מספרים על התנינים שביאור מצרים, כי בית בליעתם צר וכשאינם יכולים לבלוע את השלל מורידים הם דמעות, אלו הן דמעות קרות ומתועבות.
אם תשאלו את מי שהוא מהאנשים היודעים פרק בדרכי ימי העמים לאמר: מי הוא העם היותר עשוק ורצוץ בתבל? והיה אם ישר האיש וענה, כי זה הוא עם היהודים.
אלפים שנה של גרושים ונדודים, צרות ותלאות, ענויי גוף ונפש… ועתה ככלות המלחמה, בעת שעמים וארצות קמים לתחיה, ־ שוב הריגות ושחיטות למאות ולאלפים לעיני השמש ולעיני כל איתני ארץ העוסקים בתקון העולם…
“והנה דמעות העשוקים ואין להם מנחם”.
“ומיד עושקיהם כח ואין להם מנחם” (קהלת).
רק קרן אחת היא שהאירה לבני העם הזה בחשכת העבים; רק ניצוץ אחד הבהב בלבם הפצוע והמורתח, ־ זוהי התקוה לשוב ולחיות בארץ האבות. באורח פלא דבק העם בארצו בכל שנות נדודיו, דבק בה בכל פרפורי לבו ובכל חום נפשו. אין פינה בתבל – ארץ שבה לא זעזע השם ארץ־ישראל את הלב העברי ושלשמה ולזכרה של ארץ חמדה זו לא הורטבה העין העברית מתוגה ותקוה.
לכן, כשתחילו לעשות את חשבונו של העולם ההרוס והמתחדש, הכירה בריטניה הגדולה בראשונה ואחריה עמים וארצות אחרות בזכיות הלאום העברי על ארץ מולדתו ההיסטורית, ויאמרו לתקן את המעוות ולהשיב לעם ישראל את הגזלה, אשר גזלו, את ארצו זו, אשר שדדו ממנו במשך דורות, את חמדתו זו, אשר לא שכח ולא הסיח את דעתו ממנה אף לרגע במשך כל שנות עניו ומרודיו.
וכמה היתה עתה השבת הגזלה הזאת ושיבת בנים לגבולם דבר בעתו – עתה, כשהרגש הלאומי הנעלב התעורר בכל כחו אצל כל העמים הנרדפים והנענים, וכשרבבות אלפי ישראל הנם כצאן לטבח בין פראי גוים וחיתו אדם במזרח אירופה. עתה הרגיש העם העברי ביותר את הנחיצות החיונית אשר במקלט הלאומי והוא נכון להתמסר בכל כחו ואונו לבנין הבית הלאומי בארץ אבותיו.
ועם זה, המפוזר ומפורד, הנדכה והנענה, ־ מבקש לו מקלט בפנה אחת בתבל, בפינה זו, אשר בה דבקה רוחו ונשמתו…
והנה דמות התנינים:
ישנו עם החובק בזרועותיו עולם מלא: שלטון לו במצרים הפוריה וממלכה בערב הברוכה, ממליך הוא את מלכיו בארם־נהרים, ותקוה נשקפה לו בסוריה, בלבנון ובחופי ים התיכון; ותקטן כל זאת בעיניו, והוא שופך דמעות תנינים על אשר צר גרונו מלבלוע גם את ארץ ישראל הקטנה.
ארץ ישראל זו אשר במשך מאות בשנים החריב אותה ועשה אותה לתל שממה, שחת את יערותיה, הרס את מדרגות הריה, חשף את סלעיה, הפך את שדמותיה לבצות מרעילות ואת עדניה למדבר החולות… פתאום נעשתה ארץ ישראל זו יקרה בעיניו; והוא מרעיש את העולם על שיורשי הארץ האמתיים באים אל הארץ לעבדה ולשמרה.
רק העשירית משטח פני הארץ מעובדת באופן פחות או יותר מתאים, ותשע הידות מכוסות קמשונים וחרולים, קוצים וברקנים, רק כששים רבוא יושבים ומתפרנסים בצמצום גדול על שטח ארץ, אשר יכול להכיל ולהזין כמה וכמה מיליונים של אנשים חרוצים ועובדים. והנה התעורר העם העברי וקם לתחיה לאומית, והוא נכון להקדיש רבים מכוחותיו החומריים והרוחניים העשירים לארץ מולדת אבותיו, רבבות יהודים נכונים לבוא אל הארץ ולתפוס את המקומות הריקים מאדם, לבנות את הנשמות, להקים את הנהרסות, לפעול ולעשות במרץ ובחכמה, להעשיר ולהאשיר את עצמה ואת יתר העם שכניהם, ־ אל האפשרות הנוראה הזאת הרימו הערביים הסורים, ובעלי בריתם שבארץ־ישראל אחר־כך, קול זועות; ועליהם נוספו שונאי היהודים שבאירופה.
דמעות התנינים!… צר גרונם לבלוע את שארית הפליטה אשר לישראל…
והנה המברקים הבאים מאירופה מספרים לנו, כי לאחר שנחלה המשלחת הערבית מפלה בחוגים הדיפלומטיים ולאחר שהצליחה מעט מאד גם בהסתת בני עמם בארץ־ישראל (בקריאה לפרעות נגד היהודים בכל הארץ ליום השנה של הכרזת באלפור), ־ מנסה עתה המשלחת את כחותיה לפעול על דעת הקהל באנגליה; ושונאי היהודים באנגליה מסייעים להם, עורכים בנקטים ומסדרים אספות פומביות, כדי לתת את האפשרות לשונאי ציון אלה לדבר אל העם האנגלי; התקימו כבר אספות שכאלו בלונדון ובקמברידש ועוד נכונים הם לערוך כהנה וכהנה בערים אחרות שבאנגליה…
התנינים שופכים דמעות…
וידיעות אחרות לגמרי באות מאירופה; צבאות פטליורה הורגים אלפי נפשות באוקראינה; מהן רובן יהודים. מאות משפחות אשר על גבול אוקראינה נסו לברוח ולעבור את גבול רומניה, והנה שומרי הגבול ירו בהם והמיתו אנשים לעשרות; ממשלת רומניה נתנה פקודה כי עשרים אלף הפליטים שבאו מאוקראינה יעזבו את הארץ עד סוף נובמבר. והיה אם לא יספיקו הועדים היהודיים לשלח את כולם ו“לנקות את הארץ” כלומר: במשך שבועים, תאלץ הממשלה להרחיק את אלפי האנשים האלו ותחזירם מעבר לגבול, אל התופת אשר באוקראינה, שממנו ברחו בחרף־נפש.
אולי גדולה צרת־ישראל זו לא פחות כצרתם של הערביים אשר בפלשתינה. אבל אין היא מביאה לידי אספות ובנקטים של מחאה; ואפילו בין מיליוני היהודים אשר באמריקה לא נערכה אף אספת מחאה אחת לרגלי הידיעות הנוראות האלו המקרישות את הדם.
נאד מלא על גדותיו של דמעות צורבות – דמעות העשוקים והכוס הריקה למחצה של דמעות התנינים הקרות; מי מהם יכריע את הכף בעולם הנאור והתרבותי במאה העשרים?
ניו־יורק, נובמבר 1921.