לוגו
הקולות שאנו רואים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

ובכן: אנחנו עומדים ונובחים — כך לשון הפתגם — ושיירת השידור דוהרת אל הפרסומת כמו פרש בלי מרדעת. ואין זה חשוב כלל מה טוענת ברית התנועה הקיבוצית, חישוקן של שלוש התנועות שהן שריד מגאוותה החברתית של ישראל; לא חשוב מה מעלה בניתוחו החד אהרן מגד, מה אומר חיים איזק אנין־הטעם, מה טוען במחקרו פרופסור אליהוא כץ, אבי הטלביזיה הישראלית; מה אומרים קוראים למערכת או מה אומרים חברי וועדת־החינוך של הכנסת — אף הם, כידוע, אזרחים המחזיקים ברשיון חוקי למקלטי חזות ושמע. שיירת השידור דוהרת אל שדרות מאדיסון. היא מטיבה לדעת מכולנו מה טוב לכולנו.

תהיה פרסומת — יהיה תקציב. יהיה תקציב — תוכל להרחיב תכניותיה. תרחיב תכניותיה על פי טעמה — תביא לנו עוד קוז’אק אחד ועוד משפחת בּאנקר לעילוי נשמת תרבותנו. נרים שוב קול צעקה — תהיה עוד פרסומת. יהיה עוד תקציב, תוכל שוב להרחיב תכניות. תביא עוד הבאי־חמש ועוד קולומבו — דינמיקה הנלמדת מנסיון עצמה ומעברה. וכל מה שהיא אומרת לנו עתה, לפני קבלת ההסמכה לשדר את התפלוּת, הוא, במחילה מכבודה, רעות־רוח. לטוב: מַטעה את עצמה; למוטב — מתעה את כולנו.

* * * * *

מנהל רשות השידור אינו בטוח — כך טען שלשום בוועדת החינוך והתרבות של הכנסת — אם יש לכנסת מעמד חוקי וסמכות להתערב בעניני רשות השידור. יש, ברוך השם, למדינה יועץ משפטי, שהוא עתה האורים־והתומים לא רק של הדין אלא גם של השכל־הישר ברבונות הישראלית — נניח לו ולכנסת עצמה להכריע בסוגיה זו. אף כי אם לשפוט לפי הזהירות וההליכה־על־בהונות שבהן מטפלים חברי הכנסת ברשות השידור כל אימת שענייניה או תקלותיה עולים לוויכוח — הדין כנראה עם המנהל. בסולמו הנודע של מונטֶסקיה הושמטה, כנראה, חבורת מחזיקי המיקרופון הלאומי כרשות רביעית; הרשות המחוקקת, הרשות השופטת, הרשות המבצעת — ומעל לכולן: רשות השידור. אין שום סיבה מדוע לא תמלא שדווקא מדינת ישראל את ההשמטה המצערת הזו של הפילוסוף הצרפתי.

אבל מנהלי שירות השידור מופיעים בענין הפרסומת. חזור והופע, לא כמי שמופקד על כלי לאומי, שבין השאר הוא מגלף יום־יום את דיוקננו הרוחני והתרבותי, אלא כבנקאים או כחשבי־תקציבים. ובהמשך להסבר הפיננסי ולבקיאות בענין המרצת השיווק. התחרות והתחשיב — הוכיחו באותות ובמופתים, שגם העתונים לא יקופחו וכי מודעה בטלביזיה רק ממריצה לתת עוד מודעות בעתונות. פרסומת גוררת פרסומת. כמים לים מכסים. זה נהנה ואיש לא חסר.

* * * * *

לא נחזור אל בעיית העוני, הצריכה ורמת־החיים. גם לא נשאל בהקשר זה שאלה הנשמעת היום נאיבית: האם עידוד צריכת המותרות כלול בפרוגרמה הלאומית והסוציאלית של התנועה המחזיקה — לפחות בשעה שטורים אלה רואים אור — בהגה המדינה. זוהי שאלה שאין להתבייש להציגה גם בשעה ששאלות חמורות בהרבה, בקונטֶכסט זה של דמות־החברה בימי שלטון הועלים, נזקרות מול תנועה זו כרמחים. לענין השפעת הפרסומת של צריכת־היתר — נפַנה את הבמה להדסה צמרת מבית השיטה, לגבינו — קוראת אלמונית המביעה השקפתה באגרת רבת־ענין ובראשוניות כּנה:

" — — — משום מה נפקד הנושא של הפרסומת בין שאר הרעות החולות שאנשי־העט עוסקים בהן. אציין תחומים שבהם נראה לי עיקר הרע: א) עידוד התאווה לרכישה וטיפוח ייצר הקנייה; ב) חינוך לבלבול ולשקר.

