לוגו
נציב יהודה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

מי מאתנו איננו זוכר את השמחה, שהיתה במעוננו, בעת שנמנה אחינו הרברט סמואל לנציב ביהודה, את הפסוקים, שקראנו עליו מתוך פרקי הנחמה שבנביאים, ואת העטרות, שחרזנו לראשו מן המרגליות היותר יקרות שבשירי תקוותינו? –בהתמתנות זו ראינו מצד הממשלה הבריטית את ההבעה היותר מוחשית של הצהרת בלפור והחלטת סן־רימו, ואת רצונה המוחלט לקיים את הכתוב במנדט בנוגע לבנין ביתנו הלאומי בארצנו, עוד בטרם שנחתם המנדט.

והנה מה רב השנוי, שבא במצב הרוחות וביחוסנו לאחינו הגדול הזה.

אסון קרה לנו באשמת כולנו. הפרעות, שהיו ביפו, הן כתוצאה מההתרשלות הפלילית והנוראה, שהנציב אשם בה, ובשום אופן לא יותר מהיותר אחראים, היותר «חכמים» והיותר טובים שבנו, נפצענו עמוק, דמנו נשפך; אחרי אלה, שנהרגו או שנפצעו בגופם, בלי ספק הוא־הוא, שקבל את הפצע היותר עמוק בלבו ובנפשו. והנה באיזו קלות־דעת הרשו לעצמם רבים וטובים להטיל עליו את האחריות מעל כתפותיהם העיפות; רבים נסו אולי להשקיט את מוסר כליותיהם בשאון ובנרגנות כלפי היהודי הגדול הזה.

והנה עוד הפעם פרעות בירושלים.

אמנם, הממשלה הקדימה הפעם בהרבה את פני הרעה, אך לא עלתה בידה לעצור בעד ההתפרצות בירושלים (אחינו שם בטוחים, כי זוהי באשמת מושל העיר המקומי). דמנו נשפך, וכרעל לפצעינו האנושיים נוסף העונש הנורא, ששמו על חברי ההגנה העברית. ועוד הפעם מתריסים כלפי הנציב העברי.

ולאור כל ההופעות האלו, לברק הזוהר של הימים הראשונים ולרגלי לקוי האור בימים האחרונים על־ידי עובדות ומעשים, שלא נודעו לקהל הרחב, או שהוא ידעם ושכח אותם ואת ערכם, – הבה ננסה לתאר לעצמנו את האישיות של הנציב.

כי פתרון חידתה של אישיות נציבנו זה היא בעדנו שאלה בוערת, ובמדה ידועה גם שאלת חיים מפאת שתי בחינות.

הבחינה האחת: אם אפשר הדבר, שאחינו הגדל הזה, שכל כך הוקרנוהו וחבבנו אותו בהופיעו אלינו, שכל־כך חזקה היתה תקותנו ואמונתנו בו, – האפשר הדבר כי טעינו בו? הלא ישנם בינינו אנשים החושבים ואומרים כזאת.

הבחינה השניה והיותר עיקרית: האומנם אי אפשר הדבר, כי יהיה איש עברי לנציב ביהודה בטרם שיהיו רוב התושבים העברים, וכי טוב לנו ולמטרתנו הלאומית, כי בן עם אחר (וזה הלא יוכל להיות גם ערבי) ישב על כסא דוד בהר המשחה בירושלים, כל עוד אשר עמנו לא יוכל למשול בארץ? – דעה זו נפוצה עתה בין רבים מהציוניים, החושבים בנפשם, שהם יודעים פרק בפוליטיקה.

הבה, על כן נתחשב עם שורה של עובדות ומעשים שהיו, אולי זה יעזור לנו למצוא פתרון לחידה.

רבים מאיתנו יודעים את אשר פעל ועשה הרברט סמואל בימי המלחמה בעזרתו למנהיגינו להשיג את הצהרת בלפור וגם לעבדה. כותב הטורים האלה היה בלונדון בראשית הימים ההם וראה, כמה מאושרים היו מנהיגינו, שמצאו באחינו זה את העמוד הראשון, שיכלו להשען עליו, והוא היה להם אז «כמו שחר עולה».

והוא בא אלינו לארץ־ישראל, הראשון מגדולי אנגליה, בתור אח קרוב, ויקח את לבותינו בדברי תקוה והתרוממות הנפש; הרגשנו בו את האחד משלנו, דואג ויועץ, ונפשנו דבקה בו; חשנו, כי שלוח הוא מאת ממשלת המנדט לתור את הארץ בנוגע לאפשרות ההגשמה של הצהרתה אלינו; וכבר משלחתו זו, החצי־רשמית, הרימה את ערכנו בעיני עם הארץ והוסיפה ממשות מוחשית לעמדתנו הפוליטית.

אחרי הפרעות הראשונות בירושלים נסע הרברט סמואל ביחד עם מנהיגינו לסן־רימו, ופעל ועשה שם הרבה לאישור הצהרת בלפור על־ידי המנדט.

כשהציע לו לויד־ג’ורג' בסן־רימו את משרת הנציבות בפלשתינה, היה לבו של הרברט סמואל מהסס; הוא בעצמו אמר לראש הממשלה, כי על התמנותו של יהודי יביטו יושבי הארץ כעל נטיה יתירה מצד ממשלת אנגליה ליהודים, והלה באר לו, כי דוקא משום־כך נחוצה התמנות זו. אז מסר את הדבר למנהיגינו; והם הרבו בשקול־הדעת ובאו לידי החלטה רק אחרי התיעצות עם רבים מידידי הציונות המומחים לדבר, ורק על פי בקשתם ודרישתם הסכים הרברט סמואל לקבל על עצמו את העוֹל הכבד ואת המשרה האחראית הזו, אשר היתה לו מעתה למטרת חייו; לה מסר את שם כבודו ואת כל עתידו הפוליטי; בין משרה ממדרגה ראשונה של וזירות באנגליה (שהיתה צפויה לו, על־פי עברו הגדול ועל־פי כשרונותיו המצוינים) ובין משרה של נציבות בפרובינציה קטנטנה בקדמת אסיה, בחר סמואל באחרונה, להנזר מעולמו הגדול, ללכת שמה בדרך מעצורים וחתחתים; וכל זה אך ורק באשר שם קוה להועיל ולעזור לבנין הבית הלאומי לעמו בארצו.

ומי יתַנה את הרושם העז, אשר עשתה התמנות זו על הישוב העברי בארץ־ישראל, – את אשרנו ביום בוא הנציב העברי הראשון ליהודה.

