לוגו
איך חונטים את החי?
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

עד היום אנו עומדים, כידוע, משתאים מול חכמת החניטה של חרטומי מצרים. ואם אין אנו טועים — סוד חניטת המת, כפי שידעוהו חכמי הזמן העתיק, לא נתגלה עד היום הזה. ואולם באחד מערבי הסתיו הארוכים, שהם גם ערבי מקרא ועיון, נוכחנו לדעת שאף כי אין אנו מבינים עדיין את סוד חניטת המת — יתכן שגילינו את סוד חניטת החי.

לצורך חניטה כזו אין צורך בשום סמים מסתוריים, צמחים ותבלינים, לחשים או השבּעות, מספיקה לשון־חונטים מדעית ואין לך דבר חי, רוטט ומפרפר, שאין אתה יכול להקפיאו. אך למה נאריך? — קראנו בעיון כתב־עת מדעי בהופעת־הבכורה שלו: “הקיבוץ — במה בין־תחומית לחקר החברה הקיבוצית”.

* * * * *

אתה מעיין בכתב־העת ואתה נדהם לראות איך מציאות מופלאה, יחידה במינה בהוויה החברתית של העולם, שכל כולה שפת אמת ושפת־עצמה ויצירת־חיים מקורית — עומדת כמו כנועת־ברכים לפני לשון־החרטומים של הסוציולוגיה המודרנית. וכמעט מתמוטטת בפני הפלא הגדול של המלים, המילים הנישאות, שאוניברסיטה בת־ימינו מגדלת על משמעותן, האמיתית או המדומה. לא מעט מן הבּוּרוּת נושאת־התואר של התקופה, ושום מאמץ לא ייקר בעיני המחברים כדי להוכיח שאין היצירה הקיבוצית קרתנית עד כדי שאי־אפשר להכניסה בסד התבניות הסוציולוגיות — המילוליות, לפחות — של המדע בן־זמננו.

בתוך מאמר מנותח ומעומק על שינוי והמשכיות בקיבוץ — נושא חשוב לעצמו — אנו מוצאים, למשל, את הפשטות המילולית הבאה:

" — — — הנחה שתים: היכולת הדיפרנציאלית של החברים בהתממשוּתה מהווה מקור למשאבי הקיבוץ כקולקטיב“, או " — — — העקרון השלישי הוּא אי־התנאה בין המשאבים המגוייסים מכל פרט ופרט לבין המשאבים המוקצים למימוש מטרותיו וצרכיו הדיפרנציאליים”.

מה שאנרכיסט אחד השכיל עוד בראשית המאה הקודמת להגדיר במשפט מבריק ומובן לכל בן־תמותה: “מכל אחד — לפי יכולתו, לכל אחד — לפי צרכיו”. מחייב את המדע המודרני לגייס את כל פיתולי־הסגנון כדי להלבישו מסתורין ובלבד שייראה מדע.

אנו ממשיכים לקרוא — והנה עוד מהמורה:

" — ־ — — אינני עוסק כאן באופרציונליזציה של האספקטים התיאורטיים, אך על בסיס האלמנטים שאובחנו ניתן להבחין פרופיל וכו' " או שרטון אחר " ־ ־ ־ ב‘: הדפוס המשברי־מבני. כאשר חל שינוי במקביל הערכים המצביים וקיים מצב של אי־הלימה וכו’"

ובכן, קיים ולא־קיים מצב של אי־הלימה. לא קיים “מצב של אי־הלימה”, כי הסגנון הולם מאד, והולם כפטיש, ברקותינו. אך קיים גם קיים מצב של אי־הלימה גמורה ומשוועת בין חיים תוססים, נושמים וסעוּרי רוח גדולה לבין אבני־לשון דוממות שהן כמו אבני־נגף לכל מחשבה בהירה ואבני־סקילה לכל גרעין של מחשבה יוצרת.

* * * * *

לזכותם של חוקרים אחדים, חשובים וישרי־לב, המשתתפים בקובץ, יש לומר כי פה ושם הם חוזרים ומעירים ש“קורא שאינו מעוניין בניסוח הפורמאלי — יוכל לעבור לדיון בקטע הבא” אילו נהגו כך רוב המחברים בקובץ סברה שהיינו יכולים לפסוח על חלק ניכר מן הרגבים הלשוניים או הגיאומטריים הפזורים בו בשפע כזה.

