אפשר שחלוקה זו לפועלים ולבעלי מלאכה תראה מוזרה במקצת. האם בעלי המלאכה אינם פועלים? הרי הם הנם הפועלים בה"א־הידיעה, שהתמחו מנערותם במקצועותיהם, הפרודוקטיביים לאין ספק והנחוצים בחיי החברה; הם אינם עוזבים כמעט לעולם את עבודתם המקצועית ואינם ממירים אותה בקלה הימנה ופחות פרודוקטיבית; ואם במקרה יפסיקו את עבודתם, אי־אפשר להחליפם בנקל באחרים.
אולם עובדה היא שהשם “פועלים” ניתן דוקא לאלה שלא למדו “מקצוע”, לפעמים קרובות לפועלים מקריים, ארעיים ולפעמים (ביחוד אצלנו היהודים) אפילו לאנשים שבכלל אינם פועלים, רק לאלה ה“מרגישים את עצמם” בתור פועלים, ל“סתם חברים”, המתענינים במצבם של הפועלים או בתנועת הפועלים. אפשר לפגוש לעתים קרובות מאוד (ביחוד אצלנו היהודים), אנשים שהנם פועלים במדה זעומה מאוד, חצאי־אינטלגנטים או אינטליגנטים שלמים בעלי פעולה פרודוקטיבית המוטלת בספק גדול, הצווחים בגאוה: “אנו הפועלים”; ולעתים קרובות אפשר לפגוש אצלנו סתם “בני בעלי־בתים הגונים”, וגם בני עשירים, שאינם גוזרים על עצמם לא ליהנות לגמרי מכל מה שרכשו להם הוריהם הבורגנים מתוך ניצול הפועלים (ובמשך הזמן אפשר שגם הם בעצמם יהיו לסוחרים או לבעלי בתי חרושת כאבותיהם) – ובכל זאת תשמעו מהם לעתים קרובות את הפזמון “אנו הפועלים”. וכל זה מתוך שהם “משותפים ברגשותיהם עם תנועת הפועלים” או שהם מסיעים לה.
כל זה מובן מנקודת ההשקפה של תנועת הפועלים ואפשרי מנקודת ההשקפה של מלחמת־המעמדות; כי העיקר בנדון לפנינו הנה ה“פסיכולוגיה”, ה“פרולה” ו“מצב־הרוח המהפכני”, לאמור: ההתנגדות למעמד השני. היֵה מי שתהיה בביתך, אולם מתוך זה שאתה מסתפח על תנועתנו ועומד בשורה אחת אתנו, הנך מסיע לנו ליצור דעת קהל; אפילו באמצעים הכספיים, שנרכשו בחטא הנך כעת “חבר” אתנו. התרועע מחר עם השד עצמו אם היום עומד הנך במחנה שלנו והנך נלחם עם המעמד השני, הרי אתה שייך לתנועתנו יותר מבעל־המלאכה העובד, המסתפק רק בהיום שלו או בהשבחה מועטת ותיקון כל שהוא, ושאינו מסיע במלחמת המעמדות.
כל זה מובן. אפשר שאין זה כל כך מוסרי, ואפשר גם כן שאין זו הדרך הנכונה לפתרון שאלת הפועלים, אולם זה מתאים כיום למלחמת־המעמדות; ואין יוצאים למלחמה בכפפות־משי ולא בספר של מוסר מתחת לזרוע.
אולם שגיאה היא להשתמש באמרות אלו, ב“פסיכולוגיה” זו ובפרַזיולוגיה זו בשאלות ה“עליה” לארץ ישראל. אסור לזהות באיזה אופן שהוא את הציונות עם תנועת פועלים או להכניס לתוך תנועת תחיתנו את מלחמת־המעמדות; פשע הוא בהחלט מנקודת־המבט של העליה למסור את משפט־הבכורה לפועל המפלגתי ולהעמיד את בעל מלאכה היהודי, הפרודוקטיבי ביותר והמבוסס באופן כלכלי במדרגה נמוכה או בקרן־זוית.