אי־אפשר לשכוח את היום הבהיר והמזהיר ההוא (ט“ו תמוז, תר”פ), חום קיץ נעים בחוץ וגם בלבו של היהודי, הבא לפגוש את הנציב העברי; תכלת בהירה במרחבי הרקיע ותקוה מאירה בנפש העברי פנימה, התכוּנה רבה בעיר ועל חוף הים לכבוד המושל הבא, אחינו ובשרנו; דגל הממשלה המנדטורית הורם בראשונה, – הדגל, הערב בעד בנין ביתנו הלאומי; האם אין זו «התחלה»? – ובסוכת האזרחים על חוף הים כאילו הרגישו בני יתר העמים והדתות, כי אנחנו הננו «המחותנים» העיקריים, כי אנחנו הננו השאור שבעיסה, ואנחנו כבדנו אותם להושיב אותם במקומות הראשונים, כי הלא אורחינו הם.

אנית מלחמה אנגלית הביאה מושל עברי אל חוף ים ארצנו; יריות התותחים העירו בנו זכרונות משנים קדמוניות, ובזמזום האוירונים שמענו אותות למרחוק. והנה הוא דרך על סף ארץ אבות. בגאון ובהדר מלא את הטכס הרשמי ולרגעים אחדים פנה אלינו הצדה לתת ולקבל את ה«שלום » העברי; מה נהרו פניו בקבלו את הברכה מפי הרב הבוכרי, הזקן שבחבורה, ומה פחדו ורחבו לבותינו כשלוינו את נציבנו זה בברכת אחים אל בירת ארצנו, אל ירושלים – לב־ישראל!

כעבור חודש ימים הזמין הנציב את ראשי הועדות והדתות השונות ואת ראשי השבטים מכל קצות הארץ אל ארמון הממשלה, אשר בהר הזיתים. ברשמיות מתאימה ובחגיגיות נהדרה קרא הנציב לפני הכנסיה הזאת את מאמר המלך, שבו נאמר ברור מפורש גם על אודות הבטחת בריטניה לעם העברי; ומצדו הוסיף הנציב דברים ברורים על אודות שיטת ממשלתו בטעם דבר־המלך וברוח היושר והשויון המוחלט. בהביעו את צערו העמוק על הפרעות שהיו בפסח בירושלים, נתן חנינה לז’בוטינסקי וחבריו ולשנים מהנאשמים הערביים, אבל הודיע גלוי, כי מעתה ידכא בחוזק יד כל נסיון של הפרעת המנוחה בארץ. האספה המשותפת הזאת גרמה הרבה להשראת השלום ולקרוב הלבבות בין חלקי הישוב השונים; ונדמה היה אז לכולנו, כי גם אותם הערבים המעטים, שהתנגדו לנו, ישובו עתה מדרכם הרעה בהוָכחם, שאין תקוה לנרגנותם. כמנצחים גמורים שבנו מהר הזיתים ביום הגדול ההוא.

ובשבת «נחמו» של אותה שנה ירד הנציב העברי ממרום הר הזיתים, בראש שריו ופקידיו, אל העיר העתיקה, אל בית הכנסת העברי אשר ב«חורבה». שם קרא מתוך הנביא: «נחמו עמי». מה נעימים ונאמנים צלצלו אז בפיו הפסוקים «על כסאו לא ישב זר ואל ינחלו עוד אחרים את כבודו»! קשה היה אז להבדיל בין הבקשה, התקוה והמתהווה…

וכמו בכונה להשלים את התמונה של גלוי הרוח העברי השורר בהר הזיתים, וכדי לתת עוד הפעם את האפשרות לחלקי הישוב השונים להפגש באופן חגיגי וידידותי, ולישר את ההדורים שבלבבות, – השתמש הנציב העברי במקרה פרטי, בשמחת משפחתו, לרגלי נשואי בנו עם בת סופר עברי מתושבי ארץ־ישראל. הוא הזמין עוד הפעם את כל ראשי העדות והדתות, הלאומים והשבטים. וכולם נענו לו לבוא לחתונה העברית. אשר בארמון הממשלה.

מה עז, עמוק ומרומם היה הרושם, כשפגשו חיילי הגדוד העברי את החתן, בן לויתם! כש«חופה» זו, שכל כך הגינה על טוהר המשפחה העברית באלפי שנות הגולה, הועמדה עתה בפאר ובהדר בארמון המושל העברי בירושלים! כשצלצלו הפעמונים בראש המגדל (כי בתור מנזר בנו לפנים הגרמנים את הארמון הזה). בעת שהחזן שר «מי אדיר על הכל»! וכששבר החתן ברגלו את הצנצנת והאורחים הנכרים השתוממו למראה הזה, בארו להם כי זהו הד אנחת האומה הישראלית, שהיתה מתאבלת על חורבן ירושלים, וכשלא חדלה להעלות את ירושלים על ראש שמחתה.

«מהרה ישמע בהרי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה, קול מצהלות חתנים מחופתם» –

ערבוב של עתיד והוה בעולם המתהוה לפנינו.

ישימו נא את ידם על לבם כל אלה מהיותר קיצוניים שבנו, שהשתתפו בפגישות, בכנסיות ובחגיגות ההן, אם עלה אז גם צל של חשד על לבם, כי האיש הזה שולח אלינו כדי להגשים בפלשתינה את שאיפות בריטניה האימפריאליסטית!

ובעת בקור הנציב בצפת, כשראה שם מראש ההר את כל מרחבי הגליל, אמר בריש־גלי, מפני קהל ועדה של יהודים, מושלמים ונוצרים, כי הארץ הזו, שהצטיינה בעשרה הטבעי לפני אלפי שנים, בהיות היהודים עובדים ומפתחים אותה במרץ ובכשרון, צריכה עתה לשוב לתחיה ולפריחה חמרית ורוחנית על־ידי רבבות אלפי אנשים, עובדים חרוצים, שיכנסו אל הארץ לעבדה. לשמרה ולפתחה במרץ ובכשרון, וכי לזה הוא נכון להקדיש מעתה את כל כחותיו והשפעתו.

כאלה וכאלה היו דבריו, ביחוד בבקוריו בערים ובמושבות העבריות, לעורר את אחיו ולעודדם לעבודה רחבה בבנין הארץ ולהבטיח להם מצדו עזר רב בכל אשר יוכל.

ולמעשה, – הלא בראש וראשון פתח הנציב את שערי ארץ־ישראל בפני כל העולים והחלוצים. הוא מסר את המפתח להסתדרות הציונית בהוציאו חוק להכניס יהודים אל הארץ אך ורק על פי תעודה נתונה ממנה. ועם זה הרשה להסתדרות לחלק במשך השנה כששה עשר אלף תעודות. כלומר נתן רשות־כניסה (עם הנשים והילדים) לכל הפחות לחמשים אלף נפש, – מספר של עולים, שאולי חלמנו אודותיו, אבל לא שערנו אותו למעשה בשנה ההיא.