אך זוהי, כנראה, אופנת הלשון של המדע החברתי בימינו, היוצא מכלי־כליו כדי להבטיח שבשום פנים לא תדבר תורה בלשון בני־אדם. כל מה שאתה מסתבך יותר בשפת עצמך, עוטף הגיונף בקליפות־דיבור — אתה יותר מדעי, עמקן, מתוחכם. בימינו אין אתה צריך להיות תלמיד־חכם. חשוב שתהיה מתוחכם. וכל מה שאתה מרבה מטלה. (יש מלה כזאת) צילווּח, מישתנים, דיפרציאלים, נורמאטיביות — אתה מתוחכם יותר. אתה נדהם לחשבון כמה מאות מיליונים משקיע הציבור כדי להקנות לצעיריו ולצעירותיו מונבּלאַן של מלים שאין בהן שימוש למאומה. מונבלאן של דיבור — ומידבר־נוואדה מחשבתי. אסמי־מלים לא להזנת החברה, לא לשיח יוצר בין תלמיד־חכם לחברו ובוודאי לא לקניית ירקות בשוק, החצץ הלשוני־המדעי הזה הוא תוצר האוניברסיטה של ימינו — ביחוד בתחום החברה, אם כי לא רק בו. מסתבר כי כוחן העיקרי של מלים כמו־מדעיות אלו הוא כוח־החניטה — הכשרון להמית נושא ולשמר אותו ממעמיד פני חי.

אתה פותח בשיח־של־פלוגתה בנושא עיוני מעיקרו עם איש אוניברסיטה של ימינו ועוד בטרם הספקתם להבהיר זה לזה מושגי־יסוד שמהם אתם עומדים להפליג לוויכוח — וכבר אין בן־שיחך יכול להמשיך אלא אם כן צייר לך ציור, עוד בטרם שלף תורתו — הוא שולף סרגל. דעתו, כך טוען, אינה יכולה להסתבר לך אלא על פי התרשים או הרצף או העקומה או הגראף או כל ציור אחר מאזור הגיאומטריה. רק כאשר מניחים את המושגים כשהם מצויירים קווים ועיגולים ומשולשים — רק אז אפשר לראות עומק הרעיון וגם מסקנותיו ותוצאותיו ב — — — צילווּח. כן צילווח.

* * * * *

נזדמנו פעם לדיון בעניני אמונה ודעה במרכז חברתי ופוליטי חשוב ביותר, ועל הבמה. לפני מאות חכמי המרכז, התנוסס לוח שהמחיש תוצאותיה של כל החלטה אפשרית — כמנהג החינוך החזותי לקשי־לימוד או כמו סיכומה המשוער של נוסחה כימית. עמדנו כמתלהמים מול התקדמות מפליאה זאת של החינוך הוויזואלי בתחום הרוח והשפעתו על פריחת צמרת מחשבה. כגזר־דין אלגבראי של ניוּטון או של גאליליי אך יותר מהם — כחרב המתהפכת תלוי היה הלוח על ראשם של המשתתפים באותו ויכוח ורק הפלאנו איך יכלו מונטסקיה. או בן־מימון לנסח מחשבתם המדינית. הגותם וייחוד השקפת עולמם ולהעבירם מדור לדור, בלי עזרת גראף של גיאומטריה.

דבר הלמד מענינו הוא, שבסופו של דבר, פנה הוויכוח ופנו המתווכחים באותו כינוס לאשר פנו בלי שום התייחסות אל הפלא המדעי הזה של דחיסת הרעיונות לתבנית של תנור־אפיה. אך הלוח התנוסס כל הזמן על הקיר כ“שיוויתי” מודרני, כסמל לאורחות מחשבה חדשים וכקול־מבשר מהפכני.

כאשר יצאו מאותה ישיבה שאלנו יעלת־חן אקדמאית אחת איך קוראים לתשבץ המקורי שהתנוסס כל הזמן על־הקיר ושאיים כל כך על כולנו? — צילווח, אמרה לנו בחן. וענינו השתי־וערב המדעי־גיאומטרי המתקבל כתוצאה ממהלך זה או אחר שננקוט. שאלנו: גם בעניני אמונה אמונה ודעה? — מה ההבדל, צילווח הוא צילווח — צילוב ולוח.

