לוגו
ארץ רחוקה מאוד
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

״בני ישראל״ – שבט יהודי מהודו – שובתים שביתת־רעב.

כאשר ניסינו בימי נעורינו לטעון בכל הגיון־הברזל של הנעורים כנגד מי שהורה לנו הלכות שכר ועונש, שככלות הכל האלוהים הוא רחוק ואנחנו איננו כלל בתחום הישג־ידו ואֵימי העונש אינם אימים מוחשיים כל־כך, היה זקן חכם־לב משיב לנו בקולה הרועד־מעט של התבונה: האלוהים – היה אומר – אינו רחוק ממך כלל וכלל. הוא כמטחוי נשמת־אפך. אבל מדבריך אני למד כי אתה רחוק ממנו. רחוק מאוד.

איננו יודעים מהי ״הארץ הרחוקה״ שאליה נתכוונה הרבנות הראשית במגילת האליה־והקוץ שהגישה לרעבים על יהדותם מקרב עדת ״בני ישראל״, השובתים רעב בירושלים. אבל הרושם הוא כי מעללי הרבנות בתקופה האחרונה – לאו דוקא בענינם של ״בני ישראל״ הלכודים בתוך המרכאות כבתוך סורג – עושים את הארץ שבה אנחנו יושבים ארץ רחוקה. רחוקה מאוד. רחוקה לא רק ממשבי־הרוח הפורצים כסערה בעולם והמטלטלים כל הוייתו החמרית והרוחנית, אלא גם מזרמי־הרוח האדירים שטילטלו את העם בשני הדורות האחרונים טלטלה הקרובה לכליָה; רחוקה מכמיהתם – הנעשית נדירה יותר ויותר – של יהודים להיות יהודים; רחוקה מן החסד האנושי הארוג כחוט־השני באמונת ישראל, ולא נהסס לומר: רחוקה ואיטמת לאַפיוֹ המיוחד של המאבק על קיום היהדות בדור נסער ומלא תהפוכות. ורבנים נושאי־כהונה בישראל אינם היחידים החרדים לקיום הזה.

 

ב    🔗

נאמר מראש: אין לך דבר קל יותר מלעלות על עגלת־הביזוי של רבני ישראל הדוהרת באחרונה כבמורד הר. אין לך דבר קל יותר מלצייר אותה עדה נכבדה של מגדלי־זקן ולובשי־ארוכים כחיל־גרר המושך אותנו לתוך אפלת ימי־הבינים, או כחיל־מחסום שאילמלא הוא היו הקִדמה, החירות האנושית וכל מעלות־הרוח הנאצלות של האדם פורצות כּאֶשֶׁד וריאותינו היו נושמות אויר־פסגות של חיים חילוניים חפשיים. ציור כזה לא זו בלבד שהוא חוטא מבחינת חינוך העם לתפקיד שמילאו הם ושכמותם בשמירת האומה בדרך הארוכה של נדודיה – הרבה לפני קום המפלגה הדתית הלאומית – אלא שהוא גם מתעלם מסכנות גדולות פי כמה של שקיעה וניוון רוחניים, שהכפירה בכל ערך והריקנות מכל אמונה הן גילוייהם הבולטים ביותר. וכבר ראינו היטב כי גם משטר של נישואים אזרחיים, למשל, הוא כשלעצמו עדיין איננו ערובה מפני שעבּוּד רוח האדם, הכנעתה וגימודה, כשם שנכון הוא שהדבקות בדת היא בלבד איננה תריס בפני תועבות ארציות למיניהן.

ואולם אנו באים בדין עם הרבנים לא משום שאנו סבורים כי תם ונשלם תפקידם בחיינו הרוחניים המגוונים אלא משום שאנו עומדים מוכי־תדהמה מול קוצר־הראות וקהות־החושים של מנהיגות רוחנית נוכח תמורות המזעזעות אַמוֹת־הספּים של העם. ובדין זה לא נהַדר פני רב ולא נִשא פני כהונה ולא נירתע גם מן האמירה המאיימת של אחד הרבנים: ״דברו דבר ולא יקום – כי עמנו אל״. כי אם הכוונה היא לאלוהי היהודים – איננו בטוחים כלל וכלל כי אלוהים זה נמצא בימים אלה עם רבני ישראל יותר מאשר עם אלה שהיו מצונפים באהלי־היריעות, הם וטפם, על מדרכות ירושלים או יותר מאשר עם עצמותיו של יהודי קטן בן־גיורת הטמונות עד היום מעבר לגדר של בית־עלמין בישראל – על־פי פקודת רבנים.