בלכת הרברט סמואל לארץ ישראל האמין בכחות הציוניים ובחפצו העז של כל העם העברי לבנות את ביתו הלאומי בארצו. גם עתה, בהיותו בארץ, לא חדל מהזכיר להנהלה הציונית את חובה הגדול ואת האחריות הרבה המוטלת עליה בעקב חוסר העבודה והמעשים, ואף לכל איש עברי אמיד, שהיה בא אל הארץ והתיצב לפני סמואל, היה הוא מזכיר על אודות התועלת והנחיצות הרבה בבנין הארץ, ואם הביע האיש את חפצו לעשות איזה דבר בשביל בנין הארץ, התיחס אליו הנציב בחיבה יתירה, הבטיח לו את עזרת הממשלה הדרושה ומהר לקיים את הבטחתו באפשרות הראשונה.

ובטרם שהיתה איזו יכולת לההנהלה הציונית לסדר אפשרות של עבודה בשביל העולים, מצאו אלפים מהם עבודה ומחיה בעבודות הצבוריות ובמוסדות רבים אחרים של הממשלה. וכל פקידי הממשלה היו יודעים, כי את רצון המושל הם עושים; ורבים מהם הכירו, כי ממלאים הם את חובתם, בתתם עבודה לעברים.

ובנוגע להגדלת ההשפעה של הלאומיות העברית הנה אחת מפקודות הנציב הראשונות היתה להכיר בשפה העברית בתור אחת השפות הרשמיות במדה שוה עם האנגלית והערבית. במנותו את החברים למועצה הממשלתית, נתן מספר שוה ליהודים עם המושלמים והנוצרים, ולא לפי הערך הקטן של התושבים העברים בארץ. כשהסתדר הישוב העברי באסיפת הנבחרים ובחר בועד לאומי, מהר הנציב להכיר את הועד הזה בתור בא־כח היהדות המקומית. כשהתעוררה תנועה בין היהודים החרדים לסדר את הרבנית הראשית, עזר להם בהרבה שר המשפטים העברי, והנציב מהר להכיר את הרבנות הראשית בכל הדברים הנוגעים לדת הישראלית. היהודים נתקבלו למשרות שונות בממשלה באחוז של 30%, ומספרם היה עלול להיות עוד יותר גדול (ביחוד במשטרה), לו יכלו היהודים להסכים למשכורת הנמוכה הקצובה בשביל ילידי הארץ.

גם בהרבה מהפקודות הכלליות, שהוציא הנציב, ובחוקים, שנחקקו על פי הוראותיו ובעזרתו, אנו מוצאים מלבד הכוונה העיקרית,– תקונים בארץ ואושר כל יושביה, – עוד נטיה מיוחדת להקל לבני ישראל את העבודה בבנינם הלאומי; כאלה המה גם סדרי רכישת קרקעות, חוקי המכס וכדומה.

וכשבא וזיר המושבות, מר טשוירושיל, לראות את המצב בארץ, מה בטוחים היינו כי הנציב מוסר לו את הדברים כמו שהם, את ערכן האמתי של ההפגנות המלאכותיות, שנעשו בפני האורח, ואת התפל שבדברי מנדינו, בתזכירים שהגישו לו. ברשיונו של הנציב נסדרה התהלוכה הגדולה למגרש האוניברסיטה לכבוד מר טשוירושיל, וכשהכריז וזיר המושבות באסיפה העברית הזו עוד הפעם על שלימותה וערכה של הצהרת בלפור, וכשענה לשונאינו, כי באופן רשמי אין הוא יכול להתחשב עמהם כעם באי־כח הישוב הערבי, וכי באופן פרטי הוא מודיע להם, שענין ההצהרה הוא דבר גמור, שאי אפשר לשנותו, וכי עליהם לחיות ביחוסים של שכנים טובים עם היהודים,– ידענו נאמנה, כי השקפותיו של הוזיר היו תלויות במדה גדולה בהרצאותיו של הנציב של אודות המצב בארץ בהוה ובעתיד; איש מאתנו לא דבר אז על «חולשה יתירה», או פחדנות, מצד הנציב ביחס לנרגנות הערבית בארץ.

אמנם על עובדות אחדות היו גם אז מרננים: על שמנה למשרת סגן הנציב בג’נין את אחד האשמים בפרעות הראשונות בירושלים; על שמנה למשל, בשכם את מי שהיה מושל יפו והיה חשוד על אנטישמיות; על אשר נתן למסדר הפרעות (שלא הצליחו) בחיפה לבוא אל ארמון הממשלה לקבלת פני טשוירטשיל ביחד עם כל נכבדי העדות; ואולם לעומת זה היה צעד אחד חשוב וטפוסי, כי לאחר שהכיר הנציב בזכות הועד הלאומי שלנו בתור בא־כח החשוב העברי, פנו אליו ראשי «הקונגרס הערבי החיפואי» בדרישה שיכיר גם את הועד שלהם בתור בא־כח הישוב הערבי, ואז ענו להם בשם הנציב, כי אי אפשר להתחשב עמהם באופן רשמי, בטרם שיחקרו על אפני הבחירות, שהשתמשו בהם, למען דעת, אם הם באמת באי־כח הרוב של הישוב הערבי בארץ. בתשובה הברורה הזו לא היו שום סימנים של חולשה או של פחדנות.

השיטה הברורה של הנציב היתה נראית גם ביחוסיו של מפלגות הפּועלים העברים. בתחילה, במנותו שלשה יהודים למועצה הממשלתית, מנה גם את אחד הפועלים, צעיר אינטליגינטי, שלא היה לו עוד שום מצב רשמי בחברה, ובחירתו מצד הנציב היתה רק צעד פוליטי להכיר את מפלגת הפועלים; גם אחרי־כן נתנו במוסדות הממשלה ערך הגון להסתדרות הפועלים. לקבל את ערבותם גם בעניני כספים; ובעבודות הצבוריות נתנו להם לפעמים דין קדימה לעומת קבלנים אחרים.


כשהגיע הדבר פעם לידי התערבות הממשלה, בעת שביתות הפועלים בבית־חרושת אחד ביפו וביקב בראשון לציון, חשדו בעלי בית־החרושת בנציב, שהוא נוטה יותר מדי לצד הפועלים; והוא השפיע באמת, שיגמרו את הסכסוכים באופן נוח ולפועלים. ובאחד במאי הידוע נתנה הממשלה רשיון להסתדרות הפועלים הכללית לצאת בתהלוכה, בדגלים ובכתובות מתאימות לחג של פועלים סוציאליסטים (בתנאי שלא יצאו מגבולות תל־אביב, כדי להזהר מפני פרובוקציה); ולא חשש הנציב למה שיאמרו האפנדים הערביים, שהביטו בעין רעה על חבורות הפועלים העברים.


