לוגו
עלים מפנקס הזמן
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א. הקולות שאנו סופרים    🔗

אפילו נניח כי פתקי־הקולות, המצטופפים יחדיו בקופסת הקלפי בשעת־לילה אפלולית, נתפסים ליצר הריבוי הטבעי — עדיין אין להסביר אלא על דרך הנס איך הם מתרבים אף למעלה ממנין הזכאים בכלל להצביע.

הנס הזה אירע כנראה באחרונה בקטע ממערכת בבחירות בישראל — אך אין הוא מבדח כל עיקר.

הדברים המנסרים בין הפה ןהאוזן על מהלך הבחירות פה ושם בהסתדרות מקצועית נכבדה אחת — אינם יכולים עוד להישאר בתחום מצומצם זה. השמועות הנלחשות ושאינן נלחשות אינן נוגעות בשולי הדברים. הן נוגעות בכבודו ובמצפונו של כל חבר בארגון. אם גמדי־עסקנים פה ושם מבקשים להוליך אותנו אל בחירות נוסח האיטי — עלינו לדעת זאת. אולי נלך — מפני האֶקסוטיות והחידוש שבדבר; אולי נעדיף לשבת בביתנו, להניח לפתקים להצביע בעצמם ולתת לדמוקרטיה לבנות את עצמה כבניין־נייר אדיר, על כל העוצמה היצוקה בבנייני־קלפים. אך עלינו לדעת זאת, איננו רוצים להיות מזוייפים שלא בפנינו.

החרדה הזאת איננה רק עניין של מפלגות קטנות. היא עניין מוסרי ראשון־במעלה דווקא למפלגה מנהגת, כי על פיה נקבע סולם־התווים של מנגינת ההתנהגות הפוליטית בישראל. רצונך, יש גם עניין תכליתי מאד בידיעת הדברים לאשורם: אם אין האמת נחשפת ואם המספרים בחלקם עלולים להיות בדויים, הרי הלקח העשוי להילמד מהם אף הוא לקח בדוי, מתעה.

ייבדק הדבר מיד, בלי רחמי מפלגה על עצמה. אם מחייבת האמת להפסיד שרביט שלטון, יהיה השרביט כפרתה. אפילו לדעת המפוכחים, המעשיים והתכליתיים — המחשיבים את התוצאה הסופית יותר מאשר את הדרך שבה נתקבלה — הפסד שלטון בארגון מקצועי אחד עדיין איננו קץ כל בשר פוליטי.

 

ב. המליצה המדעית    🔗

הלשון האוניברסיטאית של ימינו, בייחוד בתחום מדעי החברה. ראויה בוודאי למחקר מיוחד הן מן הצד הלינגוויסטי הן מצד היותה בבואה להוראה הנוטלת מן הלימוד את נשמתו ומקנה לתלמיד נוסחאות מיכניות תחת תורה. דור המלומדים הצעיר של ישראל גדל בתוך סדים אלה כמלפפון הגדל לתוך בקבוק. נעסוק בו בהרחבה בהזדמנות אחרת. הפעם דוגמה אחת.

“ב”אקדמאי", בטאון — אינפורמטיבי בעיקרו — של האקדמים במדעי החברה והרוח, אנו קוראים מאמר בעניין הפער הסוציאלי, המתכוון להציע תנועת התנדבות לצמצום הפערים — דבר יפה ובעתו, לכל הדעות. אך הנה, כלשונו, הפרק הראשון שכותרתו: “נוסחת הגורמים היוצרים את הפערים החברתיים־כלכליים”.

"נסמן את הגורמים היוצרים את הפערים ב־X, ואת הפערים עצמם ב־Y, ונקבל את

הנוסחה (X)f = Yהפערים הם הפונקציה של הגורמים לפערים חברתיים־כלכליים.

X — הוא המשתנה הבלתי־תלוי שאנו יכולים לנסות לשנותו כרצוננו.

Y— הוא המשתנה התלוי. כשנגרום לשינויים ב־ X ישתנה גם — Y.

במידה שנצליח לבטל חלק מן הגורמים היוצרים את הפערים המסומנים ב־X.

זה יצמצם את הפערים עצמם המסומנים ב־Y.

הגורמים היוצרים את הפערים החברתיים־כלכליים מתחלקים למעשה לשני סוגים:

1.הגורמים הגלויים.

2.הגורמים הסמויים (הלאטנטיים).

