האחרונה בנגב; שם גם תחנת פקידי צבא הגבול.

היהודי מעזה, שלוה אותנו בדרכנו זו, הביא אותנו אל בית אחד מנכבדי העיר, שקיֵם בנו מצות הכנסת־אורחים כהלכתה: בחדר־האורחים הגדול, שרצפתו כולה מרופדת שטיחים בטעם המזרח, הושיבו אותנו בחצי גורן עגולה. בעל הבית שם לפנינו קפה, זיתים, גבינה ופתות חמות, רכות ומקופלות, והוא עומד עלינו לשרתנו. זקני העיר ונכבדיה באו לחלוק לנו כבוד וישבו ממולנו, אחרי ברכם אותנו. אנחנו, האורחים, צריכים היינו לענות על הברכות המזרחיות ולדרוש בשלום כל אחד מהנכנסים ובשלום ביתם, כאילו מכירים אנו אותם מתמול שלשום. אחרי עבור כמה רגעים של שתיקה מתרומם הזקן שבחבורה ממושבו ומתחיל שוב בברכה, וכל המסובים עונים עוד הפעם “שלום וברכה!” פעמים ושלש חוזרים על הנמוס הזה. אחר כך נעשית השיחה יותר חפשית וחיה. מדברים על האויר, על גשמי המלקוש שאחרו לבוא ועל מזרע תבואות הקיץ. עוברת השיחה על ענין המושבות העבריות המצליחות, ואנשי המקום מרמזים לנו, כי היו שמחים לראות גם בסביבה זו מושבות עבריות. אנחנו מדברים כתיָרים סתם, מבלי הרבות דברים בעניני הישוב. ככלות התוכן לשיחה, יושבים ישיבה סתם ומעשנים את הנרגילות, הנמסרות בדרך כבוד מאחד לשני. ככלות השתיקה הנמוסית, קמים כולם ונפטרים מאתנו בשלום. יצאנו לבקר את רחובות העיר. ובצהרים הודיעו אותנו, כי כבר הבריכו את הגמלים בשבילנו בקצה גבול העיר.

בשביל שבעת הנוסעים הוכנו חמשה גמלים ושני סוסים. כל אחד מאתנו צריך היה לנסוע חליפות – פעם על הגמל ופעם על הסוס; כי כבד הדבר לנסוע במשך זמן ארוך על דבשת הגמל המתנועעת כסירה השטה על פני הים. גם הרכיבה על הסוס, המשרך את דרכו בחול העמוק, המגיע עד הברכים, קשה. עליתנו הראשונה על הגמלים היתה מגוחכה. כשקם הגמל על רגליו האחרונות, מתגלגל הרוכב הבלתי מנוסה ארצה. ילדי הכפר, שהתאספו סביבותינו, התלו בנו, הפראים, שאינם יודעים אפילו לרכוב על גמלים.

כשעתים רכבנו במסילה דרומה עד הגבול שבין תורכיה ואנגליה. רפיה שם העיר, שהיתה פה לפנים; עתה נמצא פה רק בית קטן אחד לפקידי הגבול – המבכרים לשבת באוהל. הפקיד היחידי, שמצאנו בתוך האוהל, היה פקיד ממדרגה נמוכה; רגליו יחפות ועל גופו כתונת ומכנסים קרועים ומזוהמים, והוא מעשן נרגילה ומהרהר… בקרירות מיוחדה שאל הפקיד לשמותינו ולמטרת נסיעתנו. כלאחר יד קבל מאת אחד מחברנו “לזכרון ולסיגרות” ח"י מטבעות של נחושת, ששוין כשני דולארים, ונפרד מאתו בשלום, ונעבור את גבול תורכיה.

סימני הגבול במקום הזה הם שני חצאי עמודי־שיש, שרידי קדומים מחורבת העיר, מונחים בדרך ומטולטלים מזמן לזמן הנה והנה. כי מפקידה לפקידה משתמשים שומרי הגבול התורכים הנאמנים במקרה של התרשלות והשגחה שאינה מעולה מצד שומרי הגבול המצרים, והם מעתיקים את שרידי העמודים דרומה ומרחיבים בזה את גבולות ארצם; ובשוב השומרים ההם וראו את אשר עשו להם התורכים, והביאו גמלים או סוסים והשיבו את האבנים למקומן. הסגת גבול שכזו היתה גם זמן מה לפני בואנו שמה, ועד שהגיעה שמועה זו כצורתה למשרדי הממשלה, נפוצה השמועה שהממשלה המצרית הביאה אל הגבול כלי־תותח כבדים רתומים לשלשה־עשר זוגות של פרדות. ידיעה זו הביאה בשעתה לידי סכסוכים פוליטיים, והשפיעה לרעה על תוצאות נסיעתנו.

גם בעבר המצרי של הגבול עומד בית קטן; כשנכנסנו לתוכו לא מצאנו איש, כי השומרים הלכו לבקר את שכניהם הבדואים אשר בפנים הארץ. ראינו בזה את סימני “החופש” והרשלנות המצרית, ונלך הלאה בתוך הארץ החפשית, ורק כאשר הרחקנו ללכת כמטחוי קשת ונעלמו מעינינו האוהל והדגל התורכיים, עמדנו לנוח ולסעוד את לבנו. פתאום ראינו פרש תורכי יורד אלינו מן ההר, ובטרם הגיע אלינו קרא בשם שר צבא הגבול, כי נמהר לשוב. באמת לא היתה הרשות לפרש הזה להכנס אל תחום האנגלים, ואנחנו לא היינו מחויבים עתה להזקק לו – ואולם הלא בדעתנו לחזור בעוד ימים אחדים. כבני יעקב בשעתם, שנתפסו על־ידי הגביע, שמנו את כלינו על גמלינו ושבנו חפויי ראש.