"— — — ייתכן שאין שום אפשרות למדוד מה משקלה של הפרסומת בבולמוס השאיפה לרמת־חיים שאנו שרויים בו. אינני תמימה לחשוב שזוהי הסיבה הראשית. אך אני בטוחה שהפרסומת עוזרת בזה בקנה־מידה כביר. כזרוע משתלטת ומשפיעה.

"— — — אני יודעת: אנחנו מבוגרים ויודעים להבחין ולהעמיד דברים בפרופורציה הנכונה. אבל הילדים כולם מתחנכים מתחת למטר המזרזף הזה (פעוטה בת־ארבע מחקה בלי־הרף את קולה הסֶקסי של הזמרת: ‘תנו לזקן מט — בדיפלומט’).

" — — — לא ארחיב בענין ההשלכות שיש לזה על כושר־ההאזנה. כושר־הקליטה ויצירת יחס־של־כבוד לדברי הזולת, יבואו מאשר יבואו. — — — איני משלה את עצמי להאמין כי משרד החינוך יצליח לבטל את הפרסומות ברדיו — — — אך אולי תקום תנועת־הסברה נגד שידורי הפרסומת המאיימים עלינו בטלביזיה."

דברים כפשוטם בעניני החינוך לצריכה של הדסה צמרת מבית השיטה — וזהו רק חלק מאגרתה הנבונה והמאלפת בנושא זה. אך עניינו לא רק בהיבט זה. עניינו גם באזור ההשראה הרוחנית והאסתיטית.

* * * * *

" — — — הכל מאמינים — נכתב בהרחבה בפנקס זה לפני חמש שנים — כי כאשר משדרים כל יום סיסמה רבת־חן, כגון: ‘חיי תיאום על מזרן בעל־גוּם’ — הדבר מסייע למכירת מזרנים. אך איש לא ניסה לבדוק מה עושה חרוז רב־השראה כזה, — או חרוז כ’מט־דיפלומט' ומאות כתפלותו המיוצרים כל יום לצרכי פרסומת — לטעמו של השומע, כאשר הוא מוזלף אל האוזן שעה־שעה. איש לא ניסה לבחון אילו קני־מידה חדשים להערכת המלה הנכתבת יוצר טיפול־ההלם החרזני הזה המושפע על המאזין הישראלי במשך שנים רצופות."

לא על הסגת גבול העתון אנו משיגים אלא על הסגת גבול הטעם האלמנטרי. על פתיחת פתח כרחבו של אולם לנחשול חדש של גרפומניה מילולית־חרזנית המציף אותנו ממילא בעידודה, בשירותה ובהמרצתה האדיבים של רשות השידור כל יום מימות השבוע.

שש דקות רשמיות של תפלוּת לכל שעה רגילה של שידור. מעשר מדוייק של טמטום — מוכר על ידי הממלכה. חצי שעה של מטחי־השראה כאלה יום־יום, שלוש מאות וששים יום בשנה, להוציא שבתות. ומי שמבקש לראות דוגמה של התקרובת שעומדים להגיש לנו במסגרת החדשה — ישים נא לבו לשאר־הרוח של תשדירי־השירות החינניים שבהם מנסה רשות השידור להטעימנו טעמה של הפרסומת העתידה לבוא עלינו כמעשר ממלכתי. שלה ושל רום רוחה. מעתה גם נראה את הקולות.

* * * * *

בעיית החרזנות הצרחנית נראית לנו, איפוא, חמורה לא פחות מבעיית הצרכנות המנופּחה. מכל מקום: מעליב מעט הוא ההסבר כי בשביל לחזק בושׂמהּ, מורהּ ונרדהּ של תכנית הטלביזיה הרגילה — הכרחי למהול אותה במנה הגונה של מי־רגלים.