ואף כשהחלו ה«מופ“סים 1 את תעלוליהם בארץ, לעורר תעמולה גם בין הערבים, וגם כשהגיע הדבר בנובמבר שנה העברה, לידי התנגשות עם השוטרים. וכשנכבדי הערביים מן המושלים ומן הנוצרים מצאו בזה תואנה לדרוש מאת הנציב, שיסגור את שערי הארץ בפני הצעירים העברים, ש«רובם בולשביקים, המהרסים את הדת, את הממשלה והמשפחה»,– לא נענה הנציב לבקשתם, ובתקותנו, כי הסיעה הקטנה הזו של «מופ”סים» תתבטל מאליה ברוב של יהודים. לא חפץ לנגוע בכבוד הישוב העברי, לעורר משפטים, ואף לא להגביל באיזו מדה את העליה.

כך היה הנציב, וזו היתה שיטתו עד ימי מאי של שנה שעברה. והנה פתאום כאילו נהפכה הקערה על פיה; כאילו באמצע מנגינה יפה משיבת נפש נפסקו מיתרים עדינים בכנור הנעים. נשמעו קטעי זמזומים צרודים. הצורמים את האזן והמגרדים את נימי הנפש ומעוררים בה רגשות חדים ומכאיבים. בקלות דעת משונה ובשטחיות ילדותית מהרנו להאשים את המנגן, שבידו הכנור והקשת, ולא שמנו אל לב, כי אולי סבות חיצוניות הן שגרמו לדבר, כי אולי גם אנחנו בעצמנו הננו אלה שמתחנו יותר מדי את מיתרי הכנור שבידו; אולי לבו ונפשו כואבים אתנו יחד על המיתרים, שנרפו או שהגיעו לידי הפסקה לשעה; אולי נפשו השקועה כולה במנגינה, סולדת בכאב עמוק, בהיותו נאלץ לנצח על המיתרים שנקטעו, ושהיה צריך לחברם בבהלה;– אולי הרבה יותר נעים היה לו לעצמו להשליך את הכנור מידו וללכת לנפשו, לולא היה לבו חרד, פן תפסק לגמרי, אז תפגם יותר מדי המנגינה שלנו. למה לנו לדקדק כל כך בחשבונות. בעובדות ובמעשים? הלא אחינו ובשרנו הוא. על כן מותר לנו להשפיל אותו בקלות ראש.

הארי הגאה נתקל במהלכו בצור מכשול, והנה מהרו חיות שונות להתל בו; ה«רדיקלים» מזכירים לו עוונותיה של האימפריאליות הבריטית; החרדים (אלו כפויי־הטובה, שהשתמש והרבה בנטיתו אליהם) משתדלים להרָאות בנידון זה כרדיקלים גמורים; אלה שלא נקפו באצבע להרחבת ה«עליה» מתרגזים עתה על ההגבלות, ואלה שנמנעו עד עתה מלהשקיע פרוטה בארץ־ישראל, חרדים פתאום על חוסר בטחון הרכוש. והברה נפלה: יעזוב נא הנציב העברי את מקומו בהר הזיתים, ובמקומו יבוא גוי טהור, אז הכל על מקומו יבוא בשלום (אולי תשונה אז אפילו האימפריאליות הבריטית לטובה!).

אולם, הבה נבוא חשבון ונראה את אשר עשינו אנחנו היהודים במשך השנים האחרונות לטובת בנין הבית הלאומי ואת אשר «עזרנו» לנציב בתכנית העבודה, שהתוה לפניו ולפנינו; ואם עוד נצרף לזה קצת מתאור התנאים האוביקטיביים, אז אולי נקבל תמונה יותר נכונה על המצב האמתי של הדברים, ונוכל לדעת במי האשם.

לפני ארבע שנים נתנה לנו ממשלת אנגליה את ההצהרה, וכעבור חודש ימים אחר זה כבר היתה חצי ארץ־ישראל בידי הצבא הבריטי. עם ישראל נמצא ברובו במצב של התלהבות ציונית מיוחדה, ואז היה הזמן והאפשרות להתחיל ב«קרן היסוד» ובהכנות גדולות לעבודת הבנין; היתה אז גם האפשרות להכניס לארץ־ישראל כמה וכמה אלפים צעירים בתור גדודי צבא. שיחנו בארץ־ישראל הנכבשת ויהיו מוכנים להשתתף במדה גדולה בכבוש הגליל ועבר הירדן.

והנה באמריקה הסתפקה אז ההנהלה הציונית רק בבקשת מיליון אחד דולרים לקרן ה«גאולה». כלומר, להוצאות ולעזרה פילנטרופית. היא ההנהלה, חשבה אז עוד למוקדם לדבר על אודות תכניות־עבודה רחבות, ולעומת זה החלה לפתח ולנטוע בתוך הקהל את הרעיון המוטעה על אודות «ההשגחה העליונה» הנפרזת, כלומר, שלא ירים איש ישראל את ידו ואת רגלו במה שנוגע לעבודה או להכנה בבנין ארץ־ישראל, בטרם שיקבל על זה צו ופקודה מאת ההנהלה הציונית, – שיטה, שסתמה במקורם את מעינות היזמה העצמית של רבים מישראל, שהיו נכונים להתחיל בעבודה.

כשהחלה באמריקה התנועה בדבר הגדוד העברי, הביטה על זה ההנהלה הציונית בראשונה בעין רעה, אחר־כך השתתפה באיזו מדה, כאילו כפאה מי שהוא, ורק אחרי שהתנועה התפרסמה מאד ברחוב היהודי, החלה גם ההנהלה הציונית להתעסק בענין זה ברצינות. אולם הדבר היה כבר מאוחר, כי המלחמה נפסקה; וכה יצאו מאמריקה רק כשלשת אלפים לגיונרים.

וכשנגמרה המלחמה ושערי אמריקה נפתחו ליציאה. קשה היה ליהודי כקריעת ים סוף להשיג על־ידי ההסתדרות הציונית רשיון לנסוע לארץ־ישראל, ואפילו לשוב שמה לביתו ולמשפחתו. ידיעות על אודות אפשרויות העבודה והבנין כמעט שלא נתנו כלל, ואלו שנתנו היו מסוגלות לא לעורר ולסדר, כי אם לעכב ולבטל כל שאיפה והכנה. בשתי השנים אחר ההצהרה נקבצו עוד כמליון דולרים לשנה (מזה בערך החצי להוצאות מקומיות!).