שר האלף דבר אתנו קשות על אשר עברנו את הגבול בלא רשות מיוחדת, ואיים עלינו בעונש נורא; אבל מכרנו, פקיד־הצבא הראשון, רמז לנו, שאין השד נורא כל כך. אחד מחברינו נכנס אתו האהלה, הראה לו את תעודותינו ושלם לו כחמשים דולארים “דמי ענושים” על עברנו את הגבול, וחמת הפקיד העליון שככה. הפעם העיר למוסר אזנינו על שהעזנו לעבור את הגבול בגלוי; שם למעלה, דרומה מזרחה, הגבולים אינם מסוימים, ואנשי המקום עוברים הנה והנה, ואולם פה, במקום העמודים, אסור לעבור. הבינונו דבר מתוך דבר, ונלך לאורך הגבול קדימה במרחק מילים אחדים; אחרי כן שמנו פנינו דרומה ונכנסנו שנית בתוך גבול מצרים.

“כל מה דעביד רחמנא לטב עביד”. קודם הלכנו לאורך גבעות החול, מקום ציה, ועתה עברנו על־יד שדות זרועים ובמקומות של ישוב. פה ושם ראינו קבוצי אהלי הערביים הבדואים. השמש נטה לערוב. הרועים הביאו את העדרים הביתה. הילדים הערומים רצים לפגוש את הטלאים ואת הגדיים, והעלמות השזופות והגמושות פוגשות בשמחה ובצהלה את צעירי הרועים הגבוהים והרעננים. על הגבעה תחת העץ יושבים הזקנים בחצי גורן עגולה פניהם נחושת מבהיקה לאור קרני השמש האחרונים, שותקים, הוזים ורוח האגדה מרחפת עליהם מלמעלה. לפני האוהל, על יד מערכת העצים המהבהבת – מטפלת האשה בהכנת הארוחה, טוחנת בריחים, נוקשת במדוכת־העץ ומבשלת בפארור. לו עמדנו רגע כי אז היינו מכניסים ערבוביה בתוך החיים השקטים האלה, כי הכל היו ממהרים לטפל באורחים. עתה, כשאנו עוברים אליהם מרחוק, כמעט שאין איש שם אלינו לב. אורחת הגמלים שלנו משלימה פה את תמונת חיי הבדואים הרגילה, וגם אנחנו בעצמנו כאילו מתבטלים ונבלעים בתוך חלל העולם הרך והשקט ובתוך דמדומי הערב.

חשכת־לילה שבסוף החודש. כוכבים נוצצים מלמעלה, בשחור הכחלחל אשר בעומק הרקיע. צלצול הפעמונים אשר על צוארי הגמלים, קולות לא ברורים הרחק, במישור השפלה. שרידי אבוקות בקצה האופק, בין אהלי הערביים. תרדמה נסוכה, עיפות והזיה. שברי רעיונות וזכרונות מימי קדם, עת הלכו אבותינו הלוך ונסוע הנגבה. אולי עברו גם הם במקום זה ובשעה כזו, ולא חשבו אולי, כי בסוף הדורות יבואו הנה גם בניהם הנודדים? אל עולם! ומי יבוא הנה אחרינו? האם נרבה עוד לתעות ולבקש מנוח?

רזי לי, רזי לי, ליל מדבר, חלל העולם! –

ג. על גבול ארצנו.    🔗

בראש האשמורה השניה הגענו לנאות המדבר “שיך־זבויד”. עיפים ורצוצים היינו מרכיבת גמלים. אחרי סעודה חטופה החלצנו את עצמותינו על גבעת החול תחת כפת השמים; תחתינו רפודים עורות כבשים ונתכסה בשמיכות של צמר, להגן עלינו מפני הרטיבות והקור, ונישן בנעימה.

השחר עלה, ומנהלי הגמלים מאיצים בנו לאמר: קומו, מהרו ולכו בעוד בוקר טרם יחם השמש. עד שהכינו את הארוחה הקלה ועד שקפלו וסדרו את חפצינו על דבשות הגמלים, הספקנו לשים עין על הסביבה ולשוחח מעט עם גרי המקום, שכבר השכימו גם הם.

“שיך זבויד” הוא במרחק חצי שעה משפת הים, אשר שם מעין מפרץ קטן, מקלט לסירות בעת סופה וסער. פה, מאחורי גבעות החול, יכולים להסתר מפני הרוחות הים החזקות; על כן זה משמש כעין “עיר הנמל” לערבי המקום, המביאים ומוציאים דרך פה את “מרכולתם”. מערבה, בקו מקביל לשפת הים ורחוק ממנו כשני קילומטרים, נמשכת שורה שלמה של יאורים קטנים, צרים וארוכים, ומימיהם מלוחים, אשר בהתנדפם מחום השמש יהיו לגבשושיות של מלח; באו ערביים המומחים לדבר, ועשו חריצים וברכות – ואספו את המלח חמרים חמרים להביא אותו מצרימה. במרחק לא גדול משפת היאורים אשר לצד הים מתמרת שורה של דקלים, שקועים בגבעת החול עד למעלה מחצים; כנראה, היה פה ישוב, ובהחרבו כסה החול את המקום וחלק מיאורי המלח; הדקלים לא עצרו כוח לעכב את החול, והם הולכים ונקברים בתוכו. כעבור אברהים פחה לפני שמונים שנה בערך ממצרים, דרך המדבר, לכבוש את ארץ־ישראל, חפר פה באר־מים, שעמקו כמאה וחמשים רגל. עתה יש במקום הזה רק בית אחד, שהוא מעין אכסניה ותחנת־צבא, וסביבו שטח קטן, מוקף גדר של קנים וזרדי תמרים, זרוע ירקות ונטוע עצים אחדים.

