1    🔗

מאות בשנים היה שמם העמק אשר משני עברי הירקון. מי המעינות, שמהם מוצאו של הירקון, כאילו נועדו מששת ימי בראשית להשקות את האדמה השמנה שמסביב ולהפרותה. ויהי כאשר הלכו ומעטו האנשים בארץ, ואלה המעטים אשר ישבו בה היו נרפים ולא שמרו את המים, וישתפכו מי המעינות על פני מרחבי העמק ויעמדו בו ויהפכוהו לבצות, המרעילות את האויר. והרועים מן הכפרים, החונים על גבעות החול מצפון לעמק ומדרום לו, כי יבואו להשקות את עדריהם ממי המעינות ולרעות את בהמתם בעשבי הבצות, וצבתה בטן הצאן והבקר מהמים המורעלים ומתו, ויהי העמק כמקולל בעיני הפלחים אשר בכפרים ויתרחקו ממנו כמטחוי־קשת. רק רצועות האדמה הצרות, אשר לרגלי הגבעות הנוגעות בעמק, היו נחרשות ונזרעות על ידי הפלחים שביהודיה, מגדל בני־ברק ובשאר הכפרים שמסביב.

לפני מאה שנים ירד מהרי אפרים איש גבור חיל, חמד שמו, מפליטי ה“נבוטים” אשר נלחמו בתורכים. הוא עזב את מולדתו מפני “גום” אשר בינו ובין אנשי חרמו. ולחמד בנים וחתנים, עבדים ושפחות, מחנה רב. ולעדרי הבקר והצאן אשר לרגליהם אין מספר. וירא את עמק הירקון כי טוב הוא ומרעהו רב וייטב בעיניו ויט את אהליו לשבת בו. את רועי הצאן והבקר, אשר לכפרים השכנים, הכה ויגרשם מהסתפח בעמק, ועל הפלחים, אשר זרעו בירכתי העמק, שם מס. ויגדל האיש משנה לשנה ויעש עושר וזרועו נטויה על כל הסביבה. שנים רבות החזיק בעמק, ויהי לנחלה לו ולבניו. ותהי הברכה בעסקי חמד. אך קללת העמק רבצה גם על ביתו. שנה שנה חלו מבני ביתו, מעבדיו ומשפחותיו וימותו. ויהי חמד כורה קברים על שפת הנהר לקבר בהם את מתיו, וירב מספר הקברים ממספר האוהלים. לבסוף חלה גם חמד ויאסף אל עמיו.

אחרי מות אבי המשפחה ירד גם מזל הבית. פחד חמד סר מעל הכפרים. ויש אשר רועי הכפרים נלחמו ברועי בית חמד ויכו אותם, והפלחים חדלו לשלם מס.

וביפו שני אפנדים, אנשים עשירים ומלוי כסף ברבית. ויהי כי הורע גורל בני חמד, וַימַשכּנו את קרקעותיהם, אשר בעמק הירקון, בידי האפנדים מיפו ויקחו מהם כסף ברבית. אבל הכסף לא עמד להם, וילכו מדחי אל דחי. המחלות מצד אחד ורבית האפנדים מצד שני אכלו את בני חמד ואת משפחותיהם בכל פה, עד כי נשארו רק מתי מספר ויבואו עד ככר לחם.

והשמועה הגיעה להרי אפרים, כי חמד מת, כי בניו נדלדלו וכוחם תש, ויצאו רוכבים ממשפחת אנשי חרמו ויתנפלו על פליטת בית חמד ויעשו בהם הרג רב ויטבלו מטפחת לבנה בדם האחרון לבית חמד, וישימו את המטפחת על ראש כידון וישובו אל ההרים.

והקרקעות אשר רכשו להם בני חמד בחרבם ובקשתם, עמדו לנחלה לשני האפנדים ביפו, והיו מחכירים מהם חלקות לפלחים אשר בכפרים השכנים, והיו משלמים את מסי הוֶרקו לממשלה, לכל תפקע זכותם על האדמה.

2    🔗

בשנת תרל“ח ירדו מהרי יהודה, מירושלים, מנין יהודים, אשר מאסו בלחם ה”חלוקה", ויאמרו אל נפשם: עובד אדמתו ישבע לחם. ויעברו בכל השפלה, ויבואו עד הירקון, ויראו את העמק, וימצא חן בעיניהם, ויריקו לשני האפנדים אשר ביפו את צרור כספם, והקרקעות אשר בעמק קמו להם לנחלה. ויבנו בתי חומר על חוף הירקון ויקראו למקום הזה פתח־תקוה.

אולם מנין היהודים מירושלים לא החזיק מעמד. עבדים ושפחות לא היו להם, את עבודת האדמה ואת מרעה הבקר לא ידעו, והמחלות עשו שמות גם בהם.