פירושו האמיתי של צירוף זה הוא קרוב לוודאי לא צילוב ולא לוח אלא צילוב־הרוח — והוא כנראה בדיוק הדבר הנעשה עתה במוחותיהם של אלפי תלמידות ותלמידים — אף כי בעיקרו ומרביתו אין שימושן של כל המלים האטוּמות האלו טוב לא לבנין חברה ובוודאי לא לעירוב־תבשילין כהלכתו בכירתה של עקרת בית.

* * * * *

כשאתה חוזר אל מאמץ־הבתולים המדעי של הקיבוץ אין אתה יכול שלא להציג את השאלה: למי ככלות הכל מיועד כתב־עת כזה? אם הכוונה היא לתכלית המעשה, לשירות הקיבוץ — ספק אם מרוב מדע אפשר לשאוב ממנו ידיעה. למגלפים את דמות הקיבוץ וחושבי מחשבתו מוגשת כאן לא מיפסלת אלא מערכת שלמה של מצבטים ונקרים מחדר הקבלה של רופא־שיניים. כל מערכת פּתולה מחברתה או פּרֶציזית מחברתה. לא נתפלא איפוא, אם יותר משנמצא סיכומי מחקר אלה בחדרי המפחה היום־יומית שבהם נילושה ומעוצבת תבנית החיים של הקיבוץ, נמצא אותם בשלב העליון על מדפי הספריות שקוראם החרוץ ביותר יהיה העש.

ודאי: הספרים יעמדו באיזור המדע, זה המדע הסוציולוגי של האוניברסיטה בת־ימינו שנראה כאילו תכליתו להעמיד אותך במרחק נאות מן החברה ומחייה; להכשירך להיות יודע לשחק עם עצמך או עם עמיתיך במושגיה המדעיים של החברה — אך סופך שאתה עצמך נהפך לאחת מבעיותיה הסוציאליות, והיא: חוסר קומוניקציה פשוטה בין שיכבת־מלומדים גדלה והולכת, גדלה ומתייהרת, לבין החומר הלימודי והמחקרי שממנו נילוש כל מחקר בתחום החברה — חומר רוטט הנושא את השם הבלתי־ יומרני: אדם. כאשר הלך־מלים זה מנסה להשתלט על תנועה אנושית מופלאה כתנועה הקיבוצית, שהקומוניקציה בין אדם לאדם בתוכה היא אבן פינה לכל בנין חייה — מותר למוקיריה של תנועה זו לראות זאת במידה “משמעותית מאד” של דאגה.

* * * * *

אין הדברים באים להמעיט כלשהו בערך הנסיון לנתח כמה חזיונות חברתיים בתוך התנועה הקיבוצית, כפי שהוא נעשה גם בכתב־עת זה. חברה שנרקמה במזיגה נדירה כזו של הכרה מוכחת ושל מאוויים חברתיים חריפים — יש ויש טעם לנתח באופן מיושב וצונן תהליכים המסתמנים בה ורמזי־כיוון. אך המקוריות שבדמות החברה הזו והייחוד שבה מחייבים איזה מינימום של עצמיות גם בדרכי־הניתוח ובניבו. עצמיות — ולא להיטות כנועה כל כך אחרי המלל המעונן של הסוציולוגיה המודרנית, המתפתלת להוכיח כי בעידן הגרעין היא מסוגלת להיות גראפית, לינארית ואלגבראית לא פחות ממדע הגרעין עצמו.

לאחר שאתה קורא כל החומר המדעי שבכתב־העת אתה מתמלא געגוּעים — לימי הפובליצסטיקה והמסה של התנועה הקיבוצית. אתה פונה אל גליונות בלים־מעט של “מבפנים”, “הדים” ו“ניב הקבוצה” ואל חוברות־לשעתן שנכתבו על ידי הוגי מחשבתה של תנועה זו ואתה קד להם קידה של הכרת־תודה. אין בהם יומרות־מחקר מפליגות ואין בהם שרטוטים של אלגברה לינארית, אך מכל עלה ועלה מבצבצת איזו ירקות מחשבתית, רעננות — ומקור. הלשון היא לשונם שלהם, חתומה בייחודו האישי של כל כותב — ואם להוציא פה ושם כמה מטבעות שנטבעו על־ידי אחרים, כל כתיבתם והגותם — נביעה. כמיהות־ הלב לחידוש פני חברה ולסולם־ערכים חדש לא שיבשו כלל את צלילות־ההגות ואת חדות־הניתוח של השכל, גם בטפלם בנושאים השייכים לאיזור הכיסופים שלהם.

11 בינואר 1974