ובכן: אין עוד מצנפת ואין לולאות ואין עוד קוסמים השולפים מן המגבעת הריקה כל שׂכיוֹת־החמדה שבעולם. אין. תם עולם הדמיון. חלום ארוך של יום־קיץ ישראלי מגיע, כנראה, אל קצוֹ. כנראה – כי אין כלל גבול לכשרוֹ של אדם מישראל להונות את עצמו. ואין שום וַדאוּת שמתוך הקורים של גאוּת מדומה, הנראים להוזים רבים כקורי־כסף, לא ייטוה חלום־תעתועים חדש. לא. אין וַדאוּת. אך היום – יש מציאות, והמציאות הזאת כמו נחתכה לילה אחד בתער־גלבים ונחשף תוכה האמיתי. והוא – למרבה האפתעה – חלול.

הנה ההגדה לבית ישראל ההוזָה, פרק בית:

הפרק הראשון – הצבאי – גילה מה עלולה לעשות לעם תנומה קלה של עָצמתוֹ האמיתית; הפרק השני – הכלכלי – מגלה טפח־אחר־טפח מה מסוגלה לעשות לעם הזיה של עָצמה מדומה. מה עושה מגבית המתחפשת לרוַח; מה עושים מלווֹת המתחזים כהכנסה; מה עושה אומה עניה שיחידיה מתנשאים כנגידים; מה עושה ישורון כשהוא משמין.

ועל העוית שאחזה את הארץ עם ברק האמת – השורות הבאות.

הרבה יותר משלושה דברים מתחייבים מתוך הרמת־המסך הזאת, אך שלושה נראים עיקריים: נטילה, נדיבות, גיזום.

אלף: נטילה מן האמידים. באמצעים חוקיים, חד־משמעיים ומובנים לכל בן־תמותה. בלי פרשנות סבוכה. ונטילה לאלתר. מול כל התחבולות המחוכמות, שהומצאו עד כה על־ידי נגידים של ישראל בעזרת מצווים מן הרשות כדי לשאוב מן המדינה – תבוא־נא נוסחה פשוטה אחת של שאיבה מהם. לא בעקיפי־עקיפין, ולא כיד־שמאל שמבקשת לגרד אוזן־ימין ואיננה משיגה אפילו את התנוך, אלא בדרך הקצרה ביותר המגיעה עד התוף. כדי שנראה בעליל: כך וכך נלקח מפלוני שהעשיר במופלג. או סיפסר, או בנה עצמו על יסורי עמו ומצוקותיו.

יש משהו חמוּר וצורב בכך שכל אמצעי כלכלי שנועד להבריא את המדינה – כמו מחַלה עוד יותר את החברה: מרושש את העני ומרומם את העשיר. אין לך מהלומת־מרפא כלכלית מאלה שהונחתו בשנים האחרונות, שלא העמידה עוד נחשול של עשירוּת או שלא העלתה את האמידוּת שלב גבוה יותר בסולם השפע: מתן סובסידיות או ביטולן, פיחות או יִסוּף, תמריצים חיוביים או שליליים (מתי שליליים?) – אלה ואחרים היו תמיד כמקל־חובלים לשכבה אחת וכמטה־נועם לשכבה אחרת. זאת צללה יותר, זאת צפה ועלתה.

לוּ כל דיירי הארץ פַּקחים – לא ימנו את המלאי החבוי שאגרו תגרים בשלוש יממות של בהלה; לוּ כל הארץ חשבונאים, לא יוכלו לעולם לקבוע כמה בתוך מחירה של חפיסת־שוקולדה – שחציה ממתק וחציה גבב – כמה בו עליית מחיר הסוכר בעולם וכמה מחיר ההתעשרות הנוספת של בעלי־המניות. העם היהודי הנבון, צר להודות, איננו חסר כשרון להונות כראוי גם את שלטון עצמו.