הגיעו ימי החורף. השנה היתה גשומה, גשמי זעם נתכו ארצה. מי הירקון גאו ויעלו על גדותיהם. מי המעינות נפתחו. כל העמק אשר משני עברי הירקון נמלא מים. והמים הלכו וגברו וישטפו את בתי החומר של המתישבים החדשים. בקשו האנשים לצאת מבתיהם ולהמלט ולא יכלו. המים והבוץ סגרו עליהם. צעקו לעזרה ואין מושיע. יושבי הסביבה נמלטו ויחבאו מפחד הגשם, הברד והקור, ובני פתח־תקוה ישבו סגורים ומסוגרים בבתיהם־קבריהם. ביום הראשון עוד בקשו האומללים עצות להציל את נפשם, נקשרו בחבלים איש אל רעהו, את הילדים לקחו על זרועותיהם, ויאמרו לצאת בשורה מן המים ומן הבוץ. אך עמלם היה לשוא. ביום ההוא, לפנות ערב, נאספו יחד לבית אחד ויתפללו בצבור, וממעמקים קראו ליושב מרום. אבל ביום השני לא יכלו עוד לצאת איש מפתח ביתו, כי המים גברו מאד. ארובות השמים נפתחו וזרמי מים זרמו על הארץ, ברד כבד הכה על הגגות, הרעמים החרישו את האזנים והברקים סנוורו את העינים. רוח סערה התפרצה פעם בפעם ותך בבתי החומר השקועים בבוץ, כאילו בקשה להפכם על פניהם. ביום השלישי היו מוטלים כל גרי הבתים כמתעלפים, ורק ביום הרביעי הלכו המים וחסרו, ומכירים מיפו באו והחישו להם עזרה ויצילום כל עוד נפשם בם. רק זקן אחד, שהתכסה בכסתות לחמם את בשׂרו נמצא מת כי נחנק במחבואו. המתישבים טכסו עצה: מה לעשות? נחלקו הדעות. היו ביניהם שאמרו: נשוב ירושלימה, למה נמות בבצה הזאת. ואחרים אמרו: לא, כי פה נמות. אבל אחרי אשר יצאו לבדוק את בתיהם, ראו ונוכחו, כי כולם נבקעו ועומדים לנפול. אז עזבו המתישבים את מקומם וישובו כלעומת שבאו.

והפלחים השכנים באו ויזרעו את רצועות הקרקע בירכתי העמק ורועיהם רעו את עדריהם לרגלי הירקון. מס לא שלמו, אף לא דמי חכירת הקרקע.

והנה הגיעה שנת תרמ"ב: ראשית העליה הראשונה. מיסדי ראשון־לציון, זכרון־יעקב וראש־פנה הפיחו רוח חיים, עוז ואמונה גם בלב מיסדי פתח־תקוה. חלק מהם, ועמם עולים חדשים מהגולה, שבו אל חרבותיהם. אבל הפעם היה עליהם מורא הירקון והבצה, ויבקשו וימצאו להם מקום חדש להתישב בו, הוא הכפר הקטן יהוד, במרחק חצי שעה מאדמתם. אנשי פתח־תקוה ישבו בבתיהם ביהוד, ומשם היו הולכים דרך שׂדות הפלחים אל אדמתם.

מיסדי פתח־תקוה קנו מאת שני האפנדים שביפו רק שלשה רבעים מן האדמה. החלק הרביעי היה מלכתחלה רכוש הכפר הגדול יהודיה. הכפר לא חרש את חלקו זה, כי קרקעותיהם היו מרובים, אף לא שלם את מסי הממשלה. וברבות השנים נעשׂתה הקרקע “מחלול”. ברצונו הטוב של הכפר ובהסכם הממשלה רכשו בני פתח־תקוה בכספם גם את החלק הזה. אבל הפחה שבירושלים עכב את גמר הקניה, והדבר הלך ונמשך ויהי לאבן־נגף בין בני הכפר ובין בני המושבה.

בוני פתח־תקוה הראשונים חלמו לחיות על פרי אדמתם ולא להיות זקוקים למתנות בשר ודם, כי על כן הלא מאסו גם בלחם ה“חלוקה”. ובאשר מאנו לבקש עזרה בשעת דחקם, היו אומרים עליהם: “דלים גאים”; וכאשר לא הצליחו בעבודתם ותבואת שׂדותיהם לא הספיקה להם לחם לאכלה, החליטו להחכיר מחצית אדמתם לכפרים השכנים, למען תהי להם הכנסה קבועה ויוכלו לעבד את מותר אדמתם ביתר כשרון. אך גם תחבולתם זאת לא הועילה, והם פנו לבקש עזרה. חברת חובבי־ציון שברוסיה החליטה לבוא לעזרה רק לאלה “שיעבדו את אדמתם בידיהם ולא בידי אריסים וחוכרים”.