 

ג    🔗

אנו יודעים פירושו של המונח גזענות. אנו יודעים כי הוא גורר עמו אסוציאציות מבעיתות. ואולי נכון היה ליחד את המונח הזה לתקופה אחת שבה הונפה סיסמת הגזענות כמאכלת על צוארו של העם – ולתקופה ההיא בלבד. אם מפקיעים מן המושג הזה את משמעותו המחרידה ואם נוטלים ממנו כל יסוד של השוָאה־שאיננה־השוָאה – ההוראה לחפש בבני ישראל או ביהודים מארץ רחוקה אחרת למוצא האם ולמוצא־האם־של־האם ״ולמעלה מזה ככל האפשר״, היא הוראה שאָפיה וטיבה ומהותה: גזע. גזע יהודים. אבל גזע. גזע כהנים – ועדיין גזע. והחיפוש אחרי טהרתו של הגזע הזה ״למעלה ככל האפשר״ איננו נעשה פחות טמא אם מחפשים מוצא יהודי ולא מוצא ארי או טטרי־מונגולי.

ואפילו השלמנו עם עצם החיפוש הזה אחרי המוצא הכיתתי – לבדוק אם לא נתערבב כהן בגרושה ואם לא מימזר על־ידי כך את כל שלשלת־היוחסין של הדורות – עומדת אותה הוראה ״למעלה ככל האפשר״ כזמן ללא מנין, כלהב ללא ניצב. ומולם – כמול חומה – שני אנשים שאינם יכולים לבנות עתידם ביחד רק משום שבדקו איש כל תכונות רעהו, תכונות אָפיו ותכונות יפיוֹ, מעלותיו וחסרונותיו, אך בכיוון אחד לא בדקו: ״למעלה ככל האפשר״, הַינוּ: אם לא נכשל, חלילה, מישהו במשפחה בגילוי־עריות לאורך הדורות, בגלגולים רבי־התלאה של העם. ואין רבני ישראל ופוסקי הלכתה בימינו חלים ומרגישים כלל כי בעוד הם מקפידים שלא יבואו בקהל העם עובדי עבודה־זרה שלא נתגיירו כהלכה ושלא ייטמא העם בגילוי־עריות, הם מתירים, במישרין או בעקיפין, את החמוּרה לא פחות בשלוש העבירות שעליהם ייהרג יהודי ולא יעבור – את שפיכות־הדמים.

 

ד    🔗

אמרנו שפיכות־דמים ואיננו נסוגים כמלוא־הנימה מחומרת ההגדרה הזאת. כי אם יש, בין שאר הדברים, מה שמפליא ומדהים בכל התנהגותה של הרבנות בעניני אישות בתקופה שלאחר קום המדינה, זהו העדר יסוד מספיק של חסד־אדם בשיקוליה ובפסקיה. כאילו היתה ההתנצחות עם החילוניים והפחד שמא יתפרש כל צעד לקולא ככניעה לחילוניים – שיקול ראשון, מדעת או שלא־מדעת, המחמיר או מחריף את שיקולי ההלכה ומסיח דעת רבנים ולבבם מן היסוד האנושי של ״וחי בהם״ שהוא טעם כל הלכה ותמציתה.

והדבר מדהים לא רק משום שהחסד הוא מן היסודות הראשונים בַּיחוּד היהודי וראשון בספירות האצילות, וכמאמר הזוהר: ״זרוע הימין״ שאין קיום בלעדיה, אלא משום שלא היתה תקופה בדברי ימי העם שבה נחוץ היה החסד לבנין עולמו – כתקופתנו.

