על גבעה נשאה, הפתוחה לכל ארבע פנות העולם, עמדו מצד אחד ששה בתי־עץ קטנטנים ומצדה השני – שלשה. אלה היו בתי האכרים. ובאמצע ה“רחוב” עוד בית־עץ בנוי בתבנית הראשונים וגדול מעט מהם, זהו מקום מקדש ד' – בית־התפלה. לא חצרות מסביב לבתים ואף לא אורוות ראויות לשם זה. זאת היתה – גדרה. השמש כבר נטה לערוב, כדורו האדום התחיל שוקע בחול וקרניו האחרונות נפלו על המושבה. ברחוב עמדה חבורה של אנשים אחדים ואל החבורה הזאת קרבה עגלתנו. העגלה עמדה ונרד… בין אנשי החבורה עמד גם מכירנו, אשר אליו התודענו בשכבנו יחד על רצפת המלון אשר בראשון־לציון.

החבורה סבבה אותנו, ומכל צד פשטו אלינו ידים ל“שלום”.

– א–ה! הלא אלה מכירי, חי נפשי!.. הלא יחד קשרנו מלחמה על הפשפשים של מ–קי!… – קרא מכירנו אשר מתחילה לא הכירנו מקוצר ראותו…. וילחץ שוב את ידינו.

– יודינה שלי, מהרי! מעט מים אל הקדרה… אורחים לנו לשבת! – קרא בקול גדול, בפנותו אל צד הבתים…

– סעודה כיד המלך אערוך לכם, אורחי, אל תפחדו מן המים היתרים שבקדרה… יש לי זיתים “בחיר”… ממש “בחיר”!

וריסי עיניו מתכוצים, קולו נעשה דק ומצפצף וכל פניו מוארים משמחה… ידיו מחזיקות בנו למשכנו אחריו…

– אל נא בבהלה, שכני היקר, מים לקדרה יש גם לנו ואף זיתים לא גרועים מזיתיך ואל תאמר: ידי תירש מלא עלמא… האורחים לי הם… כי האם לא ראש ועדכם אנכי! – אמר אחד מן החבורה, איש בעל קומה ממוצעת עם פנים המעידים על תבונתו. דבריו בנחת נשמעים, ואף בדיחתו נאמרת בצורה של כובד ראש!…

– אה, עריץ! האם בעריצות אתה אומר למשול בנו?

כל יתר בני החבורה עומדים ומצטחקים מעט וכאלו אומרים: ואנו במי נזכה?

לסוף נעשׂתה החלוקה: בי זכה ח. ובחברי – שכנו, ל.

– ועתה בוא, ידידי, הבה ואראך את “ארמוני” ואת “אשת החיל” שלי…

הארמון היה בשעור ארבע על ארבע, עם תקרה נמוכה המעיקה על הראש ועם חלונות קטנים… נקיון גמור שׂרר בכל פנה, אף שלחן־עץ והספסלים, – כאילו התעתדו לקבל את פני שבת מלכתא… “אשת החיל”, אשה קטנה עם פנים שחרחרים וטובים, פגשה את בעלה בקול נזיפה:

– איך לא תבוש לקרוא מן הרחוב… כלום לא הכינונו לשבת כמו כל היהודים? כך דרכו תמיד!

מתאוננת האשה לפני בצחוק תם על פניה, מושיטה לי יד ומציגה כסא.

– נו, נו, אל תכעסי, יודינה, – מתחטא ח. לפני אשתו – אפייסך ב“קידוש” כזה, אשר כל נשי גדרה תקנאנה בך!… היודינה שלי אוהבת “קידוש”… לא את השתיה, חלילה, כי אם את הניגון.

– נו ר' “יוד”, נלך אל בית־הכנסת…

רכס את כפתורי בגדו הקל, עשה עצמו שבתי!… ואנו הולכים אל “בית־הכנסת”. חדר קטן, לא מרווח בהרבה מזה של בעל־ביתי… “מנין” אנשים יחד עם השוחט… ועלובים הם פני הבית ועלוב ארון־הקודש… ואיזה רגש כבד, רגש קשה של עניות מנוולת, מדכא את לבי… האנשים עם בגדיהם של חול, עם פניהם השחורים מצער ועמל, עם הדאגה הקשה המסתתרת בפנות העינים ובין קמטי המצח, מעוררים בי רגש עמוק של השתתפות וברגעים האלה הם כה יקרים לי ולבי כה מתפלץ למראיהם… “מה עבר עליהם?”

