הקרב – הגלוי והסמוי – על הערוץ השני בטלביזיה חוזר ומזכיר לנו, בנסיבות־החיים של ישראל בימינו, את הסיפור על האיכר היווני ופסל אפרודיטי.

עבר איכר יווני משדות־המרעה של ארקאדיה על פני חלון־הראווה של צלם־צמרת ברחוב הפאר של אתונה. ראה מראות הרבה, אך נשתהה על תצלום פיסלה של אפרודיטי בגודל טבעי, בעירום, כמובן. ראה נא ראה – אמר לחברו – לקנות כסות לגופה אין ידה משגת אבל להצטלם היא מצטלמת דווקא אצל צלם־צמרת!

ובכן, הארץ חנוקה במצוקות. רוב יושביה אינם חסרי־כל אך היא עצמה מתבוססת בעונייה. אין במה לקיים את “אתא” ואין במה לייצר מנועים בבית־שמש; אין במה לקיים ארוחות חמות לזקנים ואין אפשרות להניח לגימלאים מלוא־חוסכם לעת זיקנה; אין במה לקיים רפויי־דעת ותשושים בבתי־החולים המיועדים להם ואין במה להקנות דעת לילדים, וחרף כל אלה – הדבר החסר באופן חיוני, כמעט נואש, לחיי העם, לתרבותו, לחינוכו ולבידורו, הוא עוד ערוץ אחד לטלביזיה. על שני קביים קל, כידוע, יותר לצלוע.

איך אומר הישראלי המצוי: שגעון.

כאשר ביקש יובנליס, הסטיריקון הרומי הנודע, לפני אלף ושמונה מאות שנים, לגנות את השפל המוסרי של אזרחי רומי, הוא טבע את המימרה הנפוצה עד היום: “לחם ושעשועים' – רק שני אלה יבקש, כנראה, עמה של רומי”. לפי הדביקות שבה עוסק שר־התקשורת בישראל בעניני הערוץ השני מתקבל הרושם כי בישראל סיסמה זו היא סיסמתו של המימשל. כאילו כבר פתרה ישראל את כל בעיות הלחם, והדבר היחיד שאין היא יכולה בשום פנים בלעדיו הוא ה־CIRCENSES, שעשועי הקירקס, או בלבושם המודרני בישראל: הטלביזיה. שהרי בתעלולי ניהולה מתחרה הטלביזיה הישראלית, באמת, רק בקרקס “מדראנו” – רומי אף הוא, וכפי ששמענו באחרונה: פושט־רגל אף הוא.

ומדוע – אומרים – נחוץ הערוץ הנוסף הזה? משום שאין כל חכמי ישראל מסוגלים להשליט טעמם על הערוץ היחיד הקיים. לא נותר להם, איפוא, אלא להניח למימיו לזרום בעכרוריותם ולפתוח לצידו ערוץ שני, מתחרה. עוד ילובן בהמשך־הדברים במה, באמת, עתיד הערוץ השני – אם יקום – להתחרות באחיו הבכור, אך הטענה העיקרית היא כי אם לא יהיה לנו עוד ערוץ יקרסו תחתיהן, ר"ל, הדימוקרטיה והתרבות גם יחד.

על שני נימוקים לשלילה, שכבר הועלו בעבר בוויכוח זה, לא נרחיב את הדיבור ועל השלישי – והוא עיקר ענייננו בטור זה – נרחיבנו.

לא נרחיב את הדיבור על עידוד הצריכה, שגל־פרסומת מיוחד בטלביזיה עלול להמריצה. אין זה חידוש במדינת היהודים שיד אחת עושה בה בענין אחד, ויד שנייה – בהיפוכו, בניגודו. לא זו בלבד שנשתבש סדר־העדיפויות בשורה של דברים: הטפל עלה למדרגת עיקר והעיקר נדחק לתחתית הסולם (ראה, לדוגמה, מקומה של העלייה, נשמת־אפה של הארץ הזו, בסולם־העדיפויות הממלכתי בשבע השנים האחרונות), אלא שדבר והיפוכו נקבעו לא־פעם בסדר־בכורה שווה. כך, למשל, יכלה יד אחת להכביד על יבוא מכשירי־וידיאו והיד האחרת הוכיחה באותות ובמופתים בשידורי־פרסומת שבלי מכשירים אלה חייך אינם חיים.

