זה מתחיל עוד באחד מערבי החורף הארוכים, באווירה מחוממת על־ידי תנור פיירסייד, כשבעלת־הבית מעירה דרך־אגב, כי באביב יהיה צורך לסייד ולתקן דבר אחד או שניים. אז לא התייחס איש ברצינות לאיומיה, אולי מתוך תקווה, כי עד האביב עלול עוד הבית להיהרס על־ידי טיל או רעידת אדמה. ובכלל, הרבה עלול להשתנות לטובה.

אך לא. פורים עבר והבית עודנו עומד וקיים. יום בהיר אחד מופיע בפתח הדלת ברנש במגבעת שטוחה, שורה ארוכה של שיני־כסף בפיו, ומודיע, כי הגברת הזמינה אותו לבוא. משום שהגברת אינה בבית ואתה אינך יכול לדעת, לשם מה היא מזמינה טיפוסים באלה לביתה, אתה מייעץ לבעל שיני־הכסף לנסות את מזלו שנית. אך הוא דוחף אותך בתנועת ידו החזקה הצידה, נכנס לדירה כאילו היתה שלו, בודק אותה כמי שמתכוון להתיישב בה, ממלמל משהו על שפריץ ושפאכטל ופלסטיק והולך לדרכו בלי שיחשוב אותך ראוי לשלום אחד קטן.

שבוע ימים לא קורה מאומה ואתה חי באשליה, כי השנה תגיע לפסח בשלום. טעות. ערב אפל אחד אתה חוזר הביתה ואתה מוצא את כורסתך החביבה עליך במצב מזעזע – המעיים שלה פזורים על פני כל השטח. תקוותך, כי לפניך מעשה שודד שחיפש בה אוצרות שלא ידעת עליהם, היתה לשווא: תוך חמש דקות מתייצב לפניך בעל גוף, ומציג את עצמו כרפד.

אחר־כך מתפתחים העגינים בקצב מסחרר. הווילונות נעלמים ואתה נאלץ להתפשט בחושך כדי לא לעורר את זעם הסביבה. לארוחת־צהריים מגישים ביצה ופודינג. למחרת, לשם שינוי, פודינג וביצה. אי אפשר להשיג חולצה מגוהצת. אין אור בדירה, כי מישהו מבעלי־המלאכה המרובים פגע בחיבור החשמל. כשאתה מעז להעיר למי שהיתה פעם אשתך, כי מהלך הענינים אינו לשביעות רצונך, אתה נאלץ לשמוע הרצאה ארוכה על בעלים, העוזרים לנשותיהם בעבודתן הקשה ומקילים על העול הכבד המוטל עליהן, היודעים לצבוע, לתקן ברזים, לחדש פוליטורה, בכלל בעלים השווים את הוצאות החזקתם. לא נשאר לך אלא להסיק את המסקנה הנכונה, שאתה אינך נמנה עמהם ולהסתלק מהבית לישיבה כלשהי.

אחרי שלושת ימי חיים בתוך הריסות אתה נוכח לדעת, כי פצצה זה כלב לעומת מה שעשו לך בביתך. מחצי תריסר בעלי־המלאכה נשאר רק אחד, המשׂתחק בפינה בלוח־עץ, אוכל סנדוויץ' עם נקניק ומעשן “נלסון” (ודאי, בעד הכסף שלך הוא יכול להרשות לעצמו) ונעלם כעבור שעתיים. הוא עוד יחזור. כולם יחזרו. מחר, מחרתיים. מה שבינתיים עובר עליך, לא מעניין אותם במאומה.

אל תתן ליאוש להשתלט עליך. אל תאבד את התקווה. אל תחשוב, כי תצטרך לחיות בהריסות כל ימי חייך. יבוא יום, והוא אינו רחוק כל כך, ותחזור מעבודה כדי למצוא דירה מסודרת. מבהיקה, שריח סיד טרי, סבון, די. די. טי. ופוליטורה נודף ממנה. הסערה שככה. האשה תפשיט את בגדי הדחליל שלה, מן המטבח יעלה ריח צלי, בארון תמצא תריסר חולצות מגוהצות לתפארת, כורסתך תעמוד במקומה כתמול־שלשום והשלום ישכון בביתך לבטח. עד לסערה הבאה, על כל פנים.