בני פתח־תקוה היושבים ביהוד התחילו עובדים את אדמתם, חרשו, זרעו וקצרו בידיהם, ומהם באו לבנות בתים במקום חדש אשר בחרו להם למושבה, הוא הרחוב הראשי של פתח־תקוה כיום, זה הנקרא רחוב “חובבי־ציון”.

ואולם העבודה המחודשת והנמרצה של בני “פתח־תקוה” הביאה אותם לידי סכסוכים עם שכניהם. הרבע, שבני פתח־תקוה שלמו את מחירו, עודנו עומד ברשות הכפרים להיות למרעה לבקרם ובדרכם הם עוברים את שׂדות היהודים הזרועים. והיהודים, היושבים ב“יהוד”, בלכתם אל שדותיהם, עוברים את שׂדות הערבים. ורועי הערבים עדיין רגילים בכך, כי אדמת “מְלֶבֶּס” – השם הערבי הקדום של פתח־תקוה – הפקר היא וירעו את בקרם באדמה הזרועה כמו באדמה הבלתי זרועה.

מלבד זאת קם עוד מכשול אחד. אחרי אשר בני המושבה התחילו מעבדים בעצמם את שדותיהם, הוכרחו לקחת מאת שכניהם, חוכרי אדמתם, חלקות “כרב”. אמנם הם שלמו את הפצויים, אבל לעולם אין פלח מותר על “כרב” ולו גם קבל פצויים. ועוד דבר אחד לא יכלו הפלחים לסלוח: על אשר היהודים, “ולד איל מות”, לקחו את המחרשה בידם, ואף חשׂפו זרוע להגן על שדותיהם.

השלום בין פתח־תקוה ובין הכפרים, שכניה, הופר. ביהוד גדל הפרץ בין המושבה החדשה הקטנה ובין הכפר הגדול השכן יהודיה.

3    🔗

מעשה האיבה הראשון כך היה:

אנשי הכפר חרשו את הדרך אשר בין יהוד ופתח־תקוה. אין זו דרך המלך – טענו – כי אם דרכם הפרטית, והם רשאים לשנותה כרצונם. בני פתח־תקוה היו מוכרחים, איפוא, ללכת סחור סחור, עד הגיעם לאדמתם. ולפעמים היו עוברים, במקרה, גם בדרך הישנה החרושה, כי הרי נסגרה לא כחוק. ויהי היום וראש המושבה ר' יהושוע שטמפר, איש נשׂוא פנים ובא בימים, עבר רוכב על סוסו בדרך הישנה, כי היתה השעה דחוקה לו. התנפלה עליו חבורת פלחים, העליבוהו, הכוהו ויגזלו ממנו את סוסו. עוד לפני המקרה הזה התארגנה במושבה חבורה קטנה של בחורים גבורי חיל, לשמור על השדות ולעמוד בפרץ על הדרכים. בראש החבורה עמד האכר סנדר, אשר כונה בפי הערבים בשם: “סכנדר חדד”, סכנדר פחח, והוא איש אשר לא ידע פחד מהו וחרד מאד על כבודה ועל שלומה של המושבה. ויאמרו הבחורים לנקום את נקמת ראש מושבתם, שחולל כבודו, ולהשיב מכות למכיו. אבל “סכנדר” מנעם מזה, באמרו: “הם, הרבים, לא חששו להתנפל על האחד ואנכי האחד אלמד דרך ארץ אותם, את הרבים”. וכך עשה: את בחוריו שם כמארב והוא האחד נסע אל הפלחים, אשר חרשו בשדה ואשר הסוס היה שבוי בידם, פנה אליהם ואמר: או שתחזירו לי את הסוס, אשר גזלתם, או שתצאו כולכם נגדי ונראה, מי יכה את מי? הפלחים ידעו את יד “סכנדר” וישיבו לו את הסוס. אבל “סכנדר” לא הסתפק בזה. למחרת היום בקש מאת ראש הועד לצאת שוב יחידי רכוב על סוסו בדרך אשר בה הלך, וסכנדר ישב במארב, בין הגבעות. ויהי כי ראו בחורי הפלחים את האיש רוכב שוב על סוסו בדרך, אשר מנעוהו מלכת בה, וירימו את אלותיהם וירוצו מכל צד אל עבר הרוכב. אז יצא סכנדר ממארבו רוכב על סוסו האביר, ושוט גדול בידו, ויכה הוא האחד את הרבים ויגרשם מעל הדרך. מני אז נכבשה שוב הדרך לבני המושבה.

זו היתה ראשית הריב.