גזירות הימים האחרונים עוד יחריפו פרדוכס זה – אבל, כבר למדנו שאין מביאים ראייה מן הסיכלות והדברים בחוסר הגיונם מתקיימים, כנראה, בישראל בנוחות זה לצד זה.

גם לא נתעכב בהרחבה יתירה על התחרות לעתונות היומית הצפוייה מערוץ הפרסומת הזה. חרף כל המגרעות שאנו מונים בה, עדיין אין לישראל סיבה להתבייש ברמת העתונות שלה בהשוואה לכל ארץ דימוקרטית אחרת. יש לזכור כי מצבה של עתונות זאת מבחינה כלכלית נחות אפילו ממצבו של מיפעל תעשייתי, פרטי או ציבורי, הנאבק על קיומו. מיפעל כזה יחפש את תמיכת הממשלה במצוקתו, העתונות, לעומת זאת, לא זו בלבד שאינה יכולה לחפש תמיכה ישירה כזו אלא שאילו הוצעה לה היתה מצוּוה לדחותה על הסף. שהרי הדבר האחרון שעתונות חפשית יכולה לאחל לעצמה הוא פטרונז' על הנכתב בה והפיכת “בעל המאה” ל“בעל הדיעה”.

וסיפור מוסגר, אך שייך לעניננו:

בביקור במכסיקו לפני למעלה מעשור ריאיין אותנו שליחו של אחד העתונים היומיים שם, והוא, כפי שהוסבר לנו בשגרירות ישראל, עתון אופוזיציוני. ראינו לפנינו עתון רב־עמודים, גדול בתבניתו מן העתון היומי של ישראל, ושאלנו את המראיין אם עתון בהיקף כזה מסוגל לקיים את עצמו. “הוא, לא! – השיב המראיין – הממשלה מכסה את הפסדיו. יש ענין למשטר שתקויים במכסיקו גם עתונות אופוזיציונית. זה משפר את המראה הדימוקרטי של המדינה.” ואין הדבר משפיע כלל על העמדות שנוקט עתונך? – הוספנו לשאול. “אם לומר את האמת – השיב המראיין שהיה למרואיין – זה ממתן אותן קצת.” ממתן. כלומר, עושה את הכתוב בו פושר יותר, לא חד־משמעי כל־כך. לא קרירא ולא חמימא.

מוגזם יהיה לחשוב כי חכמי המימשל, הלוחמים לערוץ הנוסף, נושאים בחביון־ליבם גם את החלום הזה. שהרי חופש־הביטוי של העתונות בישראל יכול, באמת, לבלע דעתו של כל שלטון.

אבל, כאמור, ענייננו בהיבט אחר והוא ההיבט החינוכי הכולל. והרהורינו מבוססים על ההאזנה – עתים מכורח נסיבות – לפרסומת בעשר השנים האחרונות ב“קול ישראל”. וצפייה בה, באותה תיפלוּת עצמה, מזמן־לזמן, ככל שהיא מופיעה כבר היום באופן פיגורטיבי בטלביזיה הישראלית.

עוד לא עלה – לדאבוננו – בדעת איש לחקור את הזבל ה“פיוטי” הניתך עלינו בשידורי פרסומת אלה. כשם שלא נחקרה עד כה התרכובת הכימית של ההפרשה הפיוטית הזאת היוצאת מהרבה תכניות־בידור – לאו דווקא פירסומות – של קול ישראל.