עם הנץ־החמה רכבנו מערבה, לאל־עריש אשר על יד נחל מצרים. אברהם השומר נבדל מאתנו וילך הנגבה, המדברה; כי נודע לו פה, כי ידידו ואיש בריתו, שיך עבדאלה הזקן, שוכן לשבטו באהלים אשר בקרבת המקום הזה; וילך לבקר את רעהו, לחקור ממנו על אדות תנאי המקום והסביבה ולהזמינו ללוות אותנו בדרך הזה, כי גדול כבוד עבדאלה בעיני כל הערבים הנודדים אשר בחבל הנגב. מראה מרהיב־עין היה לראות את אברהם שלנו דוהר על סוסו במרחבי המישור; גופו חסון כאלון, עטוף אדרת־צמר מרוקמת משי; על ראשו כפיה של משי עם פתילים משזרים בחוטי־זהב; על ירכו חרב תורכית עקומה ועל גבו רובה מארטיני. הנה הוא נעלם מאתנו באופק. עשינו את דרכנו הלאה. אין דרך סלולה בערבות החול. אנו רוכבים בעקבי האדם והבהמה אשר לפנינו.

כעבור שעות אחדות עמדנו לנוח. תקענו יתדות, ונאהיל עלינו מפני השמש, שהחלה להכות על ראשנו. הצל הנעים והרוח הצח והקריר, הבא מעבר הים, השיבו את רוחנו. סעדנו את לבנו, ובעוד אנו מבקשים לשבור את צמאוננו, והנה אחד הרועים מוליך את עדרי כבשיו ועזיו מפנים הארץ להשקותם מן הבאר אשר בקרבת הים. פנינו אליו בבקשה, שיחלוב לנו ספל חלב מעזיו; חפצנו לשלם לו בכסף מלא. אבל הוא לא נאות לזה. “חלילה לי – אמר – מבגוד בבעלי, אשר להם העזים; לא יעשה כן במקומנו; ולו יראה ערבי עובר אורח, כי הנני עושה כזאת, ומסר לבעלי, והרגוני על בגידה זו”. קשה היה להחליט אם יראת החטא או יראת העונש גברה על הרועה; ואולם עלינו היה לכבוש את יצרנו ולהסתפק במים הפושרים אשר בכדינו.

מנהג הוא לאורחות הגמלים לנוח במקומן שעות אחדות לפני הצהרים ולאחריהם. ואולם אנחנו מהרנו לבוא אל נחל מצרים (וַדי־אל־עריש), לתור את המקום ולהכנס אל העיר מבעוד יום. על כן עשינו את דרכנו הלאה, וכעבור שתי שעות הגענו לסביבות אל־עריש.

גם פה אדמת חול מסביב; ואולם, כנראה, יד אדם עובדת כבר נגעה בה, והנה לפנינו: שורות של עצי תאנים רעננים מלבלבים בירקרק חרוץ ודליות של גפנים עבות וארוכות מתרוממות כקומת איש ופרושות כאוהל על רשתות הקנים. פה ושם גם עצי הקיקיון עם פארותיהם המסתעפות ועליהם הרחבים. אות הוא, כי תחת שכבת החול מסתתרת אדמה פוריה, המצפה לגאולה. והנה לפנינו גם נחל מצרים, הגבול הטבעי של ארץ־ישראל לפנים.

* * * * *

“ונסב הגבול מעצמון נחלה מצרים והיו תוצאותיו הימה”.

מחזה מרהיב עין נגלה לפנינו מראש הגבעה, אשר עלינו עליה לתור את הסביבה: צפונה משתרע ים התכלת במרחבי אין־קץ; רוח צח מכה בו שברירים, המתנוצצים כקשקשי כסף, עשת, נחושת ופז לעומת קרני השמש. מרחוק שטות סירות מפרש, ומראיהן כצפרים לבנות, הטסות על פני המים. הלאה מהן אנית־קיטור עושה את דרכה מחופי סוריה מצרימה. מזרחה ונגבה ערבות־החול, אשר עברנו בהן, משובצות בירק התאנה, הגפן והרמון. לפנינו, מערבה – הנחל, זו תעלה רחבה ועמוקה, המתפתלת מן המדבר הרחוק הימה, אשר בימות הגשמים בחורף, ימלאוה לפרקים זרמי־מים. עתה, בעונת האביב, יבש הנחל והיתה קרקעיתו למזרע ירקות, וחופיו – לתבואות; וגומות גומות חפרוּ יושבי המקום על יד משבצות הזרע והיו לבארות, אשר במימיהן ישקו את גני הירק, וגדרות של זרדי־לולבים וקני־סוף יגינו על הזריעות מפני השרב והחול. מעבר לנחל, בקרן הצפונית, משתרע חורש מצל של אלפי דקלים ותמרים. הלאה כמהלך חצי־שעה, דרומה – אל־עריש. זה הכפר הגדול של מאות בתי חמר קטנים ונמוכים, שטוחי גג, ערוכים בשורות ישרות, ברחובות החותכים אותו למרובעים, ועל הגבעה, באחד מקצותיו, בית־אבנים גדול, מוקף חומה גבוהה – זה “המבצר”.