יצאו האנשים מבית התפלה החוצה ושוב מצלצלים דבריהם המלאים איזו רעננות, ושוב אני מרגיש כי איזו חמימות, איזה יתרון־רוח מלטף אותי ואת נפשי…

– שבת טובה, יודינה!

אנו נכנסים שוב אל הבית. השלחן כבר “ערוך”. מפה לבנה מכסה אותו. בקבוק קטן של יי"ש וצנצנת. שני נרות דולקים בפמוטות של נחושת. לחם שחור.

בחדר מצאנו עוד פנים חדשות: נערה כבת חמש־עשרה עם שׂערות שחורות, עם עינים שחורות עוד יותר, עם פנים לבנים ועדינים, שחוט של חן עברי משוך עליהן.

– זאת, אחותי, – אמרה לי בעלת־הבית, – גם היא באה זה לא מכבר…

הנערה התאדמה כולה. גם אנכי הרגשתי שפני מתכסים אודם, ומתוך רעדה קלה נתתי לה את ידי…

ח. מקדש בקול רם על הכוס… מתוך ניגונו מצלצלת באזני נהימת נפש עגומה, המפרפרת וכלה לאיזה־דבר. וָאשמע גם את פרפור לבי אני… גם טוב לי וגם קשה… גם לבכות הייתי רוצה, וגם לשיר…

לאחר הסעודה מתמלא החדר אנשים. כל בני המושבה באו וביניהם אף נשים אחדות, שאחת מהן משכה את תשׂומת לבי היתרה… פניה הענוגים ביותר, עיניה החולמות והכואבות ובטויה המלא נפשיות עמוקה, הזכירוני איזו דמות־פנים… עד אשר נזכרתי: זאת היתה “טולסטואית” אחת, עבריה, בת עשירים; היא ברחה מבית אבותיה ותלך אחרי אהוב נפשה, נוצרי מבני המעלה, אדם כבן ארבעים, שתום העין… הם באו אל כפרנו ויהיו כאחד האכרים… ידיה הרכות היו לשות בבצק הגס ועוסקות בכל עבודה קשה ועיניה התכולות השמימיות היו תמיד חולמות… ומתוך בבתן היתה נוצצת גבורה של אסון…

החדר הקטן נתמלא חום נפשי מיוחד, הלב נעשה קל, הנפש רחבה ומתחת לתקרה הנמוכה רחפה הנשמה היתרה…

בעל־הבית היה במצב נפש מורם… והוא מספר, כטוב לבו עליו, על הימים הראשונים… אנכי שומע בנפש חרדה, ואף כל המסובים שומעים בתשומת לב מיוחדה מה שראו בעיניהם ומה ששמעו לא אחת ולא שתים… ופני כולם טובים…. הפנים, שנראו לי בבית־הכנסת כה שחורים וכבדים ומדוכאי־דאגה, נראו לי הפעם מוארים, מאושרים, מפיקים אושר פנימי עמוק… האחד מפסיק את ספורו, ואז מתעורר השני לספר אף הוא מזכרונותיו… יפה מספר ל., בלי הנפשיות של ח. אך ביתר סדר וטעם. ספוריהם על עברם מלאים הוד של קסם, כלות־נפש וגעגועים עזים…. תקוה קדושה ויאוש קשה שזורים זה בזה… שירה של נפש לוהטת עם הגיון של נסיון מר… ומן הספורים על העבר עוברים לעניני ההוה… על פּינס מדברים ביראת הכבוד. האיש הזה לקח, כנראה, חלק גדול בעמלם ויגונם. בכליון עינים ובתקוה רבה הם מצפים לפעולות טיומקין, הוא לקח שבי את נפשותיהם. ועד שעה מאוחרת לאחרי חצות הלילה ישבנו ודברנו, והרגעים רגעי־קודש היו לי. ולאחר שנתרוקן כבר הבית, לאחר ששכבנו שנינו, אני ובעל הבית, על שני דרגשי עץ, שוב ישב על מטתו. ושוב ישבתי אנכי על מטתי. ח. מוסיף לספר… והפעם עולה מדבריו יותר הוידוי העצמי….