הנוסחה תשתנה בהתאם לכך ל־ (X2+ 1X) f= 4

1X — הגורמים הגלויים. 2X — הגורמים הסמויים היוצרים את הפערים החברתיים־כלכליים".

עד כאן — הפרק הראשון. ברור כמאדים. לאחר כמה מהמוּרות מדעיות נוספות באה פנייה להתנדבות הבוגרים לצמצם הפער. מעניין רק איך יצמצמו המלומדים הצעירים את הפער באור־עקיבא ובקטמונים, למשל, כשהם חמושים בנשק המתוחכם של המישוואה הלאטינית.

מאמר קצר זה, שחלקו הבאנו כאן, אינו אלא נטף מתוך המבחנה. מליצה טכנולוגית, פסבדו־מדעית, הולכת ומשתרשת אצלנו בתחום הרוח, בין נחוצה בין אינה נחוצה. את מקומו של המליץ הלשוני הולך ותופש המליץ המדעי המצעיד עלינו גדודי מלים המחופשות כמדע. השימוש המופלג בנוסחאות אלגבראיות פוטר את הכותב ממאמץ מחשבתי מקורי ומתרגיל בהתבטאות ובהבעה. הוא פוטר אותו מסגנון. אך מעל לכל הוא מנתק את המחבר — וממילא את הקורא — מכל קשר רגשי אל הנושא האנושי שבו אמורים הדברים. אף כי זהו הדבר הנחוץ אולי יותר מכל בטיפול בעניינים של פער בין אדם לאדם ובין עדה לעדה. הנוסחה המדעית של הפער הזה פשוטה כלחם ולהבדיל מן הפיסיקה הגרעינית, למשל, אין היא צריכה כלל למישואות לאטיניות. המדובר הוא פשוט בעוני, על כל הסתעפויותיו. לב יהודי ואנושי חם עם קצת ידיעה אריתמטית פשוטה ייטיבו עם הנושא יותר מאשר אֶקס פּלוּס Y, פלוס— דווי.

מי אמר: דיברה תורה בלשון בני־אדם"?

 

ג. תכנית אב    🔗

עם כל הכבוד שאנו רוחשים למונחים שריח של קידמה וייעול עולה מהם — קשה מעט לעכל את המושג “תכנית־אב” לתיאטרון, שלפי כל הנכתב בעתונות עומדת המועצה העליונה לתרבות להגישה לממשלה או לשר החינוך והתרבות, אלא אם כן הכוונה היא למהדורה אחרת של תכנית־הב — כביכול בתקציבים בלבד תלוי גורל תרבותנו ודמותה.

איננו יודעים מי משני ההורים חסר לתיאטרון העברי: אבא או אמא, אך אם לשפוט לפי צוצן של להקות חדשות לבקרים — אין הפעילות התיאטרונית חסרה אבות. להיפך: הרבה אבות לה. מהם גם אבות־נזיקין.

חוקי “הברירה הטבעית” תקפים לגבי פעילות אמנותית לא פחות מאשר בכל שדה אחר ויש להניח לחוקים אלה לפעול. הטוב, אם ייתמך, סופו להכות שורש ואילו הקלוקל ממילא יתפשט ושום דבר לא יעצרו: הן על כך עמלים כל־יום־תמיד שירותי הרדיו הממלכתיים ולהקת הנערים והנערות שבראשם. המפרנסת את אמנות הבידור והקלעים של ישראל.

כך או אחרת — יניחו לנו עם “תכניות־אב” לתיאטרון. מעט יותר עידוד לנקי ולמבורר. קצת פחות עידוד לתפל וקצת יותר “אבא” לתכניות האמנותיות והבימתיות שהמדינה עצמה משפיעה עלינו בכליה שלה — ואיך־שהוא נישא את יתמותנו.

שלושה חדשים, אומרים, תימשך עבודת הוועדה על “בניין אב”. חבל על יגיעה מאומצת — ובסופו של דבר: סיזיפית — של מוחות ישראליים דווקא בימי הקיץ המתישים.

 

ד. בזכות “בימות”    🔗

ועוד לעניין הבמה:

מלחמה “בימות” על הקלות להצגותיה ראויה לתמיכה מצד כל שוחרי היזמה האמנותית הטובה. ואין זה חשוב כלל אם הממריץ לפעילות הוא עיסקי ביסודו. חשובה רמת־הטעם וחשובה התוצאה. והתוצאה היא כי שורה של מפעלי אמנות שיזמה “בימות” מאז הקמתה לא הרבה ניזומו כמותם — מצד התרומה למקור ולעידון־הטעם — על־ידי גופים בעלי אופי ציבורי שעל פי עצם מהותם אמורים היו להיות חלוציה של יזמה כזאת.