ארץ זו, שהיתה בעבר ארץ של נביאים־פייטנים, נהפכה לארץ של משוררים־בגרוש, שכל מילת־הבל שלהם וכל שטות־נחרזת מוקלטות מניה וביה ונשדרות בהדרן המטמטם בגלי הרדיו. כל זמר היה למשורר. כל פטפטן – לפייטן. אין זמר־הבידורים של ימינו צריך עוד למשוררים. הוא יכול לקיים אוֹטרקיה ספרותית־אמנותית משלו. בנפשו – הפיוטית – יביא לחמו: הוא מפייט בעצמו את מה שהוא עתיד לזמר. בור־הזימרה שלו מתמלא מחוליית־עצמו. אוצר־המלים של הפייטנים האלה הם בבואה נאמנה לאוצרם הרוחני הכולל. המלים עצמן הן יבושת של עץ חלול, אך את הירוקת מוסיף הזמר מעצמו בכעכועי־גרון, בגלגול־עינים, בהתפתלות של יסורים מדומים. המלים, התפלות כשלעצמן, יוצאות מגרונו תוך עווית. כמו היו לו, חלילה, טחורים בגרונו. רק ישו על הצלב, כפי שציירוהו אמנים מימי הרנסנס ואילך, מראה פנים מעונות כל־כך כמו שהראה הזמר שהתייסר לפנינו – ועימנו – לפני זמן לא רב בתכנית־יחיד בטלביזיה הישראלית.

ובעקבות כל זמר־פייטן מחמרת, אגודל בצד עקב, פמלייה של יוצר־משרתים, היינו: משרתים את היוצר ואת קופת עצמם. הולך האמרגן, ואחריו – המפיק (והוא היום, כמדומה, בין הראשונים בסולם הסטטוס החברתי של ישראל), ואחריו – יוצק התקליטים. וסוגר את הטור, כחיל מאסף, הקצין המייחס על כולם את הציבור.

וכמובן: השדרניות והשדרנים ברדיו ובטלביזיה, שהם עצמם חלק אינטגרלי מן ההווייה הרוחנית הזאת, הם העוטפים את ה“יצירה” בצלופן של מתק ומיגוג. הם־הם המטבעים אחר־כך את כולנו בשלולית הזאת, שבה מעורב בושם במי־רגלים, ומיהולם הוא, כנראה, היוצר את ריח־החלבנה המתקתק העולה מן הפיוט־תוצרת־בית של זמרי (וזמרות) ישראל בימינו.

הוסף עוד ערוץ אחד – ואתה מוסיף לא פרקים נוספים של אלתרמן, אורלנד, גורי, זך וחפר, אלא עוד ועוד חופן אל ערימת הפיוט־בפרוטה המבקש להאכיל את כולנו בדומן הזה עד שנהיה לחיפושיות־זבל.

בעיית הפרופאנאציה של הזמר הישראלי בכלי־התקשורת היא, כמובן, עניין לעצמו ואולם אין דבר הממריץ יותר את שקיעתו מן הפירסומת, החרוזה והבלתי־חרוזה, הנשפכת אלינו מבית היוצר של פרסומאים בארץ (להוציא בודדים בעלי רהיטות ושאר־רוח) ומהשראתם של כותבי ה“ג’ינגלים” למיניהם.

איננו יודעים כמה אזרחים ממהרים לשלם את אגרת הטלביזיה בעקבות ה“ג’ינגל” רב־ההשראה החוזר אלינו יום־יום בטמטומו: “יש דרכים שונות לנשק בחורה וכו'”. אנו יודעים רק כי די לו לצעיר־ביתנו במדים, המגיע לחופשה קצרה, לשמוע מעבר לדלת את האוֹדה המרוממת הזו, כדי שיקרא אלינו עוד מן העבר ההוא: “אם לא תסתמו שם את הטמטום הזה – אינני נכנס הביתה”. אבל הטמטום מתקיים ומשתרש ונשגר בפי נהג ובפי עקרת־בית, וכל־כולו, שימו לב, פירסומת רשות השידור למען עצמה, היינו: זה איננו טכסט שאיזה יצרן טמפונים העמיס על התקשורת הלאומית שלנו, אלא טעמה של רשות השידור עצמה בשעה שהיא בוחרת את הפיוטים לצורך האדרת השם והאגרה גם יחד.

אלא שבצד ההבל, ההולך ונהפך לאכסיומה, שבלי ערוץ נוסף יתמוטטו, חלילה, אשיות הדימוקרטיה והתרבות, החל מתפתח בן־הבלים קטן והוא הרעיון שערוץ כזה – אם יקום – יהיה נתון לאחריותו של משרד התקשורת, הוא משרד הקומוניקציה.

