ידידנו, מומחה לשיבושי הנפש, מיעץ תמיד למי שמגלה סימני־עצבנות מופרזים להשקיף על ירוק. על משטח דשא, על מגרש גולף – כל נוף של יַרקות. הירקוּת, אומר הידיד, מרגיעה.
מי שרואה את העם כמופרע מעט או כחסר יציבות נפשית ינקוט גם לגבי אומה שלמה אמצעי־ארגעה כאלה. ואולם מי שמאמין כי לב העם ועצביו בריאים מיסודם, מי שאיננו רוצה בהרגעתו אלא בחיסונו – יפרושׂ לפניו אמת. טבעה של אמת שהיא יורדת לפעמים כרעם ומעבירה זעזוע, אך טעמו של זעזוע כזה כטעם הדקירה של זריקת־חיסון. שום בר־דעת לא ויתר עדיין על החיסון בשל הדקירה.
חטא זה של פרישׂת האמת חטא, כנראה, כובש סיני בספרו האחרון. מותר היה לו להוליך את צבאנו תוך שבעה ימים אל אחד הנצחונות המפוארים; מותר היה לו ולחבריו להנחיל לעם את בטחון קיומו. אסור לו להנחיל את כל אמת הנצחון הזה. כמעט מוטט כל יוקרת עצמו: כך לכבוש את סיני יכול כל אחד – כל פרופסור בבית סוקולוב, כל פרשן בעתון ובודאי־ובודאי כל שר – וכל זועף – בממלכה. ככה? – כל אחד. זוהי תקופה של קריעת־כּוֹתפוֹת לתיאבון ועַם שאחז אותו בולמוס כזה – לא בנקל ניתן לעצרו. תקופה זו, הנושאת עליה בין השאר חותם העיווּת של אנשים ומעשים, ניתן לומר בוַדאוּת כי תהיה לה אנטיתזה משלה וייתכן שזו תבוא מהר יותר משניתן לשער. ואולם לא בכל הקיפו של הנושא הזה עניננו עתה. עניננו בספר סיני. בעקבות קריאה ובעקבות מהומה.
ב 🔗
אין דבר בעולם שיכול להצדיק גרימת כאב נוסף ומיותר למשפחות שהקרב לקח מהן את מה ששום תהילה ושום נצחון ושום גאוַת־עם לא יוכלו להשיבו. גם דברי־הניחומים הנאמרים באסיפות פומביות אינם יוצאים מכלל מלים כשהם באים לטעון לשכולים ולכאבם. אין העם יכול להביע הכרת־חובו אלא בהרכנת־ראש ובדומיה וזו שותפותו – אם יכולה בכלל להיות שותפות – ברשות־היחיד הנוראה הזאת של יגון אֵם או רעיה.
אבל אותו אסון נוסף ומיותר במיצר המיתלה, שעליו נודע לנו מסיפורו העובדתי של מ. דיין, לא ייתכן כלל שיועלם – על אף הזעזוע החמוּר שגורמת לנו ידיעתו. ולא רק משום שאי־סיפור האמת יש בו מידה של אונאה ששום עם אינו יכול לאמץ לעצמו כאורח־חיים. אלא משום שסיפור האמת, על כל מוראותיה, הוא אולי המחסום היחיד בפני התרחשות כזאת בעתיד.
