כל חודש מאי כולו – גשמים וקור.
דומה היה, שוב לא יהיה קיץ של ממש; כבר יהא הגשם טורד והקור מטריד כל הימים.
ופתאום, ערב שבועות, מתגלה השמש.
– תורה אורה! – הכריז אבא ואמר בגאוָה ובנחת־רוח, והתחיל מחפש את ה“תקוּן ליל שבועות”, להכינו מבעוד יום.
– לכבוד החג הקדוֹש! – מסבירה אמא בשמחה ונגשת בהתעוררות יתירה לאפית מאפה־החמאה.
– חלה צהובה אופה לכם! – בישרה לנו בשורה טובה.
ומיד מילא את הבית ריחם המעורב של בצק שנלוש, של זעפרן וקנמון, של גבינה מסוּכּרת־חמצמצת ושל חמאה ממוססת.
אחותי הצעירה חנה שתקה. היא יושבת בסמוך לחלון על רומאַן, אבל אינה קוראה, אלא מביטה במין קוצר־רוח אל הרחוב. כזאת היא אחותי וכזאת היא דרכה.
אמא קוראה לה כמה פעמים שתבוא לעזור לה, היא אינה משיבה. מסביב לשפתיה מרחפת בת־שחוק לגלגנית. היא שותקת.
– עצלנית שכמותה! – רוטנת אמא. – ספרים וספרים… מה יודעת היא על יום־טוב!
אבא אינו מתערב בדבר… בדברים הנוגעים אל עניני הבית לעולם אין הוא מתערב… בינתים מצא את ה“תקוּן ליל שבועות” וניער מעליו את האבק, ושכב לישון מעט קודם שהוא הולך אל בית־המרחץ, הרי צריך יהיה ליעוֹר כל הלילה. אמא פוסקת לפיכך מלרטון; אין היא רוצה להפריע לאבא בנמנומו.
היא קראה לי ברמיזה ומסרה לי כמה פרוטות ואמרה שאלך לקנות ירק לפזר על הרצפה, וניירות־צבעונין, לעשות מהם שושנתות לחלונות…
השם לבדו יודע, כמה צר היה לי לעזוב את הבית עם קערת השמנת, הגבינה המסוכּרת והשקיקים המלאים צמוּקים, אבל ללכת לבד לקנות, לבד לעמוד על המקח ולבד לשלם בעד ירק וניירות – דבר זה יש בו עוד יותר מן המגרה, ועל־כן מיהרתי ויצאתי מן הבית.
* * *
ולאחר השמחה בא ליל־שבועות נורא…
חנה, אחותי שלי, ברחה…
אנחנו, אני ואבי, הלכנו להתפלל, אמא שכבה לנוח מעט קודם הדלקת הנרות… ונרדמה.
ברדימתה שמעה כמין צפצוף, אך לא נתנה דעתה על כך, – וזה היה לאחותי חנה האות – היא ברחה! אל אחד מאויבינו ברחה…
ובחוֹר בחרה למעשה הזה את חג השבועות, זמן מתן תורתנו…
* * *
הכול חולף עובר…
האושר והעצב, הטוב והרע – הכול נשאר מאחרינו… ואילו אנו עצמנו הולכים הלאה והלאה, אל המקום שבו הכול נשכח, ואולי גם נזכר מחדש… כל מה שעבר עלינו נשאר מוטל מאחורינו בדרך שבה הלכנו, כאבני־ציוּן וכתמרורים… וכמו מצבות, שמתחתיהן קברנו בדרך הליכתנו את ידידינו הטובים והרעים גם יחד…
אך את חנה לא אוכל לשכוח…
* * *
אותם החיים, שהיא ברחה אליהם, דחפו אותה אחורה, הקיאו אותה מתוכם. עד מהרה חלף עבר האושר המקוּוה, כציץ שדה נבל, קמל. הפרחים שראתה בחלומה הפכו והיו לה לקוצים ולסרפדים בוערים.
ולשוב בחזרה לא יכלה…
בדרך השיבה עמד החוק, וגם – שני קברים: של אבא ושל אמא…
* * *
היכן היא?
כל ליל־שבועות היא נגלית אלי…
היא באה מן הרחוב, מתייצבת מאחורי חלוני… היא מתייראה, ואולי אין לה שליטה, לבוא בתוך בית יהודי.
בעינים קרועות לרוָחה מביטה היא בעד החלון אל הבית פנימה ורואה אותי אחד ויחיד…
היא רואה אותי ומביטה אלי בפחד, בתחינה ובזעם…
ואני מבין לה:
– היכן הם? – שואלת היא בפחד.
– סלחו לי! – מתחננות עיניה.
– ואשמים – אומרת היא בזעם – אשמים אתם!
מה ידעתי אני על־מלחמת הדמים שלכם עם ההם?
אתה ידעת על־כך; בחדר למדת. ספרַי שלי לא ספרו לי על כך ולא כלום…
אצלכם בבית חייתי אני חיים זרים; חיים בדוּיים של אחרים, מתוך ספרים זרים…
האם בגדתי במשהו, האם התכחשתי למשהו?
אני רק החלפתי חלה צהובה עם זעפרן במאפה־מתיקה אחר… מעשיות מן ה"צאינה וראינה״ – בספרים, תחינות – ברומאַנים!
את מעט הירק המפוזר על הרצפה – בירק־דשא רענן בשדה וביער!…
את החיים המעיקים, המחניקים – בשמש ופרחים החלפתי, בשמחה וּבאהבה… ואם כל זה לא היה אלא חלום, נשאתי אני את סבלי וּמכאובי!
אבל בכם לא בגדתי; לא ידעתי ולא הכרתי אתכם; לא ידעתי את מכאוביכם, ואתם לא ספרתם לי עליהם אף מועט שבמוּעט… לא הבאתם אותי בסוד סבלכם…
מפני מה לא ספרתם לי על אהבתכם שלכם, – על אהבתכם היונקת מדמכם? מפני מה לא דברתם עמי על יָפיכֶם שלכם, על היופי הנצחי, על היופי המתבוסס וגם חי בדמכם?
את היפה, את האהוב, את הנִשׂא ואת המרומם, את הנעלה מאד – סגרתם ושמרתם בתוך עצמכם, בשבילכם הגברים בלבד…
ממני, מאתנו, שנמשכנו אל החיים בכל מאודנו ודמנו, בכל כוח־הנעורים, מאתנו דרשתם – מאפה־חמאה, חלה צהובה עם זעפרן!
אותנו דחיתם אתם.
כך היא זועמת.
* * *
יוציא לאור משפטה מי שהוא עליון על כל הגויים ומלחמותיהם, מלחמות הדמים הסבוכות מדור דור.