כשפטרו מן הגדוד העברי שבארץ־ישראל את שלשת אלפי הצעירים, לא נסו, או לא יכלו אחיהם שבאמריקה לתת לאנשי־החיל האלו את היכולת להשאר בארץ, לעבדה ולשמרה. באלף דולר לנפש היו יכולים לסדר כאלף מהם בעבודת האדמה, אולי גם בעבר הירדן (ואז לא היו קורעים חבל זה מארצנו), את השאר היו יכולים לסדר בפחות מזה בעבודות ובמלאכות שונות. אחרי־כן החלו הוכוחים וה«ברוגז» עם ההנהלה הציונית הכללית, וכמעט שנפסקה כל העבודה הציונית באמריקה למשך שנה.

הנה כל מה שעשתה היהדות האמריקנית, החלק היותר «מאושר» והיותר «בריא» שביהדות. במשך שלש השנים של «אתחלתא דגאולה», לאחר הצהרת בלפור והחלטת סן־רימו ובימי הנציב העברי ביהודה, – אספו כשלושה מיליונים דולרים לנדבות (ביחוד עם ההוצאות המקומיות), ותו לא. כזה היה היחס של אמריקה לארץ־ישראל לפני הראשון למאי, – יחס שגם שונאינו ידעוהו היטב, ודברו עליו הרבה.

ליהודי רוסיה היה אז תור־הזהב של תקופת קרנסקי, כשניתן להם החופש והשויון האישי, התלהב בקרבם הרגש והגאון הלאומי; וכתוצאה ישרה מזה היתה התפשטותו של הרעיון הציוני בין כל שדרות העם, אז נוסדו כמה וכמה חברות ואגודות לעבודה ממשית בארץ־ישראל: לחקלאות, לבנין, למסחר ולחרושת; נרשמו מניות על כמה מיליונים רובלים, וחלק הגון מזה שלמו במזומנים. הרבה אלפים יהודים. בהם גם אמידים ועשירים, היו מוכנים לעבור לארץ־ישראל באפשרות הראשונה; אבל לעת עתה ישבו במקומם, ולא נסו אפילו להעביר חלק מכספם לארץ־ישראל, ואף לא את כספי הצבור.

מהרה באה המהפכה הבולשביסטית. כמעט כל הכספים של החברות הציוניות הוחרמו. החברים התרוששו וגם הרשיון לעזוב את רוסיה הצפונית והמרכזית לא ניתן להם. בדרום רוסיה ובחצי האי קרים עוד נמצאו יהודים לאלפים, שיכלו ושחפצו לעבור לארץ־ישראל. להרבה מהם היה עוד רכוש של כסף ושוה־כסף; אלא שמנהיגי ההסתדרות הציונית במקומות ההם, שבהם היתה תלויה קבלת הרשיון הרשמי לנסוע לארץ־ישראל, התנהגו בזהירות יתירה, שבאה מתוך פחדנות ורשלנות והזהירו את אלה, שחפצו לנסוע, ואיימו עליהם, שלא יהינו לעלות לארץ־ישראל בטרם שתעשה שם ההסתדרות הציונית את ההכנות הדרושות; לרבים מאלה, שפנו בשאלות על דבר ענפי מסחר ותעשיה גדולים, ענו במרכזים הציוניים, כי בענינים אלו תשלוט ההלאמה, ולא יתנו ליחידים ולחברות פרטיות לנגוע בהם; כן נפוצו שם שמועות כי לא יתנו ליחידים לרכוש קרקעות בארץ־ישראל, ובסביבות ציוניות ידועות נהגו בקורת חמורה גם בנוגע להשקפותיו של החפץ לעלות לארץ־ישראל, ולפעמים גם לידיעותיו בשפה העברית. נוסף לזה עמדו יותר מדי על המקח בחכירת האניות להובלת הנוסעים.

והיוצא מכל זה היה, כי רק אחרי עבור שנה לכבוש ארץ־ישראל על־ידי האנגלים, יצאה מאודיסה לארץ־ישראל חבורת העולים הראשונה בת שש מאות נפש; התכוננה לצאת עוד חבורה שניה, בת אלף ומאתים נפש, בינתים באו הבולשביקים וחוף אודיסה נסגר. יכלו אמנם לצאת דרך חצי האי קרים, אלא שמצד אחד היו עוד העסקים די טובים, ורבים מאלה, שנשארו בחיים אחרי הפרעות של דניקין, קוו להגדיל את רכושם בטרם שיעברו לארץ־ישראל; ואלה מההמונים, שחפצו למהר בנסיעתם לארץ־ישראל, לא מצאו בהסתדרות הציונית את העזרה המוסרית, שהיתה דרושה לסדור היציאה והעליה.

בפולניה היתה גם כן התעוררות גדולה לעליה; גם שם נעשו הרבה צעדים לסדור אגודות להתנחלות וחברות למסחר ולתעשיה; גם יחידים הרבה, מבעלי החרושת הקטנה ומבעלי המלאכה. דפקו על דלתות המשרדים הציונים בבקשת עצות והוראות לאַפשֵׁר את עליתם; ואולם מאותן הסבות הפנימיות שהזכרנו התפוצץ גם פה הגל לרסיסים, והמרץ הצבורי הציוני התנדף; אלא שלמרות כל הפקודות המזהירות והמעכבות, שבאו מצד ההנהלה הציונית המרכזית, החלו בכל זאת לצאת מפולניה ומגליציה חבורות של עולים, בעלי שאיפה ומרץ, אבל כמעט בלי שום כחות כספיים.

התוצאות הראשונות להצהרת בלפור בארץ־ישראל היו: ביאת ועד הצירים הציוני, כבא־כח הרשמי בעיניני היהודים כלפי הממשלה, והופעת הגדודים העברים בתוך הצבא האנגלי. שני הדברים האלו עשו רושם כביר על הישוב הערבי המקומי, והעירו ברוב הישוב, ביחוד בהמונים, רגש של כבוד והערצה ליהודים הבאים לבנות את הארץ, עד כי גם שונאינו המעטים נאלצו לכבוש את נבואתם.

ואולם ועד הצירים נטפל מתחילה בעיקר בעבודה פילנטרופית: ומהרה נתגלה, כי מחוסר כסף, מרץ וכשרון אין הוא יכול להיות לכוח פוליטי ואיקונומי מכריע בארץ. כעבור שנה היו צריכים הגדודים העברים להתפרק יחד עם רוב הגדודים הבריטים; הממשלה הסכימה להשאיראת כל הצעירים העברים בארץ, אם ועד הצירים הציוני יערוב כי ימציא להם עבודה במשך השנה. הצעירים האלה היו יכולים אולי להתישב בתור גדודי עובדים גם בעבר הירדן; וגם בנגב ובפנים הארץ הם היו יכולים לתפוס שטחי אדמה ריקים ולהכשיר אותה לעבודה ולנטיעה. ולפחות הם היו יכולים להתישב על אותן הקרקעות, השייכות כבר ליהודים, ושאינן מעובדות מחוסר כסף וידים עובדות; דרושים היו לזה רק כשני מיליונים דולרים. בסכום מצער זה בערך אפשר היה להושיב אז בארץ־ישראל בבת אחת שנים־שלשת אלפים צעירים אמיצים, כולם «אחוזי חרב ומלומדי מלחמה», באופן, שרובם יתישבו על הקרקע והשאר במלאכות ובעבודות שונות. נקל לשער, איזה רושם היתה התישבות כזו עושה על תושבי הארץ, שכנינו, ואיזה כוח נוסף היה זה לישוב העברי בארץ־ישראל במובן ההגנה.

