(לשאלת עבר הירדן)
מספרים על הצדיק רבי לוי מברדיטשוב, שהיה מלמד זכות על ישראל ואמר »רבונו של עולם, לוא שמת את העולם הזה מעבר להרי־חושך ואת כל תאורי הגיהנום לעיני בני האדם, כי אז בודאי שלא היה איש ישראל חוטא מימיו; ואולם עתה כשהעולם הזה עם כל חמודותיו הוא לעינינו ויסורי הגיהנום מתוארים רק בספרי המוסר – מה יעשה הבן שלא יחטא?
ומרגלא בפומיה של הד"ר שמריהו הלוי בנאומיו הציוניים, כי מלחמה לנו בגיאוגרפיה – כונתו על פזור של עמנו ועל הנתקו מארץ אבותיו.
ואמנם הלא זוהי הסיבה העיקרית לקושי עבודתנו בבנין ארץ־ישראל, שאין העם יושב בארץ, שאינו רואה אותה ביפיה ובחורבנה ולא את כל האפשרויות של תחיתה, איננו נושם את אוירה, איננו שומע את שירת צפריה ואת המית מעינותיה ונחליה, הלא כל אלה הצנורות והעורקים, אבל הממשיים, שרגשי המולדת נזונים דרכם, קימים בשביל רוב בני עמנו רק במלים בלבד, עפ"י המסורת, בדבור־פה ובמסירת הקולמוס, בחינת מצות אנשים מלומדה.
מספרים גדולות ונפלאות על בני ביל"ו ובני חדרה הראשונים, על השומרים ועל החלוצים הבאים כיום, ומתארים אותם בתור אנשים גבורי הרוח מסוג מיוחד; ובאמת סוד גבורתם הוא רק בזה, שבאו אל הארץ והתחברו אליה בקשר ממשי ולאו דוקא החלוצים אשר בראש המחנה, כי־אם גם בתוך השדרות הרחבות שבעם תמצאו את ההתקשרות אל הארץ לדבקה בה עד כדי מסירות־נפש באותה המדה אשר לכל איש היושב בארצו ובמולדתו, «ראתה שפחה (בעת גלוי השכינה) בים מה שלא ראה יחזקאל (בהלך רוחו) במרכבה».
וזאת עוד רעה יותר חולנית בציוניות, שאפילו המנהיגים לא התקשרו אל הארץ באותו הקשר הממשי של ישיבת קבע. בתחילה חשבו מנהלי עבודת הישוב למיותר לגמרי לבקר את ארצנו ואחר־כך הסתפקו בבקורים קלים וקצרים. כמה מהם ראו את הנגב במרחביו, את עמק הירדן בפראותו הנהדרה, את קמטי הרי יהודה העדינים הלאה מחוג־הראות אשר דרך חלוני הרכבת והמכוניות; מי מהם ראה את יפעת הגבעות והעמקים אשר בהרי אפרים; מי מהם רכב מצפת לעכו, לצור וצידון, מי מדד בשעלו את הגליל העליון הזה באורו הטבעי ו«בגאותו שחקים»? וכלום אפשר לאהוב אפילו את השולמית היותר נהדרה אהבה טבעית נאמנה, תמה ושלמה, אהבה עזה כמות על־פי ספורים בלבד, על־פי תמונה מהכי «דומות» ואפילו על פי פגישה קלה וקצרה?
תיתי לה להסתדרות הציונית שהחלה עתה להעביר את הנהלת מוסדותיה לארץ־ישראל; עתה יעברו שמה לאט־לאט גם המנהלים והמנהיגים. אבל כמה סבלנו וכמה הפסדנו עד עתה מסבת מרחק; איזו פצעים עמוקים ואנושים נפצענו במלחמתנו זו עם הגיאוגרפיה!
והפצע היותר אנוש והעלבון הלאומי היותר גדול שקבלנו עתה מחוסר הקשר הבלתי אמצעי בין עמנו וארצנו הוא בפתרון שנותנים עתה לשאלת עבר הירדן מזרחה.
עבר הירדן הזה בחלקו המערבי– הגלעד והבשן – היא נחלת ישראל למטה ראובן, גד וחצי שבט המנשה, אוסם החטה וארץ המרעה אשר לארץ־ישראל המערבית; בלעדי החבל הזה צפויה ארץ ישראל תמיד למחסור בלחם ובבשר. שם שופטים ועוברים גם נחלי המים – היבוק והירמוק, – העלולים להשקות כברות ארץ גדולות ולפַתח מאות אלפים כחות סוסים לתעשיה וחרושת להחיות עם רב. יחד עם החבל הדרומי, נחלת אדום, עמון ומואב לפנים ונחלת ישראל בעת הבית השני, עולה עבר הירדן הזה בשטחו פי־שנים על שטח ארץ ישראל המערבית ומספר יושביו הוא רק החצי מתושביו פלשתינה המערבית, רק כשש נפשות לכל קילומטר מרובע.
