"הו ארצי מולדתי – אַת

הולכת פַייפן"

בצד הזרמים החיים של השירה העברית בימינו קולחַת לה, דרך קבע, פַּייטָנוּת של מֵי־מדמנה. הרדיו ממלא חלל־הבית בשפע של תפלוּת מפוּיֶיטֶת, בחרזנות רגילה ובחרזנות של פרסומת, ואם תנסה לסגור את המכשיר בביתך – הקילוח השיטתי הזה ישיג אותך במונית, בבית־הקפה ואפילו – לא תאמינו – בבנק. שהרי ה־“Soft-music” הוא אחד הפיתויים שבו מבקש הבנק המודרני למשוך לקוחותיו או להנעים להם את השהייה בתוכו. וזה, כמובן, מאותות הצנע באורחות־החיים שהוא, כידוע, מסימני־ההיכר המובהקים של בנקים בישראל של ימינו.

אלא שעניננו בשורות אלו לא ב“חמצן של המדינה” אלא בחנקן הפיוטי המוּמְטָר עליה.

אין לך זַמָר בישראל שאיננו משורר. אין הוא צריך כלל לתמליל של אחרים. הוא עצמו מתַמְלֵל. כל פּטפּטן – פּייטן. בנפשו – כפי שכבר נאמר –יביא לחמו הפיוטי. כיוצא בזה, אין זַמֶרֶת, בת־פקועָה, מגיעה, כנראה, לאביונה אמנותית מושלמת אלא אם כן חיברה לעצמה גם את תֶפֶל מילות־השיר. כל אוצר המלים של משוררות ומשוררים אלה מגיע בקושי למאה, אבל גם במאה מלים אפשר, כידוע, לשורר. בייחוד את הדלוּת. הצרצר, כידוע, עושה זאת בלי מלים בכלל.

יורשיהם של האלתרמנים והשלונסקים בימינו אינם – כפי שרבים סבורים, בטעות – חיים גורי, יהודה עמיחי, נתן זך, אשר רייך ודומיהם. נסיכֵי הפיוט האמתיים של התקופה הם ריטה, חַזה, אריק איינשטיין ושאר בדרני־זמר למיניהם. חותמו של פיזום זה: הגות־אינפנטילית ולרוב גם עלגוּת לשון. אלא שאפסה כמעט כל תקווה להילחם בהם, כי מַלְאָכָם רוכב על כתפיהם של כל עקרת־בית במטבח ושל כל נהג מונית ברכבו – ובפיהם מיתגוֹ.

נדרשנו לנושא זה פעמים אחדות, אך המאורע הספרותי האקטואלי שהמריצנו לחזור אליו הוא יצירה פיוטית חדשה של אריק איינשטיין – והוא גם בעינינו מן המעולים והמעודנים בזַמָרי ישראל – על “המדינה ההולכת פַייפן”. הבשורה על הופעתו הקרובה של ה־“Chef d’oeuvre” הזה נִתְִרְעָה אלינו מן הרדיו וממדורי־הבידור של העתונות ימים רבים לפני שראה אור עולם. סוף־סוף השמיע אותה הרדיו לפני שבוע בזימרת־בכורה. מעתה ואילך ודאי יִלְפּוֹת אותנו הזֶמֶר בכל מקום – מהיכלי־התרבות עד, ימחלו לנו, בתי־הכבוד הציבוריים של האומה.

כיוון שאין לך בימינו דבר פּופּולרי ומשיב־נפש יותר מקינָה אוֹנֶנֶת על המדינה האומללה הזו ועל גורלה המר – חוגר אותו זַמָר שֹק ובשִבתוֹ על הגדר, “רגל פה, רגל שם”, הוא מקונן על חלומותינו הלאומיים ש“הלכוּ פייפן”, כלשונו.

מה תָרמה באמת גם תפלות מחורזה ושיטתית זו – ועימה ולצידה מחזאות רבת־השראה כמותה – לרוח ה“פַייפן” של המדינה, דבר זה עוד ראוי לבחינה. ואולם את ריח־המדמנה, העולה אלינו – ביחד עם איזה ערפל־כוהלי – מן החרזנות הזאת, אנו מתרגלים לנשום אל תוך ריאותינו כבוֹשֹמָם של מי־ורָדים.

והשיר הזה, מבטיחים לנו, יִסַק נסיקת־בכורה לקראת ראש־השנה. ומה, באמת, יאה לפתיחת “הימים הנוראים” מִן הַפַּיִט המנחם הזה?

אין טעם להרהר במה שאירע לפזמון העברי – החכם, השנון וגם הבוֹטֶה – מימי נתן אלתרמן, יעקב אורלנד, חיים חפר ודומיהם. אי־אפשר גם לשלול לחלוטין את תופעת “זִמְרַת הקסטות” כפרץ טבעי ואותנטי של כל המבעבע היום בעמקי ההווייה הישראלית.

ואולם היומרה של המתקראים “זַמָרֵי צַמֶרת” לצַמְרֵר אותנו בפיוט עצמי תפל ולהעלות גם את מילותיו לראש סולם הפיזום העממי של איש ואשה, נער ונערה, בבית, ברחוב, בויעוּד חברתי – אין בה מאומה מיסוד־המעמקים הטבעי הזה. היא איננה אלא העמדת־פנים מלאכותית המבקשת לקרוץ אל הרום ואל המעמקים גם יחד ואיננה אלא אנדרוגינוס של שניהם.

אלא שלא בהם תלוי עיקר הקולר. יומרה זו מזוּבָּלָה ומדושנה על־ידי כלי התקשורת, מדורי הכוכבות והַמַזָלים, ומבקרים זוקפי־גַבָּה. באחת התכניות הקרובות של הרדיו או הטלביזיה בוודאי נשמע “ראיון לעומק” עם המחַבֵּר על חיבוטיו של היוֹצר עד שהוליד את ה“פייף” הנעלה הזה וכמה אימץ את חלציו המחשבתיים והרגשיים כדי להראותו אור עולם. ובעקבות ראיון כזה יבוא בוודאי ניתוח אנליטי של התקליט החדש עם הארות מלומדות של אהוד מנור, או מומחים אחרים, על עמקות הרעיון ועל האור הגנוז בַּשֶׁרֶק החד־פעמי הזה.

“קול ישראל” ו“גלי צה”ל" בוודאי יוסיפו להעמיד לרשות כל אלה את מרפסתם כדי להטיל עלינו ממרומיה את פרחי – או גללי – זִמְרַת־העם החדשה הזו. וכך יוסיפו להוליך אותנו בעקשנות אל החופה עם הכּלה שהועידו לנו על פי טעמם – עִם זִבְּלִית הזמר.

24 ביולי 1986