אולם מחוסר שיטה, אומץ לב וכסף לא השתמשו כהוגן במקרה ההיסטורי הזה, וכמעט כל החיילים העברים נאלצו לעזוב את הארץ. שונאינו ראו ושמחו לאידנו; המה ראו, כי «סר צלם מעליהם»; ואפשר מאד שזו היתה גם הסבה שהחלו לנסות להתנגד לנו בכוח.

החלו לבוא אלפי העולים החדשים, רובם ככולם מלאי מרץ, אבל מחוסרי אמצעים כספיים; חומר אנושי, שאולי או בודאי יתפוס מקום הגון בהיסטוריה שלנו; אבל הרושם שיכלו העולים האלה לעשות על התושבים שכנינו הוא כי אלה הם פליטים דלים וריקים, שלא יצלחו לעצמם ולאחרים ושיוסיפו רק על העוני והלחץ אשר בארץ; «ונהיה בעיניהם כחגבים».

ולו, לפחות, השכלנו עתה לאזור את כחות העם, להושיב על הקרקע איזו מאות משפחות וכאלף צעירים וצעירות, ליסד איזה בנק קטן, כיד לתת למאות בעלי־מלאכה וחרושת להסתדר בערים באופן הגון, לתת הלואות לבנין איזו מאות בתים, כדי שלא יתגלגלו משפחות העולים על הרצפות בחדרים המרופשים ששכרו מערבי המקום,– כי אז מלבד התועלת שבעצם הדבר, היה גם הרושם אחר לגמרי; עם תוספת ישוב שכזה היו מתחשבים כעם כוח פועל בארץ.

למעשה היו כל העולים נעזבים לנפשם (לאחר שפגשום והחזיקו אותם במשך זמן ידוע בבתי העולים); אפילו סטטיסטיקה הגונה לא פרסמו על אודותם, בשביל שידעו הממשלה והתושבים, כי רוב העולים הסתדרו בכחות עצמם ומתפרנסים מעבודתם שלא על חשבון התושבים האחרים. נשאר להם לממשלה ולתושבים, לדון רק על־פי אותן עשרות הפועלים והפועלות, שבאו להתחרות עם הסבָּלים בחוף בעבודות היותר קשות (והבזויות בעיניהם), ועל פּי אותן מאות הפועלים, שהיו הולכים בטל בחוצות יפו וחיפה, בטרם שהסתדרו בעבודה. כל אלה היו לשונאינו כעדות חיה לאפיסת כוחותינו.

לדבר אחד עשו פרסום יותר מדי, בתוך ששת־שבעת אלפי היהודים, העובדים והמתפרנסים בזיעת אפם, היו כאלפַּים, או יותר מזה, שעסקו בעבודות הצבוריות של הממשלה (הכבישים). והנה הרעישו את העולם, כאילו אין פועלים אחרים בין העולים וכאילו כל העליה מתפרנסת אך ורק על חשבון הממשלה כלומר, על חשבון המסים של התושבים הערביים. ברעש הזה ובהפרזות האלו נתנו חרב חדה בידי שונאינו להסית בנו את ההמונים ולהתנפל על הממשלה, ונותן לבנין הבית הלאומי העברי.

ואם חסר עוד נשק לשונאינו, הנה באה קבוצת ה«מופס»ים וחפצה לתקן את עולמנו הקטן והחדש במלכות שדי של הבולשביות, ותפיץ גם בין הערביים כרוזים להתקוממות ולמהפכה, למרד נגד אנגליה ולמלחמת אזרחים. על מציאה זו נפלו שונאינו בארץ ושונאי היהודים באנגליה כדי להוכיח, כי כל היהודים העולים הם סרסורים לבולשביות; ואם הנציב העברי חושב ליותר נכון לבלי התחשב עם החבורה הקטנה המופ"סית הזאת, לבלי לעשות להם פרסום על ידי פקודות ולבלי לעשות אותם ל«קדושים» ול«קרבנות» על ידי רדיפות,– הנה שונאינו מצאו בזה תואנה להאשים את הנציב, כי הוא מחפה על פשעי אחיו היהודים.

והיה, אם נוסיף לזה את האינטריגות בלתי־פוסקות מצד סוכנים ידועים של סוריה ומצרים, ואם נזכור את הבלבולים והמרירות, שהיו באביב העבר בארם־נהרים ובמצרים,– אז נקבל מושג פחות או יותר נכון מהמצב שנמצא בו הנציב, בעת שנודע לו דבר ההתנפלות ביפו, ובעת שהודיעו לו, כי עשרות אלפים ערבים מתאספים בשכם וברמלה ומתכוננים לעשות כלה בהישוב העברי ולהסיר את השלטון הבריטי בפלשתינה.

יאמרו נא כל אלה, המרשים להאשים את הנציב בחולשה ובפחדנות, אם בטוחים הם באמת, כי אפשר וצריך היה לפעול בימי מאי הללו ביד יותר חזקה; הלא היתה אז שעה, שהגנרל דידס (שהוא נחשב בין ידידינו) חשב, שכבר אחרו את המועד למנוע את ההתקוממות והאסון. אם בעם ישראל נתגלתה אפיסת הכחות, או מה שעוד יותר רע מזה, אי־הרצון או אי־הכשרון לעבודה בבנין הבית הלאומי, הנה כתוצאה טבעית ומוכרחת מזה היתה התרכזות הכחות, המתנגדים לנו. התחזקותם הגיעה עד למדרגה כזו, שנציב אנגליה בפלשתינה הוכרח להכירם ולהכנע להם. משום שחפץ לשמור על המעט, שיש לנו כבר בארצנו, לשמור «עד יעבור זעם», עד שישתנו התנאים התלויים בנו ובמצב הכללי.

זאת אשר לימי הבהלה– ימי מאי הראשונים.

אחרי־כן באה ההודעה הרשמית, הגבלת הכניסה, סדר המשפטים והצהרת הנציב הידועה בשלישי ליולי. הנה גם בזה, אם נתבונן מעט, נווכח, כי אי־אפשר לנו להסיר את האשמה מעל כתפותינו ולהשליכה כולה על אחינו הנציב.

