ירושלים, 9.12.64

תודה על מכתבך המפורט מיום 7.12.64. קראתיו בעיון, צר לי שלא עלה בידי מאמרי אלא לצערך. כשם שצר לי על שנקטת טון של יתרון דעה, יתרון פּכחון – מתמימות, ויתרון ודאות כי דעתך כמובן היא הנכונה, עד כדי מתן ציונים לסגנוני, לעברי ולעתידי ר"ל.

מי איפוא יכריע בינינו? אין דרך אחרת אלא רק אותו מוסד שאומן והוכשר והוסמך על ידי החברה לעסוק בבדיקת עובדות וביקוש אמת ששני צדדים טוענים עליה – לא בשם איצטלתו המאגית (שאתה נוטה ליּחס לי סינוור בפניה), אלא מפני שאין כשר ממנו לכך, אפילו אם גם מוסד זה אינו מובטח מכשלון.

מובטחני שהרבה תהליכים, הליכים, עמדות ואישים – יוארו עם החקירה, ובעיקר לאחריה, באור כזה שאילמלא חששו מפניו לא הרבו להתנגד לו. אין ספק כי חקירה זו תהיה מכאיבה, אך בלעדיה לא יהיה סוף לחולי אלא הסתאבות; אתה תמשיך להחזיק במה שבעיניך הוא אמת, טוב וצדק, אני אמשיך בשלי, ואיך נוכל להשלים זה עם זה ולשׂאת זה את זה?

דברי היועץ המשפטי שהתפרסמו השבוע מחזקים תביעת החקירה שבעתיים. ואם יתגבר הקול התובע דין, על הקולות החזקים הנלחמים להשתקתו, בשם כל מיני צרכים חברתיים ומוסריים, ואם תערך חקירה כהלכתה – אשמח אָז להשוות דעתך לדעתי לאור ממצאיה, ולבחון אז לאחור דברים שונים וחזיונות שונים, שהיום, כנראה, יש לכל אחד מאתנו דעה אחרת עליהם ושאין להם סיכוי של הבהרה והבראה, אלא צמיחה פראית מתוך אחיזה בדעות שלא הוכחו ורגשות רוגז גוברים.

יתכן שהחשד שיש לך בכנותי והצער שאתה מצטער עלי, יתחלפו אז בשמחה על בהירות.

יזהר סמילנסקי