כי הדבר שהעם רוצה להיות בטוח בו איננו שמפקד השולח בנים לקרב לא יטעה לעולם. אין זו ממידתם של בני־תמותה. אך הדבר שעם חייב להיות בטוח בו הוא כי מפקדיו לא יעלימו ממנו אמת. כי לא יציירו לפניו יַרקוּת. כי יוליכו אותו אל הקרב וממנו בצלילות ידיעה של יתרונו ומגרעו. כדי שאונאה של היום לא תמיט עליו שוֹאה מחר. זהו הטעם האמיתי של סיפור האסון במיתלה. ואם ההרצאה העובדתית והמפוכחה תהיה אות־אזהרה למפקדים ותחסוך ולוּ גם קרבן אחד – חובה היתה להרצותה. אולי לא רק כדי למנוע אסונות. אולי לא רק כדי שמפקדים, שליחי העם ושולחי בניו למלחמה, ידעוּ כי אין מעשיהם נחתמים רק בשיחות ארבע־עינים או בתיקי צבא ובגניזותיו. אלא גם כדי שנדע כולנו במה רפודים אף המבריקים בנצחונותינו. ובעוד אנו זוקפים קומה עם הנצחון נרכין מעט ראש בפני מחירו. כל מחירו.
ג 🔗
ואמת אחרת המתגלית לעם פזרן, המנהל אורח־חיים של עולה־מנכסיו היא אמת העוני.
אנו טובלים בשפע בבית הפרטי. אנו מרבים במכוניות כדרך שמרבה כל העולם וכמוהו אנו מחליפים את הדגמים. אנו בונים חוילות כדרך שבונה כל העולם. אנו משתייכים לקאונטרי קלוב ולמועדון־גולף ומסובים במלון הילטון לחוג נצחונות של פועלים איש על רעהו. שם, בצבא, באזור הרגיש ביותר של עצם קיומנו, עדיין – עד היום הזה – אנו עושים את הדברים בעור שינינו. כושר תושיה ונאמנות של יחידים עומדים לנו כדי להשיג שרשראות לטנקים לעת חירום ולהביאן. אך ביסודו של דבר אנו לא רק מעטים נגד רבים אלא מעטים המצוידים במעט כנגד רבים המצוידים בהרבה. ורק דמיון הנהגה ועוז לוחמים איזנו עד כה את העוני הזה.
גם זאת יש לדעת. כדי שלא יהיו הנצחונות כמונחים בקופסה. כדי שנהרהר מעט בריסון חיי עצמנו ובריווּח חיי בנים על המשמרת. קצת פחות צמידים וקצת יותר שרשראות. לזחלים, כלומר. לעולם לא נוכל להתמודד עם יריבינו בכמויות מוחלטות. אך נעשה, לפחות, שהמספר הממוצע לכל אזרח של ספינות־נוסעים שאנו בונים לצרכי תיור במצָרים הקאריביים, של מלונות מפוארים ושל סימנים אחרים של גדלות מדומה לא יעלה הרבה על הממוצע אצל אויבינו ושהמספר הממוצע של שרשראות־זחל לכל אזרח לא יהיה קטן מן הממוצע שלהם. ייתכן שאז נוכל לשוט יותר בשקט – במצָרי הים של עצמנו.
ד 🔗
כאשר אתה קורא ספר־עלילות זה ונזכר במונח החוזר ונשנה באחרונה בלי הרף, בטעם משלו אבל לא בלי הדגשה: “בשנתים האחרונות” – עולה מאליו איזה הרהור סלחני. כל תקופה וטעמה, אך מעטות התקופות המתמודדות עם כובד ההכרעות של הימים ההם. קבוצה של אנשים נחרצים, אוהבי עמם ובוגרים אל שעתם, כמו הולידה את המדינה מחדש לפני תשע שנים. שום דבר אינו מבטא אולי את חומרת התנאים ואת חומר ההכרעה של כל המעורבים בחישול הפרק ההוא כמו אותה פיסקה ביומן סיני: “את הנגב לא אשנה ואת הציר עלי לפרוץ”. ואם משהו לא היה מדויק במשפט הזה – זה חלקו הראשון. גם הנגב שוּנה. אולי מתוך הראיִה־למרחוק של אותה קבוצת־סיני עצמה.
כך הוא, בדפים מועטים, סיפור הימים הגדולים, שחסרונו היחיד, הוא, כנראה, שהופיע בעיצומם של ימים קטנים.
1965