עוד אנו מסתכלים בסביבה, והנה אברהם השומר שב אלינו. אתו עבדאלה, ערבי כבן ששים; מבנה גוו איתן, רשמי־פניו דקים ועדינים, עיניו השחורות והמבריקות מביעות בינה ואומץ־לב, זקנו השחור – משזר חוטים לבנים כרצי־כסף – יורד על חזהו הגלוי, השזוף והשעיר, לבושו כתונת ומכנסי־בד לבנות ונקיות ושמלת הצמר – האבעיה, כטלית לבנה עם פסי התכלת – מלמעלה. כולו עושה רושם של שריד מימים קדומים; אין בו האבהות של אברהם; אולם כזה היה בודאי לוט בן־אחיו. אברהם הציג לפנינו את רעו והביע לו את תודתו בפנינו על הכבוד, אשר כבדהו בביתו לעיני בני שבטו. ויספר לנו אברהם בשם ערבי המקום, כי הלאה מזה, מזרחה, בשפלה, ישנם שטחים גדולים וטובים לזריעה ולמרעה.

כאד־בוקר, המתנדף בחדור לתוכו קרני השמש, והאופק הולך אז ומתרחב ומתוך הערפל מופיעה סביבה נהדרה, רעננה, עטופה אור וחום, – כן הלכה ונגלתה לעיני־רוחי מתוך ערפלי מחשבותי והרהורי לבי תמונה נהדרה של הישוב העברי, העלול להתפתח בסביבה זו בעתיד הקרוב. שם, בשפלה, יהיה מרכז הישוב החקלאי למזרע תבואות; במקומות רבים בנחל נבנה סכר וברכות, אשר בהן יקוו המים בימות הגשמים בחורף, והשקו בהם את גני־הירק ועצי־הפרי השונים, אשר יזרעו ואשר יטעו בשטחים גדולים מעבר מזה ומזה לנחל, “כגן ד' כארץ מצרים”; פה, על שפת הים, יבנה הנמל, ועל ידו – עיר למסחר ולתעשיה. ומסילת־הברזל תוביל אל פנים הארץ והיתה לענף למסילה הגדולה, אשר תעבור מקהירה של מצרים דרך באר שבע ירושלימה. גם יער־התמרים יכול להתפשט פי עשרה ומאה והיה לסעיף של מרכולת בלולביו ובאשכלות התמרים, גן לטיול ולמנוחת עדן בצלו ובאוירו הצח והנעים לאלפי התירים, אשר יסורו הנה להתענג על המחזה הנהדר של החיים החדשים… והלא אין שום דבר המתנגד לאפשרות זו. רק הסכמה מצד הממשלה האנגלית וחפץ ומרץ מצדנו, – ואלפי אנשים ימצאו פה מקום לעבודה חרוצה וליצירת חיים חדשים על קצה גבול ארצנו.

בבואנו העירה, סרנו בראשונה אל בית הפקידות אשר במבצר. נציב העיר, פקיד צבא זקן, תורכי מקוקז, המדבר גם רוסית, קבל אותנו בסבר פנים יפות; בשמעו על אדות מטרת נסיעתנו, אמר, כי אין הוא מתנגד לנסיעה זו; ואולם עליו להודיע על זה לנציב החבל האנגלי אשר בעיר נחל, בחצי הדרך מאל־עריש לסואיץ ולעקבה; ומסופק הוא, אם הנציב ירשה לנו ללכת לפנים הארץ, כי ריב עתה בין תורכיה ואנגליה על־אדות קו־הגבול הזה, וביאת אנשים זרים הנה בזמן הזה תעורר בו חשד, למרות ההמלצה הטובה, שתבוא מצד הפקידות המקומית. לטובתנו הוא מקבל על עצמו לנהל את המשא ומתן בטלגרמות; ויזמין את אחד מנכבדי העיר ובקשהו לפנות לנו חדרים מרווחים ומקום לגמלים.

אך הסתדרנו מעט באכסניה שלנו, ויבואו אנשי המקום לחלוק לנו כבוד אורחים. לעת ערב בקר אותנו גם נציב העיר בלוית אחדים מפקידיו. מכל שיחותינו עמהם על העיר והסביבה נודע לנו, כי באל־עריש נמצאות כאלף משפחות; מעוטן מוציאות את לחמן מן הדקלים, מעצי־הפרי האחרים, מזריעת הירקות וממקצת התבואות, שהם זורעים על חופי הנחל; רבים מהם הולכים בחדשי הקיץ לארץ־ישראל לעבוד שם בעת הקציר והבציר; ורבים מתפרנסים מאורחות הגמלים העוברות דרך פה מסוריה למצרים; ומהם גם סוחרים בתבואות, באריג, בצמר, בעור ובמכולת, הדרושים ליושבי המקום ולאורחות. מעט מאנשי העיר משתתפים גם בדיוג ביאורים, בקרבת החוף, בדרך המובילה לפורט־סעיד.

