לוגו
על המיקרופון הלאומי
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

הקרב על הרדיו מתנהל תמיד בעמק הפוליטי של לשון היבשה הציבורית שלנו ועיקרו עניני שטחים ופארצֶלאציה: כמה דקות הוקדשו לזרם זה וכמה לזה; את מי קיפחה המצלמה ואת מי העדיפה. צריח־המערכה המקובל הוא דוכן הכנסת ובו, שלא כמו מדוכן השידור, החלוקה היא מדוייקת עד אלפית הסיעה. תקנון הדמוקרטיה מגן על הכל ואתה מרגיש כי הנואמים יורדים מן הדוכן כמו לאחר פורקן־יצרים מפיג. דיברו ורווח להם.

וולטיר מופיע, כמובן, תמיד. לעולם יימצא חבר־כנסת הבקי לפחות בפסוק זה מן הפילוסופיה והקלאסיקה של צרפת. “אתנגד וכו‘. אבל איהרג וכו’” — והדברים ידועים. ואם לא למד זאת מן המקור. למד מחברו שכבר אמרו קודם לכן מן הדוכן. עולה חבר־כנסת אל הדוכן בעניינים של הגנה על הדמוקראטיה או התקפה עליה — יעלה את וולטיר על ראש שמחתו. מן האוב. אילו זמננו פנוי ורוחנו מבודרה ולא מועקה, היינו מקבלים על עצמנו למצוא איזה ממלא־מקום לוולטיר, שלא לעייפו כל־כך. נדמה לנו שפרקי־אבות או שמונה־פרקים להרמב"ם, שהם קודֶכס יפה להליכות אדם בחברה, הם אזור טוב לחפש בו את מקביליית־ווֹלטיר. אך פרקים אלה כידוע לא חיברם פילוסוף עם שם צרפתי — מה טעם יש, איפוא, לצטט אותם מן הדוכן?

* * * * *

יהא נא ברור: אין אנו מזלזלים כלל גם בחלוקת זמן־השידור לפי ההשקפות. ואף שגם אנחנו התחנכנו על עקרונות דומים לשל וולטיר, איננו סבורים שלפחות חלק מקבוצת־הנערים הממונה על המיקרופון הלאומי שלנו הם כה חפים מחטא או באמת “זכּי־גו כסולת” — כמאמר המשורר. יש להם רציוֹת ואי־רציוֹת בתחום הפוליטי והן משתקפות יפה־יפה במראות ובקולות ואין צורך לעשותם קדושים. אין אנו בטוחים שהם יודעים תמיד מה הם רוצים, אבל הם יודעים היטב־היטב מה אינם רוצים והם אינם מניחים לנו בענין זה שום ספק. מסתבר כי דווקא מקום המוגן מעיקרו ומראשיתו על ידי העקרון החיוני של חירות־הדיבור — נהפך לא פעם לקן של צרעות מזמזמות המוצאות מחסה בעקרון הזה ומעוותות אותו.

* * * * *

קוּריוז לדוגמה:

לילה שלפני יום הבחירות בנצרת, סקר שליחו של השירות הממלכתי את עניני העיר הזאת. אילולא ידענו כי אפילו ברשות השידור בהעצמאית עדיין שלטת מדינת־היהודים — היינו בטוחים כי זה שידור של רק"ח לקראת הקלפי שתיפתח מחר. הסוקר — כאמור, שליח מיוחד של שירות־השידור מירושלים — מנה במשך כרבע שעה כל מוּמי נצרת בשלטונה הנוכחי. לא פסח על שום שטח שיש בו עמק־בכא ולא דילג על שום שיכבה שיש בה בוכיים — מבעלי המלאכה עד האקדמאים, ורק הפליא אותנו שלא הביא כעדות מסייעת גם את הכנסיה הנוצרית, שהרי גם לה בוודאי טענות אל נצרת שבמימשל יהודי — אם לא טענות קדומות יותר. הרושם שנתקבל — ואותו ביקשו כנראה ליצור — הוא שנצרת היא באזור החורף של לֶפּלאנד, המקום והתקופה שבהם כידוע השמש אינה זורחת לעולם. השמש? — אפילו לא איזה מאדים חיוור. פשוט: חושך, ממש, תמיד חושך, ואין צורך לומר בעטיו של מי.

לא צריך להסביר לנו שלא הרדיו עושה את הקלפי — רק המעשים. ולעניין נצרת נכון יהיה לומר כי האווירה המדינית הכללית קובעת שם יותר מצנרת־הביוב המקומית שתוקנה או שלא תוקנה, והראוייה כמובן לתיקון בנצרת ממש כמו ברחובנו. אבל במנין הקולות שלמחרת היה גם לשידור חלק. אילו לא ידענו מה לשים מחר בקלפי — לאחר השידור היינו יודעים. לא הותירו בלבּנוּ שום ספק.