לא עשו כן, כידוע, אפילו לפיטומה של הקטורת.

 

ב.לָמד־וָו    🔗

אילו ביקשנו קורטוב־של־נחמה למתהווה בחיינו היום בדפים של העבר הלא־רחוק — היינו מוצאים אותו בנקל בפזמונים שכתב נתן אלתרמן לתיאטרונים הסאטיריים של ישראל בשנים הסמוכות לקום המדינה. ועיקר הנחמה הוא בזה שאם אמנם כך היו פני הדברים בתוך הישוב והחברה הישראלית לפני כארבעים שנה ומעלה ועדיין אנו בחיים — אין אנו חסרי־תוחלת גם היום. כבר נאמר במקום שנאמר: סדן הזמר היהודי — אחד הוא. אין לך הוכחה טובה לכך מן התימטיקה של הפזמונים האלה שריב האחים, פילוגם, פיצולם, ריסוקים — הוא הרבה פעמים מוקד הסאטירה הצורבת של חכם המשוררים.

מָה קָרָה לָהּ לְאַרְצֵנוּ

מִי אוֹתָהּ כָּל כָּךְ שִׁנָה;

כְְּחוֹמָה גְבוֹהָה בֵּינֵינוּ

מִי הִצִיב אֶת הַשִׂנְאָה.


שִׂנְאָתֵנוּ הִיא עִוְרֶת

אִישׁ אָחִיו אֵינוֹ מַכִּיר;

אַל תּשְׁאַל מַה זֹאת אוֹמֶרֶת —

זֹאת יוֹדַעַת כָּל הָעִיר.


שני בתים אלה לקוחים מתוך הפזמונים שכתב נתן אלתרמן לתכנית ל"ה של “המטאטא”. שבכורתה נתקיימה ב־28 באוגוסט 1934. לפני כארבעים ושלוש שנה. מסקנה: עסיס־חיינו — הקטטה. עם שאינו חדל להינצות. ותמיד באותה מידה של אדיקות, באותו שצף־קצף, באותה קנאות של “ייהרג ולא יעבור”. היינו־הך אם הדברים אמורים בהבדלים שבין אמונה לכפירה, בניואנסים שבין השקפה פוליטית אחת לאחרת או במאבק על שררה אישית, שתמיד ידעו בארץ הזאת לרפדו ריפוד של אידיאה ושל השקפת עולם.

יש להודות כי אם נבקש נוחם בדפי־העבר הרי מכמה וכמה בחינות ההשוואה היא לטובת הזמן הנוכחי — זמננו. כי אם אפשר היה בתקופת הישוב השסוע הזה, תוך ריב חריף ובלתי־מתפשר כפי שמתארו המשורר, להילחם על העצמאות, לכונן אותה ולגונן עליה; להפריח מדבר ולכנס נפוצות עם — אין סיבה שלא יופלאו פלאים גם תוך הריב והפיצול הנוכחי. אם קו הוא החקוק באופיו של עם, — אין טעם לנסות למחקו. מאז ומתמיד, כנראה, באחת ידו עושה בקטטה — ואחת מחזקת השלח. אולי מצליחים אמצעי התקשורת החזותית להדגיש היום יותר את קטימת־האפים ההדדית — אבל אין עוצמתה היום עולה על כל אשר ידענו בעבר. ידענו — וחיינו.

* * * * *

ואף על פי כן דומה שימינו, מבחינה זאת, מסוכנים יותר, אולי מפני שהאפשרות לאבד את נכס העצמאות היא במהותה קלה יותר מן המאבק להשיג אותה ומפני שהכוחות הצרים עליה אדירים ונחרצים יותר; אולי מפני שהפיצול בעם בימינו יש לו לא רק יסודות פוליטיים אלא גם יסודות סוציאליים ועדתיים עמוקים. ואולי גם משום שמשקלו הסגולי של הזמן הוא אחר, שונה מן הקצה אל הקצה. תכולתה הפנימית ומיקצבה של אותה מכסת־זמן עצמה שונה היום מאשר לפני ארבעים שנה. הזמן מקבל עתה החלטותיו בפחות היסוס ורתיעה וביתר נחרצות ונטילת־סיכון. מול הזמן הזה — אימת השיסוע הפנימי היא אימה כפולה ומכופלת והמסקנה מהשוואה לשנת 1934 היא, מבחינה זאת, כפולת־פנים.