למחרת יצאנו עוד הפעם אל חורשת התמרים. אם כי העצים נטועים על החול, אשר על שפת הים, מוצאים, כשנכנסים לתוך השדרות, גם אדמת זרע: שרשי העצים מהדקים את החול מלמטה ונזונים מהחמרים האצורים בו, ומלמעלה הולכת ונצברת שכבה של אדמת־רקב (הומוס) מחלקי הקליפות, הזרדים והפירות, הנושרים מן העצים. ככה יכולים לכסות בנטיעות את רוב שטחי־החול אשר לאורך שפת הים.

בדרך שובנו פגשנו בערביות ההולכות לשאב מים מן הבאר אשר במרחק שעה מן העיר. מטבע יושבי המדבר הוא לקשר את מציאות המים המתוקים עם איזו אגדה על־אדות איש קדוש אחד שהמתיק את המים; ואגדה כזו ספרו לנו אל אדות הבאר אשר באל־עריש. ואפשר מאוד, שגם בלי כל מעשי נסים ימצאו בארות מים, אם יחפרו כאלה במקומות האלה.

השמש נטה לערוב, ואנחנו עזבנו את העיר שנית ונלך לאורך הנחל נגבה־מזרחה אל פנים הארץ. במדה שהרחקנו מן העיר נתמעטו מטעי העצים והירקות, ורק שטחים קטנים זרועים שעורים, שבלים צנומות ודקות, פה ושם, על אדמת החמר הלבן אשר על גדות הנחל. עוד שעה אחת של הליכה – וגם סימני הישוב האלה חדלו. כי אין שוה ליושבי העיר להרחיק לכת הנה לעבוד, ולערביים הבדואים ישנם מקומות יותר טובים לזריעה ולמרעה בשפלה.

עם דמדומי־ערב בחרנו לנו מקום על אחת מגבעות־החול ללון שם.

ד. על פני הישימון.    🔗

הערביים מגדירים: מדבר הוא כל מקום, הרחוק מישוב בני־אדם במרחק כזה, שהקול, היוצא על גבול האדמה הנושבת, מת ואיננו מגיע אליו; זוהי אדמת־מות, הפקר, וכל הקודם להחיות אותה על־ידי נטיעות זכה בה, והיתה לו לנחלה. אדמת־מות – זהו המושג היותר נכון למדבר, שאין בו סימני תנועה וחיים. והרגשה מיוחדת במינה תוקפת פה את הנפש – הרגשת המדבר; זוהי מעין בדידות ושממון ריקים ואלמים, המעיקים כאבן מעמסה על לב האדם. ויש ברגש זה גם מעין יראה כמוסה מפני איזה דבר נעלם, הנמצא מרחוק, ואולי פה מאחוריך. רק עבדאלה הזקן הרגיש את עצמו פה “כמו בביתו”. הוא הבריך את הגמלים ונתן להם מספוא; אחרי כן פרש את שטיחו, עמד על ברכיו, שם פניו אל המזרח, אל עבר פני העיר מכה. ויתפלל ערבית בקידות ובהשתחויות, שפתיו נעות וקולו לא ישמע, רק מזמן לזמן הוא מרים קולו ומוציא את שם אללה בסלודים: “אַללה אַכבר, אַללה רחים” (אל גדול ורחום). בכלותו את תפילתו, קם ויתמודד, כאילו עלה זה עתה מן הרחצה במקוה מים צוננים להשיב את נפשו. זחיחות־דעתו נסבה גם עלינו והשיבה לנו את המנוחה ואת הבטחון.

לאט לאט שבנו אל חוג המחשבות וההרגשות, אשר הבאנו אתנו מן הישוב. הפעם ערכנו את סעודתנו בהרחבה, על יד מדורת האש, כי היו אתנו ירקות, ביצים, בשר כבוש, גם מרק של תרנגולות אשר בקופסאות־הפחים. אכרי המושבות ספרו מאורעות מדברי ימי הישוב הראשונים, אברהם השומר הוסיף עליהם ממה שקרהו בהליכותיו עם ערבי המקום ועם הבדואים; לבסוף ספר לנו גם עבדאלה מאגדות הערביים במדבר. אגדות ומקרי־חיים ממשיים התפתלו ויהיו לרקמה יפה. האמנם יתחילו חיים חדשים להתרקם גם פה, וכעבור עשרות שנים – והיה גם הערב הזה, שאנו מבלים פה, לאגדת התחיה?…

בשעה מאוחרת בלילה, רפדנו את מצעותינו על שכבת החול ונשכב לנוח.

כמעט נרדמנו, והנה נשמע שאון מרחוק, שעטת פרסות גמלים רצים ושברי קולות, קטעי מלים של אנשים, המדברים במנוחה ומצחקים ביניהם. עבדאלה הכיר בראשונה, כי אלו “משלנו”, המביאים לנו איזו פקודה מאת נציב העיר; על פי הפסיעות ושאון המדברים הוא הכיר, כי שנים הם הבאים, ועל פי הקול הוא מכיר את אחד השיכים ממכריו. עוד רבע שעה, והרוכבים הגיעו אלינו ומסרו לנו את פקודת הנציב לשוב העירה. וכך כותב לנו הנציב: הערבים הנודדים פה אינם יראים אלהים ומלך, והיה אם יקרה אתכם דבר, והסתבכו היחסים בין אנגליה ובין הממלכות השונות, אשר בצלן אתם חוסים.