– היו לי, אחא, הרבה רגעי־יאוש. יש שהנשמה נלאתה לנשוא; יש שהגוף המרוסק סרב לעמול…. ויש אשר גם מחשבות מרות על הנסיגה לאחור, נתעוררו בלב… קשים ביותר היו החיים כשהייתי בירושלים… בטרם עלינו לגדרה. חיים של שויליא… של אופה… חיים מנוולים, בלי טפה חמה של שירה. פה בין הסלעים הפראים חיתה נפשי… שוב מצאתי שירה בחיים המסוכנים, בין הפראים הצופים לרעתנו… התדע, אחי, מתי נדרתי לבלי לעזוב את הארץ עד טפת דמי האחרונה?… שמע: יום אחד הולך אני יחידי בדרך. שבתי מן העיר אל המושבה, והנה נפגשו בי ערבים… התחילו להתגרות בי… ודמי דם נוער… ירקתי בפניהם… אחזו בערפי… הרבה זוגות ידים אחזו… נלחמתי… נאבקתי עד כלות כחותי… פתאום הנני מורם למעלה ומושלך בכל כח… אלפי, רבבות מחטים דקרו את בשרי… אל תוך “הצבר” אשר על יד הדרך השליכוּני… ובהיות נפשי עיפה למות נדרתי: כסלע אהיה על מקומי זה. כל הרוחות שבעולם לא יזיזוני!…

המדבר אלי נשתתק רגע… רק העינים מבריקות….

– רוצה אתה לשמוע לי, אחי? רוצה אתה לדעת מה משא־הנפש, אשר אנכי שומר בלבי?… שמע ואל תצחק לי. אנכי מתאר לי את עתידי הרחוק…. זקן אנכי, חסר רגל אחת… אבדתיה במלחמה… בעד החופש… שוער אנכי באוניברסיטה העברית הגדולה ביבנה… אנכי יושב בפתח השער… להקת סטודנטים צעירים עם פנים תמימים וטובים סובבים אותי… אנכי מספר להם על העבר הרחוק… מכל אשר עבר עלינו מן ההתחלה…. והם שומעים… ועיניהם נוצצות…

לא, לא! לא צחקתי לו. לו לא בושתי הייתי מחבק לאיש הזה היושב מנגדי, הגדול ממני כפלים, הייתי נושק לו ומתפלל אליו ושופך את לבי, שהיה באותו רגע מלא, כל כך מלא… קריאת השחרית של השכוי נשמעה בחוץ…  

 

ד. יום עבודתי הראשון    🔗

בבוקר בהיר אחד, כששמש החורף החמה והמלטפת עלתה בפאת־מזרח, אני עומד בקצה הכרם של האחים ז–ר, מעדר בידי והריני מתלמד לעקור חילפה! מה רחוקה היתה “ההלכה”, אשר היתה במוחי, מן המעשה שנזדמנתי עמו פנים אל פנים, בפעם הראשונה בחיי…. המעדר! כמה חלמתי עליו… ועתה הוא נתון בידי כמטיל ברזל קשה…. עוד לא עברו אף חמש־עשׂרה דקות מאז אחזתי בו, וידי עיפות וכאילו נתמלאו כסף חי: כבדות הן…. ופיו החד – של האכזר – יש שהוא נוגע נגיעה אחת בחילפה, שהנני מתכון לעקרה, ושלש פעמים מחוצה לה… ויש אשר יפגע גם במנעלים שלי!… שני האחים עומדים עלי ללמדני…. ורואה אני את הצחוק הקל, אשר על שׂפתותיהם, כי איננו כלל לטובתי… ועל אדמת הבור, הנוגעת בקצה הכרם, עומדים בשורה מנין של ערבים שקועים עד מתניהם ב“בחר” וכולם מביטים אלי, ובכל רגע שמעדרי מחטיא את מטרתו – ועל פי רוב הוא מחטיא – פורץ צחוק פרוע מפיהם… ואין הצחוק הזה מוסיף לי עוז… אסיר תודה הייתי לאח הצעיר, כשהגיד לאחיו הגדול:

– לכו אתם לצחוק אל מעבר לכרם השני ולא תפריעו את הערבים מעבודתם….

אבל קול דבריו לא היה כלל לזכותי… קפדן היה, האח הצעיר.

ונכלם, בבושת פנים, הלכתי אחרי האח הגדול לעבר השני… בדרך החלפתי את רוחי… בגנבה מחיתי את הזיעה מעל מצחי… ושוב אני נלחם ב“חילפה” העומדת זקופה לפני בחוצפה יתרה… מועד הצהרים הגיע. פעמון המושבה מצלצל. האחים באים אלי מן ה“בחר” ורואה אנכי שעיניהם מודדות את עבודתי… עיני מורדות למטה…

– נו, עת לאכול ולנוח!