לוא ישבו בארץ־ישראל עצמה כל אותם המנהיגים וראשי החברות שעסקו בישוב ארץ־ישראל בעשרות השנים האחרונות, בודאי שהיו מבקרים גם את עבר הירדן ההוא ובודאי היו מוצאים גם שם אפשרויות גדולות להתישבות של יהודים. ואולם האורחים והמבקרים, שהיו באים לזמן קצר לא הספיקו לעבור את הירדן, מפני שהדרכים היו שם מקולקלות ביותר, ומה ישתומם כותב דברי הימים או מה יצחק מרה בהודע לו, כי בכל תקופת חובבי ציון והציונות לא נשלחה אף מלאכות אחת לתור את מזרח הירדן וכי רק אחדים מישראל בקרו אותו במקרה.
האחד היה הברון רוטשילד, ששם את לבו גם לפנה יקרה זו, ועוד לפני כשלשים שנה רכש שם כברות ארץ גדולות (כמאה אלף דונמים). ואולם פקידי הבארון לא חפצו לנוע הרחק מערי החוף ולטפל ביסוד מושבות חדשות הרחק ממקום שבתם. קבוצה של יהודים (מבסרביה ומקצתם גם מאמריקה) נסתה להתישב שם; אבל קשה היה לאגודה פרטית זו להלחם נגד כל המעצורים, אשר פגשה בדרך התישבותה מצד הממשלה התורכית; ועזרה צבורית מתאימה לא קבלו החלוצים האלה, ולכן נאלצו לעזוב את המקום כעבור שנתים. לא נעשו עוד נסיונות אחרים ליצור שם ישוב יהודי לא על ידי חובבי־ציון ולא על ידי הציונים.
בשנה שלפני המלחמה שמו «השומרים» את פניהם אל מזרח הירדן. ובעת ההיא נמצא גואל – יהודי עשיר מרוסיה שהסכים לקנות מהברון חלק הגון מאד מאדמת הגולן אשר בבשן בתנאי להושיב שמה איזו מאות משפחות של יהודים במשך שנים אחדות. ואולם פקידי הברון והמשרד הציוני אשר בארץ־ישראל לא הביטו בעין יפה על הפעולה הישובית הזו, שהיתה עוד «מוקדמת» לדעתם, וכך נדחה הדבר עד שבאה המלחמה ובלבלה את הכל.
וכשבאו לאחר המלחמה להקציב את גבולי ארץ־ישראל, הנה שם בצפון, מכיון שיש לנו נקודות ישוביות אחדות בסביבות מתולה, טרחו הממשלות לעשות סבוב גדול בכדי להכניס את כל המושבות האלו לפלשתינה העברית; ולוּ היו לנו מושבות אחדות באדמת הברון בגולן אשר בבשן, כי אז בודאי שהיה שם הגבול נוטה יותר לצד צפון, כדי שלא להוציא את המושבות העבריות מתחום המנדט האנגלי.
וגם אחרי כן, כשבאה אנגליה לפייס את הנסיך הערבי עבדאלה, היו היחסים אחרים לגמרי, לו היו איזו מושבות עבריות בערבות מואב ובארץ הגלעד, ולא היו מדברים עתה על־אודות ממשלה מיוחדת בעבר הירדן שאין לה שום שייכות לממשלת פלשתינה; השייכות הזו היתה נבראת מאליה על־ידי המושבות העבריות, שקשה היה להוציאן מתחומה של פלשתינה העברית. עתה, כשאין שום ישוב עברי בכל חבל הארץ ההוא, הנקל לאנגליה לעשות בו כחפצה ונקל לשער מה תִּכבד לנו עתה שם איזו דריסת־הרגל שהיא.
והיותר רע ומר שבדבר הוא, שלא רק ממשלת אנגליה התיחסה שלא כהוגן לזכיותינו בעבר הירדן מזרחה, כי־אם גם אנחנו, גם מנהלי הפוליטיקה שלנו וגם הצבור העברי בכללו התיחסנו ומתיחסים גם עתה בקלות יתרה לשאלת חיינו זו.
עוד לפני כשלש שנים נתפרסמה בעתונים אנגליים חשובים שיחה עם אחד ממנהיגינו, שבה נאמר, כי הגבולים של ארץ־ישראל יהיו מדן ועד באר שבע ובמזרח עד הירדן, הצבור העברי בגולה קבל את הידיעה הזאת בשויון־גמור, כי די לו מרחוק בשמות התנ"כיים, אם כי למעשה הצגת הגבולים האלו בארץ־ישראל הנכחית פירושה הוא לחתוך מן הגוף השלם את הראש ואת הרגלים, ואת הנותר לחצות לארכו לשנים. כותב הטורים האלו פנה אז בשאלה פומבית למנהיגינו («התרן», שבט תרע"ט): האומנם נכון הדבר, שהם מסכימים בשם העם העברי לחלוקה שכזו ואיך תוכל, לדעתם, ארץ ישראל כזו להתקיים ולהתפתח? תשובה לא באה אז; ושתיקתם היתה כהודאה.