נערכה ההודעה, כי סבת הפרעות היתה ההפגנה נגד קבוצת הבולשביקים. אולי כיוון בזה הפקיד הערבי לרעתנו, ואולי היתה בזה כונה פוליטית כללית לומר, כי אין בלבולים מקומיים בפלשתינה, אלא שהבולשביקים מסכסכים (והלא כך השתדלו לבאר גם את הסכסוכים באפגניסטן ובהודו), ואולי הסכים גם הנציב להמצאה זו, המוכיחה, שאין הערבים מתנגדים ליהודים או לציונות, אלא שהתמרמרו על הבולשביות, שכידוע רק קבוצה קטנה של יהודים מחזיקים בה. אבל העובדה היא, שקודם שפרסמו את המודעה הראו אותה לחברי הועד הלאומי שלנו; ויוכל מאד היות כי לו תפסו הם ברגע זה את הרעה שבדבר זה, והיו מביעים את מחאתם נגד הודעה שכזו, כי אז היו משנים את הנוסח. אלא שחברי הועד הוזמנו באמצע הקריאה לחדרו של הגנרל דידס והיו טרודים מאד בשיחה זו, עד ששכחו להודיע על התנגדותם למודעה זו, שעתה מרעישים כל כך את העולמות על אודותה.

על אודות הגבלת הכניסה הזכיר הנציב בפעם הראשונה ביום הרעש ברמלה, כשהודיע לו הפקיד המקומי, כי המון של עשרות אלפים והתאסף ומתכונן להתקוממות ולהתנפלות, כי אין לו כוח לעצור בהם, אם לא ימהרו לתת איזה «פצוי» למנהיגיהם, וכי אחת הדרישות העיקריות שלהם היא – הגבלת הכניסה ליהודים. ברגע שכזה ענה הנציב, שהוא יעשה איזה דבר בענין זה. תשובתו זו נודעה מהרה גם לועד הצירים, והוא בא והעיר על הסכנה שבדבר; הנציב הודה בזה וטלפן מיד לרמלה לחכות ולבלי פרסם עוד הבטחתו, אלא שהפקיד המקומי כבר מהר והודיע לההמון, וזה פעל באמת להשקיטו מזעפו. אחרי כן עברו עוד כעשרה ימים בטרם שנתנה פקודת ההגבלה. לו תפסו מנהיגינו את הענין כערכו, לו טלגרפו לההנהלה הציונית ועל ידה לכל תפוצות הגולה, להרעיש עולמות ולדרוש מהממשלה המרכזית בלונדון, שלא יעיזו לסגור את שערי הארץ בפנינו, כי אז בודאי שהיה הנציב העברי מסרב לתת פצוי זה להערבים. וגם אחר־כן, כשיצאה הגזרה ומאות עולים יהודים נדדו באניות בלב ימים, לו התפרצה אז מחאה עזה מלבות היהודים בהארצות השונות, כי אז אולי היתה הגזרה מתבטלת, ובודאי שלא היתה נכנסת לתוך ההצהרה של השלישי ביולי.

יודו נא אלה, המרעישים עתה עולמות נגד הנציב בשביל ההגבלה, כי כולנו לא תפסנו אז את הענין בשלימותו ולא נענינו על זה במדה הדרושה; ועוד יותר מזה עלינו להודות, כי להגבלה זו הסכימו בחשאי בסביבות ציוניות שונות. אשמע בנחמה, אם לא שמעתי בסביבה הגונה של ציונים בעלי־ השפעה שיחה מעין זו: כשהעיר אחד מהם על הנחיצות לתת באורים מתאימים ונוחים לסעיפי ההגבלות אשר בהצהרת השלישי ליולי ולדרוש, כי ההשגחה תמסר להנהלה הציונית, ענו האחרים ברצינות גמורה, כי ההגבלות הלא נחוצות באמת, וכי על־כן יותר טוב לנו. כי הממשלה תהיה המגבילה ואנחנו נתאונן נגדה, מאשר אנחנו נהיה המגבילים והקהל יתרעם עלינו… היפלא איפוא, אם באֲוירָה שכזו, ששררה גם בציוניות, טעה גם הנציב להודיע על ההגבלות שלא בזמנן (הלא רבים מן הציונים «מודים» גם עתה, כי ההגבלות היו נחוצות, אלא שלא היו צריכים לפרסמן בימי מאי).

בנוגע לסדור המשפטים, ובעיקר למנוי השופטים, הלא גלוי וידוע, כי השופט העיקרי המכריע בזה הוא המזכיר המשפטי, אחינו הציוני הטוב. היכול היה הנציב לחשוב, שאין לו לסמוך בענינים אלה על מסירותו ונאמנותו של האיש הזה, אשר גודל וחונך על ברכי היהדות והציוניות, שהנהו אחד מתלמידיו המובהקים של אחד־העם?– ולאידך גיסא, הלא יעידו רבים מבני ארץ־ישראל ובתוכם גם עורכי דין מומחים. על אי הסדר והרשלנות שהיו מצדנו בנוגע להשגחה על סדר המשפטים. על העזובה הרבה, שהיתה בסדור הקובלנות ויתר התעודות, שהוגשו מצד היהודים לועידת המשפטים שלנו, שרבים מהן לא תורגמו ולא הוגשו בזמנן, עדויות רבות לא נמסרו, כי לא ידעו המעידים, מתי ולאן לבוא ולמסור את עדותם והוכחותיהם. המנהיגים הערביים היו מסודרים היטב והם הגישו כל עדות והוכחה בזמנה ויחזקו את עדותם תמיד על ידי אנשים בעלי ערך ומשקל. לכן עשו את הרושם המתאים גם על ועד החקירה; בעת שאנחנו היינו תמיד בלתי מוכנים ומאחרים, היינו מתפרנסים בעצמנו ומפטמים גם את האחרים בשמועות קלוטות מן האויר, בעת שרוב ענויינו האמתיים לא נתגלו ברבים.

והנה שתים שלש מן העובדות הרבות: האם אי־אפשר היה להוכיח ברור, אפילו על ידי עדויות של נוצרים ישרים, שהביטו מחלונות בתיהם על הטבח, שנעשה בבית העולים, כי לא השליכו פצצות מגג אותו הבית לתוך ההמון אשר ברחוב ? וכשנתפשטה ידיעה מוטעת, כי בבית «הקדם» מצאו שלושה טון ומאה פצצות של דינמיט (במקום «טון» – כלומר, פח קטן וצנורות של פח לפוצץ אבנים), והידיעה הזאת עשתה רושם רע מאד גם בחוץ לארץ, בהוכיחה על התכוננותם של היהודים למלחמה – עבר יותר מחדש ימים בטרם שהספקנו להכחיש את הידיעה הבדויה. ומבשרו יחזה כותב הטורים האלה, שנפצע בסכינים בראשו וכפשע היה בינו ובין המות (וזה היה הרחק ממקום הפרעות, על יד חנויות פתוחות של ערביים שיכלו להעיד על המתנפלים)– וכשהגיש בקשה על ידי הועידה המשפטית שלנו לחקור בדבר, לא נענה, ואפילו לא נקרא לעדות, וספק גדול בדבר. אם תורגמה ואם נמסרה בקשה שכזו על ידי הועדה שלנו אל המקום הדרוש. הנוכל, אחרי אי סדר ורשלנות שכזו מצדנו, להטיל את כל האשמות על הנציב.