“לנוח”, “לאכול”… כמה “אירוניה” יש במלים הללו בשבילי… מרגיש אנכי היטב ש“עבודתי” עוד לא הכשירה אותי לכך… אמנם, כל עצמותי בקשו מנוחה, כה שבורות הן, כה כואבות… וגם הקיבה דורשת בתוקף את תפקידה… הולך אנכי אחרי האחים ושומע מאחורי את הצחוק העצור של הערבים, ומלה ברורה אחת רודפת אחרי: “יהודי”… ואת הרחוב אני עובר כנכלם, והאחים מרגישים, כנראה, בדבר ושותקים… נדמה לי, כי כל הנפגשים בנו מביטים אלי בצחוק קל על שפתותיהם…

במחצית השניה של היום לא עבדתי…

אבל יכולתי למעדרי! בעוד ימים אחדים עקרתי חילפה מבלי לנגוע אף במנעלי. ובעוד ימים אחדים כבר עליתי עד ללקיחת “הרוז”… ומה גדולה היתה שׂמחתי כשעלה בידי להוציא מתוך בטן האדמה את ראשו החד של ה“אינג’יל”… ויש אשר הייתי משליך את המעדר אחרי גוי, קופץ החוצה מן הבור ורץ אל ה“בחר” להראות לאחים את הסימן של נצחוני… והאחים היו פוגשים אותי: הגדול מתוך הצחוק הטוב הקל, המתגנב מתחת לשפמו הגדול, והצעיר – במבט של חצי־לעג, חצי־זעם, כאומר: נוח לי שלא תפריע את הערבים מעבודתם… קפדן! הוא לא ידע את נפשי: מלאה היא ואין אני יכול להבליג על רגשותי…

ויום אחד הגיע אשרי למרום קצו. עגלונם של בעלי לא בא. והאח הגדול יצא בעצמו לחרוש בשׂדה הסמוך לכרם. והסוס היה יפה: ראש גאה לו, אזנים קטנות וברק לשׂערותיו השחורות החלקות… מאליו מובן, כי השלכתי את מעדרי ומהרתי אל החורש. בהלכה זו ידעתי פרק: בשׂדות אבי היו חורשות מחרשות לעשׂרות, רתומות לשנים ולשלשה צמדי בקר וזוגי סוסים… ובעוד רגעים מעטים ירשתי מאת “בעלי” את הסוס ואת המחרשה האירופאית־ למחצה ואנהג בם מתוך דפיקות־לב… וכשראה “בעלי” את חרישתי, שאינה גרועה מזו שלו, עזב את הסוס ואת המחרשה בידי וילך להשגיח על ערביו… נשארתי חורש כל אותו יום… המקום, אשר בו חרשתי, היה בראש גבעה, בדרך העולה ליפו… וממול אותה הגבעה נשקפים הרי יהודה, החתולים עטיפה דקה של תכלת… וצועד לו הסוס בגאוה ואחריו צועד אנכי לא בלי גאוה… ועיני נשקפות אל ההרים והחזה שלי בולע את האויר הצח והנעים… ורואה אנכי על אותם ההרים את עקבותיהם של החשמונאים, ושוֹמע אני את קולותיהם… נפשי מתרוממת ולבי חוגג נצחון…

ובלילה ההוא כתבתי מכתב הביתה, מכתב “ארוך”, מלא השתפכות־הנפש… את ה“גאולה” אחזתי בציציות ראשה… מאושר הייתי בעבודתי. ובחיק עתידותי עוד היו טמונות לי: ה“זמירה”, ה“נטיעה”, ה“הרכבה”, ה“הברכה” ועל כל אלה… התשלום הראשון: רבע מג’ידי ליום, שהתחילו האחים לשלם לי!… בצהרים, כשהיה מצלצל הפעמון, הייתי משליך במהירות נפלאה את כלי העבודה וממהר, כל עוד נשמתי בי, אל ה“מלון” ובמאכליו החשודים של מ–קי טעמתי טעם של גן־עדן… ובלילה הייתי נופל על דרגשי, כדי לישר את עצמותי… והעצמות כואבות… והכאב גורם איזה “עונג” חד… ויש אשר ככה נרדמתי והקיצותי לקול צלצול הפעמון… בבוקר!

