שׂרים. ראשי שׂרים. מנהיגים גדולים ומנהיגים אחרים. שבו כאן. שבו מעט בבית. בתוך עמכם. כל החזיתות חשובות. הבית קודם לכולן.

לא מפני שאין המדינה צריכה לידידים מבחוץ. אין עוד עם שצריך לידידים כעם הזה. אבל המדינה צריכה קודם־כל לידידים מבית — יושביה. לא ידידים לממשלה. ידידים למדינה. לא ידידים לצמרת. ידידים לשורש. לא יהיו למדינה ידידים בבית – לא יעמדו לה ידידים בחוץ. והמדינה רוצה להיות וַדאית ובטוחה כי הנסיעות המרובות האלו, מהכא להתם ומהתם להתם, אינן באות מפני שמתחת לסף־ההכרה פועל הקושי או הרתיעה להתמודד עם הבעיות בבית.

ב    🔗

חשוב להיות בשוק המשותף. אולי חשוב הדבר במפגיע. אולי חשוב הדבר באופן חיוני. אך אין פשוטי־העם בטוחים – ואולי לא הוּשׂכּל להסביר ולהוכיח להם זאת – כי עוד פגישה פנים־אל־פנים של ראשי מדינה עם ראשי מדינה היא מפתח־הקסמים אל השוק. ייתכן שגם המפתח לשוק באירופה הוא יותר בחרושת של לוֹד מאשר בארמון בלוּכּסמבורג. איננו כלכלנים. יש לכך מומחים. ומומחים מופלגים. אבל ייתכן כי תוצרת משובחה ולא יקרה, אפילו עם מכס גבוה, היא פתח טוב יותר לשוק מאשר מכס מוזל על תוצרת ירודה ויקרה. איננו יודעים. אבל אין לנו הרגשה כי עוד נסיעה אחת – עם או בלי פמליות – תפתור זאת. להיפך, מקונן בנו החשש כי יהיו פגישות, יהיו כותרות, אבל עלולה להיות אכזבה. אמנם לא כל אירופה – אוּגנדה. ואף־על־פי־כן.

ג    🔗

שבו מעט בבית – כי יש בבית אבטלה. אבטלה של מאה אחוזים. כן. כל מובטל יחיד, אמר פעם דויד רמז, הוא מובטל במאה אחוזים. משפחה של מובטלים, כפי ששמענו זה לא כבר סיפורה ברדיו, היא כדור־אש אנושי בוער ומבעיר. איננו יודעים אם האנשים מובטלים כתוצאה ממיתון מכוּוָן, או מראשיתו של משבר הבא מעצמו, או מחוסר עליה היוצר תגובת־שרשרת כלכלית. אבל נדמה לנו כי הכלכלה ממַתנת את עצמה וממַשבֶּרֶת את עצמה, עוד לפני שדימו למַתֵּן אותה. היינו מתקוממים למיתון מכוּון בידי אדם שרואה אבטלה, ולוּ גם זמנית, כמרפא. אולי בכל ארץ. לא בארץ הזאת שבה הספָר עָמוּס על העוני וכיבוש המדבר – על מטופלי הילדים. איננו כלכלנים, אך נדמה לנו, ברוב בּוּרוּתנו הכלכלנית, כי בשיפוע הזה יורדת הכלכלה מכוח עצמה, ויותר משיהיה צורך למַתֵּן אותה, אין היום רחוק שבו יהיה צורך לרסן את מיתונה. יש עמכם תכניות. העם, כמדומה מוכן לתת עתה כתף. גם מלאכה זאת אפשר לעשותה רק בריכוז מתמיד ועקשני בבית.

הזגוגיות נשברות ברעש, אך את הבקיעים בעמודים אין שומעים. נַסוּ לחזק אותם. דבּרוּ פחות אל העם ויותר עמו. הניחו מעט ליחסי ציבור ולקציניהם. דַבּרוּ עם הציבור עצמו. קצת פחות התנַסעוּת ויותר התישבות. התישבות בבית. לזמן־מה. למעט התכנסות פנימית כדי להבין פשר חזיונות חמורים ומאיימים המתחוללים כאן.

ד    🔗

תנו גם לידידים בחוץ־לארץ לנוח מעט – מידידותנו. גם לצרפת. אם לא לפי הכללים של הטקט הדיפלומטי – יהא־נא לפי הכלל הפשוט של החכם מכל אדם: הוקר רגליך מבית רעך. גם לארצות־הברית. היתה לישראל זה עתה נקודת־שיא ורוֹממוּת בביקור ממלכתי בכדור המערבי, כאשר לא היתה לה מימי מסעו של אדריכל המדינה עם קומה. ננשום מעט אויר־פסגות של השיא הזה. וננשום אותו מכאן. אַל נאפיל אותו בביקורים אחרים נוסח: אנחנו אחריך. בנעורינו ובזקנינו.

ה    🔗

חשוב לנסוע ולראות שכלוּל כבלי־הדואר הטרנס־אטלנטיים בשוייץ. חשוב יותר למסור מכתב מהרצליה לתל־אביב בפחות משלושה ימים. חשוב מאוד לראות איך אנחנו מדריכים חקלאים בפֵרוּ. חשוב יותר לא לחדול להביט בעין דואגת בחקלאי שעל הספַר הישראלי ובלבטיו. חשוב להאזין לדיוני־בריאות בז’נבה. חשוב יותר להבטיח רופא ב“נתיבות”. חשוב מאוד לדבר אל אוזן גדולי־עולם ונכבדיו. חשוב יותר להטות אוזן כל יום ובלי הפוגה לשיח אדם בישראל. לא מעל במות. בבית. להאזין לרוח המנשבת כאן והיא כהד מבשר של רוח־זלעפות חברתית. חשוב מאוד לדבר שלום אל כל זרעו של העולם. חשוב יותר למַתֵּן מעט את השנאה המתפרצת כאן.

לכן שבו מעט כאן. הזמן הישראלי אינו דוחק. הוא בוער. ולא כסנה. הוא אוּכּל. בכל העולם זמן הוא כסף. בישראל הזמן הוא גורל.

שבו מעט כאן.

1966