ובכל זאת — צרת תקופות־רבות חצי נחמה. והחצי הזה — ורב ממנו — עולה באדיר גם משירי־הזמר והפזמונים האחרים הבוקעים, עליזים ומתרוננים, חכמים עד אין־קץ ומנחמים. מתוך שלוש מאות העמודים של הכרך הששה־עשר לכתבי־מקור של נתן אלתרמן שהביאו לבית הדפוס מנחם דורמן ורנה קלינוב.

* * * * *

כך הורסים ענייני ספרות אל פנקס־הימים האפרורי ומבקשים להיקלע בו כחוט משזר ואין. באמת, פדות בינם לבינו. שלושים וששה כרכים של כתבי אלתרמן שיצאו לאור בחמש השנים האחרונות במאה חמישים וחמשה אלף עותקים — יוצאים מגדר מאורע ספרותי אדיר ונרקמים בתמונה הכללית של נוף החברה ודיוקנה. כתכלת במטווה, כשָני במקלעת. רבבות ספרים אלה אינם מתחלקים רק במכסה ממוצעת למדפו של קורא. הם מצטרפים כאבן־חלמיש אחת, כגרם רוחני אדיר־כוח, אל עצמה תרבותית ומוסרית של עם שלם.

הכרך “פזמונים ושירי־זמר” הוא הכרך הלמד־וו. האדם השוקד זה חמש שנים, מאז פטירת המשורר, על ההדרת כתבי אלתרמן. קירוב פזוריהם והבאתם לבית־הדפוס — מנחם דורמן — אף הוא מן המנין הזה. אולי העובדה שהוא עצמו איש קיבוץ ובית־ההוצאה הוא של תנועה קיבוצית1 — היא ששיוותה למיפעל—איתנים זה צנעה כזו, הס כזה, כאילו עשו אותו המהדיר והמוציאים־לאור בהישל־נעל.

* * * * *

פעמים אתה מהרהר מה גדול חובה של הספרות ושל השותים יינה למוזגים מסוגו של מנחם דורמן (לפני זמן־מה הזכרנו בהקשר־דברים דומה מוזג אחר: פרופסור ישראל לוין). טור לא היה מספיק לנו אילו ביקשנו לפרט כאן את כל התאורה שהעמיד מנחם דורמן לקורא בכל כרך מספרי נתן אלתרמן. פנס הרקע ההיסטורי והחברתי; פנס האוירה הספרותית והתרבותית של התקופה; פנס הלשון — המגלה כל פינה חבוייה או מוצלת בלשונו המתרוננת של המשורר; פנס החכמה — והוא מלווה את כל עבודת המהדיר בבנין ובשיוך ובסיווג. ובצד כל הפנסים האלה עומד תמיד מחזיק האבוקה־המדליקה, בריחוק קל של כבוד והתבוננות ורתיעה. וצירף לזה אוצר־רישומים נדיר של צילה בינדר.

הספרות — והאמניות בכלל — יודעות את חזיון הצמדים. צמד זה של נתן אלתרמן ומהדירו, מפרשו לעת צורך, מנחם דורמן י"ל — הוא מן הצמדים המופלאים האלה. מאליהם עולים בזכרון הצמד גיתה — אקרמן בספרות; פרנץ קאפקא — מאכּס ברוד, או בתחומנו, ר' נחמן מברצלב וסופרו־ימינו ר' נתן שטרנהרץ — והזכרנו רק מעט מן הצמדים האלה באמנות. אין שום צמד דומה לחברו לא במהות הצמדיות ולא באופי הקשרים אך יש דמיון בהתמכרות, בשירות תוך דרך־ארץ ופועַם־לב, שהיה המהדיר או בן־הברית של היוצר, מגלה לחברו. רק התמכרות כּוּלית, כהתקדשות ליעד רוחני, ונאמנות ליוצר־חבר כזו של מנחם דורמן יכלו להביא לספרות העברית תוך חמש שנים בלבד יבול של שלושים וששה כרכים, למעלה משנים־עשר אלף עמודי מקור ותרגום, פרי רוחו של נתן החכם: האם הרהר מי, שאמנות־המוזגים הזאת — בצד יינו המשובח של המוזג עצמו — ראויה לביטוי נעלה של הוקרת עם ותרבותו?