כי שום הלכה ושום נבואה – לא אדריכל ההלכה כר׳ יהודה הנשיא ולא גדול־מקוננים כירמיהו – לא יכלו לחזות ריסוק־אברים כזה של העם ביום מן הימים. שום חטא מחטאי העם לא נובא לו עונש וכלָיה מכוּונים כאלה בידי אדם כעונש וככליָה של המשרפות ושל ניפוץ עולליו, נשיו וזקניו אל הסלע. עם שנהרג כל־כך על טירוף־טהרת־גזעם של אחרים צריך יותר מכל עם אחר לנפות את חייו והלכתו ודיניו והליכותיו עם תושב ועם גר מכל אבק־אבקו של טוהר־כת או מוצא או גזע.

כי במהומת־ההשמדה הזאת כמו נטרפו כל קלפיו של העם ונשדדו מערכותיהם של כהן ולוי וישראל לפני שויון אחד: שויון המוות. שויון זה איננו עוד מאורע אחד במאורעות היהדות. עוד תלאה בתלאותיה. זהו מנין חדש. כמעט התחלה מחודשה של העם. חורבן שמן הרמץ שלו באורח פלאי קמו שרידים ונתלכדו לעם חדש לחלוטין. בתוך החורבן הזה ובעקבותיו אין זה מן הנמנע כי באו כהנים אל גרושות ונשתכחו הלכות־יִבּוּם ולא היו נעלים לחליצה ואין אולי מספר לממזרים – על־פי הגדרת ההלכה – המתהלכים בעם והם בין טובי בניו ובוניו בימינו. עם כזה ניתן לאַחוֹת ולבנות מחדש רק בכוח החסד. בכוח התמורה ולא בכוח האיבּוּן. בכוח ראִיה חדשה של עיקר וטפל. כמעט כל יהודי המגיע בימינו לארץ על־פי חוק־השבות הוא יהודי של תלאה ומרדות. או שנמלט וכנף בגדו בוערת מלהבת־הכבשנים או שפרץ סורג ובריח מארץ שנתנה קולר בצואר היהדות כולה להחניקה, או שהוכרז כטמא על־ידי בני־המקום כפי שהוטמאה עדת ״בני ישראל״. אם יש זמן שבו צריכה היתה אומה למען קיומה וקיום אמונתה לפתוח זרועותיה לרוָחה, לשאול פחות ״מאין באת״ ולהסתפק בידיעה ״לאן אתה הולך״ – זהו הזמן הזה. הזמן שלאחר חורבן. ואין לך דבר סוטר־על־לחי יותר וערל־לב יותר מן העובדה שיהודי שהוכרז כטמא במחיצתם של נכרים או שצלמו האנושי טושטש בעוון היותו יהודי, נמלט לארץ כיסופים ומקלט ומוצא את יד־ההלכה של עמו ושל תורתו מונפת לבדוק את מוצאו ״למעלה ככל האפשר״. ועל קשיחות־הפנים הזאת קרואים רבני ישראל לדין הציבור – דין ומשפט שגם רבנים נושאי כהונה ונושאי סמכות מקודשת אינם יכולים לכפור בהם.

 

