תהרגו אותי, אבל במקום להתעמק בקריאת כל כתבי א. ד. גורדון בכריכת־בד נאה הלכתי והוצאתי את כספה המועט של המערכת על תריסר יצירות ספרותיות מפוקפקות, פרי עטם של סופרים אלמוניים או בעלי שמות חשודים, כגון, ל. הוד, א. רופ או ר. אישוני. קשה לקרוא לחוברות דקות אלו, הקשורות זו לזו במהדקי־כביסה בחזיתות הקיוסקים בדגלונים צבעוניים, בשם ספרי־כיס. שם זה איבד מכבר את צביונו הקליל, ועתה אפשר לקרוא בהוצאות־כיס את היצירות הקלאסיות המשעממות ביותר.

ספרות זו מתחלקת לשני מינים: סיפורי בלש, שעל שעריהם מתנוסס לרוב תצלומו של שחקן קולנוע בהתגלמות דמות המתאימה לכותרת, וסיפורים בהמשכים הפותחים בדרך־כלל בתמונת נערה לבושה בחסכנות מכסימלית. הסיפורים בהמשכים נושאים שמה של בחורה – “יהודית” או “כרמלה” או “אביבה” – וכותרת־משנה, כגון “הרפתקאותיה הסוערות של עולה יפה” או “רומן מותח מחיי נערת זוהר מושחתת”. וחייהן הסואנים עלולים להימשך גם מאות עמודים. “יהודית” עומדת עתה בעמוד 728 ו“מטילדה־רחל, נערת האס־אס” אפילו בעמוד 2384. הרפתקאותיה של מטילדה זו כבר מילאו 179 חוברות. כל אחת במחיר מאה וחמישים פרוטה. פירושו של דבר, מטילדה כבר עלתה לקוראיה הנאמנים יותר מעשרים וחמש לירות, סכום מכובד גם לנערה שאינה עשוית נייר.

יתרונם העצום של רומנים אלה הוא סגנונם, כלומר, העדר כל סגנון. שום משפטים ארוכים ומסורבלים, לא שמות־תואר מרובים המעכבים את העלילה, לא מלים קשות להבנה ולא עמודים שלמים בלי שורה של אוויר. המשפטים קצרים, הרווחים גדולים, הפיסוק מרובה. העין קופצת בקלות מקטע לקטע לקראת ההרפתקאות שבדרך:

הוא הוביל אותה קדימה.

– לאן אתה סוחב אותי ז

– בעוד כמה דקות תיווכחי.

היא נעמדה במקום.

– לא ארשה ככה לסחוב אותי.

אולם עצמון החזיק בבשר זרועה והוליך ישר. (“יהודית” עמ' 716).

כדאי לציין, כי עצמון זה הוא עתונאי במקצוע. בכלל, בספרות מסוג זה העתונאים שכיחים למדי, אולם כל דמיון בינם לבין אנשים חיים מקרי בלבד. עתונאי כזה מ“יהודית” או “הנערה מהבית” לעולם אינו נחפז לישיבת הוועדה הציבורית למען נקיון ברחובות, או כינוס מגדלי בקר לבשר, ושעתו תמיד פנויה לכל הרפתקה. אין עורך, אין אשה ואין ילדים שהיו יכולים למנוע ממנו לארוז בחפזון את חפציו החיוניים ביותר כדי לצאת לרדיפה דראמתית אחרי הפושע, או להיפגש עם נערת־לבו אי־שם בהרים. ועוד: עצמון זה, למשל, מצטיין בתכונות שעתונאים אחרים רק יכולים לחלום עליהן. גופו חסון, “רגליו כאילו מושרשות באדמה, ראשו יושב חזק בעורף, כמו פלדה. תיקו נעוץ לו בבית־השחי באופן טרזני ובעיניו הרבה פקחות ועוד יותר עוז”. וההשפעה שיש לעצמון על נשים: “זרם חשמלי עובר מעיניו” או “בעיניה היה עצמון חזק, זועם, נהדר”. איפה יש עתונאים כאלה?

לעומת סיפורי הנערות המגישות לקורא מנה הגונה של יצרים שאין להשתלט עליהם, עוסקים ספרי־הבלש באותן הוצאות בענינים שבינו לבינה בעדינות יתרה, שהיתה הולמת אף ספר קריאת־חובה במוסד לבנות “מזרחי*. ב”רוצח הובא למאסר" אין איש הבולשת רוברט מרק מגיע לנשיקה עם קלייר אלא בקטע האחרון בעמוד האחרון, וזאת עוד לצלילי שיר לחג המולד, לאחר שכתב לה מכתב בזו הלשון: “קלייר יקירתי. רק לפני שעות חזרתי ממסע של שנתיים והבאתי למאסר את בירד, רוצחו השפל של אביך המנוח. אני הולך להתרחץ ולהחליף את בגדי ומיד אבוא לראותך. שלך בנאמנות ובאהבה”. והשניים התאחדו בנשיקה ממושכת… זה הכל.

בעשרים גרוש אפשר לקנות גם את “הזקן והים”, אמנם לא של המינגוויי, אבל משעמם פחות. על השער עומד ג’יימס מייסון לבוש מדים צחורים של חיל הים. ובפנים רודף טומי פונדינג אחרי המרגל סם בטלר, המסתתר בשם בדוי בחווילתו של ד"ר טומסון. בסופו של דבר בא הכל על מקומו בשלום, כמובן. וגם בכך כוחם של ספרי הרחוב: שום פסיכולוגיה, שום סוף טראגי. האנשים הטובים מנצחים, המנוולים באים על עונשם, כאן יש עוד צדק בעולם.