אחרי שידור זה לא היינו בטוחים אם אמנם תמיד מוצדק לקיים בשלמות את פסוקו הנודע של ווֹלטיר. מובן, כל עוד איננו סבורים שדמוקראטיה היא שם־נרדף לבית־מחסה לשוטים וכי תפקידה הראשון של דמוקראטיה הוא לגזור כלייה על עצמה או להיות עץ־גרדום למחזיקים בה.

אבל זוהי רק הערת אגב, וגם לא נוסיף לקוריוז זה את העוּבדה — הבלתי־שייכת, כמובן, כלל וכלל לענין — שארבעה מעורכי התכנית הסאטירית המבריקה מאוד, הם חסידי המגע עם אש"ף ושוחרי פלשתינה. עניינם הוא וזכותם ואין, כמובן, לבני־אוואנגארד אלה שום הרגשת שליחות במישדרים הסאטיריים או האחרים, שהרי גם הם וולטירים קטנים ומוכנים בוודאי ליהרג על כך שגם דעות שאינן כשלהם ישודרו ויפוצוּ חוצה.

* * * * *

ואולם ההסתערות על נאומם של פרופסור אחד או שניים ברדיו — הרצאת־דברים והשקפות שהם זכאים בכל זכות לומר אותן במיקרופון הלאומי לא פחות משזכאי לכך כל בעל דעה אחרת — עושה כמה משדרני ישראל לגיבוריה של הדמוקראטיה, לשומרי חומותיה, ומזעיקה לימינם מיד כל מי שחירות־הביטוי אמנם יקרה לו בכנות. וכך נמצא הנושף בצוננים — נכווה אחר־כך ברותחים.

כי מלחמה שגוּייה כזאת מסיחה את תשומת־הלב מן העיקר: מן העובדה שקול זה — הוא, בידי חלק מן המחזיקים בו היום, מכשיר מעוקם ומעוות מבחינה רוחנית. משובש מצד הכיוון והמגמה, והוא מן הכלים האדירים המטשטשים היום כל דמות ייחודית של עם ומדינתו. פעמים מתקבל הרושם כי זוהי התקבצותה של חבורת נערות ונערים שחלק מהם משטה בנו להנאתו וכופה עלינו טעמו של ליבאנט מיושן ואנאכרוני־מעט (הליבאנט של ימינו לבש מזמן גאוות־עצמו ואינו עוד חקייני ומתרפק על גינוניו המזוייפים של המערב, כבעבר.)

ואילו לגבי העיקרון של אופן הגשת החדשות והריפורטאז’ות — הקול הזה עדיין לועס עד גירה את הכלל הבאנאלי שידיעה היא בגדר “חדשה” רק אם “אדם נשך כלב” ולא להיפך. השיגרה המטמטמת הזאת הגיעה לידי כך שפעמים אנו משתוקקים לאיזה בולדוג שינשוך אדם — וזו תהיה, כנראה, הסנסציה המסעירה ביותר במיקרופון או במצלמה הרשמית של ישראל, שבה — כל הימים ובכל המראות — כל האנשים נושכים את הכלבים.

* * * * *

יתכן כי גם הגירסה הפוליטית מושפעת מן הנוסחה הבאנאלית הזאת, הנלמדת בגן־הילדים של הרפורטאז’ה העתונאית. יותר מאשר מזדון־ליבם של העורגים על הקידמה.

נאומי כמה מן השרים, למשל, חדלו מזמן לרגש אותנו, גם מצד תכנם גם מצד צורתם. לרוב, אין בהם דבר שעדיין לא אמרוהו אחרים או שעדיין לא אמרו הם עצמם. ואילו מצד הצורה — ימיהם של האוֹראטוֹרים הגדולים נוסח ז’אן ז’ורס וזלמן שז"ר חלפו־עברו מכבר, ואתה נאנח היום אנחת־רווחה כאשר שר מסיים נאומו בלי עושר מוגזם של סירוסי־לשון.

אך דווקא משום כך היתה לנו פתיעה ביציקת־דברים רעננה של שר החינוך והתרבות בכנסת, להגדרת ההבדל בין שייכותנו שלנו לארץ־ישראל לבין שייכותם של אחרים. ויען כי שום אדם “לא נשך כלב” בדברים הגבישיים האלה — הם לא הובאו אפילו בעתוני־הפועלים של התקופה. נביאם למען אמת הרפורטאז’ה:

" — — ־ ארץ ישראל, כארץ שבה נתקיימו חיים היסטוריים, לא היתה כזו אלא על ידי העם היהודי. בידי אחרים היתה ארץ זו רק מחוז, חבל, גליל, אבל פנים היסטוריות לא היו לה אלא על ידינו. ושיבת ישראל לארצו היא תהליך היסטורי כביר, מסובך מאוד, ועל כן יש לנו חילוקי־דעות. חילוקי־הדעות הם על מדיניות בכל שלב, אבל התהליך ההיסטורי הוא הגורם המכריע גם בגורל העם היהודי. גם בגורל ארץ ישראל. — — — ארץ ישראל היתה חלקת אחוזה לעמים ולכובשים רבים אך היא מולדת מעשית ורוחנית לעם אחד בלבד."

איך אומרת המודרנה: “סוף ציטוט”.