צר היה לנו מאד להפסיק את דרכנו בטרם ראינו את השפלה; ולפחות חפצנו להגיע עד אותו מקום, שהנחל חוצה את רוכסי ההרים, אשר על גבול מדבר ציון. לבסוף באנו בהסכמה עם איש החיל, כי הוא ישוב העירה עם שנים מאנשי חבורתנו, ושאר חברינו ישארו פה עם השיך עד הצהרים, ואחרי כן נשוב גם אנחנו העירה.

בבקר השכם מהרנו ללכת קדימה, ובמשך שעה וחצי באנו עד גבול צין. שרשרת של רוכסי אבן וחול נמשכת פה לאורך כמה פרסאות וברוחב חצי מיל בערך; באמצעיתה מפסיק גיא, אשר בו יכנס הנחל; מעבר ההוא מזרחה הוא מתפתל כפלג צר, ומעבר מזה מערבה יהיה לתעלה רחבה. פה הוא המקום לסכר העיקרי ולברֵכה הגדולה. עלינו על אחת הפסגות, הנשקפות על פני הישימון.

לפנינו משתרע מדבר צין, מישור בלי קץ וגבול לארכו ולרחבו, כולו חול מחוספס ומנוקד כעין שברי חרס שחורים. שם, על קצה האופק מזרחה, מתרוממים ומרקיעים לשחקים תלי תלים מעולפים במעטה כחלחל־לבנבן שקוף: קשה להכיר מרחוק, אם ערפלי עננים הם – האדים המתנדפים ממימי ים־סוף וזרועותיו, אם עמודי חול, הנשאים שם במרחק, או אולי הרים גבנונים הם, והר סיני ביניהם… כעין זרם חשמל חדר את כל ישותי: הנה ערש ההיסטוריה שלנו… ולעיני רוחי עוברת שורה ארוכה של תמונות מהרועה שנהג את הצאן אחר המדבר עד “מתי מדבר האחרונים”… וכשהתעוררתי לקול בני חבורתנו. אשר קראו לי מתחתית ההר, לא ידעתי לאן ולמה ללכת: כעין חוט ממשי נמתח ביני ובין צללי ההרים אשר שם במרחק, וקשה היה לנתקו; עם כל צעד שהרחקתי לרדת הרגשתי את עקת הלב והנפש: אלפי שנים עברו; מה מעטים היו ימי שלותנו ויצירתנו, ומה רבו התלאות… מה רחוק עודנו החזון לאחרית הימים ומה רב עוד הדרך לפנינו…

לעת ערב באנו אל קצה הנחל השני, במקום אשר הגענו אליו בראשונה. שם באו גם יתר בני חבורתנו מן העיר וימסרו לנו את דברי הנציב, כי אין לנו הרשות לחדור לפנים הארץ וכי עלינו לשוב בדרך אשר באנו הנה. “ליתר בטחון” ילוו אותנו שני אנשי חיל עד הגבול.

ה. בדרך באר שבע.    🔗

בערב הזה הקדמנו לישון, ולאחר חצות לילה שמנו לדרך פעמינו. אנשי החיל, אשר לוו אותנו בדרך, רכבו על גמלי הצבא, המרוחצים למשעי, מקושטים באדרות־צמר, ועל דבשתם מהודק ברצועות עור כסא לשבת. ממהרים הגמלים האלה במרוצתם, ובמשך של ארבע שעות יכולים הם לעשות את דרכם מאל־עריש לרפיה; ואולם הפעם נאלצו להתנהל לאטם לרגל גמלינו ה“אזרחיים” והאטיים.

במקום תחנתנו במישור, הזרוע שעורים ואבטיחים, השאיר עבדאלה באמצע השדה את אדרתו המיותרת, שהיתה לו למשא. על שאלתנו, אם איננו חושש מפני הגנבים, ענה אותנו בגאון, שאין הבדואים אנשי המקום הזה לוקחים את שאינו שלהם, ועם זה הוסיף, שאדרתו של עבדאלה ידועה בכל הסביבה, ואיש לא יהין לקחתה, בטרם יעבור הוא פה בשובו הביתה.

כאשר הקרבנו לבוא אל הגבול, לא חפצנו שהפקידים התורכים יראו שחיילים אנגליים מלוים אותנו: ונבקש את החיילים המצריים לעזוב אותנו לנפשנו. המה סרבו, ואולם כששלמנו להם דמי־בטלה, הורו היתר לעצמם וישארו מאחורי הגבעה.

בצהרים עברנו את הגבול ונשיב לחן־יונס לשבות בכרמי הזית אשר על פני העיר. בשבת בבוקר נפרד עבדאלה מאתנו. הפרידה בינו ובין אברהם השומר היתה חמה ולבבית; כאחים חבקו ונשקו איש את רעהו, כאורח הערביים, הנשיקה היא “אוירית”. עבדאלה הבטיחנו בהפרדו מעלינו, כי בכל עת אשר נבוא להתנחל בסביבה ההיא, ישארו הוא ושבטו נאמנים לנו לנצח.