* * * * *

היינו חוטאים לאמת שבה אנו מנסים לאמן את עטנו אילו לא העלינו הרהורים אחדים שהציפו את הלב למקרא הריפרטואר של תיאטרונים בישראל בפרק־זמן אחד של ימי התקומה.

ימי האסון הגדול שפקד את העם במלחמת העולם השניה נתנו את רישומם דרך קבע בשירת אלתרמן. בטור השביעי, בשירי “מכות מצרים” ובכלל שירתו באותם הימים. כל מי שהיה קרוב למשורר באותה תקופה יודע באיזו אינטינסיביות מתוחה ומַסערת חי את חוויית הימים ההם ואת אסונם. לעומת זאת אתה רואה ריפרטואר של התיאטרון העברי הארצישראלי מאותם הימים — למעלה מעשור: 1934 – 1944 — ובשום מקום בריפרטואר הזה אין אתה מוצא ביטוי כלשהו — הד, רמז, או אפילו התייחסות עקיפה — לדרמה הנוראה שהתחוללה באותן השנים ממש ביהדות אירופה. אתה עומד לפני חזיון מדהים זה עתוּק־לשון.

משנת 1943 ואילך היה ידוע באופן לגמרי לא־עמום על ההרג הגדול של העם היהודי, ההולך ומתחולל שם. לפי תעודות־הימים נתבעו בעלות־הברית כבר ב־1943 להפציץ את ברגן־בלזן. פירושו: דבר קיומם של ברגן־בלזן של כבשני־הגז כבר היה ידוע. ואף־על־פי־כן: אף לא הגה, אף לא רימוז אחד בריפרטואר של תיאטרון בתל־אביב.

אתה סוקר את ספר הריפרטואר הכללי — לא רק של פזמונים אלה — של “המטאטא” ו“לי־לה־לו” בעשר השנים הקריטיות האלו ברגש של תדהמה. השמש זרחה, השיטה פרחה, השוחט שחט — והתיאטרון שׂחק. מה, אתה מהרהר בלבך, קרה אז ליישוב בארץ? מה קרה לבניהם. לאחיהם, לאחיותיהם של הנשמדים, שישבו בטח בארצם? מי עירפל כך את מוחם, מי היקהה כך את חושיהם?

* * * * *

וודאי ינסה מי לתרץ כי במה סאטירית איננה מקום לטפל בו בטראומת־איתנים כמו השואה וכי נושאי החורבן אינם נושאים לבמה כזו דווקא. אבל הסאטירה היא רק עוד דרך לביטוי המכאוב, לזעקה, לאתרעה — פעמים היא דרך יחידה. ואיך אפשר היה בכלל לגלגל אותנו כך בצחוק בשעה שאחים גולגלו במחילות־עפר ובקברי־אחים? ומכל מקום: איך אפשר היה שלא נעלה יגונם לפחות ברמז. כלשהו, על ראש שחוקנו?

אתה מקביל תאריכים זה לזה — והתדהמה שלמה: במרץ 1943, תכנית ס“ב של “המטאטא” בשם “הילד ישנו”. באפריל של אותה שנה מתחולל מרד הגיטו. על מוראותיו, אך חודש ימים בלבד לאחר מכן, במאי של אותה שנת 1943 עצמה, מציג “המטאטא” תכנית ס”ג שלו “מיסטר קבוץ” ואף לא איזכור אף לא הגה — כמו דבר לא אירע בינתיים. והשיר החדש — והנפלא — שהוא כנעימה מוליכה באותה תכנית הוא “כחול ים המים” ־— — —

חוקרי הזמן בבואם לנתח תקופה זו יעמדו לפני הקהיון הזה של הבמה העברית ושל החברה המשתקפת בתוכה — כלפני תעלומה וחידה, כשם שנעמדנו אנחנו.

ושמא השיכחה וההשכחה — גם הן קו של אופי, ענין של מהות?

עצוב — אם כי חובה — להרהר בכך גם בימינו.

28 בינואר 1977



  1. הוצאת הספרים של הקיבוץ המאוחד — י.  ↩