לפני חדשים אחדים באה בדרך־אגב הידיעה על אודות קביעת הגבול הדרומי ברפיה בקו הגבול שהיה בין תורכיה ומצרים. הגבול הזה הוא אמנם קצת מנגב לבאר שבע, אבל הוא הרי קוטע מארץ ישראל את כל חבל אל־עריש (נחל מצרים), כלומר את חצי ה«נגב»; וגם על זה עברנו בשתיקה גמורה מבלי השמיע אף צל של מחאה.
עתה בא ענין עבר הירדן מזרחה, חבל־ארץ זה הנהו ברובו ריק מאדם; קימות ערים אחדות, הדומות יותר לכפרים קטנים: פרורים של שבטים, מקצתם מיושבים ומקצתם נודדים ונלחמים אלה באלה לפעמים תכופות לשם בִּזַת מספר בהמות מן העדרים, – מה לחבל זה ולממשלה מיוחדת? והנה הופיע השיך עבדאלה והתישב בראשונה במען ואחר כך ברבת –עמון; תחלתו כאורח לא קרוא, אחרי כן כבא־כח הממשלה הבריטית לשמור על השלום ועל הסדרים בארץ, ועתה כבר מדברים על אודות מדינה ערבית חדשה (השלישית במספר, אחרי המלחמה) שאינה תלויה בממשלת ארץ ישראל. האומנם נגמר הדבר ואינם מכירים יותר בזכויותינו ההיסטוריות על הגלעד והבשן?
אמנם בקונגרס בקרלסבד הודיעו לנו מן הבמה, כי עבר הירדן נכנס בגבול המנדט; אבל אם באות עתה ידיעות, כי מר לורנץ כרת ברית עם עבדאלה, בשם הממשלה הבריטית, למסור לו את החבל הזה לנחלה, הלא מן הנכון שידע גם הקהל העברי, אם נכונות הידיעות האלו ועד כמה מתנגדת הברית הזאת לזכיותינו על עבר הירדן הזה.
ושמא תאמרו, כי אין לנו לעת עתה ענין מיוחד בעבר הירדן והלואי שנוכל למלא את הדרוש לבנין ולהתישבות בחלק המערבי של ארץ־ישראל – הבה ונברר לעצמנו, מהו בעדנו עבר־הירדן, שקורעים היום מא"י.
בראש ובראשונה זהו מקום חדש לאינטריגות נגדנו מבלי שתהיה שם עין רואה ואוזן שומעת. והיה «כי תקראנה מלחמה» ואם יפסיקו לשעה את הבאת החטה משם, ועל המחיר הלחם כפלים. ונשק נשאר לרב מימי המלחמה, ויכולים להכניס משם לא“י מערב ומסוריה יום־יום דרך כל מעברות הירדן והערבה, ואם הירדן יהיה הגבול, בין א”י ומדינה ערבית חדשה זו, יוכלו המסיתים לעורר תמיד נפתולים על כל מדרך כף רגל ועל כל טפת מים שבירדן; וגם אם נכונה הידיעה, שבאה פעם בעתונים (ומדוע לא נדע ברור?), כי הגבול יהיה באיזה קו הלאה למזרח הירדן, גם אז יהיו מתישבים בעמק הירדן צפויים תמיד לרעה ולהתנפלויות מצד השבטים הנודדים במדינה שתעמוד «ברשות עצמה». לא לחנם שמחים כל כך שונאינו המסיתים שבא"י שמעמידים את עבר הירדן המזרחי מחוץ למנדט (הם כאילו כבר בטוחים בזה), כי זהו בעדם מקום בטוח לשים את האורב נגדנו מאחורי גבנו.
על שאלה בוערת שכזו אנו עוברים כמעט בשתיקה, כאילו אין הדבר נוגע לנו כלל; או שמַשלים אנו את נפשנו בתקוה, כי השמועות לא נכונות, ואחר כך יודע לנו «פתאום», כי זהו כבר מעוות שלא יוכלו לתקן.
אבל אשמים אנחנו.
אשמים אנחנו שלא תפסנו מקום בעבר הירדן במשך עשרות השנים של עבודת הישוב; אשמים אנו שלא ניסינו להציג כף רגל במקום ההוא בשלש השנים שלאחרי המלחמה, אם כי באו משם לפנינו בהצעות של רכישת קרקעות; אשמים אנו, שלא ניסנו להושיב שם אלה מצעירינו שעבדו בגדוד העברי; ואשמים נהיה עוד יותר ועון לא יכופר יהיה זה לנו, אם נעבור עתה בשתיקה על הנסיון לקרוע מאת פלשתינה העברית את החלק היותר גדול והיותר עשיר, את עבר הירדן המזרחי.
אמנם מעבר לים היא ארץ־ישראל זו, וחבל הגלעד והבשן הוא עוד מעבר לים המלח,לירדן ולכנרת, ובמרחק של איזו עשרות מילים גם מיפו ומחיפה. אמנם כן, מלחמה לנו בגיאוגרפיה.
אבל אשמים אנחנו.
ניו יורק, נובמבר, 1921.