באחדות מהצגותיה סתרה “בימות” את ההנחה המטופחת — ומשום כך גם רווחת — כי אם אין במה יורדת ל“טעם ההמון” סופו של ההמון להוריד אותה. נסתבר כי מה שקרוי “טעם ההמון” אף הוא, במידה מסוימת, דבר בדוי או חיפוי על טעמם המגושם של המגישים. הבמה איננה רק תולדה של טעם הציבור, היא גם מראשי מעצביו. “איש חסיד היה”, “הבוסתן הספרדי” והמחזת שירי איציק מאנגר הם דוגמה איך אפשר במעט דמיון והעזה לעצב את טעמו של “המון” זה ולהביאו אל דברים מעודנים יותר ואפילו — כמו ביצירות איציק מאנגר — אל הנאצל.

איננו יודעים כמה עושר משקיעה המדינה כדי לעודד את דלות־הדמיון וחוסר־הטעם היורדים עלינו באחרונה ממסכי הקולנוע בדמות “שתי דפיקות לב” או בדמותן של יצירות דומות בסרט הישראלי המקורי הפורה מאד באחרונה. אך מידת הצדק מחייבת, לפחות, שלא לקפח מפעל אמנתי פרטי המודרך על ידי התכוונות לרמה גבוהה ולטעם אמונתי. ככלות הכל, במה גרוע חלקו של מפעל פרטי בתחום התיאטרון מחלקה של יזמה פרטית ו“מאושרת” בתחום הטקסטיל, האטריות, או הקרמיקה הסניטרית למשל?

או אולי אין שום גוף יכול לזכות בנדיבותה של המדינה אלא אם כן הוא מראה מינימום של כשרון לפשוט את הרגל בממדים לא־פרובינציאליים? אולי.

 

ה. עוד בנתיב הנפט    🔗

כמי ששלחו עטם על פני נתיבי הנפט של ישראל, איננו רואים עצמנו פטורים לראות גם נתיבים אחרים. מסתבר שלא כל מה שהוא נפט בארץ — בּוֹאש, ולא כל שנעשה בתחומו מסעיר כותרות ומגרה נחיריהם של עתונאים.

הלכנו השבוע בעקבות צינור הנפט החדש שנמתח מן השפלה לירושלים. כעשרה חדשים נמשכה הנחתו. כך — בצינעה, בדממה חתומה ונחרצת. קרוב לשנה נגסו הדחפורים יום יום בסלע, נהמו המבקיעים, ניגרה זיעתם של פועלים ורעמו הדי פיצוצים לאורך כל הנתיב מאשדוד דרך הרי יהודה עד ירושלים. אזננו העתונאית רגישה לכל איוושה קלה בחייה של ישראל. את הדף־האוויר הזה לא שמענו.

ובאמת מה יש כאן לספר? הילולות, כנראה, לא היו; מכונות לא נקנו ולא נמכרו; עורכי דין מקדשי שם־שמים לא היו מעורבים; המלאכה היתה קשה אך שולמה במטבע רך; הפועלים לא זכו בשום שכר־טירחה כי לא עבדו בהתנדבות אלא על פי שכר־העבודה המקובל של ארגונם.

העובדה כי הולכים ונמתחים עורקים לירושלים, עורק אחר עורק, לגאול אותה מניתוק, מצמא למים ולכוח; להשיט אותה במחזור דמה של הארץ — עובדה זאת איננה כלל סיפור לספרו; נפט שאיננו מעלה באַשה —מה מטעמים כבר אפשר לעשות ממנו?

אלא שדרך חלל־הצינור הזה נשקפת גם המחשבה שבתחילת המעשים מישהו טורד את מוחו. רואה נולדות, מחזיק בידו איזו מפת־תיכנון. מענה עצמו בשאלות ובוחן תשובות ונותן תוואי לפיתוח, לירושלים גדולה.

הקורא, שכולנו מפטמים אותו יום־יום בבקורת נטולת־חסד, יהסס בוודאי להאמין שגם מאחורי כל זאת עומדת — הממשלה.

7 ביולי 1972