אף־על־פי־כן – מלאכת הנטילה איננה כה סבוכה כפי שהיא נראית. הכלכלנים יודעים היטב היכן כל הכלבים קבורים ואין כל קושי לאתר את קברות־התאוָה האלה: הלוָאות פיתוח, מפעלים מאושרים ובעליהם המעושרים עוד יותר, תמריצי־יצוא והפרשי־שער – כל אוצר־הניבים הזה שמקורו במצוקות ישראל ושממנו צמחו גם העיווּת הכלכלי, גם התועבה החברתית.

לא ייתכן, למשל, שאם נתכנת עבודת ביצורים במאתים מיליון לירות בגולן הסלעי והרווּי־מלחמה – כבר אפשר יהיה על־פי משוָאה פשוטה לדעת כמה חוילות ייבנו בסביון. את המִשוָאה הזאת חובה לשבש שיבוש חד, וחותך, וחסר־רחמים.

מטה־המלחמה בביזה הזאת – ביזת יהודים מעצמם – חייב להיות נפרד מכל מערכה אחרת. הוא־הוא פיקוד־המרכז החברתי של התקופה. ואל דאגה: איש מאלה לא יברח. גם לאחר נטילה זאת עדיין לא יהיה זה עינוי גדול מדי להיות עשיר בארץ הזאת.

נמצא כי ככל שנראה יותר הפגנותיהם של יבואנים ושל קבלנים ושל נושכי־נשך – נדע כי לא רק רפורמה נעשתה בארץ במוצאי־שבת של שלהי חשון אלא שהחל להיעשות בה צדק. לא חלילה במערפת ולא בניפוצי־זגוגית, רק באִזמל החד של הדין. הוא דינה של חברה ושל אנשים הבונים עצמם מהריסות.

בית: נדיבות לחלשים. לא מיקוח על קוצה של פרוטה. לא התמקחות על רבע החודש או על רבע הילד. שום דקדוקי־עניות בפיצוי. מצער הדבר להגידו, אך אין ברירה: כמה שלא נטעה במתן פיצוי מוגזם לחלשים עדיין לא נגיע לקצה סיכומיהן של ואדוּז או של “ורד”. הדברים אינם עומדים זה מול זה אצל כלכלנים או אצל מדינאים, אך הם עומדים ערוכים זה מול זה מערך של אימה ושל כאב בביתו של העוני.

והנדיבות הזאת צריכה וחייבת לגלוש מעט מעבר למתהווה מן הפיחות הנוכחי ומביטול ההקצבות למצרכי־יסוד. הוא צריך לתקן משהו גם למעלה מזה, ובשעה זאת דוקא. בעצם המטר הסוחף – לעלות ולתקן את הגג הדולף מכבר. אולי זה יצרום אזנם של כלכלנים, אך תיקון זה הוא גם חלק מהבראה כלכלית. מובן, אם אנחנו מבינים נכון שכלכלה איננה רק מושג מופשט הנלמד באוניברסיטאות אלא גם תפריט על שולחן העוני או רוחו של נוער הגדל במצוקה, – בקיצור: מושג אנושי שמעורבים בו בני־אדם חיים, מהם נמקים בעָניָם. כיוצא בזה, אם אנו מבינים נכון כי הגשמתה של מדיניות חריפה וחיונית זאת צריכה להתבסס לא רק על דיוק החישובים הכספיים אלא גם על חשבון סטטי מדויק של כוח־העמידה והעמיסה של בני־האדם האמורים לשאת אותה על גבם.

נדיבות – ובדחיפות. לא לתת לרגשי־חרדה – חרדת־קיום אמיתית – להשחית אפילו את הפיצוי הטוב ביותר, אם יתמהמה. להביא את מעט הישועה – במהרה. במינימום של נייר. במינימום של לשכה. בלב נדיב. כדין הנהגה של פועלים. ובאיזור אנושי זה: בחשבון גמיש מעט. דבר לא יאונה לאוצרות המטבע הזר של המדינה, לא למאזן המסחרי ולא להשקעות־חוץ צפויות, אם בשל מיליונים אחדים נוספים יוצת זיק של תקוה ואמונה בלבבות דעוכים־מעט. דבר לא יקרה? – יקרה אולי הדבר שמִמשל ומדינה יכולים רק ליחל לו: לבם של רבבות אזרחים – שמצטרפים אצלם לפעמים עוני וספר וכל מצוקה אנושית אחרת – יוכל ללחוש לקברניטים אולי אפילו בשמץ של הכרת־הטובה: עִמכם.