מטרתה העיקרית של העליה היא להביא לארץ בהקדם האפשרי כל מה שאפשר יותר יהודים. לא נכנס הפעם בויכוחים, אם כדאי לנו להכניס כל יהודי שהוא, במקום להשאיר מקומות ריקים בארץ או להביא אפילו בלתי יהודים; נסכים הפעם לעיקרון, שהעולים הראשונים צריכים להיות בעיקר יותר לאומיים ויותר פרודוקטיביים. ודוקא מתוך נקודת השקפה זו צריכים היו בעלי המלאכה היהודים וביחוד בעלי־המשפחה שביניהם לתפוש את המקום הראשון בעליה.
בעל־המלאכה היהודי השָכיח, שנמצא בגיל הבינוני, נשמתו היהודית שלמה, הוא לא התפלסף מעולם ולא פקפק מעולם ביהדותו; היא נתונה בתוך דמו ומעורה בתוך נשמתו. המשפחה הפשוטה של בעל המלאכה היהודי העמל היא הנושא הטבעי של המדות היהודיות, של שירי העם והאגדות היהודיות והיא היא שמנחילה אותם לדור הבא; היא אינה מהולה בחיי האויר של הגלות, לא התבוללה ולא טומטמה ע"י השפעות זרות. משורש בריא כזה יצמח במהרה האילן היהודי הטבעי החדש.
גם מצד הכלכלי בעל המלאכה הוא “העולה” הכי מתאים והכי בריא וחזק. הארץ מתפתחת; יש בה עתה צורך בבעלי מלאכה טובים ממינים שונים. בין בני הישוב המקומי, הבלתי יהודי, מועטים מאוד בעלי־המלאכה ועוד יעבור זמן רב עד שיהיו אלה במדה מספיקה; מלאכתם של עשרות ומאות בעלי מלאכה היהודים תגרום, שלא יצטרכו להכניס מחוץ לארץ תוצרות רבות מעובדות בזה יקטין בעל־המלאכה שלנו את כמות הרכוש המוצא מארץ ישראל חוצה לה; והריוח שלו ישאר בארץ.
יחד עם זה בעל המלאכה היהודי הוא גם המהגר הכי זול והכי נוח. בשביל להפוך יהודי לאכר נצרכים לאלפי דולרים בשביל אדמה, בנינים, כלי־מלאכה ובהמות; כדי להיות סוחר נצרכים לסחורה מוכנה מראש; כדי לחיות מעבודה בבתי חרושת, הרי צריך שמי־שהוא ישקיע הון רב (לפחות – מאות אחדות דולרים בשביל כל פועל). לבעל המלאכה נצרכים רק כלי עבודה מועטים, בעת שלחמרי העבודה דואג המזמין. ואם בעל המלאכה התישב כבר באיזה מקום ומצא לו עבודה, אין לך מה לדאוג לו, חוץ אולי למוסד כספי לשם מתן הלואות קטנות ובטוחות.
מתוך יוקר החקלאות מתחילים לחשוב עכשיו בארץ ישראל על ערי־גנים, על חלקות אדמה קטנות שתספקנה למשפחה, כדי שתהיה לה התוצרת החקלאית הנחוצה ביותר, באופן שבעל המשק ובני משפחתו יוכלו להשתמש בשעות הפנאי שלהם לתעשיות־בית שונות. מי מתאים יותר מבעלי המלאכה להתישבות ממין כזה, שישתכר ע"י תעשית־הבית שלו לפחות חלק הגון מצרכיו?