בעל מעוני היה מביט אלי, מדי בואי בערב מעבודתי עיף, וידי ורגלי עד הברכים מגואלות בחול ובחמרה, מביט ומניע בראשו לאות רצון ואי־רצון גם יחד…

– טוב, טוב, איש צעיר, צריך לעבוד…. אבל לא טוב כי נפלת בידי נתמכים… הם ינצלוך… כמה משלמים לך… אה?… והזקן נועץ בי שתי עיניו…

ואנכי בושתי להגיד¹ : אז כלום עוד לא קבלתי בשׂכר עבודתי… האם לשׂכר הייתי צריך, לעבודה הייתי צריך… וכי העבודה, כשהיא לעצמה, אינה דיה לי? ואמנם העבודה נתנה לי הרבה: חזקתי בהרבה, עורקי חזקו, שרירי נתקשו ותאבון־האכילה גבר עד לבלי סוף… הרגשתי כי כחותי הולכים וחזקים מיום ליום… ואיזו מנוחה שלמה שלטה בי; הספקות, שכבר התחילו לקרוע את לבי בשנים האחרונות, נשתתקו… וטוב היה לי וקל היה לי.

ואנכי כבר עומד ב“בחר”! לא בשורה אחת עם הערבים, כי אם בפנת הבחר, לבדי, ועושה את ה“ניר” שלי באומנות יתרה; את כל שארית רוחי הנני משקיע בו ומושכהו הלאה מתוך רגש עמוק. כבר עמדתי על הלכות הבחר לכל “עמקותן” ואף את ענין ה“חורג' " ידעתי… אותו ה”חורג' " שהאחים ז–ר דברו בו קצת מתוך גאוה לאומית: רק אצלנו בראשון־לציון עובדים ככה… ברחובות אין יודעים ל“נהל” “חורג' “, שם עובדים בבחר ב”יציאה” ו“כניסה” רק ימינה, בלי “חילוף ידים”! וכמה ביטול על חשבונם של הרחובותיים היה בדבריהם… וגם אנכי התחלתי “לרחם” על אותם הרחובותיים והבטתי קצת מלמעלה למטה אל אלה שאינם יודעים הלכות ה"חורג' ".

ובמעוני לא הייתי עוד יחיד: שני “דיירים” קבלתי אלי… מתחילה התנגד לזה בעל־הבית שלי: כיצד? לאחד השׂכרתי ולא לשלשה אלא שלבסוף נתרצה: הוא קבל מאת דיירי “הוספה”, חמשה פרנק לחודש מכל גלגולת, והוסיף בשבילם שני דרגשי עץ… ואנכי הוספתי אמנם לשלם את שכרי הראשון, אבל לעומת זה לא הייתי עוד גלמוד בחדרי….

שכני השנים היו אברכים כבני שלשים ומעלה. שניהם בני גיל אחד, בני צבע אחד: לבנונים. ושם אחד לשניהם: שלום. אך האחד מהם היה קטן ורזה וצוהל כל הימים והשני גדול ועבה ונאנח לרגעים: מתגעגע אל ביתו… שניהם התחילו לעבוד אצל “הפקידות” בשׂכר רבע מג’ידי ליום, אבל עצמותיהם ה“זקנות” לא הרגלו על נקלה בעבודה. קשה היתה להם כקריעת ים־סוף. הקטן היה בא מן השדה רסוק איברים, אינו אוכל ואינו שותה ונאנח בקול… הגדול עבד יום – וקדח יומים. ורוב ימיו היה שוכב על דרגשו מתחת לשמיכתו העבה והאדומה, אשר אשתו הביסרבית התקינה בשבילו, ושותה בלי הפוגות מים מהולים במיץ לימונים… לאט, לאט חדל הקטן מלעבוד, התחיל מבקר את אכרי המושבה, הולך לאספות יפו, ודי־חנין ורחובות, והמעדר אשר קבל מאת “הפקידות” נשאר לו רק לסימן… ואנשים טובים היו שני “שלומים” אלה. הגדול רך וגלוי־נפש כילד; הקטן מסתיר דבר־מה בלבו, אבל שׂמחתו התמידית, הנובעת ממקור חי ובלתי פוסק, כפרה גם על זה… ואהבתי את שניהם, נתקשרתי אליהם ונהיה כמשפחה קטנה אחת…