מסתבר כי משרד התקשורת – שעיקר מהותו ותפקידו פיתוח השירותים הטכניים לתועלת האזרח – הוא הטוען בעיקשות לבעלות ולפיקוח על הערוץ הזה. משל, נפקיד את הפיקוח הרפואי על מחלקת־הניתוחים בבית־חולים בידי החברה המייצרת את שולחנות הניתוח או בידי הטכנאים המפקחים על תקינות המנגנון. כאילו הדרך היחידה להשתחרר מכל מעורבות ממשלתית בענייני חינוך, תרבות ורוח הוא למסור אותם לממונים על הטכנולוגיה.

אין לך דבר נואל יותר מהפיכת משרד הקומוניקציה לשותף באחריות על הרמה, הטיב והמהות החינוכית והדימוקרטית של ערוץ־שידורים כלשהו. ורק תמהנו על איש המכובד עלינו, כשר התקשורת הנוכחי, שראה לאפשרי להעלות רעיון מוזר כזה.

נימוק אחר נשמע גרוטסקי אפילו בשוק־הפרסי של הקואליציות הישראליות. עיקרו: הערוץ השני הובטח לבוחרי “שינוי” במצעה לבחירות וחובה לקיים הבטחה זו בעקרון ובמעשה. בעקרון – לעמוד בכל הכוח המוסרי" על עצם הקמת הערוץ הנוסף, בין יפה שעתו בישראל המיוסרה של ימינו בין אינה יפה; במעשה – יען כי המצאה חד־פעמית זאת נולדה בחביוני “שינוי”, רק הגיון הוא ודין הוא שנציגיה, בעלי “זכות היוצרים”, יופקדו על הגשמתה. ועל ההנמקה הזאת מגן אדם חכם־לב וחכם משפטים שנוהגים היינו “להתפלח” אל אולם ההרצאות של האוניברסיטה כדי להאזין לדבריו השקולים והמוסמכים בענייני דין ומשפט.

צאו וראו מה מסוגלת לעולל השררה או הפתולת הקואליציונית של דימוקרטיה מעונה.

כמעט מתבקש לשטח בקשה: הניחו לרעיון הזה כולו. גם שר החינוך והתרבות, מטובי המחנכים של ישראל – בפירוש: המחנכים, כי חמש שנות כהונתו כנשיא ישראל היו, ויישארו גם מופת חינוכי לעם ולמחנכיו; גם שר החינוך – כמו ישראל כולה – זכאי שלא להיות מוטרד לעת כזאת בענין הטפל הזה. המצוקות שאליהן הוטל החינוך בימים אלה, ושנפלו, לדאבון־הלב, דווקא בחלקו ובתקופת כהונתו, מזכּות אותו להיות פטור מעיסוק בהבלים. הערוץ השני – הוא אחד מהם.

כן. כמעט שכחנו ענין הבטחת התדר בלוויין בשחקים, והחשש שמא ייתפס על ידי אחרים ולא יימצא לנו עוד תדר פנוי. זוהי, כמובן, סכנה מוחשית, אף כי אילו בידינו הדבר – עדיף בעינינו חוסר־תדר מאשר תדר מהמם עם צביקה פיק ודומיהו המקיף את הארץ כמה פעמים ביום ומשדר לאוניברס כולו. אבל אם אין ברירה ויש להבטיח לנו את הערוץ בשחקים אולי נשדר בו איזה מסר – כך קוראים לזה בימינו – לעולם, מספר הספרים, מארץ הבחירה?

אבל זו כמובן. הצעת שווא. אנו נשדר לחלל העולם כולו כך:

"לך קנה לך כרטיס

"המכניס מיליונים לכיס

צריך פיס בחיים – יים – יים – יים". וכדי להוציא את המסר מתחומו הפרובינציונלי ולעשותו יפה לאוניברס כולו – נשדר בלוויין:

"פיס לדל – פיס לשוׂעים

פיס מציון – אור לגויים – יים – יים – יים."

26 ביוני 1985