ה    🔗

אבל החסד נחוץ לא רק מפני רוחות השוֹאה, ששריקתן עדיין נשמעת בחללנו, אלא גם מפני רוחות הרוָחה הגדולה והטמיעה המנסרות בחלקים אחרים של העם בארצות שהרבנות – וכבר לא הגיאוגרפיה – עדיין מגדירה אותן כרחוקות. והן מנסרות בכוח גובר והולך ומרסקות נשמתו של העם לא פחות משריסקה השוֹאה את גופו. כוח המשיכה והפיתוי מבחוץ של טמיעה זו, היונקת מעודף ושפע, הוא כה רב עד שרק אִולת היא להוסיף עליו כוח־דחיפה והרחקה מבפנים. אנו יודעים היטב שאפילו ישראל גזוזת־פיאות־וזקן ונוסעת בשבתות ברחוב שבטי־ישראל בירושלים ומחתנת בניה לא תחת חופת־רבנים בּלוּיָה אלא בלשכתם המגוהצת של פרקליטים ובמכונות אי. בי. אם. – אפילו ישראל כזו עדיין איננה תריס בפני הבריחה מן היהדות ועדיין אינה משקל שכנגד לכוחות האדירים המושכים בימינו חלקי־עם מעצמו וחוצה. אנו יודעים לא פחות מאחרים שלא ויתור על צביונו הרוחני המיוחד הוא שקיים את העם עד כה ולא הוא שיקיימו בעתיד. אך כל מי שמבקש לומר לנו כי דוקא חליצת הנעל והיריקה בפני היבם או הטרפת שחיטת־חוץ או הטמנת עצמותיו של בן־גרים מחוץ לגדר – הם ושכמותם מן הערובות ליִחוּד היהודי, הריהו כמי שאמר שכוחו ויִחוּדוֹ של העם לא בערכיו החברתיים והמוסריים אלא – בחטוטרות. וכל עודף־חטוטרות כזה – הַינוּ־הך מה היתה חשיבותן בעבר – איננו מרים קרן היהדות אלא עושה אותה קרן־נַגחים. איננו מבצר אותה אלא מבודד אותה. מבודד לא מנכרים, אלא מיהודים. ולא רק מיהודים המראים לה גב אלא מיהודים המאירים לה פנים. מיהודים העומדים ככבאים במרכזן של להבות־טמיעה ומנסים בתוך להבות אלו לשמור על גחלת קטנה שתוסיף להבהב באורה המיוחד. אך הרוח הנושבת היום מירושלים הרבנית איננה מפיחה בגחלים אלו ללבותן אלא – לכבותן, ומעולם לא קיבלו עליהם רבנים כל חומרת האחריות לשלמות העם ושלמות מושגי־אמונתו ומושגי־אחדותו כפי שמקבלים עליהם רבני ישראל בימינו.


 

ו    🔗

לא ניתפס לקוצר־הרוח על שנגזר עלינו כל יום שני וחמישי לצאת למלחמות על עניני דת ולהשחית חלק גדול ממרצנו הרגשי והאינטלקטואלי במערכה הנראית לרבים כנטל כבד ומיותר. בין נרצה בין לא נרצה, עוד ימים רבים יתלקחו מדורות אלו בחיינו, שבעיקרן ובמהותן הן מדורות של היתוך וצריפה, ואורך־רוח רב יבוקש כדי שלא להפוך מחלוקת לשנאת־אחים ואולי גרוע ממנה – לבוז יהודים איש לרעהו. אם אנו יכולים לשאת באוצרות בלתי־נדלים של סבלנות והבנה לקיומן ולמחלוקתן של כיתות מפלגתיות שאבד עליהן כלח ושהורסות תאי העם ורקמותיו, נִשא במעט אורך־רוח גם את ההתנגשות הבלתי־נמנעת הזאת עם מושגים שאפילו מפני גילם בלבד אינם יכולים שלא לעורר כבוד. התנגשות זו היא מבני־הלוָיה ההכרחיים של גאולה. גולה ודת קל היה להן יותר, כנראה, לגור בכפיפה אחת. גולה היא פורענות ודת היא מלכות ולא היתה תחרות ביניהן. ואולם גאולה היא מלכות וגם דת – לדעת מאמינים וכופרים כאחד – היא מלכות, וקיומה של מלכות בתוך מלכות הוא ענין מורכב וההסתגלות של זו לזו היא תהליך ממושך ולא מעשה חד־פעמי.

מתוך הבנה זו של מהות הויכוח הנטוש בעם – לא נבוא אל הרבנים בתביעה לנטוש הלכה או לפסוק בניגוד לה. כי על־פי אותה הלכה הוסמך הרב להיות רב ועל־פיה מצוּוה לשפוט. אך מה שגוזרת עלינו התקופה הוא רוח תעוזה לשינוי הלכה ורוח גדולה של חנינה. לא רק מפני שידנו נוגעת בגרמי השמים ולנגד עינינו ממש הופכת מטפיסיקה לפיסיקה ו״המאור הקטן לממשלת הלילה״ נהפך לשדה־חניה פיסי ליציר־כפיו של אדם. אלא מפני שעם רצוץ ומתאחה מוֹנֶה עתה מנין חדש לחורבנו ולתחייתו ולא היתה כתקופה הזאת שבה היה זקוק למבטה החונן – ולא הזועם– של האמונה. למעלה מדור השתולל בעם אל קנא ונוקם – ללא מצרים. מותר לוֹ לפַנוֹת מעט מקום לאל ארך־אַפּיִם.

1964