ובעלי מלאכה אלה, המתאימים כל כך לעליה, זקוקים גם הם עתה עד מאד לעליה זו. מאות ערים ועירות יהודיות נחרבו ברוסיה ובאוקרינה, בישובים שנשארו לפליטה מושלכים הם – לפעמים בכוח – מהחיים הכלכליים על ידי המהפכה הסוציאליסטית; מפאת הרגליהם ומצבם המשפחתי אין הם יכולים להתאים את עצמם בשום אופן לצורות החדשות של החיים הכלכליים; הלחץ המוסרי של הקומוניסטים היהודיים בעלי־ההפקר, המנסים בכל הדרכים לכבות כל ניצוץ של יהדות, והאינקביזיציה שהנהיגו, פוגעים בעיקר ובראש וראשונה בבעל המלאכה החלש באופן תרבותי וכלכלי. ואם רוצים בעלי־המלאכה להשאר בחיים ולהיות יהודים, מוכרחים הם להגר באלפיהם. אם יצא משם לאמריקה הרי, מנקודת ההשקפה היהודית, הציל רק את עצמו; בניו נתונים לכל הפחות בתשעים אחוזים לסכנת התבוללות ממין חדש מפאת הכיוון השולט בין הפועלים היהודים האמריקאיים, אפילו ב“ארגונים” שלהם ובאגודותיהם המקצועיות. אלפי בעלי מלאכה היהודים יכולים להציל את מהותם ואת עצמיותם הלאומית, של עצמם ושל בני משפחתם, רק בארץ ישראל.
וכשמדברים על הצלתם של בעלי המלאכה היהודים, אין הכונה רק לאותו הטיפוס המסורתי של בעל־המלאכה, אלא גם לאלפים רבים של יהודים אחרים, מי שהיו לפנים סוחרים זעירים. גם הם נלחצים בכוח מתוך החיים הכלכליים שאין הם יכולים לשנות את מערכות לבם והלך־נפשם ולהכניס לתוכם את ה“רוח הפרוליטרי” ולהרגיש את עצמם “פועלים” פשוטים. מהפכה זו בלתי אפשרית אצלם מפאת גילם ומפאת ה“פסיכולוגיה” שלהם. אולם יכולים הם ללמוד מלאכות שונות ולהיות גם הם לפרודוקטיביים ולהציל באופן כזה את עצמם. וזה אפשר להם, שוב פעם, – רק בארץ ישראל.
וסבורים אנו שגם להרבה בעלי מלאכה יהודים שבאמריקה – עד כמה שהם רוצים להציל את עצמם מחיי ההפקר שאין בהם לא אנושיות, לא משפחה, לא שבת ולא חג, ללא ניצוץ יהודי, – ובעיקר, אם רוצים הם שבניהם ובנותיהם ישארו יהודים – היו יכולים להסיר מעליהם מסוֶה בושת־השוא ולעבור לארץ ישראל. אגוד־הפועלים, שביתה, לחם, תיאטרון – הכל טוב ויפה, אולם מה נשאר להם מיהדותם חוץ מ“עליה” לעתים רחוקות ב“מנין” ו“קרקע” מבטח בבית הקברות שעל “מאונט סיני”, והרי בניהם מוחלים כבר על ה“עליה” ואין הם חושבים אפילו על קבר ישראל. האם אין זו מצוה של פדיון שבויים ממש, להציל גם את קצת מהיהודים האלה ולהעבירם לארץ ישראל? מילא, היהודים “בעלי־הבתים” שבאמריקה מקוים להיות למליונרים; לא כדאי להם לעלות עתה לארץ ישראל; הנוער האינטליגנטי נרשם ב“צעירי ציון”; מתוך זה הם מתקרבים ל“פועלים” ופטורים הם מעלות לארץ ישראל; אבל הרי לבעלי־מלאכה היהודים אין גם באמריקה יותר מלחם, תרבות של “צרור המכתבים” שב“פורברטס” והלאומיות שב“נייעם אמת”; ומדוע לא ינסו, אם כן, לארגן אותם לשם ארץ ישראל, במקום שאפשר שיוכלו לסדר לעצמם חיים יותר אנושיים ויותר יהודיים?
מתוך כל זה יוצא, שבעל המלאכה צריך היה לעמוד בשורה הראשונה של העליה. והאם אין זו מחובתה של ההסתדרות הציונית להקדיש ליסוד בריא זה את תשומת לבה בראש וראשונה ובמדה הכי רחבה, מיציאתו מהגולה ועד התישבותו בארץ ישראל.