במוצאי שבת עם חשכה עזבנו את מקום תחנתנו ונלך צפונה־מזרחה, בדרך באר שבע. חרמש הסהר אשר בראשית החודש וברק הכוכבים הנוצצים בזוהר מיוחד בשמי ארצנו שפכו אור מכסיף ומקסים על פני השדות, אשר משני עברי הדרך. פה ושם נמצאים משכנות הערביים, שהם כעין תערובת של בתים, צריפים ואהלים; ואולם במדה שמתרחקים מן העיר יחדל הישוב הקבוע עם שטחי השדות הזרועים ובמקומו יבואו אהלי הבדואים הנודדים, המפוזרים בתוך הארץ פנימה, הרחב מ“דרך המלך”, בתוך שדות הבור, המשמשים להם למרעה לעדרי צאנם ובקרם.

כחצות הלילה שקעה הלבנה, ואנחנו עמדנו על יד אחת הבארות לנוח ולישון. כאור בוקר עשינו את דרכנו הלאה, ואחר הליכה של שעות אחדות באנו אל נחל גרר. הנחל הזה עמוק הרבה יותר מנחל מצרים. פה נקל לעשות סכר וברכות, וכל הככר הגדולה סביבותינו משני עבריה טובה למטע עצי פרי שונים ולמזרע תבואות וירקות. אין בכל הסביבה כפרים, ואף לא אהלים. והלא באיזה מקום בסביבה זו זרע יצחק ומצא עוד בעת ההיא מאה שערים.

עוד שעות אחדות של הליכה, ונגיע לדרך ההולכת מעזה. דרך רחבה וטובה למסע עגלות עוברות בין שדות תבואות, זרועים שעורה וחטי תירס, שהביאה אותנו על גבעת העיר באר שבע.

עוד לפני שנים אחדות היה פה רק תל, המעיד על מקום חורבת העיר הישנה. הממשלה ראתה לנכון לבנות פה מרכז של פקידות בשביל הבדואים הרבים והעשירים אשר בסביבה. היא חלקה חנם מגרשים ועוררה את ראשי השבטים הערביים לבוא להתישב בעיר, לשאת משרות הממשלה ולעסוק במסחר וקנין. הציעו אז גם ליהודים לקנות בסביבות העיר מאדמת הממשלה כעשרת אלפים הקטרים לזריעות ונטיעות, ורצו לתת מגרשים בעיר למתישבים. היהודים עמדו על המקח, וישוב יהודי עוד טרם היה בסביבה ההיא (גם עתה איננו); רק שלש משפחות עבריות נמצאות בין כמה וכמה המשפחות שכבר התישבו פה.

על הגבעה – העיריה היפה והמרווחה. על ידה בונים בית־מסגד מאבני גזית. כאשר ראה אותנו מרחוק פקיד־החבל שהשגיח אז על הבנין, שלח איש צבא להזמין אותנו אליו ושאל לשמותינו ולדרכנו. הוא צוה לפנות לנו מקום בעיריה ולהכין בשבילנו מטות. גם מכונה של תה הביא לנו, ואנשים לשרתנו.

אחרי אשר נחנו מעט מדרכנו הלכנו לראות את הבארות אשר חפרו בימי אברהם אבינו. אגדה מסופרת בפי הערבים, כי בסביבות עיר זו נמצאות כל שבע הבארות; לעת עתה נגלו רק שלש בארות, והאחת הגדולה מכולן, היא הנקראת גם כיום בארו של אברהם, עמקה כעשרים מטר ועומק המים כשלושה עשר מטר; מן הבאר הזאת ימשיכו עתה את צנורות המים אל כל בתי העיר. והמכונן המעלה עתה את המים מבאר אברהם הנהו מבניו של אברהם.

בקרנו את התושבים העבריים. שנים מחזיקים טחנת קיטור והשלישי עוסק במסחר. הם מתפלאים על אשר אין יהודים באים הנה להתישב. הסביבה גדולה ועשירה, והעיר הולכת ומתפתחת; גם ישוב קרקעי גדול יכול להוָצר בסביבה, שיתעסק ביחוד במטע עצי פרי בהשקאה, כי לפי דעת אנשי המקום ימצאו מים בבארות, אשר יחפרו במישור, בעמק; וגם סכר ותעלות אפשר לעשות במקומות רבים לאורך הנחל.

בערב הזמין אותנו פקיד החבל לסעודה. שם נזדמנו גם אחדים מזקני העיר. שוחחנו על התפתחות העיר החדשה ועתידותיה. האדמה מסביב פוריה. שדות תבואה למכביר. אמנם פעם לשנים אחדות סובלים פה מעצירת גשמים, על כן צריך להרבות בנטיעות שאינן זקוקות כל כך לגשמים, גם להנהיג את השקאת השדות על ידי בארות ומקוי מים. ערבי המקום מעבדים רק חלק מאדמת הסביבה, וגם זה – באופן רע ושטחי; רובם חורשים רק בחמור אחד, ואף אלה שיש להם צמדי בקר, אינם מדקדקים בטיב החרישה, כי מסי הממשלה מוטלים שם לא על האדמה כי אם על צמד הבקר, והערבי אץ לחרוש בצמד אחד כברת ארץ פי שלשה מהרגיל בחרישה הגונה. עיר חדשה זו משמשת מרכז לסביבה גדולה בנגב; רחוקה היא רק כשלשים מיל מעיר החוף עזה, והדרך טובה גם עתה למסע־עגלות בקיץ ובחורף. האויר נעים ומבריא.

ביום השני עזבנו את העיר להמשיך את דרכנו בדרך העולה חברונה.