* * * * *

בקריאת ביניים הביע חבר־הכנסת מנחם בגין תקווה — נאיבית מעט — שהטלביזיה תשדר כל מלה מנאום זה. אבל איך אומר הישראלי: היית מת". אף לא מלה אחת מכל התבנית היצוקה הזאת, המתקנת קצת את המסלול של החלליות המחשבתיות המבולבלות התועות עתה בעולמנו. אף לא מלה אחת, כי דברים אלה המאירים זווית חשובה — אחת, אמנם, אבל חשובה — של מהותנו ומיהותנו כאן, הם בגדר ציונות נמלצת. “פלשתינאות” היא, כידוע, מלה של קידמה בישראל, קידמה של הירחמיאלי המקומי המהופך שעדיין לא טעם טעמו של משטר שמאלני אמיתי. אבל — קידמה. מה שאין כן הגדרות ציוניות, וביחוד הגדרות הקשורות בנימים ההיסטוריות המקשרות אותנו אל הארץ הזאת. הן שייכות לתחומי הפגרון הפוליטי, אם לא לאזור “אמונים”.

מכל נאומו של שר החינוך והתרבות נבחרה, איפוא, לשידור הידיעה כי — לערך — “השר התייצב לימין הגנת חירות הדיבור של שידורי ישראל” — עם תמיסת וולטיר או בלעדיה. כי דברים כאלה היוצאים מפי שר של הממלכה הם, כידוע, אפתעת היום, בגדר “אדם נשך כלב”, והם־הם לדעת “קול ישראל” בשורת ישראל תשל"ו וגולת חדשתו.

* * * * *

אבל התפיסה הפוליטית היא רק צד אחד של הדברים ויש בה בוודאי פנים לכאן ולכאן. הנקודה שאין דנים בה בכנסת — משום שאין היא פוגעת או מקפחת שום דובר ושום סיעה — היא נקודת התפיסה התרבותית הכללית המדריכה את ראשי המישדרים שלנו. התפיסה הכללית והתפיסה היהודית.

כי מתוך התיבה המזמרת הזאת עולה לא פעם קולה של בערות יהודית. מעין “למנצח על הניתוח”, כסיפור השבוע של העתונים. מסורת של תרבות יהודית נתונה בו באחד משני הקצוות: או בתוך עקמומית סאטירית מופגנת או בדמות שיעורים בהלכה. אותו רצף של תרבות יהודית ועברית עסיסית ושרשית; של ערכי מחשבה והגות וספרות ומעט דרך־ארץ לפניהם כלפני נכס־יסוד רוחני שהוא כל ייחודנו — אינם קיימים. אין זו שאלה של דת או אדיקות במסורת, זוהי שאלה של רצף חיי התרבות ומי שמבקש להבין חשיבותם של ערכים אלה על דרך המדע המודרני — יקרא נא בקפידה את חיבוריה של מארגרט מיד.

* * * * *

כבר השלמנו עם מעט בורות. כך השלמנו, למשל, שאין אזארבייג’אן אלא אזראַביג’אן ואין אוליגארכיה אלא אוליגראַכיה ושעזריה אלון מרצה על גוף הארץ ולא על הנוף ושיש מלון בן חמש כוכבים, ובשבועיים יש ארבע־עשרה ימים — וכיוצא־באלה דברים חסרי ערך.

אך גדולה מאלה הבערות — והיא בבואתו של דיוקן רוחני פחוּס, שכמו רידדו אותו במערוך. זו התפיסה שפותחת “זמר־זמר לך” בשבת בבוקר בתפילת “יברכך ה' וישמרך” וממשיכה מיד ב –" Kiss me baby “; זו שבוחרת דווקא את ליל ראש־השנה, ליל הימים־הנוראים, לספר בו על “חייה והרפתקאותיה של מֶרלין מונרו” (אולי משום שהיתה גיורת?: זו שקוראת ליום־תענית של הקדיש הגדול לזכר השואה וממשיכה עם “ממני — מני”; זו שמוכרת לפירמה של מטליות וסמרטוטי־ניקוי את האפוטרופסות על פרקים ביהדות, מבזה בטעם בלול ומעורב זה את היהדות ומכבדת את הסמרטוטים ומכתירה את כולם ב”הבאי אפס־חמש“; זו שמבקשת להסביר לנו ש”ניקוי ראש" או ניקוי כל אבר אחר, שעניינו הומור שארז' או סאטירה, אינו צריך כלל לעורר חיוך מפייס, רק סלידה ושאט.

ידידנו חיים איזק העיר בזמנו1 הערה נכונה בעיקרה: “אנו מתייחסים לאנשי השידור באופן מוגזם מחשבות־זדון שקולות. האמת היא שפשוט חסר שם עורך”. אבל האמת השלמה היא שהדבר הנחוץ הוא לא רק מינוי עורך אלא הפיכת כל המערכת הזאת — המערכת בכל משמע.

26 בדצמבר 1975



  1. “בזמנה” במקור המודפס צ"ל: בזמנו — הערת פרויקט בן־יהודה  ↩