מי שקרא את הדין־וחשבון של ועידת החקירה בשלמותו יווכח, כי אמנם בעצם הרצאת העובדות יש הרבה מן היושר ומאי־המפלגתיות, אלא שאת ההכללה עשו החוקרים, כאנגלים, כזרים, ובמקומות ידועים אף כמתנגדים לפוליטיקה הציונית; והעיקר שעשו את הכל תחת ההשפעה של המנהיגים הערביים, שהגישו להם תמיד במקומו ובזמנו את החומר המתאים להם בעת שאנחנו עזבנום לנפשם. ועל זה היה הנציב מחויב להעיר.

בנוגע להצהרת הנציב בשלישי ליולי גם־כן ידוע לנו, כי אותו המזכיר המשפטי היהודי והציוני לקח חלק גדול בחָבורה, וביחוד במה שנוגע לבאור שניתן שם להצהרת בלפור; ושהנציב היה צריך לשער, כי הוא הוא היודע את הרוח האמתי של הציוניות. כפי שמסרו לנו אז ממקורות נאמנים היה סעיף ההגדרה להצהרת בלפור, שנתן לה להנציב בשלישי ליולי, כזה, שהיהודים שואפים לארץ־ישראל אך ורק כדי ליסד שם לעצמם מרכז רוחני; אלא שנודע הדבר והספיקו להעיר את הנציב על התקלה שבדבר ולתקן קצת את הנוסח. ובכן באה השאלה, מדוע לא דאגו לזה מקודם? מדוע נעשים אצלנו דברים שכאלה תמיד במקרה, ברגע האחרון, ולפעמים רבות באיחור זמן, עד שאי־אפשר עוד לתקן את המעוות? והלא ישנן לנו, תודה לאל, הסתדרויות, ועדים ומנהיגים בעלי־זכיות בלתי מוגבלות, שניתנה להם היכולת לפעול בכל שעה על דעת עצמם, כרוחם וכנפשם… ומדוע מרשים האנשים האלה לעצמם ולאחרים להסיר את סבל האחריות מעליהם ולהשליך אותה כולה רק על שכמו של הנציב העברי?!–

ועתה באו מאורעות ירושלים האחרונים. ברור לנו, כי שונאינו בלונדון, במצרים ובדמשק (ואולי עוד במקום אחר באירופה) וסוכניהם אשר בא"י השתדלו בכל מאמצי כוחותיהם להפוך את יום־השנה של הצהרת בלפור ליום של מהומה פרעות בכל רחבי הארץ. ואם כל עמלם זה עלה בתוהו, סימן הוא שהרבה והרבה דאגה לזה ממשלת הנציב; ואם בכל זאת היו בירושלים פרעות, הרי כולם מוצאים את הסבה בבגידת המושל המקומי; שכנראה קשה מאד אפילו להנציב להזיז אישיות חזקה שכזו ממקומה (דברים מצויים גם בפוליטיקה העולמית). והנה גם המשפטים נעשים עתה באופן יותר מהיר ויותר קשה.

חכמים, הזהרו בדבריכם ובנפש אחינו הגדול הזה, אשר בא לשאת ולסבול אתנו יחד את חבלי המשיח.

כי הנה האיש הזה הוא בראש וראשון נציב בריטי; את חובתו זאת עליו למלאות באמת ובתמים בתור איש ויהודי. ממשלת בריטניה נתנה לנו את ההצהרה ועם זה את האפשרות להחל בבנין ביתנו הלאומי בארץ אבותינו, אבל בתנאי הנובע גם הוא מחוקי הצדק והיושר, כי לא נגע לרעה בזכויות הכלכליות והרוחניות של יתר התושבים. אשרנו הוא, כי יכולים אנו להקים את ביתנו בארץ בתנאים האלה, ובעבודתנו זו נכון הנציב לעזור לנו בכל עת ובכל שעה. ואולם אם חציר עמנואם אפסו כחותינו, אם כח אין לנו ללדת, ואנחנו רק רועשים ומתנגדים,־ מדברים, מכריזים ושרים על אודות שלטון ומדינה בארץ, ואין אנו מתקרבים אליה בצעדים, שיתאימו באיזו מדה שהיא לדרישותינו, אז הלא לא יפלא, אם האחרים יכולים לבאר את זה כנגיעה בזכויותיהם, וכי הנציב נאלץ להכנע ולהתרפס לפניהם בשברון לב ונפש, כדי לפייסם, להשקיטם ולמנוע את הסכנה הצפויה מהתנגדותם, המוצאת לה סמך ברפיוננו וברשלנותנו.

ממשלה צודקת היא זו, השומרת על הערך היחוסי הנכון ועל שווי המשקל האמתי אשר לכל הכחות הפועלים בארץ; וחלילה למושלים להכריע את הכף בשרביט אשר בידם. בסדר השורר בארץ משתקפים לפעמים גם למרות חפצנו כבתוך הראי המדויק כל העצמים. הפעולות והמעשים אשר בסביבה, ואי אפשר אפילו למנהלי הסדר לשנות את התמונה המשתקפת; ואם אין די חומר להטיל על כף המאזנים שלנו כדי להכריע, מה לנו כי נתרעם על המושל? ואם עצמותנו ופעולותינו משתקפות בראי אשר בארץ בצורה פעוטה ודלה – מה לנו כי נתאונן על הסדרים השוררים בארץ?

נביא חומר לבנין, נתחיל בעבודה גדולה ופוריה, אז תשכך ההתנגדות, עבודת הנרגנים לא תצליח, והנציב לא יאלץ להזהר ולהכנע. ואולם עד העת ההיא אל נא נגדיל את הרעה למרר את נפש הנציב. כי אם ירד הנציב העברי מעל הר הזיתים, ועל כסאו ישב איש זר לנו,– תוָסר גם העטרה הזאת מעל לראשנו, והיינו למרמס, ללעג ולקלס, ותמונתנו בראי תהיה עוד יותר פעוטה, דלה ועלובה.

«מה תתרעמו על הראי, אם פניכם רעים?»



  1. מפ"ס הא ראשי־תיבות המלים: מפלגת פועלים סוציאליסטים.  ↩