למעשה, רחוקים אנו מזה במשך השנים האחרונות מרחק רב. בלשכות העליה הציונות היו כמעט תמיד דוחקים את בעל המלאכה לידי ה“פועלים” הצעירים המאורגנים; והאחרונים היו מתיחסים, באופן הכי טוב, לבעלי מלאכה ובעלי המשפחה בני הגיל הבינוני (החשוד קצת בפסיכולוגיה בורגנית), כמו לאזרחים ממדרגה שניה. גם בההנהלה הציונית בארץ ישראל לא מצאו עניני בעלי המלאכה הבנה מספיקה. בא־כחם הכי קטן של הפועלים המאורגנים היה משיג יותר בנקל הלואה לצרכים הפחות תכופים של חבריו, מאותו אדם, שבא לשם הענינים התכופים ביותר של בעלי המלאכה, והיה מבקש סכומים קטנים מאד, שיכלו להועיל הרבה לבעלי המלאכה ולמשפחותיהם, בשביל שיוכלו להתישב על האדמה ולהכות שרשים בארץ.
זה הוא הצד הכלכלי שבשאלה. נתבונן־נא לשאלה זו מהצד המוסרי והרוחני. אין שמים לב לגמרי לבעל מלאכה העולה; אין מזכירים לגמרי את שמו בספרות הציונית ובדרכי־התעמולה שלה, כאילו בעל־המלאכה לא היה קים כלל; כאילו שאיפותיו ויסוריו בדרך מהגולה ובתקופת המעבר בארץ, כמו גם התוצאות הטובות של התישבותו והסתדרותו בארץ אינם נוגעים לשום איש, אינם מענינים את מי שהוא ואינם יכולים לשמש לשום קבוץ בתור דוגמא.
ושמא אין בעל־המלאכה הפשוט באמת “חלוץ”? האם הראה בכל מאמציו לעזוב את הגולה ולהתערות בארץ פחות אומץ ומסירות לאומית מאשר הבחורים החלוצים בעלי הזכויות המרובות? תפישה זו אינה מתאימה בהחלט לאמת המעשית.
הבחור הרוָק צריך היה להחליט רק בנוגע לעצמו; אין הוא אחראי בעד אחר זולתו. כשהחליט לעלות לארץ – הרי הוא מוצא שם מיד חברים וידידים, מסודרים ומאורגנים. הלא הוא “החלוץ” המפורסם והמשובח; הוא בטוח שיעזרו לו בדרך בבואו לארץ. וכשהוא בא, מקבלים את פניו בהסתדרות בעלת־מנגנון, המוכן מראש לשם חיפוש עבודה, אשראי ותנאי החיים הרוחניים, המתאימים לו.
בעת שבעל־המשפחה צריך היה לעבוד קשה עד שעלה בידו להוכיח לאשתו ולילדיו שיש צורך לעלות לארץ ישראל; הוא אחראי גם בעד צרכיהם החמריים והרוחניים. בדרך הוא בודד לנפשו, בלי האוירה החברותית החגיגית, כי הוא אינו יותר ממהגר חילוני פשוט; הדרכִּיה והויזות עולות לו בקושי וגם במחיר יותר גדול; והיה אם יחלה ילד בדרך, הרי הוא סובל יסורים ממשפחתו, והיא סוחבת אותו חזרה הביתה. וכשהוא מגיע כבר לארץ ישראל, הרי הוא בודד גם שם ותועה ברחובות בלי שום עזרה חברתית. כל התנאים האלה ידועים לו אמנם מראש; ואם בעל־המשפחה שואף בכל זאת לארץ ישראל ובא לשם למרות כל המכשולים האלה, האם לא הראה די כשרון להקרבה עצמית, עד כדי שיהיה גם הוא ראוי והגון לשם “חלוץ”.
והאם הראה בעל המלאכה איש־המשפחה פחות אומץ ורצון להקרבה עצמית בארץ גופה ברגעים הקשים של ההתנפלויות וההגנה?