והדבר השלישי במנין – אך לאו דוקא בסדר הדברים, הוא: גיזום. גיזום ברמת החיים של שכבת־הבינים, בכללה כמה רבדים של עובדים. קיצור: אנחנו בכללם.

נחמה ליבוביץ, מפרשת בהירה של תורה, אמרה פעם כי בשעה שאנו קוראים את הנביאים – וביחוד את נביאי־הזעם החברתיים – אנו נוטים להזדהוֹת הזדהוּת גמורה עם המטיף, אך לעולם לא יעלה על דעתנו לשייך עצמנו אל הציבור שעליו – או אליו – הטיף הנביא.

בכוח אבחנה נבונה זאת היינו רוצים לומר היום: אַל תניחו לנו – משמע לשכבה רחבה של ישראלים שהגאוּת המזויפה גרפה גם אותם והם נישאים על גליה בשיט נינוח מאוד, כעל־גבי גונדולה אגדית מ“סיפורי הופמן”. שום תביעה לגדוע את ההתעשרות בשכבות העילית של ישראל אינה יכולה לפטור שכבה שלמה אחרת של ישראלים, מרויחי לחמם ביושר, בעמל־כפם או בעמל־רוחם – החל במנהל, דרך הקואופרטיב ועד האקדמיה והמנופאים – מן החובה לרדת מעט מן הסולם שאליו עלו בכוח העמל או בכוח הסִחרוּר. אם יאבו – לרדת; אם ימאנו – להורידם.

זו איננה רק תקנה כלכלית. זוהי תקנה מוסרית וחברתית שאין חשובה ממנה. יש לראות נכוחה ולהבין כי אוירה זאת, שהחכם־מכל־אדם הגדירה: “לפני שבר – גאון”, אינה נוצרת רק על־ידי שכבת הוללים מבין חרשתני המלחמה והקבלנים והספסרים. האחרונים הם אבותיה של החינגה הכלכלית והם־הם הטובעים על מצחה של חברתנו את חותם רדיפת הבצע שבו היא נחתמת באחרונה. כך לדאבון־הלב נראים בעינינו גם משתאות־הנישואין הנערכים בתוך בריכות־השחיה של מלוני־פאר לאור הנרות המשייטים בתוך המים; או טקס בר־מצוה, מאותו סוג חגיגי עצמו, הפותח לפני הנער קודם־כל את שער העבירה החברתית.

אלא שאוירת ה“גאון” הזה נוצרת לא על־ידי אלה בלבד, היא נוצרת – וכלשון הימים: באופן “מַסיבי” מאוד – גם על־ידי שכבה גדולה של בכירים ובחירים – מן הממשל והמנהל עד הנמל – המרופדים בהטבות “סוציאליות” נרחבות ונושאות מִגוָן של “שמות יתרו”. וגם מתוך המערכת המגוונת הזאת עולה קטורת של רוחב־יד ואמידות מזויפת והיא המערפלת את החושים, והיא המסייעת לסלול את התוַאי המעוקם לכיווּנה של החברה כולה.

אם גם אנחנו משתייכים במישרין או בעקיפין אל המעגל הזה – תבוא המדינה ותפרוץ אותו. גם אם תקום צעקה. זו לא תהיה בשום פנים זעקתו של גוף הנחתך בבשר החי. זו תהיה תגובה המוּכּרת היטב לרופאים: רֶפלכּס של זעקה למראה האִזמל בלבד, אף כי הדבר שעומדים לנתחו הוא יבלת. במקרה זה: יבלתה של החברה.

