עדה יקרה

אני אוהב לקרוא את מכתביך יש בהם תמיד לב וחכמה ודיוק ושנינות ורצון להסתיר משהו לאחר שאמרת את חציו… וכך גם בעניין הנחמדה והמדייקת, את דייקת כי קטע צילום התוים שבראש הפרק נכנס בלי לבדוק מה כתוב בו והוא מקרי לגמרי ורק דקורטיבי ורק עדה פקוחת העיניים קראה ותמהה וביקשה להחזיר את המתבקש מן הסיפור, וכמו תמיד צדקה, השוברט ההוא היה בדיוק השוברט שלך. ושוב נתפס המחבר כשלומפר והוא ניכלם.

וכך גם בעניין המינון בזלזלת שלאחר שהערת תפש הסופר ראשו וראה שצדקת ממנו, ולא את שצריכה לחזור ולקרוא אלא הוא זה שצריך לחזור ולתקן לפי שמיעתה המוסיקלית והמדייקת של אותה עדה הנחמדה והמדייקת.

וכעת לשני ענינים חשובים ואפלים שלא דובר בהם מעולם. קראתי בהתרגשות את סיפורך על תמר ב. (שאז בוודאי נקראה אחרת, ובאחד מכל השמות האלזה לסקריים שהכתירה עצמה בהם) היא ניסתה כל הזמן לשמור על קשר איתי ואני קצת התחמקתי תמיד גם מהסיבות שאת הזכרת, גם מהיותם בלתי ליגאליים בבית, וגם מהרגשת אשמה מסויימת שנשאתי, וגם מעוד משהו אפל שהיו בו בבת אחת משיכה והתרחקות, התקרבות והקמת גדר, שלא לשאת באחריות למשהו שלא אוכל להתערב בו, ושאין לי תשובה לו, ועם זה היו גם תקופות קצרות ביותר (בלונדון) של מין יחד יפה ומיוסר, יפה ומנוחם, שהיה מעוטר תמיד באיזו קטורת של מיסתורין ופאטאליות, והיו רגעים (ותראי איך קל לי לדבר איתך ראשונה בעולם על תמר…) ושהיא היתה רכה חמה וכמעט אמהית, והיתה בקרבתה מנוחה כמו שיש בין שני גלים בסערה, היו רגעים שהיתה שובבה ומצחיקה וצוחקת ומשכילה ויודעת וגם יודעת להסתיר בהעלמה אחת כאבים לא ידועים שלה, וגם היו רגעים חושניים של התמכרות אולי כמין התאבדות לתוך אושר, והיו רגעים של עצב תהומי ללא מלים אבל נם ללא התחפשות או כיסוי. היא כל הזמן רצתה להיות בקשר ואני לא תמיד נעניתי. היה בה משהו מתמוטט שלא כפי יכולתי לעמוד בו או לא לפי כוחי שלא רק להתחמק ממנו. נישאר משהו אפל, עשוי מבלתי מובן, ממובן, וגם מאשמה, מוגדרת ולא מוגדרת, ומאיזו ידיעה שכמעט ידעתי ולא הנחתי לעצמי לדעת, אולי כדי שלא לשאת באחריות, כלומר מפחדנות, או מהכבלות למגבלות חיי הבית שלי, שוב, וגם לא חשבתי עצמי יודע מה לעשות או איך לעשות. האם זה ווידוי, עדה יקרה? אולי במהוסס. ואולי יום אחד נדבר.

וכעת העניין השני, מגוחך לקרוא לו “עניין”. ובו אני מעז שלא ברשות להתפרץ לתחומך ולתוך חוקי העזר שעשית לך כדי לשמור איזה מודוס וויוונדי אפשרי. אני מתכוון ל“עדיפות־השתיקה” שאת בחרת בה שמא יפרצו הסכרים. כמובן שאת יודעת יותר למה לא להניח לסכרים לפרוץ. אבל אני, בכל בקשת הסליחה, חושב שלמה לא? למה שלא יתפרצו? למה לא להגיע אל “לאן נגיע?” למה רק הפגישה בעולם ההוא כשאת בעולם הזה וכולך ידיעה ובגרות וצורך לומר סוף סוף? אני מצטער אם זה נראה בעיניך כפלישה לא רצויה לא הייתי מעז אלמלא קראתי טוב, נדמה לי, מה שכתבת בסוף מעל “ההנאות ההן”, ימח שמן, אומר שאת מוכנה כעת ויש בך כעת ושיפרוץ לו ושיפרוץ ושאין סכרים חוץ מאלה שממציאים, ושכל עוד את כפי שאת בכל כושר שנינותך, ודיקנותך, וליבך היפה, לדבר, לדבר, לדבר כעת, לא לגנוז, לא לדחות, וגם לא בעל פה אלא דוקא בכתב ולא שלום עכשיו אלא לכתוב עכשיו, עדה עדה עדה, אין סכרים ולכן לא יתפרצו ואם יתפרצו שיתפרצו למה לא ורק יפה שיתפרצו ואני לא הפתיין המפתה אותך אלא המלאך גבריאל המעודד אותך אין סכרים ואם יתפרץ רק יפה שיפרוץ, למה לא, ודברי וכתבי ומן האפל ומן הסוער ומן המתבייש ומן המכאיב ומן המצהיל וגם מן השקט המתגעגע. ובכלל. ועד כאן

(אחרי צאת “צדדיים” לאור, 1995)