לא? עינו בסטטיסטיקה; בימי המלחמה עזבו את הארץ פועלים רוקים לרוב מאד ובעלי מלאכה – באופן יחסי – הרבה פחות. ורבים מהם מתו אז בארץ מרעב וממחלות. בשעת ההתנפלויות וההגנה בירושלים וביפו עמדו בעלי המלאכה ובניהם בחזית יחד עם הנוער. ומי כותב כעת המכתבים היותר זעומים מהארץ, מי מבקש יותר כרטיסים מקרובים עשירים באמריקה, מי מהגר עכשיו יותר מארץ ישראל: החלוצים הרשמיים של הנוער או בעלי המלאכה הפשוטים? – ואם כן, מדוע כה צרה עין כולם ביהודי העובד הפשוט הזה ומונעים ממנו את התואר “חלוץ”, ההולם אותו כל כך? מדוע אין מזכירים אותו בתעמולה? מדוע אין מעמידים אותו למופת לשאר היהודים הפשוטים, שיעשו כמעשיו וילכו לחיות כמוהו בארץ?
לא כאן המקום לבאר את סיבות היחס הזה לבעל המלאכה היהודי מצד ההסתדרות הציונית; דבר זה היה מושך אותנו יותר מדי לתוך התסבוכת של הפוליטיקה הציונית הפנימית. מטרתנו כאן היא רק להראות על העובדה הזאת הבלתי נורמלית ב“עליה”, שלנו. רצוננו רק להדגיש את השגיאה הגסה הזו הדורשת את תקונה.
חוץ מהתיקונים שיש להכניס בכלל ביחס לבעל המלאכה, לבעל המשפחה, ל“חלוץ” בדרכו לארץ ובבואו לשם, נראה כאן נקודה אחת שהיא הנה החשובה ביותר בסידור חייו של בעל המלאכה בארץ והיא: עלינו לתמוך במוסד האשראי שיסדו בעלי המלאכה לעצמם בכוחותיהם המעטים בארץ ישראל.
ההנהלה הציונית יסדה בנק בשביל הפועלים היהודים והשקיעה בזה יותר משלושים אלף לא"י. אפשר היה להאמין שבנק זה ישמש לכל היהודים העובדים בארץ ישראל; כל יהודי בגלות, הקונה מניה של הבנק הזה, מאמין בזה אמונה שלמה גם כיום הזה.
אולם המוסד הזה נמסר ע“י ההנהלה הציונית ל”הסתדרות הפועלים“. לפי דעתה אין הבנק יכול לשמש לצרכי בעלי המלאכה, שאינם מסכימים לגמרי לעיקרונים של הפועלים המאורגנים. לא נלחם כאן בנקודת השקפה זו: הרי לכל יהודי ישנה הזכות ל”מצה שמורה".
אולם גם שאר אלפי היהודים העובדים אינם בנים חורגים לעם היהודי, וגם להם נחוץ מוסד לאשראי, כדי להגדיל את כשרון העבודה שלהם וכדי לאפשר את קיומם בארץ.
בלי האשראי ההכרחי מצדו של בנק־הפועלים יסד מרכז בעלי המלאכה בארץ ישראל בנק משלו בשם “אגודה קואופרטיבית למלאכה, תעשית בית ומשק בית”. ע"י האשראי של הבנק הזה יוכלו בעלי־המלאכה להכין במחיר נוח ובזמן קצר בערך מכשירים וחמרים לעבודה; האשראי הזה יחזק את עמדתם, כשצריכים יהיו לקבל עבודה קואופרטיבית ממינים שונים (עבודת בנין, רהיטים וכו', כמו כן יוכלו גם להתישב בערי גנים בעזרת אשראי לאדמה ולבנינים, שיתן להם הבנק הזה.
חובתה הקדושה של ההסתדרות הציונית היא לתמוך בבנק הזה בסכום של 20–25 אלף לא"י באותם התנאים שעזרה לבנק הפועלים. את הסכום הזה יש להכניס בתקציב הציוני לשנה הבאה.
כי גם בעלי־המלאכה היהודים הנם – פועלים יהודים.