אחרי אשר נוכחו בחורי הכפר כי לא יעמדו בפני גבורי המושבה ביום, עשו יד אחת ויביאו בלילות את עדריהם אל שׂדות המושבה; ראו בחורי המושבה את הדבר ויחרקו שן. כעשרה בחורים יצאו בלילה לארוב לרועים, ובראשם גבורם “סכנדר” ואחר מחבריו המפורסמים, יהודה ראב. הרועים, שמספרם היה רב ועצום, התנגשו עם מנין הבחורים של המושבה. קשה היתה ההתנגשות. באמצע הלילה, בלב כפרים ערבים, נלחמו מנין בחורים מישׂראל עם עשׂרות ערבים ומסביב אין עוזר. שני הצדדים ספגו מכות לרוב, הצטיינו ביחוד “סכנדר” וחברו יהודה, ולאחרונה גברו האראלים על המצוקים, הרועים נסוגו אחור וינוסו בשבע דרכים, ובחורי המושבה לקחו שבי עשׂרה חמורים וימסרום לרשות ביפו.

מאז שמרו הפלחים את עברתם למושבה. באחד הימים, אחרי ימי גשמים מרובים, כשרוב בני המושבה, ובתוכם הבחורים, הלכו ליפו, – בהיותם בטלים, מאין יכולת לחרוש, – ובמושבה לא נשארו כי אם גברים מעטים, נשים וטף, – נתאספו בני יהודיה, קהל של חמש מאות איש, התנפלו על המושבה הקטנה החדשה, הכו את כל אשר מצאו ברחוב, פצעו חמשה אנשים, שברו את חלונות הבתים, עקרו אילנות רכים, שזה עתה נטעום, ויתפסו את הבקר ואת הצאן ויקחום עמהם אל הכפר, להובילם ליפו לרשות, לאמור: מצאנום רועים בשׂדותינו…

הדבר נודע ביפו, אנשי פתח־תקוה שבו בחרדה לבתיהם, אך בבואם לא מצאו עוד איש מהפלחים. רק את החלונות ואת הדלתות השבורים מצאו ואת נשיהם וילדיהם הנתונים בפחד מות.

בהשתדלותם של באי־כוח חו"צ והקונסולים שלחה הרשות שוטרים ויאסרו כעשׂרים איש מאנשי יהודיה ואת הבקר והצאן החזירו למושבה.

זאת היתה ההתנפלות הראשונה על אחת המושבות, והדבר הטיל סערה בחוץ לארץ ובתוך החוגים המעטים של הישוב. נדמה היה ברגע הראשון, כאילו נפתחה הרעה על הישוב הרך, לכלותו בעודנו באבו. היו, אמנם, אנשים מנוסים מבני הארץ, אשר ידעו את מנהגיה, ואת דבר הריב והמדנים אשר בין כפר לכפר, והם יעצו לבלי הבהל והתרגש, כי כזאת וכזאת יקרה בכפרים בינם לבין עצמם, ויש ללכת בדרך הרגילה והכבושה בארץ ולעשׂות “שלום”. אבל בני המושבה, מרי הנפש, חפצו במשפט. הם לא ידעו, מה פירושו של משפט בתורכיה.

הארץ היתה אמנם תחת שלטון תורכיה, אבל למעשה, בחיי יום יום, שלטו שתי משפחות ערביות מיוחסות: משפחת איל חוסיני ומשפחה איל כלדי. וריב ומדון, קנאה וצרות־עין בין שתי המשפחות. את אשר תקרב האחת תרחיק השניה. האיל־חוסינים היו משכילים, הכלדיים היו קנאים, ויד הראשונים היתה אז על העליונה. רבים מפקידי הממשלה בירושלים וביפו היו מבני המשפחה הזאת.

משפחת איל חוסיני עינה היתה טובה ביהודים, ויקחו את בני המושבה תחת חסותם, על כן קמה משפחת איל כלדי להיות לפה וליד לפלחי יהודיה.

המשפט נמשך שבועות וחדשים ויאכל הון רב, עד אשר סוף סוף נוכחו בני המושבה, כי עליהם לעשות “שלום”. אנשי הכפר ואנשי המושבה זבחו זבחים ויכרתו ברית אחים ביניהם, וככה נגמר “המשפט”.

ואולם על המושבה הצעירה לא עברו הדברים בלי רושם. האכרים נוכחו, כי בארץ זו, תחת שלטון התורכים, לית דין ולית דיין, ו“אם אין אני לי – מי ליי” ושורה שלמה של גבורי חיל, החל מסנדר ומיהודה ראב עד אברהם שפירא, ידעו להגן על כבוד עמם, ועד מהרה הוכיחו לשכנים, כי לא “ולד איל מות” באו אל הארץ להחיותה, כי אם נכדיהם של המכבים.