השכמתי בבוקר והלכתי אל באר אברהם, להפרד ממנה בטרם צאתנו. בנין של קרשים מאהיל על הבאר ונדבכי־אבן אחדים; הכל כבר מוכן להעמיד בתוך הבאר את הצנורות ואת המשאבה. כל התכונה הזאת שללה הרבה מיפיה הטבעי של “הבאר אשר בשדה”. מראה הבאר עורר בקרבי שפע של זכרונות: “והוכיח אברהם את אבימלך על אדות באר המים…” כך דברו האבות עם המושלים, שראו כי “אלהים עמך בכל אשר אתה עושה”. עם העושה ועם המצליח מדברים בשפה אחרת ודברים אחרים. “ועתה השבעה לי באלהים הנה, אם תשקר לי ולניני ולנכדי”… האין זו ה“אוטונומיה” שאליה אנו שואפים?… והנה ה“צ’ארטר” שלנו על ארץ ישראל: “על כן קרא למקום באר שבע, כי שם נשבעו שניהם”… “ואם תחפצו, אין זו אגדה”..

עליתי על הגבעה. בוקר־אביב רך ועדין. אין פה אותם רביבי־הטל, הנוצצים בשעה זו כאבני־חן על עשבי השדה והנושרים כאגלי דמעות של שמחה מעל טרפי העצים שם, בצפון הארץ; בכל זאת חשים גם פה איזו רעננות מעודדת. יצא האדם לפעולתו ולעבודתו בשדה. עדרי הצאן והבקר כבר יצאו אף הם לרעות שם במורד, במישור. הצפרים העפות גומרות בדרך טיסתן את תפלת השחרית שלהן… לפני ארבעת אלפים שנה גרו פה אבות האומה, וחיו חיי עבודה, כחיי ארץ שטופה אור וחום, ופה נשאו עיניהם אל כפת השמים העמוקים והבהירים ויראו שם את האלהים; “ויקרא בשם ד' אל עולם…”

והנה שוב קוראים לי בני חבורתי מעל אם הדרך.

מהרה באנו עד נחל אשכול, ונלך לארכו בתוך שלוחות הרי יהודה, עברנו את גב שרשרת ההרים הראשונה על פני הכפר דהריה (דביר), וכנטות צללי ערב באנו חברונה.

* * * * *

בעוד שהלכנו שלוים ושקטים בדרך, בין שדות התבואות אשר בנחל אשכול, כשעלינו על ההרים וקפצנו על הגבעות באותו המרץ הילדותי, המפעם את האדם גם בשנות העמידה, בבואו בקרבת הטבע בין ההרים, – לא ידענו כי סכנה היתה צפויה לנו מאחורינו, לולא הקדמנו לצאת מבאר שבע; ובעת אשר התענגנו על כרמי החמד אשר בעמק חברון, המצטין ביפיו, על המגדלים הנהדרים אשר למסגד על מערת המכפלה, שם במורד העיר, ועל הקסם השפוך על ברכת אבנר ועמשא, אשר בחברון עיר דוד, לאור קרני השמש האחרונות הטובלות בה, – לא עלה על דעתנו, כי בשעה זו היינו יכולים להגיע למקום אחר לגמרי.

בהודע לנציב אנגליה אשר בעיר דבר בוא חבורתנו אל־ערישה, מהר להודיע לממשלה המרכזית בלונדון על־אדות איזו אכספדיציה גרמנית, המתהלכת בחצי האי סיני. הממשלה האנגלית פנתה בשאלה אל הממשלה הגרמנית, וזו האחרונה בקשה באורים מתורכיה. על כן נשלחה פקודה לשר־החבל של באר שבע אשר על הגבול, כי בבוא אכספדיציה זו אל חבל הנגב, יתפוס את האנשים וישלחם ישר לקושטה. פקודה זו נתקבלה כשעתים לאחר שעזבנו את העיר. פקיד החבל שהכיר אותנו היטב וחשב אותנו לאורחיו, שחסו בצל קורתו, השתמש בזה, שיצאנו מגבולות שלטונו, וענה את הממשלה, כי אין לו שום מוּשג מאיזו אכספדיציה שתהי…

־־־־־־־־־־־

כעבור חמש שנים הציע הקונסול האנגלי אשר בעזה ליהודים, כי יקנו כברות ארץ בגבול אנגליה מעבר לרפיה, והוא בעצמו יהיה המתווך. נוסדה אגודה של יותר מחמשים חבר; שלחו מומחים לחקור את הארץ ומצאוה מסוגלה לנטיעות, גם חשבו לנכון לבנות שם עיר מושב על שפת הים. אז נגמרה קניה הגונה, וכבר סדרו את האדמה והציבו גבולים בחלק אחד ממנה. ואולם הלורד קרומר, שהיה אז נציב אנגליה במצרים, לא חפץ לאשר את הקניה, באמרו שהמדבר הריק הוא המבצר היותר בטוח על גבול תעלת סואיץ.

מקרי שתי השנים האחרוונת הוכיחו, כי לורד קרומר שגה ברואה. ב“מדבר” הזה הולכים ושבים עתה גדודי צבאות; כבשו דרכים, חפרו בארות, העבירו צנורות מים והכשירו את המקום לישוב. אולם עתה הגיעה השעה להחל שם בישוב עברי על גבול ארצנו.

“ונראה מה יהיו חלומותינו”.