וכדי לומר מפורשות: שכבה רחבה זו – הכוללת גם פקידי־בנקים עם “חודש ארבעה־עשר”, גם אקדמאים עם שבתון במטבע־חוץ, גם עתונאים, גם מנהלים בכירים – יכולה, וחייבת, לשדד את רמת קיומה, וקיום רכבה, או כפל־רכבה, בלי שתפוצה בשלמות קפדנית כל־כך, בחלקיק של פסיק, על עליית האינדכס, בין עלה מן העבר בין עולה מן ההוֹוה. יש אולי הרבה סיבות לעשות זאת, אך אין בעינינו אף לא צידוק אחד להזרים לתוך שכבה זאת אמצעים חדשים רק כדי שתוכל לקיים אותה רמת־חיים שקיומה מלכתחילה היה בגדר עיווּת וסילוף.

ואנו מצוּוים לעשות כן – הַינוּ־הך מה יעשו בינתים בנק ארץ־ישראל־בריטניה, או אשפי “צים” או חכמי החברה הכלכלית. יש ללחום באלה עד חרמה, עד רדתם, עד יימחה חותמם המעוות מעל פני המדינה. אך אין לך עיקום מוסרי גדול יותר מלומר כי משום שנתאפשר לאחד בן־ציון או אחד טיבור או אחד ג’ימי לוי לחַבּל במדינה כפי שחיבל – אין רע אם גם אנחנו נקטוף ממנה מעט על־פי דרכנו – אפילו על־פי צדקתנו – ועל־פי אפשרותנו הצנועה.

יש לשפוט במלוא מידת־הדין פשעיהם של אחרים, אך בשום פנים אין בפשעם אלה כדי להצדיק טיפוח של מידת־רחמים וסלחנות לעוונות עצמך.

יש איזו דרמתיות כנה בהופעת ההסתדרות במערכה הזאת. זוהי זעקה אמיתית של שליחי־ציבור שהם פה נאמן למצוקת ציבורם ולרחשי רוחו. הטענה כי אלה ואלה – בממשלה כבהסתדרות – הם נציגי פועלים, היא בודאי נכונה. אך יש אחריות חריפה ומושחזת בשליחות המיוחדת מטעם הפועלים לענינם, והדגשת היחוד הזה היא חובתו של כל נציג בהסתדרות בעצם היבחרו לתפקיד זה.

אך בצד הנאמנות הזאת לשולחים אין ברירה אלא למתוח בלי הרף קו דיפרנציאלי, מבחין מאוד, בין שכבה לשכבה בתוך הרבדים החברתיים והכלכליים המגוּונים שבתוך הסתדרות־העובדים עצמה. מצוַת ריסון החזקים – חשיבותה החברתית, המוסרית – וגם ההנהגתית – בימים אלה אינה נופלת כחוט השׂערה ממצוַת חיזוק החלשים.

אפשר יישמע הדבר פרדוכּסלי מעט, אך גם בעשיית הגיזום הזה מחויבת דוקא ממשלת־פועלים – בעזרת הסתדרותם. מובן, כל עוד חרותים על דגלה של זו כמו על דגלה של זו לא רק החובה להרבות מטבעות בארנקנו אלא גם הכורח לראות תמיד את פניה המצולקים של מדינת־היהודים ולצקת מידה של שויון גם בדפוסיה של חברת־עובדים מתהווה. כן. מעט שויון וצדקה גם בין האנשים העובדים לבין עצמם.

אולי לא נטעה הרבה אם נשער כי בביתה הגדול של תנועת־הפועלים עוד יימצאו רבים שיתנו למהלך מבחין זה גם מלוא חלקם הממשי, גם מלוא תמיכתם המוסרית. הקולות בוקעים פה ושם. יש להבחין בהם, לשעות אליהם, להוליך אותם ולעשות בכוחם צדק למדינה בשעה זאת, כשם שבכוח תמיכתם של רבים מאוד משכבות מצוקה ועוני תסייע ההסתדרות לעשיית מלוא הצדק לחלשים.

1974